המשיב 4 (להלן - המשיב) הוכרז כבר-הסגרה על-ידי בית-המשפט המחוזי, וערעורו לבית-משפט זה נדחה. בהתאם לכך הוצא נגדו צו הסגרה לרוסיה בגין עבירות של רצח ושוד. מועד ביצועו של צו ההסגרה נדחה מחמת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא בית- הדין הרבני האזורי בנתניה כנגד המשיב, לבקשת אשתו. היועץ המשפטי לממשלה עותר לפנינו כנגד החלטתו של בית-הדין הרבני לעכב את יציאת המשיב מן הארץ. כן עותר הוא כנגד החלטת בית-הדין הרבני לדחות בשבוע ימים את מתן ההכרעה בבקשתו לבטל את הצו האמור על-מנת שיהיה ניתן לבצע את הסגרת המשיב לרוסיה לאלתר. ביום 11.6.2002, לאחר שמיעת טענות הצדדים, קיבלנו את העתירה וקבענו כי צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המשיב מבוטל. להלן נימוקינו לכך. עיקרי העובדות הליכי ההסגרה כנגד המשיב 1. ביום 15.5.2000 הגישה מדינת הפדרציה הרוסית (להלן - רוסיה) למדינת ישראל בקשה להסגרתו של המשיב. העבירות שבגינן המשיב מבוקש הן רצח ושוד. בקשת ההסגרה הוגשה על יסוד האמנה האירופית בדבר הסגרה משנת 1957, שמדינת ישראל ורוסיה הן צדדים לה. בעקבות הבקשה נפתחו כנגד המשיב הליכי הסגרה, ומכוחם היה נתון במעצר בישראל החל מיום 25.1.2001. ביום 5.4.2001 נקבע בבית-המשפט המחוזי בירושלים כי המשיב הינו בר-הסגרה. ביום 31.5.2001 הוסיף וקבע בית-המשפט כי לא ניתן להתנות את ההסגרה בכך שהמשיב יוכל לחזור ולרצות את עונשו בישראל. על החלטות אלה ערער המשיב לבית- משפט זה (ע"פ 5275/01 ז'ורבלוב נ' מדינת ישראל [1]). בפסק-דין מיום 14.5.2002 (הנשיא ברק והשופטים מ' חשין וריבלין), נדחה ערעורו של המשיב על כל חלקיו, ונקבע כי הוא בר- הסגרה לרוסיה, וכי אין הסגרתו מותנית בכך שיוכל לחזור לריצוי העונש בארץ. ביום 2.6.2002 ציווה שר המשפטים, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954, על ביצוע הסגרתו של המשיב לרוסיה. בצו נקבע כי המשיב יוחזר לישראל לריצוי כל עונש שיוטל עליו. תנאי זה נקבע לפנים משורת הדין, על-פי בקשת המשיב, עקב נסיבותיו האישיות, ובהן מצבם הרפואי של בנו (המשיב 3) ואשתו (המשיבה 2) המצויים בארץ. דחיפות ביצועו של צו ההסגרה נקבעה על-פי האילוצים הנובעים מן הדין המקומי של המדינה המבקשת - רוסיה. על-פי מידע שנמסר מטעם הרשויות ברוסיה ושהובא לידיעתנו על-ידי באת-כוח המדינה, הדין הרוסי קובע מגבלה של 18 חודשים לשהייתו של אדם במעצר טרם הגשת כתב-אישום נגדו לבית-המשפט. תקופה מרבית זו כוללת גם את תקופת שהייתו של נאשם במעצר מחוץ לגבולות רוסיה בגין אותן העבירות שעליהן הוא עומד לדין. עוד נמסר לנו, כי על-פי הדין ברוסיה, חובה להעביר לנאשם ולעורך-דינו את מלוא חומר החקירה נגדו חודש לפני הגשת כתב-האישום לבית- המשפט. זאת ועוד, לטענת רשויות התביעה ברוסיה, עליהן להשלים בעניינו של המשיב פעולות חקירה אחדות בטרם הגשת כתב-האישום נגדו לבית-המשפט. פעולות אלה צפויות להתארך משך כשבועיים ימים, ובמהלכן על המשיב לנכוח ברוסיה. בהתחשב בעובדה שהמשיב עצור בישראל מכוח הליכי ההסגרה החל מיום 25.1.2001, טענה המדינה כי המועד האחרון, לפי הדין הרוסי, להגשת כתב-אישום נגדו בהיותו במעצר הוא 24.7.2002, ולוח הזמנים האמור מחייב הסגרתו לאלתר. בהתחשב במגבלות הזמן שפורטו לעיל היה אמור צו ההסגרה שניתן על-ידי שר המשפטים להתבצע עוד ביום 7.6.2002. ביצועו של הצו נדחה ליום 11.6.2002 נוכח ההליכים שהתקיימו בבית-הדין הרבני האזורי בנתניה. ההליכים בבית-הדין הרבני 2. בהיותו