הערעורים 1.הערעורים דנן נסבים על החלטות בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעניינן של שתי בקשות, לא שגרתיות ושאינן שכיחות, אשר הוגשו על-ידי המדינה בתגובה לעבירות בנייה חמורות במהותן ובהיקפן, שנעברו אגב הקמת בניין ללא היתר תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי: הראשונה - בקשה למתן צו שיפוטי, לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, להריסה מיידית של תוספות הבנייה שהוקמו תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי; והשנייה - בקשה לצו זמני, לפי סעיף 239(ב) לחוק הנ"ל, המורה למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר לגבי המבנה, זאת עד לסיום ההליכים המשפטיים. פסק-הדין מתמקד באופיים של הצווים האמורים ובתכליתם, ובשיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להחליט אם יש מקום לנקוט בהם. 2.בעקבות הקמת בניין בשכונת מאה שערים בירושלים, ללא היתר בנייה ובניגוד לצו הפסקת עבודות שיפוטי, הגישה המדינה נגד שני המשיבים לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כתב-אישום שבו הואשמו השניים בעבירת ביצוע עבודות בנייה ללא היתר - לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), ובעבירת הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי - לפי סעיף 240 לחוק. משנתחוור לאחר הגשת כתב-האישום, כי המשיבים ממשיכים לבצע עבודות בנייה בנכס, ללא היתר ובניגוד לצו הפסקת העבודות, הגישה המדינה נגד המשיבים שתי בקשות: האחת - לפי סעיף 241 לחוק, למתן צו הריסה שיפוטי מיידי לגבי שלוש קומות של המבנה בשטח של כ-450 מ"ר, זאת מחמת הפרתו של צו הפסקת עבודות שניתן לפי סעיף 239(א) לחוק; והשנייה - לפי סעיף 239(ב) לחוק, למתן צו שיורה למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר בנייה בנכס. הדיון בכל אחת מהבקשות, שהוגשו במועדים שונים, התקיים בנפרד. הבקשה הראשונה נדחתה, ואילו השנייה נתקבלה. מכאן הערעורים ההדדיים של הצדדים. ערעור המדינה בע"פ 40332/07 מופנה כנגד החלטת בית-המשפט קמא (כב' השופט ד"ר א"צ בן זמרה) בב"ש 772/07, מיום 18.4.07, לפיו נדחתה בקשתה להורות על הריסת המבנה לפי סעיף 241 לחוק; ואילו ערעור המשיבים בע"פ 40632/07 מופנה כנגד החלטת בית-משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) בב"ש 2499/07, מיום 9.9.07, להורות למוסדות התכנון והבנייה להימנע, עד למתן פסק-דין בת"פ 8477/06, מלטפל בבקשה להיתר בנייה בנכס הנדון. הערעורים נשמעו בנפרד, שכן החלטות בית-משפט קמא ניתנו במועדים שונים, ועל-כן פסק-הדין יתייחס לכל ערעור בפני עצמו. ע"פ 40332/07 - הערעור בעניין הבקשה להריסת המבנה לפי סעיף 241 לחוק הרקע העובדתי ובקשת המערערת בב"ש 772/07 בבית-משפט קמא 3.להלן הרקע העובדתי, כפי שנסקר בהחלטת בית-משפט קמא, על-יסוד הראיות שנשמעו לפניו. משיב 2 הוא הבעלים של המקרקעין ברחוב חיי אדם 20, בשכונת מאה שערים בירושלים, ומשיב 1 הִנו מי שביצע את עבודות הבנייה הנדונות. השניים יזמו להקים בניין חדש במקום בתים ישנים שניצבו במקום, שבאחד מהם התגורר משיב 2. הם הרסו את הבניינים וביצעו עבודות חפירה בשטח של 250 מ"ר לקראת הקמת הבניין החדש, כל זאת ללא היתר בנייה. בעקבות העבודות הנ"ל, או מחמת זרימת מים מהצנרת העירונית שנפגעה, קרס חלק מהמעבר שלצד החלקה, והגורמים המקצועיים בעיריית ירושלים סברו כי הקיר של הבניין הסמוך, ברחוב חיי אדם 18, נתון בסכנת קריסה. על רקע זה, חתמה מהנדסת העיר ביום 14.5.06 על הודעה, לפי חוק עזר לירושלים (מבנים מסוכנים) התשמ"א-1980, בדבר קיומה של סכנה במקום, והורתה למשיבים לסגור את המעבר ולבנות קיר לתמיכתו, הכל בכפוף לתיאום ולאישור עם רשויות העירייה (מוצג מב/9). 4.בד בבד, ביום 16.5.06, הוצא על-ידי בית-משפט קמא, לבקשת המערערת, בתיק ב"ש 5278/06, צו למניעת פעולות, לפי סעיף 239(4) לחוק, אשר כוון למשיבים, זאת מחמת הריסת הבניינים הישנים וביצוע חפירה בהיקף של 250 מ"ר ללא היתר (להלן - צו הפסקת העבודות, או הצו). הצו, שאסר על המשיבים, או מי מטעמם, לבצע כל עבודות בנייה במקום, הודבק על הקיר החיצון של המבנה ביום 17.5.07, וכן נשלח לכל אחד מהמשיבים באמצעות הדואר. בעת הדבקת הצו, כבר הובאו למקום חומרי טפסנות והוחל בעבודות בנייה (כנחזה בתצלומים מב/6 - מב/8). הצווים לא נמסרו לידי המשיבים, והם הוחזרו על-ידי הדואר לבית-המשפט במעטפותיהם, כאשר על המעטפה שנשלחה למשיב 1 צויין "לא נדרש", ועל המעטפה שנשלחה למשיב 2 נרשם "לא ידוע". 5.לבקשותיהם של המהנדס הרצל שועי, שייצג את המשיבים כלפי רשויות הפיקוח והרישוי בכל הנוגע לבקשות לקבלת היתר להקמת הבניין, ושל המהנדס עזרא לוי, אחיו של משיב 1, אשר עודכנו שניהם על-ידי גורמי העירייה בדבר הוצאת צו הפסקת העבודות, הסכימה מחלקת מהנדס העיר, כי לנוכח סכנת הקריסה, ולמרות הצו, יוקם קיר תומך בגבול המעבר בצד המערבי של החפירה. ואולם, בנוסף לבניית הקיר התומך, בוצעו במהלך החודשים יוני ויולי 2006 עבודות בנייה נוספות בשטח החפירה, כולל הקמת קירות יציקה היקפיים ורצפה (כנחזה בתצלומים מב/14-מב/19), כל זאת ללא היתר בנייה ובניגוד לצו. 6.ביום 9.8.06 הוגש נגד המשיבים כתב-אישום בת"פ 8477/06, זאת בגין עבודות הבנייה, שהיו אך בראשיתן, וכן בעטייה של הפרת צו הפסקת העבודות. כתב-האישום ייחס למשיבים שתי עבירות: האחת - ביצוע עבודות ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204 לחוק, זאת בגין הריסת מבנה בין שתי קומות, ביצוע חפירה ויציקת משטח בטון בשטח של כ-200 מ"ר; והשנייה - הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי, עבירה לפי סעיף 210 לחוק. כתב-האישום הומצא למשיבים בחודש ינואר 2007, וישיבת טיעון התקיימה במעמד בא-כוחם ביום 21.1.07. 