1. התביעה שבפניי הינה הגלגול הרביעי של הליך אשר החל בתביעה בסדר דין מקוצר במסגרתו של ת.א. 502/88 (להלן: "התביעה הראשונה"). 2. התביעה הראשונה, הוגשה כנגד התובע שבפנינו. 3. במסגרת התביעה הראשונה, לא הוגשה בקשת רשות להתגונן, וביום 19.9.88 ניתן על ידי נשיא בתי המשפט השלום במחוז צפון דאז, כבוד השופט חליל עבוד, פסק דין המקבל את התביעה הראשונה ומחייב את התובע כאן, לשלם לנתבע כאן - סך של 12,929 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ובתוספת שכ"ט עו"ד (להלן: "פסק הדין הראשון"). 4. במועד כלשהו, בשנת 2003, הגיש התובע בקשה אשר הוגשה במסגרת בש"א 2542/03 ובה עתר לביטול פסק הדין הראשון. כבוד השופטת נבילה דלה מוסא, אשר דנה בבקשה זו, קבעה, כי התובע ידע על פסק הדין הראשון לכל המאוחר ביום 25.6.90. עוד קבעה כבוד השופטת דלה מוסא, כי המסירה שבעקבותיה ניתן פסק הדין הראשון, היתה כדין. בנוסף, ובשולי ההחלטה, קבעה כבוד השופטת דלה מוסא, כי לתובע שבפנינו (המבקש שם) אין סיכוי של ממש בהגנתו, שכן בבקשתו, כלל לא פורטו אותן טענות הגנה שיש לו. לפיכך, דחתה כבוד השופטת דלה מוסא, את בקשתו של התובע, וזאת בהחלטה מיום 10.10.03 (להלן: "החלטת השופטת"). 5. על החלטה זו, הגיש התובע בקשת רשות ערעור, אשר נדונה בפני כבוד הנשיא השופט מנחם בן דוד. ביום 8.7.04, ניתן על ידי כבוד הנשיא בן דוד פסק דין, אשר בסופו נדחה הערעור (לאחר שהצדדים הסכימו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שהוגשה). בפסק הדין, חוזר כבוד הנשיא על חלק מטענות התובע כאן, כאשר טענתו העיקרית של התובע כאן (המערער שם) היתה, כי אישור המסירה אשר בעקבותיו ניתן פסק הדין הראשון, לא נמסר כדין ולפיכך, על פסק הדין הראשון להיות מבוטל. הנשיא בן דוד, דן בטענות אלו וקבע, כי המסירה היתה כדין, ומכל מקום וגם אם נפל פגם במסירה, הרי שהתובע ידע על פסק הדין במועד מוקדם הרבה יותר, מאשר המועד בו הגיש לראשונה בקשה לביטול פסק הדין הראשון. לפיכך, וכלשונו של כבוד הנשיא בן דוד, "המערער (התובע - א.ק.) החמיץ כל מועד אפשרי להגשת בקשת הביטול ולא יהיה זה מן הדין, גם לא מן הצדק, לבטל לבקשתו את פסק הדין שניתן כנגדו (כדין) לפני 15 וחצי שנה...". עוד קבע כבוד הנשיא בן דוד, כי "המערער (התובע - א.ק.) אינו מצביע בבקשתו איזו הגנה יש בפיו כנגד התובענה...". 6. לשם השלמת התמונה נוסיף ונאמר, כי בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטתו של כבוד הנשיא בן דוד, נדחתה. גם בבקשתו זו שב וטען התובע, כי מלכתחילה כתב התביעה לא הומצא לו כדין, וכן, כי פסק הדין הראשון, אף הוא, לא הומצא לו כדין. כבוד השופט רובינשטיין אשר דן בבקשות רשות הערעור, קבע, כי אין הצדקה למתן "רשות ערעור בגלגול שלישי" והוסיף וקבע, כי "הערכאות הקודמות צדקו בהכרעתן הסופית". 7. לאור השתלשלות העובדות וכמפורט לעיל, ומשקראתי את כתבי בי דין בקשתי לבדוק, האם כלל קיימת עילת תביעה וזאת, בהתאם לסמכותי, הן בהתאם לתקנה 100 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות") והן בהתאם לתקנה 101 לתקנות, והאם לא קיים מעשה בית דין, באופן החוסם את התובע מלהגיש תביעתו זו. 8. לפיכך איפוא, בישיבת קדם המשפט הצהיר ב"כ התובע לפרוטוקול כדלהלן: "בהמלצת בית המשפט נגיש סיכומים בשאלה המשפטית בתיק זה והיא האם לאחר שפסק הדין משנת 88 הפך להיות חלוט ובקשות לביטולו נדחו בשלוש ערכאות, האם עדיין יש עילת תביעה". טענות הצדדים 9. הנתבע, כבר בכתב הגנתו, טען להתיישנות שכן, לטענת התובע, עילת התביעה היא פסק הדין הראשון, וזה ניתן בשנת 87 ולפיכך עילת התביעה התיישנה. עוד טען הנתבע, כך בכתב הגנתו, כי פסק הדין הראשון, אשר הפך כאמור להיות חלוט, מהווה מעשה בית דין, וממילא קיימים השתק עילה או השתק פלוגתא. בסיכומיו, מוסיף ומפרט הנתבע את כל השתלשלות ארועי פסק הדין הראשון, הבקשה לביטולו ובקשות רשות הערעור