במעצר בגין הליכי ההסגרה נגדו עבר המשיב הליכי גיור בבית-הדין הרבני. בנובמבר 2001, בעודו במעצר ולאחר הכרזתו כבר-הסגרה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, נישא המשיב כדת משה וישראל למשיבה 2, שהיא יהודייה (להלן - המשיבה או האישה). יצוין כי השניים נישאו עוד קודם לכן ברוסיה, אולם לטענת המשיבה היא התגרשה מהמשיב בשנת 1999 בגירושין אזרחיים ברוסיה. המשיב 3, קטין כבן עשר, הוא בנם המשותף של בני-הזוג. ביום 23.5.2002 הגישה המשיבה לבית-הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן גם - בית-הדין) תביעת גירושין ומזונות וכן בקשה לעיכוב יציאתו של המשיב מהארץ. את בקשתה נימקה המשיבה בכך שידוע לה כי בעלה עלול לעזוב את הארץ לתקופה לא ידועה, ואין ברצונה להישאר עגונה. בתביעה לא נאמר דבר על אודות הליכי ההסגרה כנגד המשיב. על סמך בקשה זו, הוציא בית-הדין הרבני האזורי בנתניה צו לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ עד ליום 20.10.2002. ביום 4.6.2002, יומיים לאחר ששר המשפטים ציווה על הסגרת המשיב, הגישה פרקליטת המדינה, בהיותה ממלאת-מקום היועץ המשפטי לממשלה, בקשה לבית-הדין הרבני האזורי, ובה יידעה את בית-הדין על אודות צו ההסגרה שניתן כנגד המשיב וביקשה את ביטול עיכוב יציאתו מן הארץ על-מנת לאפשר הסגרתו לרוסיה. ביום 9.6.2002 קיים בית-הדין הרבני ישיבה אשר חלקה הראשון יוחד לתביעת המשיבה לגירושין ולמזונות. בדיון זה נכחו המשיבה, בא-כוחה וטוענת רבנית מטעמה, וכן המשיב שלא היה מיוצג. בחלקה השני של הישיבה דן בית-הדין בבקשת המדינה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה ציינה בפני בית- הדין את הדחיפות בביצוע צו ההסגרה נוכח מגבלות הזמן הקבועות בדין הרוסי וציינה כי דחיית בקשתה או דחיית מועד ההכרעה בה יסכלו את תכלית ההסגרה. במהלך הישיבה האמורה טען המשיב בפני בית-הדין כי הוא מבקש להיות מיוצג על-ידי עורך- דין והתנה בכך את מתן הגט למשיבה. בהחלטתו שניתנה ביום 10.6.2002 - יום לפני המועד שנקבע לביצוע צו ההסגרה - קבע בית-הדין בדעת רוב כי הדיון בבקשת המדינה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ יידחה בשבוע ימים נוכח זכותו של המשיב להיות מיוצג בהליכים אלה. דעת המיעוט סברה כי יש לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ לאלתר. כנגד החלטה זו של בית-הדין הרבני הוגשה העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 3. באת-כוח המדינה, עורכת-הדין גולומב, טענה בפנינו כי נסיבות העניין מצדיקות התערבותו של בית-משפט זה אף שלא קדם להגשת העתירה ערעור לבית-הדין הרבני הגדול. היא הדגישה בפנינו כי נשקלה האפשרות להגשת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול לערעורים, אולם לוח הזמנים שנוצר הצריך הכרעה דחופה בעניינו של המשיב, לבל תסוכל האפשרות להעמידו לדין ברוסיה. לגופו של עניין, טענה באת-כוח המדינה כי לבית-הדין הרבני סמכות טבועה לקבוע את סדרי-דינו, אולם במסגרת הפעלת סמכותו עליו לכבד את התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל להסגרת מבוקשים למדינות זרות לשם העמדתם לדין; כן עליו לכבד את החלטותיהן של הערכאות השיפוטיות האזרחיות שקבעו כי המשיב בר-הסגרה. בהתחשב בנסיבות העניין שפירטה בהרחבה טענה באת-כוח המדינה כי באיזון בין אינטרס האישה לקיום הליך גירושין בארץ ובקשתו של המשיב להיות מיוצג בדיון בפני בית-הדין הרבני לבין כיבוד יחסיה של ישראל עם מדינות