7.גם לאחר הגשת כתב-האישום נמשכו עבודות הבנייה בנכס, זאת ללא היתר ובניגוד לצו הפסקת העבודות. הושלמה בניית קומת הקרקע, ומעליה הוקמו מאז חודש יולי 2006 ועד לתחילת חודש פברואר 2007 שלוש קומות נוספות, ובסך הכל - ארבע קומות (כפי שנראה בתצלום מיום 5.2.07 שסומן 1א). יצוין, כי בחודש נובמבר 2006 עבודות הבנייה היו עוד בשלב של טפסנות ויציקת קירות ותקרה לקומה ב' (כנחזה בתצלומים מב/9א - מב/11). 8.הואיל ועבודות הבנייה נמשכו חרף הוצאת צו הפסקת העבודות, הגישה המערערת לבית-משפט קמא ביום 23.1.07, בתיק ב"ש 772/07, את הבקשה הנדונה, למתן צו להריסת הבניין לפי סעיף 241 לחוק, להריסת תוספות הבנייה שהוקמו אגב הפרת צו הפסקת העבודות. הדיון בבקשה התקיים בבית-משפט קמא בחודשים פברואר ומארס 2007. יצוין, כי במקביל, ביום 13.3.07, הוגש נגד המשיבים כתב-אישום מתוקן, שבו יוחסו להם, עבודות בנייה ללא היתר בכל ארבע הקומות של הנכס, וכן אי-קיום צו הפסקת עבודות שיפוטי בתקופה שנמשכה מיום 17.5.06 ועד ליום 5.2.07. החלטתו של בית-משפט קמא בב"ש 772/07 9.המחלוקת בדיון בבית-משפט קמא התמקדה, בעיקרה, בשאלות - האם נפל פגם בהמצאת צו הפסקת העבודות למשיבים, האם ידעו המשיבים על מתן הצו והאם יש הצדקה למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי למרות שנוטה הוא להאמין כי המשיבים לא קיבלו את הצו לידיהם, ידע משיב 1 על עיקרו של הצו האוסר על המשך עבודות הבנייה במקום. את מסקנתו זו ביסס בית-משפט קמא הן על דבריו של משיב 1 בחקירה הנגדית, לפיהם אישר כי עבודות הבנייה הוקפאו למשך כשלושה חודשים בשל הוצאת הצו (עמ' 14 ש' 26), והן על העובדה שהמשיבים בתצהיריהם רק הכחישו את דבר המצאת הצו לידיהם, אך לא טענו כי דבר קיומו של הצו לא הובא לידיעתם. בית-משפט קמא הוסיף וקבע, כי משיב 1 היה מודע לקיומו של הצו לכל המאוחר בתחילת חודש ספטמבר 2006, ובהקשר זה אימץ בית-משפט קמא את עדותו של המהנדס, חגי קול, מהמחלקה למבנים מסוכנים, לפיה עוד ביום 5.9.06 הבהיר למהנדס מטעם המשיבים, הרצל שועי, וכן לאחיו של משיב 1, המהנדס עזרא לוי, כי קיים צו להפסקת עבודות לגבי הנכס. 10.באשר להמצאת הצו קבע בית-משפט קמא, כי הצו לא הומצא למשיבים על-פי דרכי ההמצאה שנקבעו בתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982, הואיל ולא הוכח במקרה דנן כי ההדבקה של הצו על קיר הבניין נעשתה לאחר שנבצר להביא את הצו לידיעתם האישית של המשיבים בדרך אחרת, כגון על-ידי המצאה במסירה אישית, זאת משנתברר שדברי הדואר הרשום לא נמסרו לידיהם. יחד עם זאת קבע בית-המשפט, כי אין מניעה משפטית למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, כאשר מוכח שהמשיבים ידעו על דבר הוצאת הצו והפרו אותו ביודעין, אף אם זה לא הומצא לידיהם. 11.למרות שבית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי נתונה לו הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, סבר הוא כי בנסיבותיו של המקרה דנן אין מקום למתן הצו. הוא הדגיש בהחלטתו, כי על-פי הוראת הסעיף האמור, בית-המשפט רשאי להיעתר לבקשה אם "ראה שמן הצדק לעשות כן", וציין כי במקרה דנן לא התמלא תנאי זה של הצדקה להוצאת הצו, מהטעמים הבאים: הראשון - נוכח השיהוי בהגשת הבקשה במשך כחצי שנה מאז הופר הצו, וזאת בניגוד לתכלית של סעיף 241 המתייחסת להריסה מיידית, כנימוק ראשון במעלה; השני - הואיל וראוי היה שיעשה ניסיון ליצור קשר ישיר עם המשיבים, או מי מהם, כדי להביא לידיעתם במישרין את הצו, ולהתרות בהם כי המשך הבנייה עלול להביא להפעלת סעיף 241 לחוק; השלישי - היות שלא נתחוור באיזה שלב של הבנייה הגיע דבר קיומו של הצו לידיעת משיב 1, וניתן לקבוע בוודאות שרק הקומה השלישית, שהוקמה בחודש נובמבר 2006, נבנתה תוך מודעות מלאה של המשיב לקיום הצו; הרביעי - כי ניתן להגיע לתוצאה של צו הריסה מיידי גם במסגרת ההליך הפלילי שנפתח נגד המשיבים בעניין הבנייה הנדונה, שאין חולק שבוצעה ללא היתר; והחמישי - העובדה שככל הנראה מדובר בפעם הראשונה שבה ננקט הליך לפי סעיף 241 לחוק, שהוא הליך תקדימי ויוצא דופן, וכלשונו של בית-המשפט "רשאי היה המשיב לצפות, כי לא יופעל נגדו הסעיף הנ"ל, כפי שלא מופעל ביחס לעשרות רבות של הפרות משמעותיות של צווי הפסקה, כאשר הצו לא נמסר לידיו, אלא רק תוכנו העיקרי הובא לידיעתו בעקיפין, ויכול היה המשיב לחשוב שללא המצאה כדין, אין מקום לתחולת הוראת החוק הנ"ל". מהטעמים האמורים, סבר בית-משפט קמא, כי למרות שדבר הוצאתו של הצו הובא לידיעתו של משיב 1, הרי שחרף הפרת הוראות הצו, אין הצדקה לנקוט בצעד החריג ויוצא הדופן של מתן צו הריסה מיידי, וכי ראוי ששאלת ההריסה תתברר במסגרת ההליך של האישום הפלילי. טיעוני הצדדים בע"פ 40332/07 12.בהודעת הערעור טוענת המדינה, כי טעה בית-משפט קמא בדחותו את הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 241, למרות שקבע כי החל מחודש נובמבר 2006 ידע משיב 1 על קיומו של הצו, וכי ממועד זה ועד לדיון נבנו שתי קומות נוספות בבניין -השלישית והרביעית, זאת אגב הפרת הצו. כן גורסת המערערת, כי טעה בית-משפט קמא בהחלטתו, לפיה קיימות נסיבות המצדיקות הימנעות מהוצאת הצו. לשיטתה, ההפרות הבוטות של צו הפסקת העבודות מצדיקות מתן צו להריסה מיידית לפי סעיף 241 לחוק, והעובדה שהוגש נגד המשיבים כתב-אישום אינה מייתרת את הסעד המבוקש, שתכליתו - הריסה לאלתר של מבנה שהוקם תוך הפרת צו שיפוטי, ובפרט כאשר המשיבים המשיכו לבצע את עבודות הבנייה, אגב הפרת הצו השיפוטי, גם לאחר שהוגש נגדם כתב-האישום. על-כן, סוברת המדינה, כי שגה בית-משפט קמא בהימנעותו ממתן צו הריסה לקומות השלישית והרביעית של הנכס. במאמר מוסגר ציין ב"כ המערערת, עו"ד