השונות והכל, כמפורט במבוא לפסק דין זה. באשר לכך, טוען הנתבע, כי גם עילתו הנוספת של התובע, ככל שהיא מתייחסת למרמה, כבר נדונה בבקשה לביטול פסק הדין הראשון ובכל הגלגולים לאחר מכן, ולפיכך, מושתק כעת התובע מלטעון שוב טענות אלו. 10. עילת התביעה, עד כמה שניתן היה להבין מתוך כתב התביעה, הינה זו המפורטת בסעיף 13 לכתב התביעה ושם טוען התובע כך: "אי לכך, טוען התובע כי פסק הדין מיום 19.9.88 ניתן בטעות, אשר נגרמה והיוותה תוצאה ברורה וישירה של תרמית, מרמה והונאה מצד הנתבע... אשר הטעה את בית המשפט הנכבד והוליכו שולל, בעוד שנבצר מהתובע ... לפרוש בפני ערכאות הדיון את גירסתו ואת העובדות לאשורן...". בסעיף 14 לכתב תביעתו, מוסיף וטוען התובע, כי "מעולם לא היו ביני לבין הנתבע יחסים עסקיים ו/או חוזיים ו/או יחסים מכל סוג אחר במישור הכלכלי - כספי". 11.בסיכומיו טוען התובע, כי תביעה לסעד הצהרתי אינה דורשת עילת תביעה במובנה המקובל ומוסיף וטוען שמאחר וכך, "כאשר לא נדרשת עילה כתנאי למתן פסק דין הצהרתי, ברור כי לא ניתן לחסום דרכו של צד החפץ לזכות בסעד הצהרתי ... בטענת המניעות בגין השתק עילה". עוד טוען התובע, כי על פסק דין הצהרתי לא חלה הדוקטרינה של השתק או פסק דין חלוט. התובע טוען עוד, לנימוקים נוספים מדוע לא חל על הנדון שבפנינו, הכלל של מעשה בית דין. עוד בסיכומיו, ובניגוד לאמור בכתב התביעה, טוען התובע, כי הסעד ההצהרתי נדרש כדי למנוע פגיעה בזכותו הקנינית של התובע, וזכות זו, לטענת התובע, קיבלה מעמד של זכות חוקתית. לטענת התובע, כתוצאה מפסק הדין הראשון, נפתחו כנגדו הליכי הוצל"פ ובמסגרתם אף ננקטו הליכי כינוס נכסים על מקרקעין, אשר הזכויות בהן, רשומות על שם התובע. דיון ומסקנות 12. טוען כאמור ב"כ התובע, שאין צורך כלל בעילת תביעה, בתביעה לסעד הצהרתי. אולם, בטרם אדון בטענה זו, יש לדון בטענה מקדמית והיא, האם ההליך בו נקט התובע הינו ההליך הנכון. כזכור, טענתו המרכזית של התובע הינה, כי פסק הדין הראשון הושג במרמה, וככזה הוא ניתן לביטול. 13. כבר נפסק לא אחת, כי הדרך הנכונה לביטולו של פסק דין שניתן במירמה, הינה בדרך של תקיפה ישירה בבקשה לביטולו (ראה: אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי מהדורה שמינית, עמ' 316 ומראה המקום המופיע בה"ש 72 שם). 14. לכאורה, איפוא משפנה התובע בתביעה ישירה, לבית משפט זה, אשר במותב אחר שלו נתן את פסק הדין הראשון, הלך התובע בדרך שהותוותה בפסיקה. אלא, שרק לכאורה, דרך זו נכונה, שכן ההליך הנכון כך לדעתי, הינו אכן בתביעה ישירה לביטולו של פסק הדין הראשון ואולם, לא בדרך של סעד הצהרתי. ראה לעניין זה, באחד מפסה"ד המנחים לעניין ביטול פסק דין מחמת תרמית - ע"א 4958/99 עין גב קבוצת פועלים בע"מ נ. מקורות חברת המים פ"ד נ"ה(2) 11 ושם בפיסקה 12 לפסק הדין (להלן גם "עניין עין-גב"). עוד ראה לעניין זה ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ ואח' פ"ד נ"ז(3) 366 ושם בסיפא לפיסקה 6 לפסק הדין וכדלהלן: "עוד יש לציין, כי הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. כן ראוי להוסיף, כי מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך, מעצם טבעו, בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה כתובענה בסדר דין רגיל (ראו את גלגוליה הכושלים של הבקשה ל"משפט חוזר" בעניין ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2000(4) 621, בעמ' 19)". 