אחרות וכיבוד התחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה, היה על בית-הדין הרבני ליתן משקל רב לשיקול האחרון באופן שצו עיכוב היציאה מן הארץ ייסוג מפני צו ההסגרה. לטענתה, סירובו של בית-הדין לבטל לאלתר את צו עיכוב היציאה מן הארץ כדי לאפשר ביצועו של צו ההסגרה כנדרש בנסיבות העניין, יש בו משום חריגה מסמכות המצדיקה התערבותנו. מנגד, טען בא-כוח המשיבה, עורך-דין בלום, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת היעדר מיצוי הליכים. לגופם של דברים, טען בא-כוח המשיבה כי בית-הדין הרבני האזורי לא חרג מסמכותו בהוציאו צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד המשיב נוכח קיומו של חשש כן ורציני כי המשיב יותיר את מרשתו עגונה. עוד הוסיף, כי אין עילה להתערבותנו בהחלטתו של בית-הדין לדחות את מועד ההכרעה בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ נוכח רצון המשיב להיות מיוצג בפני בית-הדין הרבני. הדיון בעתירה 4. בהתחשב בכך שמועד הסגרתו של המשיב לרוסיה נקבע ליום 11.6.2002, בשעה 14:00, נערך הדיון בעתירה ביום 11.6.2002 בבוקר, והיא נדונה כאילו ניתן בה צו-על-תנאי. לאחר שמיעת הצדדים ועיון בטענותיהם בכתב החלטנו לעשות את הצו למוחלט במובן זה שצו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המשיב בוטל. קבענו כי הנימוקים לפסק-דיננו יינתנו בנפרד. להלן נימוקינו לקבלת העתירה. התערבות בג"ץ בפסיקת בית-הדין הרבני האזורי 5. על-פי פסיקתו של בית-משפט זה, הכלל הוא שהחלטה או פסק-דין של בית-דין רבני אזורי יהיו נתונים בראש ובראשונה לביקורתו של בית-הדין הרבני הגדול לערעורים. בית-משפט זה אינו נוהג לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה, כל עוד לא מיצה העותר סעד חלופי יעיל שבערעור. המקרים החריגים שבהם יתערב בית-משפט זה בפסיקתו של בית-דין דתי בלא שמוצה סעד הערעור הם אותם מקרים שבהם הסעד החלופי אינו יעיל, והנסיבות מחייבות התערבות מיידית של בית-משפט זה כדי למנוע עוול, או כאשר משיקולי צדק כלליים מתחייבת התערבותו של בית-משפט זה. וכך נוסחו החריגים האמורים בבג"ץ 115/89 ירימי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות [2]: "ישנה כאן איפוא סמכות מקבילה של בית הדין הרבני הגדול - בדרך הערעור, ושל בית משפט זה - בדרך העתירה לבג"צ. מתי יעדיף הבג"צ את דיונו הוא בעתירה לגופה והכרעתו לגביה? א. כאשר משתכנע בית המשפט, כי ישנו צורך בפעולה מיידית או מהירה, ולא נראה כי יש בהפנית העותר אל הפרוצדורה של הגשת ערעור כדי למנוע את העוול או העיוות האפשריים, הצפויים. ב. כאשר, על פי שיקולי צדק כלליים, בהתבסס על העובדות המיוחדות של המקרה הנדון, נראה לבית משפט זה, כי מן הדין שיכריע בעצמו בעתירה לגופה". (ראו עוד: בג"ץ 7/83 ביארס נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה [3], בעמ' 691; בג"ץ 378/83 שער נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו [4], בעמ' 783-782; בג"ץ 3555/92 גבעון נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים [5], בפיסקה 5 לפסק-דינו של השופט א' גולדברג). שאלה שאין צורך להכריע בה היא אם במקרה שלפנינו היה על היועץ המשפטי לממשלה לפנות בהליך ערעור לבית-הדין הרבני הגדול בהתחשב בכך שלא היה צד להליך המקורי שנפתח בין בני-הזוג בבית-הדין הרבני האזורי. אולם אף אם נניח לצורך הדיון כי התשובה לכך חיובית, הרי בנסיבות העניין שוכנענו כי התקיים החריג הראשון