חביליו, כי המשך ביצוע עבודות הבנייה לאחר הגשת כתב-האישום, תוך הפרת הצו השיפוטי, הצדיק הוצאת צו הריסה מינהלי; ואולם, לדבריו, יו"ר הוועדה המקומית נמנע מעשות כן, ולפיכך פנתה המדינה בבקשה למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 241 לחוק. במסגרת הערעור הגישה המדינה לבית-המשפט בקשה להוספת ראיה, על-פי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הראיה הנוספת, היא פרוטוקול הדיון מיום 26.6.07 בתיק ב"ש 2499/07, שבו העיד משיב 1 כי ביקר באתר הבנייה בתדירות של פעם בשבועיים-שלושה, טען כי העבודות הופסקו לתקופה של שלושה חודשים בעקבות צו הפסקת העבודות, ואף אישר כי ידע על קיומו של הצו בסמוך למועד הוצאתו, וכלשונו: "עדכנו אותי, אם הגיע אלי - אני לא זוכר" (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון בב"ש 2499/07). על-פי הסכמת הצדדים, הדיון בערעור ובבקשה להוספת ראיה התקיים במאוחד. 13.ב"כ המשיבים, עו"ד הומינר, גורס כי על בית-משפט קמא היה לדחות את הבקשה למתן צו הריסה שיפוטי על הסף, ולו מן הטעם שלא בוצעה המצאה כדין של הצו למשיבים. לטענתו, לא ניתן להחיל את כלל הידיעה כתחליף לכלל ההמצאה; ובפרט כאשר פקחי העירייה הגיעו לאתר העבודות, פעם אחר פעם, ולא המציאו למי מהמשיבים התראות או הודעות בעניין הצו. מכל מקום, הוא מבקש לאמץ את החלטת בית-המשפט קמא לגופה, בדבר היעדר הצדקה למתן צו הריסה שיפוטי בנסיבותיו של המקרה דנן, וסובר, כי משהחליטה המדינה להגיש כתב-אישום נגד המשיבים בגין מלוא היקף עבודות הבנייה, לרבות בעטיין של הפרות הצו השיפוטי לאורך כל התקופה, ראוי שהשאלה האם ליתן צו הריסה מיידי תוכרע במסגרת הליך האישום הפלילי, דהיינו - בגזר-הדין, אם יורשע מי מהמשיבים בדין. דיון - ע"פ 40332/07 המסגרת הנורמטיבית למתן צו הריסה שיפוטי לפי סעיף 241 לחוק 14.בפרק י' לחוק התכנון והבנייה, שעניינו עבירות ועונשין, הוקנו סמכויות נוספות לרשות המינהלית ולבית-המשפט, המיועדות למלחמה בתופעת הבנייה הבלתי חוקית, זאת מעבר לסמכויות הענישה הפלילית. במסגרת סמכויות אלו, הוסמך בית-המשפט בסעיף 239(א) לחוק להורות על הפסקת עבודה או על הפסקת השימוש במקרקעין, אם בוצעה עבירה של בנייה ללא היתר או שימוש במבנה ללא היתר לפי סעיף 204 לחוק, בין אם הוגש בגינה כתב-אישום, ובין אם לאו; וצו זה קרוי "צו הפסקה שיפוטי". גם הוועדה המקומית לתכנון ובנייה וגורמים נוספים ברשות המינהלית מוסמכים להורות, לפי סעיף 224 לחוק, על הפסקתה של בנייה בלתי חוקית, זאת כל עוד לא הוגש כתב-אישום בגין העבירה; והצו האמור מכונה בחוק - "צו הפסקה מינהלי". 15.סעיף 241 לחוק מסמיך את בית-המשפט ליתן צו הריסה שיפוטי לאלתר, כנגד מבנה שהוקם בניגוד להוראות צו הפסקה שיפוטי או צו הפסקה מינהלי. וכך מורה הסעיף: "נמשכו פעולות הבנייה בניגוד לצו הפסקה מינהלי או בניגוד לצו הפסקה שיפוטי, בלי היתר לפי חוק זה או בסטייה מהיתר או מתכנית, רשאי בית המשפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, או נציגו, או הוועדה המקומית, ואם ראה שמן הצדק לעשות כן, לצוות שכל מבנה או כל חלק ממנו שהוקמו בניגוד להוראות צו ההפסקה המינהלי או השיפוטי יהרסו מיד". כבר נפסק, כי הצווים לפי פרק י' לחוק, לא לענישה נועדו, ותכליתם בעיקרה "היא ביעור תופעת הבנייה הבלתי חוקית בעודה באִבה, וזאת בנוסף לאפשרות הענישה הפלילית ובנפרד ממנה" (רע"פ 10896/04 אג'ברייה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 6.12.04). בהקשר לתכליתם של צווים אלו צוין בפסיקה, כי "בשל אופיין הייחודי של עבירות בנייה - החשש להנצחתה של התנהגות עבריינית מקום שמבנה בלתי חוקי ממשיך לעמוד על תילו - אין די בענישה הפלילית המקובלת. בנוסף לסנקציה הפלילית הרגילה קיים צורך לסלק את הבנייה הבלתי חוקית, או לחלופין, להכשירה. לתכלית זו העניק החוק סמכויות לוועדה המקומית ולבתי המשפט, לפעול כנגד הבנייה הבלתי חוקית גופה, נוסף על גזירת דינו של עבריין הבנייה במאסר או בקנס" (רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3) 577, בעמ' 583 ו-587). 16.כך גם לגבי סעיף 241 לחוק. נפסק, כי סעיף זה "נועד ליתן מענה לאלתר להריסת בנייה שנבנתה תוך הפרת צו שיפוטי, וכן נועד למצות את הדין עם מי שהפר ברגל גסה צו שיפוטי"; וזאת, נוכח הפגיעה החמורה של "אי-קיומם של צווים שיפוטיים, בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק", ובפרט כאשר מדובר בעבירות בנייה שבעניינן "קיימת חשיבות יתרה להפסקת הבנייה בעודה באִבה, בכדי למנוע יצירת עובדות מוגמרות בשטח" (רע"פ 10896/04 בעניין אג'ברייה, לעיל בפיסקאות 5 ו-6). כן צוין בפסיקה, כי מי ש"בוחר לבצע בנייה בלתי חוקית ללא היתר כדין, תוך התעלמות בוטה מצו שיפוטי, ראוי שיביא בחשבון את האפשרות לפיה לא יאפשר בית-המשפט להותיר בנייה כזו על תילה, אלא יורה על הריסתה, מתוקף סעיף 241 לחוק התכנון והבנייה" (רע"פ 2387/03 אלדין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה (אוזכר ברע"פ 10986/04 לעיל). בית-המשפט העליון דחה את הטענה, כי מן הראוי ששאלת ההריסה תתברר במסגרת ההליך הפלילי על-פי כתב-אישום, זאת בהדגישו, כי מדובר "בשאלות המוסדרות בהליכים שונים, בסמכויות המופעלות לתכליות שונות, ובשלבים שונים של ההליך המשפטי" (רע"פ 10896/04 לעיל). הדרך להמצאתם של צווי הפסקה שיפוטיים 17.