15. לפיכך משנקט התובע בדרך שאינה נכונה, שוב אינו יכול לחסות תחת כנפי הטענה, שתביעה לסעד הצהרתי אינה זקוקה לעילת תובענה, ושלא מוחקים תביעה לסעד הצהרתי, רק בגין העדר עילה. 16. למעלה מן הצורך, אומר מילים מספר גם לעניין טיעונו זה של התובע. הקביעה ולפיה תביעה לסעד הצהרתי אינה זקוקה לעילת תביעה, אינה מדוייקת. כותב על כך השופט גורן בספרו הנ"ל ושם בעמ' 469, כי "... תביעה לסעד הצהרתי אינה נזקקת לעילת תביעה, במובנה במקובל". הווה אומר איפוא, בעילת תביעה כלשהי, יש צורך, אלא שלא במובנה המקובל. הנימוק אותו כותב כבוד השופט גורן שם הינו, "סעד הצהרתי ניתן לתובע כדי לשמור על זכותו מפני כפירה והכחשה בעתיד". מכאן שהעילה, דהיינו המסכת העובדתית המקנה זכות לקבל סעד (ראה: א. גורן, שם עמ' 97) הינה בתביעה לסעד הצהרתי, כזו, המקנה לתובע זכות לקבלת סעד בגין מסכת עובדתית מסויימת. זאת ועוד, פסקי הדין אשר עסקו בתביעות לביטול פסק דין מחמת מירמה, דנו באריכות בעילת התביעה וקבעו, כי עילת התביעה הינה מעשה המרמה הנטען בפסק הדין, שאת ביטולו מבקשים, ראה לעניין זה שוב בעניין עין-גב וכן ע"א 2002/97(ת"א) חברת קוביק ואח' נ' TIONMICROSOFT COROPOATION , הוצאה לאור, וכן ע"א סעיד ח'סן סעיד אעבריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד נה(4) 641 ובמיוחד ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית פ"ד נח(3) 1 ושם בכותרת לפיסקה 15 לפסק הדין "עילת התרמית כעילה היכולה להתגבר על עיקרון סופיות הדיון". 17. הנה כי כן, יהא ההליך אשר נוקט בו התובע, אשר יהא, תובענה לסעד הצהרתי גרידא, או תובענה ישירה לביטולו של פסק הדין הראשון, שומה על בית המשפט לחתור לקיומה של עילה כלשהי, היכולה להתגבר על עקרון סופיות הדיון. לפיכך איפוא, יש צורך בקיומה של עילה, ואם נמצא בסופו של יום, כי אין עילת תביעה, אזי רשאי יהא בית המשפט לסלק התביעה על הסף. 18. עוד אומר, כי המלומדת נ. זלצמן (כמו גם כבוד השופט: י.זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי בעמ' 558) מסבירה את הרציונל ולפיו אין צורך שתביעה לסעד הצהרתי תהיה מבוססת על עילת תביעה בכך, "שהצורך בסעד הצהרתי יעלה בטרם הבשילה עילת התביעה לסעד מהותי.." שם עמ' 128). נימוק זה כוחו יפה, מקום שמדובר בתביעה לסעד הצהרתי עתידי, שימנע מנתבע הכחשה או כפירה בעתיד, ואין כוחו יפה לנדון שבפנינו, בו מבוקשת הצהרה על כך שפסק דין שניתן בעבר, דינו להתבטל. 19. עוד נוסיף ונאמר, ואף זאת למעלה מן הצורך, כי באותו ציטוט מספרו הנ"ל של כבוד השופט גורן, נאמר מפורשות, כי אמנם "אין להיזקק לבקשה למחיקת התביעה מחמת העדר העילה", אבל, "לבית המשפט מסורה הסמכות שלא להיעתר לתובענה כזו" (הכוונה לתובענה של סעד הצהרתי). עילת התביעה - מירמה 20. עד כמה שניתן לדלות מכתבי הטענות ומסיכומי התובע, הרי שעילת התביעה הינה מרמה שכתוצאה ממנה ניתן פסק הדין הראשון. מהן נסיבותיה של מירמה זו, לא מפרט התובע, כל שכותב הוא, כי אין יריבות ולא היתה יריבות מלכתחילה, בינו לבין הנתבע כאן, וכי לא בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה נשוא פסק הדין הראשון, כמו גם מסירה כדין של פסק הדין הראשון. 21. לעניין זה קובעת תקנה 78 לתקנות סדר הדין, "כי כל מקום שבעל דין טוען טענת ... תרמית... יפורשו הפרטים ותאריכיהם בכתב הטענות". סבורני, כי התובע לא יצא ידי חובתו זו. הסיבה לאי הפירוט, היא טענתו שהתיק נשוא פסק הדין הראשון בוער, ולפיכך אין הוא יכול לדעת אל נכון, מה היו העובדות שהוסתרו מידיעתו. חיזוק לטענתו זו, מוצא התובע בכך, שהנתבע לא מסר לו פרטים כלשהן אודות פסק הדין הראשון. טענה זו, כבר נדחתה במפורש בבית המשפט העליון על ידי כבוד השופט רובינשטיין אשר כתב כך: "אין בידי לקבל את הנסיון להבנות מהעדרו של מסמך שבוער כדין לפני יותר מעשר שנים ובפרט לאחר שלא הוצגו טיעונים משכנעים בדבר השתהות המבקש בטיפולו בתיק" (פיסקה 5 לפסק הדין). משכך, הטענה בדבר מירמה לא פורטה כדבעי. 22. גם אם אניח לטובת התובע, שבנסיבותיו שלו, פירט הוא את כל מה שהיה ידוע לו על סמך החומר שהיה ברשותו, לא יועיל הדבר לתובע. לעניין זה, יש לאבחן בין שתי טענות מרמה שונות, אותן טוען התובע, אשר לפי סדרן הכרונולוגי הינן כדלקמן: א. כתב התביעה, נשוא פסק הדין הראשון נגוע בתרמית, שכן כלל לא היתה יריבות בינו לבין הנתבע. ב. אישור המסירה שעל בסיסו ניתן פסק הדין הראשון, היה שלא כדין. (טענתו השלישית, כי ההמצאה היתה שלא כדין, או לחלופין, כי לא היתה לו ידיעה אודות פסק הדין, נדחתה לגופה בהליכים הקודמים). 