מבין השניים להתערבות בית-משפט זה בלא שמוצה סעד הערעור: כפי שצוין לעיל, היה צו ההסגרה כנגד המשיב אמור להתבצע ביום 7.6.2002, אולם נוכח צו עיכוב היציאה מן הארץ, שהוציא בית-הדין הרבני, נדחה ביצועו ל-11.6.2002. ביום 10.6.2002, יום לפני המועד שנקבע לביצוע צו ההסגרה, החליט בית-הדין הרבני האזורי לדחות את ההכרעה בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ נגד המשיב. בשלב זה כבר ננקטו הצעדים הדרושים לביצוע ההסגרה במועד שנקבע לה תוך תיאום עם הרשויות ברוסיה. לארץ אף הגיעו שני נציגי המשטרה הרוסית לצורך ליווי המשיב לרוסיה. על-פי הנתונים שנמסרו לנו על-ידי באת-כוח המדינה, הטיסות של חברת התעופה הרוסית מישראל למוסקבה היו באותו שלב מלאות עד ליום 19.6.2002. דחייה נוספת של מועד ההסגרה לצורך הגשת ערעור לבית-הדין הרבני הגדול הייתה עלולה להפוך את ההסגרה לבלתי אפקטיבית נוכח מגבלת הזמן להעמדה לדין ברוסיה. בנסיבות אלה שוכנענו כי הפניית העותר לדרך החלופית של ערעור לבית-הדין הרבני הגדול, הכרוכה בדחייה נוספת של מועד ביצוע ההסגרה, הייתה עלולה לסכל את תכליתה, לפיכך ראינו להיזקק לעתירה על-אף אי-מיצוי סעד הערעור. עיכוב יציאה מן הארץ של בעל-דין שהוצא נגדו צו הסגרה 6. בית-משפט זה דן בעבר בסמכותו של בית-דין רבני לעכב יציאתו של בעל-דין מהארץ (ראו בג"ץ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו (להלן - פרשת לב [6])). נקבע כי נוכח היעדר הוראה בחוק באותה עת באשר לסדרי הדין שעל-פיהם ינהגו בתי-הדין הרבניים בעניינים הנתונים לסמכותם, ונוכח היעדר הסמכה סטטוטורית לרשות כלשהי להתקין סדרי דין לבתי-הדין הרבניים, נתונה להם סמכות טבועה לקבוע לעצמם את סדרי הדין הנוהגים בהם (שם, בעמ' 500-499). עוד נקבע, כי הסמכות הטבועה של בתי-הדין הרבניים לקביעת סדרי דינם היא במהותה "סמכות שלטונית" בהיותם ערכאות שיפוטיות שהוקמו מכוח חוק המדינה. על-כן עליהם להפעיל סמכותם בסבירות. הפעלה סבירה של הסמכות השיפוטית משמעה עריכת איזון ראוי בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין (שם, בעמ' 505-500). ובמילותיו של הנשיא ברק: "בתי הדין הרבניים חופשיים, בגדרי סמכותם הטבועה, לעצב לעצמם סדרי דין על-פי השקפת עולמם שלהם. 'סדרי הדין שלהם הם ענינם הם' (השופט ברנזון בבג"צ 403/71 אלכורדי נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', בעמ' 70). עם זאת, חופש דיוני זה אינו בלתי מוגבל. הוא נתון להגבלות - שלהן כפופות כל ערכאות השיפוט - הנובעות מהאיזון הראוי בין הערכים, העקרונות והאינטרסים המשקפים את ערכיה של מדינת ישראל" (פרשת לב [6], בעמ' 510). על-פי סמכותם הטבועה של בתי-הדין הרבניים לקביעת סדרי דינם, הותקנו תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - תשנ"ג (י"פ תשנ"ג 2299) (להלן - תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים או התקנות). תקנה קז מסדירה את תוקפו של צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן בבית-הדין הרבני כנגד בעל-דין ואת סדרי הדין הנוגעים להגשת התנגדות לצו שניתן במעמד צד אחד ובקשה לביטול הצו. תקנה קו(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים קובעת בזו הלשון: "עיכוב יציאה שלא בפני בעל-דין קו. (1) הוגשה בקשה לעכב יציאת אדם מן הארץ מתוך טענת חשש עיגון או לשם הבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה או זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין לדון בבקשה גם שלא בפני הנתבע, אם בית-הדין רואה כי נסיבות המקרה מצדיקות זאת" (ההדגשה שלי - ד' ב'). הנה-כי-כן, תקנה קו(1) מציינת שתי עילות למתן צו עיכוב יציאה מהארץ שלא בפני הנתבע: האחת - חשש לעיגון, והשנייה - הצורך בהבטחת זכויות שהוגשה עליהן תביעה או הבטחת זכויות לפי פסק-דין. עם זאת התקנות אינן קובעות אמות-מידה להפעלת שיקול-הדעת של בית-הדין הרבני במתן צו עיכוב יציאה מהארץ; הן אינן מציעות מבחן איזון עקרוני בין האינטרסים האמורים לבין זכויות ואינטרסים מתחרים השוללים עיכוב יציאתו של בעל-דין מישראל, ובהם הזכות החוקתית לחופש תנועה מחוץ לגבולות הארץ כאמור בסעיף 6(א) לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור, איזון כזה מתבקש נוכח חובתו של בית-הדין הרבני להפעיל סמכותו לקביעת סדרי הדין הנוהגים בו, בסבירות. בפרשת לב [6] נקבע כי כאשר על כף אחת של המאזניים מונח חופש התנועה אל מחוץ לישראל של בעל-הדין אשר נגדו מבוקש הצו, ואילו על הכף האחרת מונח האינטרס של בעל-הדין המבקש את הצו, ושל הציבור בכללותו, להגשמה יעילה של הדין המהותי בהליך השיפוטי או בביצוע פסק-דין, יורה בית-הדין הרבני על עיכוב יציאה מן הארץ רק "...אם קיים חשש כן ורציני כי יציאתו של בעל הדין תסכל או תכשיל את ההליך השיפוטי או תביא למניעת ביצועו של פסק הדין" (שם, בעמ' 507, 510). עוד נאמר בפרשת לב [6] (בעמ' 510), כי על רקע זה יש להבין את ההלכה שלפיה "...מטרת ההגבלה המוטלת על אדם, המונעת את יציאתו מישראל, היא זהה לגבי בית-משפט ולגבי בית-דין..." (בג"ץ 578/82 נעים נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים [7], בעמ' 711), וכי "... תחומי הסמכות של ערכאות השיפוט השונות, האזרחית והדתית, בנושא עיכוב היציאה מן הארץ... צריכים להתפרש באופן דומה" (בג"ץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים (להלן - פרשת אלוני [8]), בעמ' 61). יצוין כי בתשס"א התקבל תיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), תשס"א-2001). במסגרת התיקון האמור קובעת תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי כי בית-משפט או רשם ייתנו צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד בעל-דין רק אם שוכנעו על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי ". ..קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין...". תקנה זו נותנת ביטוי לאיזון המתחייב מן הנורמות החוקתיות החלות על כל הערכאות בישראל. בעקבות תיקון זה, תוקן גם חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956, והוסף סעיף 7ב לחוק, הקובע אמת-מידה דומה. העקרונות המנחים לעניין עיכוב יציאה מהארץ, הינם אפוא בני-תוקף בכל הערכאות. 7. נסיבות המקרה שלפנינו שונות מאלה שבפרשת לב [6] בהתחשב בעובדה כי המשיב הוכרז כבר-הסגרה ושר המשפטים הוציא נגדו צו הסגרה. על כף המאזניים אין מונחת עתה זכותה של האישה אל מול זכותו של בעלה לחופש תנועה. כאמור, המשיב התנגד להכרזתו כבר-הסגרה לרוסיה, וממילא אין הוא מעוניין גם כיום לצאת את הארץ. בנסיבות אלה הזכות החוקתית לחופש תנועה אל מחוץ לישראל איננה טעם כנגד עיכוב יציאת המשיב מהארץ. השיקולים המרכזיים נגד עיכוב יציאתו של המשיב מישראל הם שניים הכרוכים זה בזה: האחד - כיבוד החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ובית- המשפט העליון אשר קבעו כי המשיב הינו בר-הסגרה לרוסיה; השני - הוא האינטרס הציבורי בדבר כיבוד התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל להסגרת מבוקשים למדינות זרות לצורך העמדתם לדין. מעמדו של אינטרס ציבורי זה הוא רם. כבר נאמר בפסיקתנו, כי: "...