הדרך להמצאת צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239(א) לחוק שניתן במעמד המבקש בלבד, הותוותה בתקנות התכנון והבנייה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982. סעיף 4 לתקנות מורה, כדלהלן: "ניתן צו הפסקה שיפוטי על-פי המבקש בלבד, יביאו המבקש או בא-כוחו לידיעת אחד מהמנויים בסעיף 208 לחוק; נבצר הדבר - יודבק הצו, או העתק ממנו, על קיר חיצון של הבניין אליו מתייחס הצו, ובהעדר קיר חיצון - במקום אחר הנראה לעין במקרקעין שהצו מתייחס אליהם; בעת ההדבקה ירשמו בגוף הצו המודבק היום והשעה של ההדבקה". אמנם בתקנות התכנון והבנייה (המצאת צו לפי סעיף 239 לחוק), תשל"ח-1978, נקבע כי "על מסירת צו לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965, יחולו הוראות סעיף 209 לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965"; ואולם, ככל שמדובר בהמצאת צו הפסקה שיפוטי שניתן במעמד המבקש בלבד, חלות התקנות משנת תשמ"ג, המאוחרות והספציפיות. משמעות הדבר הִנה, כי צווים אלו יש להביא לידיעת המשיבים על-פי דרכי ההמצאה המנויות בסעיף 209 לחוק סדר הדין הפלילי; ואם נבצר הדבר מלבצע המצאה בדרכים האמורות, ניתן להדביק הצו על המבנה. הפסיקה הכירה באפשרות, לפיה בהליכים שעניינם אי-קיום צו שיפוטי, יכולה הידיעה על מתן הצו להוות תחליף להמצאה, גם אם לא בוצעה המצאה של הצו בדרכים שנקבעו בתקנות, ודי בכך "שהוא הגיע למעשה לידיעתו של האיש הנוגע בדבר ושהוא הפר אותו ביודעין" (ע"פ 200/56 בצראווי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י"א 468, 473). כן נפסק בהקשר זה, כי גם בהליכים לפי פקודת ביזיון בית-המשפט די בכך שהמפר היה מודע בפועל לדבר קיומו של הצו השיפוטי, תוכנו והפרתו (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד ל"ד(4) 232); וכן ראו והשוו בעניין העדפת כלל הידיעה על כלל ההמצאה: רע"א 1113/97 איסמאעיל נ' סלימאן (ניתן ביום 6.4.97); בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769; רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (ניתן ביום 8.7.05)). מן הכלל אל הפרט 18.לאחר ששקלתי את מכלול טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבותיו הספציפיות של המקרה דנן, אין מקום להתערב בתוצאת החלטתו של בית-משפט קמא, וכי ראוי שבקשת המדינה - להריסת המבנה, או חלקים ממנו, מבלי ליתן ארכה להכשרת עבירות הבנייה - תידון ותוכרע בפסק-הדין בהליך הפלילי, אם יורשע מי מהמשיבים בדין. למסקנה זו הגעתי נוכח המחלוקות שבין הצדדים בסוגיית ההמצאה ותקינותה, וכפועל יוצא - אף בשאלת הפרת צו הפסקת העבודות, אשר בית-משפט קמא אמור להכריע בהן בקרוב גם בהכרעת-הדין. מסקנה זו מתבקשת, על-מנת להימנע מהאפשרות של מתן הכרעות שונות במחלוקות העובדתיות והמשפטיות בשני ההליכים הנפרדים - בבקשה לפי סעיף 241 לחוק ובהכרעת-הדין, ובפרט כאשר מדובר בעתירה להריסה מיידית, שהִנה סעד בלתי הפיך. כאמור, במקרה דנן בחרה המדינה לנקוט במקביל בשני הליכים בגין הפרת צו הפסקת העבודות. תחילה, ביום 9.8.06, הגישה נגד המשיבים את כתב-האישום המקורי בגין עבודות הבנייה שהיו בראשיתן והפרת צו הפסקת העבודות; בהמשך, בתאריך 23.1.07, הגישה את הבקשה דנן, לפי סעיף 241 לחוק, להריסה מיידית של תוספות הבנייה, זאת בשל המשך הפרתו של צו הפסקת העבודות; ולבסוף, ביום 13.3.07, במקביל לדיון בבקשה האחרונה, הוגש כתב-האישום המתוקן שהתייחס לעבירות הבנייה ולהפרת הצו עד לאותו מועד, שהדיון בו מצוי בעיצומו. אכן, כפי שנקבע בפסיקה, בקשה למתן צו הריסה מיידי, לפי סעיף 241 לחוק, היא בקשה עצמאית ונפרדת, וניתן לנקוט בה ללא קשר להליך אישומו של עבריין הבנייה על-פי כתב-אישום, שכן תכליתה העיקרית הִנה מתן מענה אפקטיבי ומיידי למניעת יצירת עובדות מוגמרות, כאשר מופר צו הפסקת עבודות. ואולם, תיתכנה נסיבות שבהן יהיה ראוי והולם להימנע מהכרעה בבקשה למתן צו הריסה מיידי לפי סעיף 241 לחוק, בטרם מתן הכרעת-הדין בהליך הפלילי, ובפרט כאשר ההליך הפלילי תלוי ועומד ומתנהל במקביל. נסיבות אלו קיימות במקרה דנן, זאת נוכח העובדה שבשני ההליכים - בבקשה ובאישום הפלילי - עומדות להכרעה שאלות עובדתיות ומשפטיות זהות, בעניין המצאת צו הפסקת העבודות למשיבים ובדבר הפרת הצו, כאשר נקודת המוצא היא כי הצו, שהִנו צו אישי, לא נמסר לידי מי מהמשיבים, כי לא נעשה ניסיון להמציאו במסירה אישית למי מהם לאחר שעותקים ממנו אשר נשלחו באמצעות הדואר הוחזרו ללא ביצוע, וכי דבר מתן הצו אך נודע למשיב 1 בעקיפין מאחרים. בשאלות - האם יש להחיל בעניינו של משיב 1 את "כלל הידיעה" כתחליף להמצאה כדין, והאם הפר מי מהמשיבים ביודעין את צו הפסקת העבודות - העומדות הן ביסוד הבקשה לפי סעיף 241 לחוק, והן בבסיס האישום בעבירה של הפרת צו שיפוטי - ראוי להימנע ממתן החלטות נפרדות, כשההליך הפלילי על-פי כתב-אישום מצוי בעיצומו; זאת ולוּ לשם מניעת אפשרות של מתן החלטות שונות ואף סותרות (כך למשל אם בסופו של ההליך הפלילי יזוכו המשיבים מהעבירה של הפרת צו הפסקת העבודות), ובפרט כשעסקינן בסעד של הריסה שהִנו בלתי הפיך. אשר-על-כן, סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן, טוב יעשה אם ההכרעה בבקשת המדינה למתן צו להריסה מיידית של המבנה, או חלקים ממנו, תינתן בהליך הפלילי על-פי כתב-האישום, ולא בבקשה הנדונה; זאת לאחר שבהכרעת-הדין ייקבע אם אכן הפר מי מהמשיבים ביודעין את צו הפסקת העבודות. אם יורשע מי מהמשיבים בעבירת הבנייה ובעבירה של הפרת צו הפסקת העבודות, יהא בית-משפט קמא מוסמך להורות בגזר-הדין על הריסת הבניין, או חלקים ממנו, וכן להחליט אם יש מקום לצוות על הריסה מיידית, או שמא ליתן למשיבים ארכה להכשרת עבירות הבנייה. בין מכלול השיקולים, האם ליתן צו הריסה, והאם להעניק בצדו ארכה, או שמא להורות על ביצועו לאלתר, אמור בית-המשפט בגדרו של גזר-הדין לבחון אף את התנהגותו של הנאשם, ובכלל זה להתייחס להפרת צווי בית-המשפט. אמנם, דחיית ההכרעה בשאלת ההריסה לשלב סיום ההליך הפלילי מכרסמת במידת-מה באלמנט המיידיות שבביצוע ההריסה, שבא לידי ביטוי בסעיף 241 לחוק. ואולם, משביקשה התביעה