23. על מנת להבין מהי טענת המירמה, יש לשוב לפסק הדין הראשון, המנחה בסוגיה זו, פסק הדין עליו הסתמכו מרבית פסקי הדין והמלומדים שעסקו בסוגיה זו לאחר מכן, וכוונתי לע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס פ"ד יג' 449 ולדברי כבוד השופט זוסמן שם בסעיפים 11 ו- 12 לפסק הדין וכדלהלן: "11. האבחנה בין רמאות כלפי בעל דין ורמאות כלפי בית המשפט אינה אלא נסיון למתוח קו גבול בשטח המריבה בין שני העקרונות המתנגשים, עליהם רמזתי, שכן, בעוד שטענת בעל דין אשר רומה, תהא מושתקת, לא כן השופט, אם הוא רומה, שהרי אין מעשה בית דין אלא בין בעלי הדין עצמם. אולם האבחנה אינה משמשת, לדעתי, אמצעי יעיל לפתרון הבעיה, כי עדין קשה להגדיר מתי מעשה תרמית פגע בבעל דין בלבד, ומתי נפגע בית המשפט. דעה אחרת מבחינה, לצורך עניננו, בין "רמאות בעילה גופה" (INTRINSIC FRAUD) לבין "רמאות מבחוץ" (EXTRINSIC FRAUD): כאשר עילת התביעה עליה מושתת פסק-הדין היתה נגועת תרמית, ובעל דין מבקש לבטל את פסק הדין בשל כך, משיבים לו כי היתה לו שעת כושר להעלות את ענין התרמית בפני הושפט כאשר דן בענין, ומשלא עשה כן שוב לא ייזקק בית המשפט לטענה זו. זו היא "רמאות בעילה גופה". אולם כאשר בעל דין מבקש סעד עקב מעשה רמאות אשר בוצע בניהול המשפט, שבעטיו נשללה ממנו האפשרות להתגונן כיאות, במקרה כזה נדחה מעשה בית דין מפני כללי היושר, שכן ביסוד ההשתק, מפאת מעשה בית דין, מונח העקרון, שבעל דין מיצה הזדמנות, שניתנה לו, להשמיע את דברו, ואם לא היתה לו הזדמנות כזו, שוב אין צידוק להשתיק את טענתו. דוגמאות של רמאות כזאת, שלא נגעה בעילת התביעה עצמה, אלא באה "מבחוץ", תוך ניהול המשפט מובאות בפסק הדין המנחה של בית המשפט העליון לארצות הברית בענין, (14), 93 LAW ED. 25 (1878); THROCKMORTON V. U.S. ב - ע' 95: "..where the defendant never had konwledge of the suit. Being kept in ignorance by the acts of the plaintiff; or where An attorney fraudulently or without authority assumes to re- Present a party and connives at his defeat; or where the at- Torney regularly employed corruptly sells out client's in- Terest to the other sid.." אלו הן נסיבות אשר יניעו בית משפט של יושר לסייע בידי אדם אשר רומה, על אף מעשה בית דין שהיה. 12. נוסחה זו, המבחינה בין רמאות בעילה גופה לבין רמאות מבחוץ, נראית לי יותר מועילה לפתרון הבעיה, ובלבד שנזכור, כי אין אלה אלא ציוני דרך העלולים להדריך את בית המשפט, ולא הגבלות המוטלות על כוח השיפוט. שותף אני לדעה שהובעה על ידי בית המשפט העליון למדינת WISCONSIN בעניין, [15], (1914) LAUN V. KIPP;, כי כוחו של בית משפט של יושר, אשר אינו נובע מן החוק החרות, אינו מוגבל כלל, אלא השאלה תהא, באיזו מידה יעשה בית המשפט שימוש בו....". (ביתר פירוט לעניין זה, ראה נ. זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, הוצאת רמות, 1991, ושם בעמ' 598 - 603). 24. הנה כי כן איפוא, ובהתאם לאבחנה זו, הטענה הראשונה של התובע הינה טענת מרמה של "רמאות בעילה גופה", זוהי רמאות אותה ניתן להגדיר גם כמרמה כלפי בעל הדין, הצד שכנגד, ולא כלפי בית המשפט. טענה זו, אין כוחה יפה בבקשה לביטול פסק הדין מחמת מירמה, שכן היתה לו לתובע דנן, שעת הכושר להתגונן כנגד טענה זו. התובע כאן לא התגונן בזמנו, ולפיכך ומסיבה זו, ניתן ובהתאם לתקנה 206 לתקנות סדר הדין, פסק דין במעמד צד אחד. עניין זה יכול היה להפתח מחדש, רק אם היה צודק התובע בבקשתו לביטול פסק הדין הראשון, כתוצאה מפגם במסירת כתבי בית דין. 25. הטענה השניה של התובע, היא אכן טענה, ולפיה בית המשפט בכותבו את פסק הדין הראשון הוא זה שרומה. ובמה היתה הרמאות, כך לטענת התובע, בכך שאישור המסירה שעל בסיסו ניתן פסק הדין הראשון, היה שלא כדין. זוהי טענת מרמה, המקימה בעיקרון, עילת תביעה בבקשה לביטולו של פסק דין, אלא שגם דין טענה זו להידחות. 