קיים עניין בולט בהושטת עזרה לשלטונות התביעה והמשפט של מדינות אחרות בהבאת חשודים בביצוע פשעים חמורים לדין. כאשר עולם הפשע נעשה מאורגן ומתוחכם יותר, וכאשר אמצעי התקשורת המודרניים הפכו מרחקים וגבולות כמעט חסרי משמעות, הרי מתבקשת המסקנה, כי שיתוף פעולה בינלאומי של מוסדות המשפט במדינות השונות הוא חיוני, אם רוצים אנו להתמודד בהצלחה עם תופעות הפשע הרציניות. הסגרת עבריינים נמלטים היא אחד האמצעים, שבהם מתבטא שיתוף פעולה זה" (דברי השופט בך בע"פ 74/85 גולדשטיין נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 285). ואמנם, תכליתם של דיני ההסגרה היא לקיים מכשיר משפטי לשיתוף פעולה בינלאומי במלחמה בפשיעה תוך הבטחת שפיטתם וענישתם של עבריינים נמלטים. כדי שמכשיר משפטי זה יהא יעיל להשגת תכליותיו, יש צורך במחויבות הדדית של המדינות לפעול על-פי המתחייב באמנות הבינלאומיות, ובענייננו - באמנה האירופית בדבר הסגרה. כפי שישראל מצפה כי יוסגרו לידיה עבריינים שנמלטו מתחומה, כך עליה לקיים התחייבויותיה על-פי האמנה (ראו פרשת אלוני [8], בעמ' 43-42, 46 והאסמכתאות המוזכרות שם. כן ראו: דברי הנשיא ברק בע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה [10], בעמ' 639 וכן דברי השופט אור בבג"ץ 906/95 שמואלביץ נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 188-189). על מעמדו של האינטרס הציבורי כי אדם שהוצא נגדו צו הסגרה אמנם יצא את הארץ אל המדינה שאליה הוסגר על-מנת שתכלית ההסגרה לא תיפגע, ניתן ללמוד מתקנה 387(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (אשר מילותיה זהות לתקנה 384(א) בנוסחה טרם תיקון תשס"א לתקנות סדר הדין האזרחי): "צו עיכוב וצו גירוש 387. (א) ניתן על אדם צו עיכוב או צו הסגרה יציאה, וכן צו גירוש לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, או צו הסגרה לפי חוק ההסגרה, התשי"ד- 1954, יבטל בית המשפט או הרשם את צו העיכוב, אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה". תקנה 387 הנ"ל מורה אפוא כי במצב שבו ניתן כנגד בעל-דין בהליך אזרחי צו עיכוב יציאה מן הארץ, וכן הוצא נגדו צו הסגרה, תגבר ידו של האחרון אם ביקש זאת היועץ המשפטי לממשלה (ראו י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [13], בעמ' 612-611). ודוק, תקנה 387 אינה חלה באופן ישיר על בתי-הדין הרבניים, וכאמור בידם לעצב את סדרי דינם על-פי סמכותם, כל עוד לא נקבע אחרת בחוק, עם זאת עליהם להפעילה בסבירות תוך איזון ראוי בין מכלול האינטרסים, הערכים והזכויות הרלוונטיים לעניין, החלים על כל הערכאות בישראל. מתקנה 387 עולה כי שיטת המשפט הישראלית, אשר בתי-הדין הרבניים הם חלק ממנה, מקנה משקל מכריע לאינטרס הציבורי בהסגרתו של אדם שהוצא נגדו צו הסגרה כדין תוך כיבוד התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. לפיכך במסגרת דיון בבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ של בעל-דין שהוצא נגדו צו הסגרה, או בדיון בבקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ בעקבות צו הסגרה שניתן כנגד בעל-הדין המעוכב, על בית-הדין הרבני ליתן משקל נכבד לעקרון ההסגרה על-פי התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. בהיעדר נסיבות מיוחדות ויוצאות- דופן