מבית-משפט קמא, להכריע בשאלת הפרת הצו בשני ההליכים במקביל, ואף תיקנה את כתב-האישום בעניין זה בעיצומו של הדיון בבקשה לפי סעיף 241 לחוק, אמור אלמנט המיידיות לסגת מפני המגמה להימנע מהחלטות שונות ואף סותרות בשני ההליכים. בנסיבות אלו, רצוי, אפוא, להמתין לממצאי הכרעת-הדין בסוגיות שבמחלוקת בעניין המצאת צו הפסקת העבודות והפרתו של הצו, ובפרט כשעסקינן בסעד בלתי הפיך, וכאשר מדובר במקרה לא שגרתי, שבו מבקשת התביעה להשתמש ב"כלל הידיעה" כתחליף להמצאה כדין. סיכומם של דברים: בנסיבותיו של המקרה דנן, לא מצאתי מקום להתערב בתוצאת החלטתו של בית-משפט קמא שלא להורות על הריסת תוספות הבנייה בגדרה של הבקשה הנדונה, ולהותיר את הדיון וההכרעה בשאלה, האם יש מקום להורות על הריסה המבנה ללא מתן ארכה להכשרת עבירות הבנייה, לתום ההליך הפלילי בתיק העיקרי. למותר לציין, כי אין בהחלטתי זו משום הבעת עמדה בדבר תקינות ההמצאה, בסוגיית המרת ההמצאה ב"כלל הידיעה", בשאלת הפרת צו הפסקת העבודות ובעניין ההצדקה להוצאת צו הריסה - נושאים שיידונו ויוכרעו בהליך הפלילי העיקרי שננקט במקביל. משכך, נדחה ערעור המדינה בע"פ 40332/07. ע"פ 40632/07 - בעניין ההחלטה לעכב את הליכי התכנון והרישוי הבקשה בב"ש 2499/07 19.ביום 18.3.07 הגישה המדינה לבית-המשפט קמא בקשה לפי סעיף 239(ב) לחוק התכנון והבנייה, בתיק ב"ש 2499/07, שבה התבקש בית-המשפט להורות למוסדות התכנון והבנייה להימנע מלטפל בבקשה לקבלת היתר בנייה בנכס הנדון, זאת עד לתום ההליכים המשפטיים בת"פ 8477/06. בבקשה צוין, בין-השאר, כי ביום 31.1.07, עת הוגשה הבקשה למתן צו הריסה שיפוטי בב"ש 772/07, היה המבנה בן שלוש קומות, ואילו ביום הגשת הבקשה בב"ש 2499/07 למתן הוראות למוסדות התכנון, היה המבנה בן ארבע קומות. בשלב ראשון, הורה בית-המשפט קמא (כב' השופטת ע' זינגר) ביום 12.4.07 למוסדות התכנון והבנייה להימנע מלטפל בבקשה להיתר בנייה. ההחלטה ניתנה במעמד צד אחד, זאת לאחר שלא הוגשה תגובה מטעם המשיבים, ולאחר שהללו אף לא התייצבו לדיון שנקבע לאותו מועד. 20.ביום 15.5.07 הגישו המשיבים תגובה בכתב לבקשה להפסקת הליכי הרישוי. הם טענו, בין-השאר, כי היה הכרח לבצע עבודות בנייה בשל קיומה של סכנה באתר; כי הגישו מבעוד מועד בקשה מסודרת להכשרת הבנייה עוד בחודש מאי 2005 והיו אלו רשויות התכנון שהתרשלו בטיפול בבקשה זו; כי המערערת פעלה בשיהוי, שכן פקחים מטעמה ראו את העבודות בשטח במשך כשמונה חודשים, ורק בחודש ינואר 2007 החלו לפעול כנגד הפרת צו הפסקת העבודה; כי צו הפסקת העבודות לא הומצא לידיהם כדין; וכי ראוי לפרש את סעיף 239(ב) לחוק על דרך הצמצום תוך איזון נאות בין אינטרס הפרט המעוניין להכשיר את הבנייה לבין אינטרס הציבור, ולא מתקיים לפנינו מצב המצדיק הפעלת הסמכות מכוח הסעיף האמור. בהמשך לתגובה האמורה בכתב, התקיים דיון במעמד הצדדים ביום 26.6.07, שבמהלכו העידו, מטעם המדינה - מפקח הבנייה יוסי בן הרוש, ומטעם המשיבים - המהנדס הרצל שועי ומשיב 1. לגבי צו הפסקת העבודות, טען משיב 1, כי קיומו של הצו היה ידוע לו, כי בסמוך להוצאתו הופסקו העבודות לפרק זמן של כשלושה חודשים, וכי בהמשך חודשו עבודות הבנייה הואיל והעירייה לא טיפלה בבקשה תקופה ממושכת, או שטיפלה בה באופן רשלני (עמ' 27, ש' 13-24). החלטת בית משפט קמא בב"ש 2499/07 21.בהחלטה נושא הערעור נעתר בית משפט קמא (כב' השופטת י' ייטב) לבקשה, והורה לרשויות התכנון להימנע מלטפל בבקשה למתן היתר בנייה בנכס הנדון, זאת עד לתום ההליכים המשפטיים. בהחלטתו ציין בית-משפט קמא, כי הסעד לפי סעיף 239(ב) לחוק, הנו סעד זמני, בעל אופי תכנוני, ולא עונשי; והוא נועד לשרת את הסעד העיקרי שיינתן בתום ההליך העיקרי, בכל הנוגע לצווי ההריסה וההתאמה. על-כן, השאלה המרכזית שהדריכה את בית-משפט קמא בהחלטתו דנן, הייתה, האם מתקיימות נסיבות שבעטיין בתום ההליך הפלילי, אם יורשעו המשיבים וייגזר דינם, תימצאנה נסיבות המצדיקות מתן צו הריסה לביצוע מיידי. בית-משפט קמא סבר, כי במקרה הנדון קיימות נסיבות חריגות אשר מצדיקות בהשתלבותן מתן צו לפי סעיף 239(ב) לחוק, המורה לרשויות התכנון לעכב את הטיפול בהליכי הרישוי, וזאת מן הטעמים הבאים. הטעם הראשון - עניינו ההפרה של ערכי השימור, זאת נוכח קביעתו של בית- המשפט, כי המשיבים הרסו מבנה שהיה מיועד לשימור ויצרו עובדות בלתי הפיכות בשטח. הטעם השני - עניינו הפרת צו ההפסקה השיפוטי, שבנסיבות העניין הייתה בוטה ונמשכת, עד כדי זלזול בלתי נסבל בחוק ובבתי-המשפט. בהקשר זה ציין בית-משפט קמא, כי העבודות לא בוצעו מחמת סכנה לבניין שנהרס, או בשל אילוצי דרישת מחלקת מבנים מסוכנים (שהייתה דרישה מצומצמת והורתה על תיקון הקירות ההיקפיים של המעבר הציבורי בלבד), וכי הסרת הסכנה שימשה למשיבים כסות לביצוע עבודות בנייה רחבות היקף, שלא היה כל קשר ביניהן לבין הסכנה ותיקונה. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי משיב 1 ידע גם ידע על צו הפסקת העבודה, זאת, בין-השאר, אף על-יסוד עדותו שלו בבית-המשפט. עוד קבע בית-משפט קמא, כי זלזולם של המשיבים בחוק ובהליכים הננקטים מכוחו, היה בוטה ונמשך לאורך תקופה, בכך - שהשלימו את בניית הקומה הראשונה תוך הפרת צו הפסקת העבודות; לא נרתעו מלבנות מבנה שלם בן שלוש קומות, גם לאחר הגשת כתב-האישום ביום 9.8.06, שבו הואשמו בבנייה ללא היתר ובהפרת צו שיפוטי; ולא היססו לבנות קומה נוספת, רביעית, אף לאחר שהוגשה נגדם ביום 31.1.07 בקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק (בב"ש 772/07). הטעם השלישי הִנו היקפה הניכר של הבנייה, שכן כאמור המשיבים הקימו ללא היתר, ואגב הפרת צווי הפסקת עבודות, מבנה בן ארבע קומות בשטח כולל של כ-500 מ"ר. על-רקע זה סבר בית-משפט קמא, כי בהצטברותן של הנסיבות לעיל, כולן או חלקן, ייתכן שבית-המשפט הדן בהליך הפלילי, ימצא לנכון ליתן צו הריסה מיידי, מבלי לאפשר ארכה להכשרת הבנייה, וכי לתכלית זו מוצדק להורות לרשויות התכנון לעכב את הטיפול בבקשה לקבלת היתר בנייה. בית-המשפט דחה את טענת המשיבים, כי היה שיהוי מצד המערערת בהגשת הבקשה, בציינו כי הסעד לפי סעיף 239(ב) לחוק הנו חריג, ואין מקום למהר ולנקוט בו, וכי המערערת נקטה בהליכים אחרים, שצוינו לעיל, בטרם הגישה הבקשה דנן. אשר-על-כן, מצא לנכון בית-משפט קמא להיענות לבקשה. תמצית טיעוני הצדדים בע"פ 40632/07 22.