26. התובע ידע, או צריך היה לדעת, כבר בעת הגשת בקשתו לביטול פסק הדין הראשון, כי בית המשפט נתן, לטענתו, את פסק הדין הראשון, כתוצאה ממירמה בהגשת אישור המסירה, לפיכך, בבקשתו לביטול פסק הדין היה צריך לטעון כך במפורש. לעניין זה, אין נפקא מינה אם ידע התובע כבר אז על התרמית, או שיכול היה לדעת על כך (ראה: לעניין זה בספרה הנ"ל של זלצמן ושם בעמ' 610 ובה"ש 61). עוד יפים לעניין זה בשנוי מה, דברי השופט זוסמן בעניין אינגסטר הנ"ל וכדלהלן: "טול, מאידך גיסא, את עניינו של נתבע, אשר ממנו העלים התובע, במרמה, את העובדה כי הוזמן לדין, ועקב חוסר הגנה והתייצבות, נטל התובע פסק דין שלא בפני הנתבע. זו היא בוודאי "רמאות מבחוץ", אך אם נמסר פסק הדין לאחר מכן לנתבע והתרמית נתגלתה לו, ואף על פי כן לא הגיש, תוך המועד של ארבעה חודשים הקבוע בתקנה 213 לתקנות הפרוצידורה האזרחית, 1938, בקשה לביטול פסק הדין, אינני סבור, כי בית משפט של יושר יטה לו אוזן קשבת... ואין אני סבור, כי אדם אשר לא מיצה את התרופה שניתנה לו בדין, ראוי לקבל סעד מן היושר". מעשה בית-דין 27. אקדים ואומר, כי מלכתחילה, הצדדים התבקשו לסכם בנושא עילת תביעה. ב"כ התובע פירש מושג זה, "עילת תביעה", על דרך ההרחבה (ראה שוב א. גורן הנ"ל בהגדרת מונח זה, ושם בעמ' 97, וכן בספרה הנ"ל של זלצמן בעמ' 46 - 56). בסיכומיו האריך לטעון, מדוע בעניננו, לא חל הכלל של מעשה בית דין על שני ענפיו. 28. בעיקר מסתמך התובע על שתיים; א. בפסק דין הצהרתי, לא חל הכלל של מעשה בית דין. ב. פסק הדין הראשון ניתן בהעדר הגנה, ולפיכך ממצאיו אינם מהווים מעשה בית דין. 29. בטיעוניו אלו, טועה התובע, וכדלהלן, א. כאשר נאמר שבפסק דין הצהרתי, לא חל הכלל של מעשה בית דין, דובר על פסק דין ראשון שניתן לצורך הצהרה על זכות מסוימת, ולאחר מכן בפסק הדין השני, מבקשים לממש זכות זו. בעיניננו, פסק הדין ההצהרתי, הוא פסק הדין הנוכחי לו טוען התובע, ולפיכך יש לבחון, אם חל הכלל של מעשה בית דין על פסק הדין הראשון, שאינו הצהרתי! ב. גם על פסק דין הצהרתי, חל הכלל של מעשה בית דין אם כי בהיקף ובאופן שונה, לדוגמא, מקום שהוגשה בקשה למתן סעד הצהרתי, וזו נדחתה לגופה, יחול הכלל של מעשה בית דין. (ראה לעניין זה בספרה הנ"ל של זלצמן ושם בעמ' 125). ג. גם בפסק דין שניתן בהעדר הגנה, חל הכלל של מעשה בית דין, למצער, בענף של השתק עילה - ראה לעניין זה, - נ. זלצמן בספרה הנ"ל ושם בעמ' 304, "לעניין זה שוב אין נפקא - מינא, באם ניתן פסק הדין לגופם של דברים ולאחר שהתקיימה התדיינות ממצה בתובענה או שהתובע זכה בפסק דין מטעמים דיוניים... כל עוד לא בוטל פסק הדין על ידי בית המשפט הוא מהווה מעשה בי-דין...". 30. אולם, בעניין אחד צודק ב"כ התובע, הכלל של מעשה בית דין בעניין של השתק עילה, לא חל במקרה שבפנינו וזאת מסיבה פשוטה, התובע כאן, היה הנתבע בהליך הראשון ומשום כך לא חל הכלל של מעשה בית דין ביחס לתוצאות פסק הדין הראשון (ראה לעניין זה זלצמן בספרה הנ"ל ושם בעמ' 45). אלא שגם עניין זה לא יעמוד לו לתובע לזכותו, התובע נתפס לכלל טעות ומתייחס רק לפסק הדין הראשון וביחס אליו טוען את שטוען, אלא שיש לבחון את הכלל של מעשה בית דין ביחס לכל ההחלטות ופסקי הדין שבאו בעקבות בקשת התובע לביטול פסק הדין הראשון. 31. גם אם אניח לטובת התובע, כי לא חל הכלל של השתק עילה, שכן לכאורה העילות שונות, כאן מדובר בעילת התרמית (או לשיטת התובע - אין צורך כלל בעילה) ושם דובר בעילת ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה (אומר במאמר מוסגר, כי גם טענה זו, אינה נקיה מספק, שהרי בשני המקרים העילה במובנה הרחב זהה, וכבר נקבע שלענין "השתק עילה" "המבחן הוא רחב בשל השיקול הקובע שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה" - א. גורן, שם עמ' 107) הרי שלא יכול להיות חולק, שחל הכלל של השתק פלוגתא. 