של פגיעה מהותית בערכים בסיסיים של שיטתנו המשפטית יידחה צו עיכוב היציאה מן הארץ מפני צו ההסגרה. למסקנה דומה הגיע הנשיא שמגר בפרשת אלוני הנ"ל [8], שם התעוררה שאלה דומה בנוגע למעמד צו עיכוב יציאה מן הארץ שהוציא בית-הדין הרבני לבקשת אישה כנגד בעלה שהוכרז כבר-הסגרה, לאחר שבית-משפט זה הורה לשר המשפטים להפעיל מחדש את שיקול-הדעת הנתון לו לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה. וכך קבע הנשיא שמגר: "הנני סבור, כי תחומי הסמכות של ערכאות השיפוט השונות, האזרחית והדתית, בנושא עיכוב היציאה מן הארץ במקרים כגון אלה שהוזכרו לעיל, צריכים להתפרש באופן דומה. אני יוצא, על-כן, מן ההנחה, כי בית הדין הרבני יפעל לפי אותם קווים, אשר על פיהם פועל בית המשפט לאור האמור בתקנה 384 לתקנות הנ"ל [קודמתה של תקנה 387 לתקנות סדר הדין האזרחי - ד' ב']... קרי, הנני מניח, כי אם יינתן צו של שר המשפטים לפי סעיף 18 לחוק, יפעל בית הדין הרבני באותו אופן בו פועל בית-משפט אחר בכל הנוגע לצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן על-ידיו" (שם [8], בעמ' 61). הנה-כי-כן, בהיעדר נסיבות חריגות ייתן בית-הדין הרבני הדן בעיכוב יציאה מן הארץ משקל מכריע לאינטרס הציבורי בהסגרת מבוקשים למדינות זרות לשם העמדתם לדין, בהתאם להתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. בעניינו של המשיב משקלו של האינטרס הציבורי בביטול צו עיכוב היציאה משמעותי במיוחד, בהתחשב בשני טעמים: הטעם האחד הוא חומרת העבירות המיוחסות למשיב והצורך בהעמדתו לדין בגינן, בהתאם להתחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל. הטעם השני נעוץ בעובדה כי נוכח המגבלות הנוגעות לאפשרויות החוקיות להעמדתו לדין של המשיב ברוסיה כל עיכוב נוסף ביציאתו מן הארץ עלול לסכל את תכלית ההסגרה. בנסיבות אלה קשה לראות טעם משכנע להשארת צו עיכוב היציאה מן הארץ על כנו, אם בכלל קיים טעם כזה. על אחת כמה וכמה כך נוכח חולשת הטעמים העומדים אל מול האינטרס הציבורי בעניין שלפנינו. 8. בא-כוח המשיבה הציג שני שיקולים התומכים לגישתו בהמשך הישארותו של המשיב בישראל: האחד - זכות המשיבה בקיום הליך גירושין בארץ מחשש שתיוותר עגונה; השני - בקשתו של המשיב להיות מיוצג בפני בית-הדין הרבני בדיון שעניינו ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ. האם יש בשיקולים אלה כדי להצדיק המשך עיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ, ולו לתקופה זמנית? בנסיבות המקרה שלפנינו התשובה לכך שלילית בשל כל אחד מהטעמים שלהלן. טענת בא-כוח המשיבה הייתה כי יש לעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ, שכן אם יוסגר לרוסיה ולא יועמד שם לדין, קיים חשש "כן ורציני", כלשונו, שייעלם ויותיר את מרשתו עגונה. לגישתו, יש למנוע את יציאת המשיב מן הארץ כל עוד לא נתן לאשתו גט פיטורין כתביעתה. הוא הדגיש בפנינו כי מניעת עגינותה של מרשתו אינה רק אינטרס פרטי שלה, כי אם אינטרס ציבורי כללי במניעת עיגונן של נשות ישראל. בעניין זה הפנה בא-כוח המשיבה לגישת השופט אלון בפרשת אלוני [8], שבה נדון מיתחם שיקוליו של שר המשפטים בהוצאת צו הסגרה לפי סעיף 18 לחוק ההסגרה. באותה פרשה סבר השופט אלון כי החשש מפני עגינות האישה אינו מצדיק ביטול הסגרתו של מי שהוכרז כבר-הסגרה, עם זאת, לגישתו, החשש האמור מצדיק דחייה בביצוע ההסגרה לשם שהיית הבעל בישראל לתקופה מוגבלת שבמהלכה ייעשו ניסיונות לביצוע מתן הגט על-ידיו (שם [8], בעמ' 76-75). אלא שדעה זו לא התקבלה על-ידי שופטי הרוב באותה פרשה. הנשיא שמגר, ואליו הצטרפו בהסכמה השופטים ד' לוין ובך, קבע בזו הלשון: "...