המשיבים טוענים בערעור שהגישו בע"פ 40632/06 על החלטת בית-המשפט קמא בב"ש 2249/07, כי לא נתקיימו במקרה דנן נסיבות חריגות המצדיקות מתן צו לפי סעיף 239(ב) לחוק. לגרסתם, בכל אחד משלושת הטעמים שמנה בית-משפט קמא כבסיס למתן הצו - קרי: היקפי הבנייה הניכרים, היותו של המבנה מיועד לשימור ומסכת הפרת החוק וצו הפסקת העבודות - לא היה כדי להצדיק את מתן הצו האמור. באשר להיקפי הבנייה, ציינו המשיבים כי בתיקים רבים שנדונו בבית המשפט לעניינים מקומיים לא נתבקש צו כאמור, גם כשהיה מדובר בהיקפי בנייה גדולים מאלה הנדונים. בכל הנוגע לשימור, טענו המשיבים כי המבנה אינו מיועד לשימור, ורק מתוך טעות סברו גורמי התכנון שהמבנה נועד לשימור. בעניין מסכת הפרת החוק, טענו המשיבים כי נקלעו לביצוע העבירות נוכח התנהלות לקויה של רשויות התכנון, אשר על-פי הנטען השתהו במשך למעלה משנה בקבלת החלטות בבקשות שהוגשו לקבלת היתר בנייה; כי העירייה הסכימה למעשה, בשתיקה, להמשך ביצוע העבודות, כאשר פקחי העירייה ביקרו באתר והיו מודעים לביצוע העבודות ונמנעו במשך מספר חודשים מהגשת בקשות הנוגעות להפרה הנטענת; וכי אין זה ראוי לנקוט בהליך לפי סעיף 239(ב) לחוק, מקום בו מבצעי הבנייה הקדימו והגישו בקשה לקבלת היתר עוד לפני תחילת העבודות, כפי שנהגו המשיבים, במקרה דנן. כן טענו המשיבים, כי העבודות בוצעו בשל אילוצי סכנה לבניין, והוסיפו וציינו כי הגם שמשיב 1 שמע משיחותיו עם המהנדס מטעמו או עם אחרים, כי יש להפסיק את הבנייה, לא הוא ולא משיב 2 קיבלו את צו הפסקת העבודות לידיהם. לפיכך גורסים המשיבים, כי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות מתן צו לפי סעיף 239 (ב) לחוק, וכי שגה בית-המשפט קמא בשיקוליו במתן הצו. עוד טוענים המשיבים, כי משהחליטה המדינה להגיש כתב-אישום נגדם בגין עבודות הבנייה והפרת צו הפסקת העבודות, מן הראוי שההכרעה במחלוקות, הן אלו בעניין הפרת הצו והן אלו הנוגעות לשאלה האם המקרה דנן מתאים למתן צו הריסה מיידי, תינתן במסגרת פסק-הדין בהליך הפלילי, והדבר מהווה טעם נוסף לדחיית הבקשה לסעד הביניים לפי סעיף 239(ב) לחוק. 23.המדינה גורסת, כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית-המשפט קמא, וכי בנסיבות העניין מוצדק היה ליתן את הצו המבוקש, שימנע ממוסדות התכנון לדון בבקשת המשיבים לקבלת היתר בנייה. עם זאת, הסכימה המדינה, כי למרות שהבנייה בוצעה באזור המיועד לשימור, המבנה שנהרס לא נועד לשימור. לטענתה, לצורך מתן הצו סעיף 239(ב) לחוק, די בשני הטעמים הנוספים שציין בית-משפט קמא, קרי - היקף הבנייה הניכר והנסיבות המחמירות של ביצוע העבודות אגב הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי. בעניין הפרת הצו השיפוטי הוסיף וציין ב"כ המדינה, כי ביום 17.1.07, בביקור שנערך במקום על-ידי מפקח בנייה, הוברר שטרם הושלמה בניית הקומה השלישית בבניין, וכי רק לאחר שהתקיימה ביום 21.1.07 ישיבת הקראה במעמד הצדדים בתיק העיקרי, שבו הואשמו המשיבים בעבירות הבנייה ובהפרת הצו השיפוטי, הושלמה בניית הקומה השלישית והוקמה הקומה הרביעית. עובדות אלו לא היו שנויות במחלוקת על-ידי ב"כ המשיבים; ומשמען - כי לא די בכך שמשיב 1 ידע על צו הפסקת העבודות והפר אותו בבניית המבנה עד הקומה השלישית, אלא שהלה אף המשיך בהקמת קומה נוספת לאחר ישיבת ההקראה. משכך, גורסת המדינה, כי למרות שלא הוכח שבוצעה המצאה פורמאלית של צו הפסקת העבודות למשיבים, הרי שמשיב 1 ידע על מתן הצו עוד בחודש נובמבר 2006, ושני המשיבים ידעו על הצו, למצער, עובר לישיבת ההקראה מיום 21.1.07. באשר לשיהוי הנטען, גורסת המדינה כי לא היה שיהוי בהגשת הבקשות, ובפרט כאשר ב"כ המשיב והמהנדס מטעמו אישרו שבשלב מסוים הופסקו העבודות למשך כשלושה חודשים. לכשנתברר כי המשיבים ממשיכים בבנייה, הוגשה בתחילה - ביום 23.1.07 - בקשה לפי סעיף 241 לחוק (בב"ש 772/07), ובהמשך - ביום 18.3.07 - הבקשה דנן לפי סעיף 239(ב) לחוק (ב"ש 2499/07). דיון - ע"פ 40632/07 צו למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר - לפי סעיף 239 (ב) לחוק 24.סעיף 239(א) לחוק התכנון והבנייה מסמיך את בית-המשפט לצוות על הפסקת עבודה או הפסקת שימוש במקרקעין, אם נעשתה עבודה, או השתמשו במקרקעין בדרך שיש בה משום עבירה על סעיף 204 לחוק. סעיף 239(ב) לחוק, נושא הבקשה הנדונה, מקנה לבית-המשפט סמכות ליתן סעד זמני, של השהיית הטיפול במוסדות התכנון והרישוי, בעניין בקשה להיתר בנכס; ומורה כדלהלן: "משניתן צו הפסקה שיפוטי או הוגש כתב-אישום, רשאי בית-המשפט להורות למוסדות התכנון להימנע מלטפל בבקשה להיתר נשוא צו ההפסקה או כתב-האישום עד לגמר ההליכים בבית-המשפט". הוראת הסעיף האמור נתווספה לחוק בתיקון משנת תשל"ח, ועל תכליתו ניתן ללמוד, בין-השאר, מדברי ההסבר להצעת החוק: "מקובל היום, כי לאחר שהוצא צו הפסקה שיפוטי, מוגשת בקשה להיתר אל מוסדות התכנון, כאשר הנאשם מעוניין, לפני גמר ההליכים, לקבל היתר, אשר ישמש לו, כסברתו, הגנה חלקית לפחות בבית-משפט. בתי המשפט ומוסדות התביעה נקלעים לעיתים למצב מביך כאשר הנאשם מציג לפניהם היתר בנייה עוד בטרם נסתיימו הליכי התביעה. מוצע לאפשר לבית-המשפט שנתן צו הפסקה שיפוטי או שהוגש לו כתב-אישום... להורות למוסדות התכנון להשעות את הטיפול בבקשה להיתר בנייה עד לגמר ההליכים בבית-המשפט" (ה"ח 1260, י' באלול תשל"ו, 5.9.76, עמ' 385). 