32. עוד יש להוסיף בעניין זה, כי כל ארבעת התנאים להחלתו של הכלל בדבר מעשה בית דין בענף של השתק פלוגתא, התקיימו בענין שבפנינו. דהיינו, הפלוגתא זהה, הצדדים זהים, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה פוזיטיבית, והכרעה זו, היתה חיונית כמובן לפסק הדין (על ארבעת התנאים ראה נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, ושם בעמ' 141). עניין המסירה האם בוצעה כדין או לא, נקבע מפורשות הן בהחלטת השופטת, והן על ידי כבוד הנשיא בן דוד, אשר כתב מפורשות כדלקמן: "לא עלה בידי למצוא כל בסיס משפטי או עובדתי לטענה לפיה פסק הדין ניתן שלא כדין; הנשיא עבוד ציין בפסק הדין: "לאחר עיון בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר ובמסמכים המצורפים אליה: ולאחר שכתבי בי-דין הומצאו לנתבע/ים הנ"ל כדין ...". אומנם הנשיא עבוד לא ציין את התיבה "אישור מסירה" אך ניתן לקבוע, לפי הסיפא של הפסקה הנ"ל, כי אישור המסירה היה מונח לפניו. לטובת המשיב פועלת "חזקת תקינות המעשה המינהלי" לפיה פעולת בית המשפט, עת פסק את הדין, נעשתה כדין ועל המערער לסתור חזקה זו ולהוכיח את ההיפך, דבר שלא עלה בידו לעשות. ברי שמסירת כתבי בי דין לידי אשת המערער היא בדרך המצאה כדין למבקש עצמו כאמור בתקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. יצויין כי אין תימה בכך שאין בכוחו של המשיב להציג כיום את אישור המסירה, כבקשת ב"כ המערער, שהרי לפי טענת הראשון, המגובה במסמך אותנטי, הוא הגיש את אישור המסירה לתיק בית המשפט וזה הרי בוער." עניין זה אושר כאמור על ידי בית המשפט העליון. הקביעה, כי המסירה היתה כדין, היתה נחוצה וחיונית לצורך החלטת השופטת ופסק הדין של כב' הנשיא בן דוד והתקיים דיון לגופו, בכל טענות התובע כאן. 33. יתר על כן, הערכאות שם, דנו גם בסכויי ההגנה של התובע לגופם ובדקו ומצאו, כי גם לגופם אין לתובע סכויי הגנה כנגד פסק הדין הראשון. התיישנות ושיהוי 34. עניין נוסף העומד לו לתובע לרועץ, הוא עניין ההתיישנות והשיהוי. טוען התובע, כי על פסק דין הצהרתי לא חלים כללי ההתיישנות ולעניין זה מסתמך על ספרו הנ"ל של כבוד השופט גורן. אלא שהתובע לא דייק בהסתמכו על ציטוט זה, שכן כבוד השופט גורן קבע שם, כי לעיתים בתביעה לסעד ההצהרתי לא יעמוד מחסום ההתיישנות, ואולם, באותה פיסקה מנה השופט גורן מקרים בהם, נדחתה על הסף, מחמת התיישנות, תובענה לפסק דין הצהרתי (שם עמ' 478 - 479). זאת ועוד, בעניין עין גב, קבע כבוד השופט אנגלרד בפסק דין ארוך ומנומק, כי גם בתביעה לביטול פסק דין מחמת מרמה (ואחת היא לי, האם מדובר בתביעה לסעד הצהרתי, או בתובענה לביטול פסק הדין הראשון) חל כלל ההתיישנות, אותו יש למנות מהיום שנודעה לתובע התרמית או ההונאה (ראה סעיף 7 לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958). וכך קובע שם כבוד השופט אנגלרד - "22.אני גורס כי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מקיפה את כל סוגי התביעות בנושאי מירמה, כולל תביעה לביטול פסק-דין. השווה בעניין זה את דבריו של חברי השופט מצא בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ [10], בעמ' 869: "תחולתו של סעיף זה [סעיף 7 לחוק ההתיישנות - י' א'] איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית, כמשמעה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], אלא משתרעת על כלל עילות תרמית ואונאה, ויהא אשר יהא המקור המשפטי הקובע את סיווגן: נזיקי, חוזי, מינהלי, או אחר". ואמנם, איני רואה טעם לקבוע דין מיוחד של התיישנות לתביעה לביטול פסק-דין בשל מירמה והונאה. האיזון שערך המחוקק בסוגיית המירמה וההונאה מתאים גם למירמה הנוגעת להליכים משפטיים בתחום האזרחי". 