25.את הסעד הזמני לפי סעיף 239(ב) לחוק, של מתן צו לעיכוב הליכי התכנון והרישוי, מוסמך בית-המשפט ליתן לאחר הגשת כתב-אישום, או לאחר הוצאת צו הפסקת עבודות אף בטרם הגשת כתב-אישום. יודגש, כי הצו אינו מהווה סנקציה עונשית, אלא סעד במישור התכנוני. סעד זה נועד להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, ולהוות מכשיר אפקטיבי באכיפת החוק. לצו האמור מספר תכליות. ראשית, סעד זה אמור לתרום לאכיפה אפקטיבית של דיני התכנון והבנייה, ולבטל את התועלת הכלכלית שמשיגים עברייני הבנייה, המזדרזים להקדים את ביצוע הבנייה לקבלת היתר. עבריין בנייה שפותח בהליכי תכנון ורישוי במקביל לבנייה, או אף לאחר השלמתה, משיג יתרון משמעותי וניכר בלוח הזמנים לקבלת ההיתר, על-פני רעהו, שומר החוק, שיתחיל לבצע את עבודות הבנייה רק לאחר קבלת ההיתר. ביטול היתרון היחסי של עבריין הבנייה, בדרך של הקפאת הטיפול בהליכי התכנון והרישוי, עשוי להוות מכשיר רב תועלת במאבק בתופעת הבנייה הבלתי חוקית - הפוגעת במרקם התכנוני, החותרת תחת שלטון החוק, המכרסמת באמון הציבור במערכת אכיפת החוק, והמעמידה את הציבור אף בסיכון בטיחותי ממבנים שמוקמים ללא פיקוח הרשויות. שנית, הסעד האמור בסעיף 239(ב) לחוק מאפשר לבית-המשפט הדן בהליך העיקרי לשקול באופן חופשי את השיקולים הרלבנטיים בפסק-הדין בעניין צווי ההריסה וההתאמה, זאת מבלי שתוצב לפניו עובדה מוגמרת של התפתחויות תכנוניות מאוחרת להגשת כתב-האישום. שלישית, סעד זה תורם ליעילות הדיון לפני רשויות התכנון, בכך שהוא מונע פעילות חד-צדדית של עבריין הבנייה, אשר מעמידה את מוסדות התכנון והרישוי בפני עובדה מוגמרת לאחר סיום הבנייה, בכך שהוא מאפשר למוסדות אלו לדון בהיבטים תכנוניים מבלי להביא בחשבון אילוצים של בנייה בלתי חוקית שכבר בוצעה, ובכך שבמקרים המתאימים הוא מסיר מסדר היום של הוועדה תכנית שייתכן כי תהייה לתיאורטית, אם ימצא בית-המשפט לנכון במסגרת גזר-הדין להורות על הריסה מיידית של המבנה מבלי ליתן ארכה לביצוע ההריסה. בהקשר האחרון יצוין, כי ועדות התכנון רשאיות להביא בגדר שיקוליהן את העובדה שבקשה שהוגשה להן מיועדת להכשיר בדיעבד עבירות בנייה, וכן שיקולים של מניעת עבריינות בנייה (ראו: הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מס' 8.1150 מיום 24.1.01; עע"ם 3319/05 אלגריה פונטה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה באר שבע (ניתן ביום 1.8.05)). 26.הסעד הנדון, לפי סעיף 239(ב) לחוק, אינו שכיח, ועל-כן מצומצמת עד מאוד הפסיקה בעניינו. על היקף השימוש בסעיף זה עמד בית-המשפט המחוזי בחיפה בפסק-הדין בע"פ (חי') 2339/01 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה השומרון נ' קזז (ניתן ביום 30.7.01). כב' השופט י' גריל גרס, כי על-רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש לעשות שימוש בסעד זה רק במקרים "קיצוניים וחריגים". כב' השופט ש' ברלינר סבר, כי אין מקום להוציא צו כאמור לאחר הגשת כתב-אישום כאשר הבנייה כבר הסתיימה. עם זאת הוסיף וציין, כי שעה שאדם ממשיך לבצע עבודות בנייה ללא היתר, "ראוי הוא שהרשויות לא תטפלנה בבקשתו להיתר, כל עוד מפר הוא עצמו אותה שעה את החוק". כב' השופט י' דר חלק על דעתו של כב' השופט גריל, לפיה יש לצמצם את מתן הסעד הנדון רק למקרים קיצוניים וחריגים; וכן הסתייג ממסקנתו של כב' השופט ברלינר, לפיה מקום שעבירת הבנייה הושלמה אין עוד הצדקה להוצאת הצו. 27.אינני סבור, כי את השימוש בסמכות לפי סעיף 239(ב) לחוק יש להפעיל רק במקרים חריגים וקיצוניים. אכן, הסעד לפי הסעיף האמור אינו שכיח, אך מן הראוי לעשות בו שימוש במקרים המתאימים, תוך איזון נאות בין האינטרס הציבורי של הציות לחוק, הקפדה על דיני התכנון והבנייה והשמירה על המרקם התכנוני, לבין אינטרס הפרט המעוניין להכשיר את עבירת הבנייה, לרבות צרכיו בנכס. יש להחליט בכל מקרה ספציפי על-פי נסיבותיו, זאת, בין-השאר, בהתאם להיקף הבנייה, לפגיעה שהסבה למרקם התכנוני, לסיכון הבטיחותי הנובע ממנה, וכן לשאלה - האם במקביל להליכי הרישוי המשיך המבקש לבצע עבירות בנייה או אף להפר צווי מינהליים או שיפוטיים. על בית-המשפט לשקול, אם בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ראוי להקפיא את הליכי התכנון והרישוי, עד לתום ההליכים המשפטיים, זאת על-מנת לאפשר לתביעה לעתור בפרשת גזר-הדין להריסת הנכס, ללא מתן ארכות להכשרת הבנייה. צווי הריסה בגדרם של גזרי-דין 28.כאן המקום להתייחס, במאמר מוסגר ולשם השלמת סקירת המסגרת הנורמטיבית, לסוגיה של מתן צו הריסה במסגרת גזר-דין, שעליה עמדתי לאחרונה בפסק-הדין בע"פ (י-ם) 40745/07 ג'נין נווה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 18.5.08). צווי הריסה והתאמה, הניתנים בגזרי-דין מכוח סעיף 205 לחוק, תכליתם הִנה תכנונית בעיקרה, ולא עונשית. הם נועדו להסיר את המפגע שהסבה הבנייה למרקם התכנוני, בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבנייה לתוכנית המתאר ולהיתר הבנייה, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו (ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 445, 446). צווים אלו נועדו להגשים את מטרותיהם ויעדיהם של דיני התכנון והבנייה, והם מהווים מכשיר בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק (בג"ץ 28/50 מינצר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ותכנון עיר ת"א, פ"ד ד' 492, 495; ע"פ 365/67 מדינת ישראל נ' קוברסקי, פ"ד כא(2) 780; ע"פ 874/78 סוואעד נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 678). הסמכות להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה נקבעה בסעיף 207 לחוק. בהפעלת סמכות זו נדרש בית-המשפט לעשות "איזון לשעה", בין האינטרס הכללי של שמירת החוק וההקפדה על דיני התכנון והבנייה, לבין האינטרס הפרטי וצרכיו של הנאשם (רע"פ 5086/97 בן-חור נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נא(4) 625, 645). בבוא בית-המשפט להחליט במסגרת גזר-דין אם להאריך המועד לביצועו של צו הריסה שיפוטי, עליו להביא במניין שיקוליו, בין-השאר, את האינטרסים הציבוריים, המשקפים מספר תכליות: האחת - שמירה על המדיניות התכנונית, והקפדה שכל בנייה תיעשה כנגזרת של תפיסה תכנונית רחבה; השנייה - שמירת הבטיחות, זאת נוכח הסיכון הנשקף למשתמשים במבנים בלתי חוקיים שהוקמו ללא כל פיקוח מצד רשויות התכנון; השלישית - קיום שלטון החוק וכיבוד הדין ויישומו, בכל תחום, ובכלל זה בתחום התכנון והבנייה; והרביעית - מניעת ההנאה מפרי העבירה, לבל יצא חוטא נשכר (על האינטרסים האמורים ראו והשוו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, לעיל; עע"מ 2273/03 איי התכלת שותפות כללית ואח' נ' החברה להגנת הטבע (ניתן ביום 7.1.06, בפסקאות 37-38 ו-41 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה); רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 25.7.08)). אל מול האינטרסים הציבוריים האמורים, על בית-המשפט לבחון את אינטרס הפרט של הנאשם הספציפי, לרבות זכות הקניין שלו בקרקע, מהות הבנייה והיקפה, נסיבות ביצוע העבירה, העלויות הכספיות הכרוכות בביצוע ההריסה וצרכיו של הנאשם בקיום המבנה. כן נדרש בית-המשפט לבחון האם פעל הנאשם לקידום הכשרת עבודות הבנייה, והאם עבודות הבנייה מתיישבות עם המגמות התכנוניות וקיים סיכוי לקבלת היתר בנייה לגביהן, בפרק זמן שאינו ממושך יתר על המידה. עוד על בית-המשפט להביא במניין שיקוליו לעניין זה, את התנהגותו של הנאשם אגב עשיית הדין העצמי; ובפרט, אם מדובר בבנייה שבוצעה אגב הפרת צו הפסקת עבודות, שיפוטי או מינהלי. אין מדובר ברשימה סגורה של שיקולים, וכל מקרה יידון לפי נסיבותיו. כאמור, ענייננו מתייחס לסעד ביניים עד למתן גזר-הדין, והאמור בפיסקה זו בפסק-הדין, הובא אך להשלמת תיאור המסגרת הנורמטיבית. האם קמה עילה להתערב בהחלטת בית-משפט קמא בדבר עיכוב הליכי הרישוי? 29.מן הכלל אל הפרט: סבורני, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית-משפט קמא, כי במקרה דנן יש מקום להורות למוסדות התכנון, לפי סעיף 239(ב) לחוק, שלא לדון בתכנית ובבקשה להיתר שהגישו המשיבים, זאת עד לסיום ההליכים המשפטיים. בית-משפט קמא מנה שלושה טעמים עיקריים להחלטתו, שכל אחד מהם הצדיק, לשיטתו, את מתן הצו. אכן, אחד מן הטעמים - היותו של הבניין הישן שנהרס מבנה מיועד לשימור - היה מוטעה, שכן נתחוור שאין מדובר בבניין לשימור. ואולם, אין בכך כדי לשנות את החלטתו של בית-משפט קמא, שכן די בשני הטעמים האחרים - היקף הבנייה, וביצועה לכאורה תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי, לא כל שכן בהצטברותם, כדי להצדיק את השהיית המשך הטיפול בבקשה לקבלת היתר בנייה, עד למתן פסק-דין בהליך הפלילי. הואיל ובענייננו, מדובר בבקשת ביניים, שנשמעה במקביל להליך העיקרי שטרם ניתנה בו הכרעת-דין, ועל-מנת להימנע ממצב שבו תהיינה הכרעות עובדתיות ומשפטיות שונות בבקשת הביניים ובתיק הפלילי לגופו, אתייחס לתשתית הראייתית שנקבעה על-ידי בית-משפט קמא בבקשה דנן, כראיות לכאורה בלבד. מראיות אלו, שרובן לא היו שנויות במחלוקת, עולה כי המשיבים, או מי מהם, או מי מטעמם, הרסו מבנה, מבלי שהיה בידם היתר להריסה; בנו תחתיו בניין בן ארבע קומות בשטח רב-היקף, אף זאת ללא היתר; ועבודות אלו בוצעו ברובן לאחר שהוצא לגבי הנכס צו הפסקת עבודות שיפוטי, שאמנם לא נמסר כדין למי מהמשיבים, אך דבר קיומו הובא לידיעתו של משיב 1. עבודות הבנייה נמשכו לאחר הגשת כתב-האישום ופתיחת המשפט, וכן לאחר שהוגשה הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, מחמת אי-קיומו של צו הפסקת העבודות. בהצטברותן של נסיבות אלו, הדריך עצמו בית-משפט קמא נכונה משמצא הצדקה להורות, בשלב זה, על השהיית הטיפול בבקשה לקבלת היתר בנייה, עד לתום ההליכים בתיק הפלילי. סעד זמני זה מתחייב לשם אכיפה אפקטיבית של דיני התכנון והבנייה, לצורך חיזוק אמון הציבור במערכת אכיפת החוק, ולבל יצא נשכר מי שלכאורה ביצע עבודות בנייה אגב הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי; והכל ממכלול השיקולים שפורטו בפיסקה 25 לעיל. למותר לציין, כי אין במסקנתי זו משום הבעת עמדה, אם יהא מקום בגדרו של גזר-הדין (אם יורשע מי מהמשיבים בדין), ליתן צו הריסה מיידי, לכל המבנה, או לחלק ממנו, מבלי להעניק ארכה להכשרת הבנייה; והערכאה הדיונית תידרש לסוגיה זו על-יסוד מכלול הנתונים והשיקולים הרלבנטיים בפרשת גזר-הדין. אשר-על-כן, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית-משפט קמא, להורות למוסדות התכנון והרישוי להשהות את הטיפול בבקשת המשיבים לקבלת היתר בנייה לנכס הנדון, זאת עד לתום ההליכים המשפטיים - החלטה המיישמת מדיניות שיפוטית ראויה בנסיבותיו של המקרה דנן. סוף דבר 30.על-יסוד האמור לעיל, אני דוחה את שני הערעורים: הן את ערעור המדינה בע"פ 40332/07 על החלטת בית-משפט קמא בתיק ב"ש 772/07, שדחתה את הבקשה להורות על הריסת המבנה לפי סעיף 241 לחוק התכנון והבנייה; והן את ערעור המשיבים בע"פ 40632/07 כנגד החלטת בית-משפט קמא בב"ש 2499/07, להורות למוסדות התכנון, לפי סעיף 239(ב) לחוק הנ"ל, להימנע מלטפל בבקשה להיתר בעניין הנכס הנדון עד לתום ההליכים המשפטיים. צו בינייםבניהצווים