35. אעיר עוד לעניין זה, כי בדיון נוסף באותו עניין (דנ"א 79/01 עין גב נ' מקורות, הוצאה לאור) השאיר כבוד השופט מצא, בצריך עיון את השאלה, האם חל חוק ההתיישנות על תביעות לביטול פסק דין שניתן במרמה, ואולם, פסק דינו הנ"ל של כבוד השופט אנגלרד, לא בוטל. זאת ועוד, השופט מצא מעלה שם את הסוגיה ולפיה "ראוי להסתפק, במקרים מעין אלה, בדיני השהוי ...". גם אם תתקבל גישה זו, הרי שאין חולק שבתביעתו של התובע, נפל שהוי ניכר, החוסם את התובע מלהגיש תביעתו דנא. 36. בשולי פרק זה אביא דברים שאמר כבוד השופט עמירם בנימיני בענין קוביק שהוזכר לעיל, ושכוחם יפה, הן לעניין השהוי וההתיישנות והן לשימוש במשורה, באפשרות לביטול פסק דין בטענת מירמה וכלדקמן: "אכן, בית המשפט העליון עיגן בפסיקתו לאורך השנים עילה נוספת המאפשרת ביטול פסק דין מקום בו פסק הדין הושג בתרמית. מעיון בספרו של א. גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שישית, עולה כי ניתן לעתור לביטול פסק-דין שהושג בתרמית, בתנאי שפסק-דין זה הוא סופי, שאם לא כן ניתן לתוקפו בדרך של ערעור. ההליך של ביטול פסק דין בעילה של תרמית, מקביל, במידת מה, ל"משפט חוזר" המוכר במשפט הפלילי. תקיפת פסק דין כזה יכולה להעשות רק כשמדובר בפסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד (שם, בעמ' 271). כך פסק גם כבוד השופט כבוד השופט ש. לוין בבר"ע 58/89 משה"ב משכנות פאר בע"מ נ' מקור הנפקת זכויות בע"מ ואח', פ"ד מג(1) 414: "אין לבטל פסק דין בעילה של תרמית, אלא כשמדובר בפסק דין סופי שאין עילת ערעור עוד. עילת ה"משפט החוזר" בעניינים אזרחיים קיימת מטבעה רק כשבעל דין אינו יכול למצות את זכויותיו במסגרת ההליכים הרגילים…". (הדגשות שלי, ע.ב.); כך גם פסק כבוד ממלא מקום הנשיא (כתוארו אז) י. זוסמן בע"א 428/74 משה וברטה מלבין נ' אליעזר זונטג, פ"ד כט(1) 281 בעמ' 285: "יושם אל לב שהכתוב מדבר בביטול פסק-דין סופי שאין עליו ערעור עוד, ללמדך שמה שעשוי היה לשמש נימוק ערעור אינו מצדיק לפסול מעשה-בית-דין שהיה, בין שהנימוק נדחה על-ידי ערכאת הערעור ובין שכלל לא הובא לפניה. לפי זה תרמית אשר, כידוע, "פוסלת את הכל", יכול שתצדיק ביטולו של פסק דין סופי, ובלבד שהיתה רמאות בהשגת פסק-הדין (extrinsically), להבדילה מתרמית בה היתה עילת התביעה גופה נגועה; משלא התגונן בה במשפט, עברה שעתה של הטענה והוא הדין אם התגונן בה במשפט, אבל טענתו נדחתה. ואילו מעשה של תרמית שנעשה במהלך המשפט עצמו ולא נודע לו לבעל-דין עד לאחר מתן פסק-הדין, כך שנבצר ממנו להעלות את הטענה בשעת הדיון, מעשה כזה יכול להצדיק ביטולו של פסק-דין סופי". וראה גם החלטתו של כבוד הרשם צור בבש"א 491/89 מוסקוביץ נ' ברלין ואח', פ"ד מד(2) 177 אשר קבע כי לאור עובדה חדשה שנודעה למבקש לאחר התקופה להגיש בקשת רשות ערעור עליה עליו לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הדין. מכאן למדים אנו שהפסיקה מבחינה בין מצב בו הפגם או התרמית בפסק הדין מתגלים לבעל הדין בשלב בו עדיין יכול הוא לנקוט בהליכי ערעור ואז ניתן במסגרתו להגיש בקשה להבאת ראיות נוספות, לבין פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד ואז מתגלה לבעל הדין דבר המרמה או הפגם. במצב דברים זה האחרון, על בעל הדין להגיש תביעה מתאימה לאותו בית המשפט שנתן את פסק הדין בבקשה לביטולו (ראה בש"א 491/89 הנ"ל בעניין מוסקוביץ' בעמ' 180). כך גם בע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641 בעמ' 647 קבע בית המשפט העליון כי על-פי ההלכה והפרקטיקה, הדרך לביטולו של פסק דין כזה, שהושג במרמה, היא על-ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו. את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין (ראה גם א. גורן, בעמ' 271 בספרו הנ"ל). הלכות אלו, החקוקות בסלע והחוזרות על עצמן לאורך השנים בפסיקת בית המשפט העליון, מביאות אותי למסקנה הבלתי נמנעת לפיה יש לדחות את הבקשה דנן על הסף. מעיון בבקשה, לא נראה כי למבקש נודעו תרמיות או פגמים חדשים, לאחר שפסק הדין הפך לסופי וחלוט ובוודאי לא כאלו המחייבים ביטולו של פסק הדין" עוד ראה לעניין זה דברים שכתב עמיתי כבוד השופט יונה אטדגי במסגרת ה"פ (תל-אביב יפו) 200505/05 טורג'מן שמעון ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ תק-על 2006 (1), 3834) וכדלקמן: "טענת התרמית באה לשלול את ההצדקה לחלותו של מעשה בית דין, לאחר שהתגלה שלא היה לבעל הדין יומו בבית המשפט (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 449, 455). בכוחה של טענת תרמית שנעשתה כלפי בית המשפט לשלול חלותו של מעשה בית דין, אך זאת כפוף לתנאי, שאכן יש בידי בעל הדין הטוען ראיה חדשה, שהתגלתה לו רק לאחר פסק הדין, והוא לא היה יכול להשיגה קודם לכן אפילו בשקדנות סבירה, ובכוחה העדותי של הראיה האמורה לשנות לחלוטין את תוצאות המשפט (זלצמן הנ"ל, עמ' 610 והאסמכתאות הנזכרות בה"פ 61, וראו גם רע"א (עליון) 109/94 ברנוביץ נ' ברנוביץ, פורסם ב, שם קבע כב' השופט ש' לוין, כי לא היה מקום לשקול "משפט חוזר" על סמך טענת תרמית, משום שלא היתה עדות מספקת שהמבקשת לא יכלה להשיג בשקידה סבירה אותה ראיה). מדוע במקרה דנן לא נטענה טענת התרמית בהליכים שקדמו למתן פסק הדין, כלומר בבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ובבקשה לביטול פסק הדין עצמה? אין כל הסבר לשאלה זו בתביעה ובתצהירי המבקשים שצורפו אליה. כל שנטען הוא שכארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין, המבקשים פנו לבא כוחם הנוכחי, שלא ייצג אותם בהליכים שקדמו למתן פסק הדין, זה ביקש להביא לו את אישורי המסירה, והם "לאחר מאמצים רבים", "הצליחו להשיג אותם", ואז גילו את הנטען. מדוע לא עשו כן, מיד לאחר מתן פסק הדין שניתן בהעדר התגוננות וקודם להגשת הבקשה לביטול פסק הדין? אין תשובה בפי המבקשים". הערות נוספות: 37. בטרם אחתום פסק דיני זה אבקש עוד להעיר שתי הערות. התובע בסיכומיו טען וכפי שנאמר לעיל, כי מדובר למעשה בסעד הנוגע לרישום זכויות במקרקעין וממילא מדובר בזכות קניינית אשר לה מעמד חוקתי. טענה זו, לבד מהיותה הרחבת חזית, אינה נכונה גם לגופו של עניין. הסעד המבוקש, הוא ביטולו של פסק הדין הראשון, ואילו עניין רישום הזכויות כתוצאה מכינוס הנכסים שהוטל על מקרקעין הרשומים על שם התובע, הינו אך ורק תוצאה של פסק הדין הראשון. התובע בסיפא לתביעתו, עותר לסעדים הצהרתיים רבים ונוספים כגון הצהרה על העדר יריבות בינו לבין הנתבע, הצהרה על כך שהתובע אינו חב כספים לנתבע ועוד. לא מצאתי לנכון לדון בכל הסעדים ההצהרתיים הנ"ל שכן כולם הינם תוצאה של הסעד הראשון שהתבקש ואשר נדחה על ידי, להכריז על בטלותו של פסק הדין הראשון. סוף דבר 38. אכן, רק לעיתים נדירות יסלק בית המשפט תביעה על הסף ואולם, כפי שהראינו באריכות לעיל, הרי שדין התביעה דנא להידחות על הסף, הן בגין השיהוי הרב שחל בהגשתה, הן משום ההתיישנות, הן משום מעשה בית דין (על שני ענפיו, או, למצער בענף של השתק פלוגתא) והן בשל מדיניות משפטית ולפיה, ואצטט לעניין זה מרע"א 83/01 וייס נ' מרדכי, אשר הובא על ידי הנתבע בסיכומיו וכדלהלן: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריבו וזוכת הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד". אוסיף איפוא, כי יכול שאלמלא טענתו של התובע, ולפיה אין למחוק על הסף תביעה לסעד הצהרתי בגין העדר עילה, הייתי מסתפק במחיקת התביעה, ואולם לנוכח טענה זו, ועל פי הסמכות המוקנת לי בהתאם לתקנה 101(1) ו- 101(3) לתקנות, אני מורה על דחיית התובענה. מאחר וכל ההליך המקדמי היה למעשה ביוזמת בית המשפט, אני מחייב את התובע בהוצאות מופחתות בסך 3,500 ₪ ובתוספת מע"מ בלבד. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי. מרמהביטול פסק דין