[]איני סבור, כי במסגרת הדיון בקיום ההסגרה ניתן לראות את האינטרס הכן או הטאקטי של מי שנשואה עם המבוקש כנושא רלוואנטי... התיזה, לפיה יש להעניק למבוקש שהות של שנה כדי לתת סיפק בידיו לשקול, אם רצונו לתת גט לאשתו כדי שלא תישאר בעגינותה, פירושה אחד ויחיד, והוא, כי כל אימת שהמבוקש הוא יהודי נשוי, תידחה ההסגרה לעולם לשנה שלמה... בינתיים יחלוף הזמן, וככל שהפשע חמור יותר (למשל אם מדובר במי שמעורב בפשע מאורגן), גם יגדל החשש שייעשו, למשל, מאמצים כדי לפגוע בעדים או כדי לסכל את הליכי המשפט בדרך אחרת. עיקרו של דבר, גישה כללית כאמור נוגדת את מגמתם ומטרתם של דיני ההסגרה ושל הסכמי ההסגרה. יש בכך, מבחינה מעשית, משום סיכול דיני ההסגרה ואף ערבוב מין בשאינו מינו, כי האינטרס של אשת המבוקש או האינטרס של ילדיו, שהוא יושאר עמם, אינם שיקול רלוואנטי במקרה של החלטה בדבר הסגרה" (שם, בעמ' 48). השופטת בן-פורת הביעה עמדת-ביניים. לגישתה, "חשש עגינותה של אשת בר ההסגרה מהווה בעיניי שיקול לגיטימי בהיותו מעצם טיבו הומאניטרי... ברם, משקלו של שיקול זה משתנה לפי נסיבותיו של המקרה הנתון". באותה פרשה סברה כי משקלו של החשש משני בהתחשב בחומרת העבירה שיוחסה לבר-ההסגרה ובהסכמת אשתו להינשא לו ביודעה את כל העובדות (שם, בעמ' 64). כשלעצמי, סבורה אני כי החשש מפני עגינות האישה הינו אחד השיקולים הלגיטימיים במיתחם שיקוליו של בית-הדין הרבני הדן בעיכוב יציאה מן הארץ של בעל-דין בהליך גירושין (ראו בג"ץ 4358/93 צוק נ' בית הדין הרבני הגדול [12]). כך אף עולה מתקנה קו(1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, וכן מסעיף 7ב(2) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), שהוזכרו לעיל, עם זאת כאשר מדובר בבעל-דין שהוצא נגדו צו הסגרה, הרי ככלל, לא יהיה בחשש מפני עגינות, כשלעצמו, כדי לגבור על האינטרס הציבורי בביצוע צו ההסגרה במועדו תוך כיבוד התחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל. אם לא נאמר כן, ייפתח פתח רחב לדחיית ביצועם של צווי הסגרה תוך פגיעה בתכליתם של דיני ההסגרה. במקרה שלפנינו, נוכח מגבלת הזמן הקבועה בדין הרוסי להעמדת המשיב לדין, דחייה נוספת - ולו קצרה - במועד הסגרתו של המשיב לרוסיה לשם עריכת ניסיונות להשגת גט הייתה פוגעת באפקטיביות ההסגרה ובתכליתה. על-כן אף לו קיבלנו את גישת השופט אלון בפרשת אלוני [8] - ואיני גורסת כמותו - אין בחשש מפני עגינות המשיבה כדי להצדיק דחייה במועד שנקבע להסגרת המשיב. זאת ועוד, בנסיבות המקרה דנן אין לומר כי מתקיים חשש ממשי כי המשיבה תיוותר עגונה ללא סעד: ראשית, אם ההסגרה תבוצע במועד המתוכנן, חזקה על רשויות התביעה ברוסיה כי ישלימו את פעולות החקירה במועדן באופן שיאפשר להעמיד את המשיב לדין במגבלות הזמן הקבועות בדין הרוסי. בהתחשב בכך, אין לומר כי מתקיים "חשש כן ורציני", כמאמרו של בא-כוח המשיבה, ואף לא "חשש סביר", כי עקבותיו של המשיב ייעלמו. שנית, על- פי צו ההסגרה שהוציא שר המשפטים, יוחזר המשיב לישראל לריצוי כל עונש שיוטל עליו ברוסיה. מכאן, שעזיבתו של המשיב את הארץ היא לתקופה מוגבלת שבמהלכה ישהה ברוסיה במעצר לצורך ניהול משפטו. עם חזרתו לארץ לשם ריצוי העונש, אם יוטל עליו, תהא הדרך פתוחה בפני המשיבה לפעול למען השגת הגט - אם עד אז לא תקבלו - בעוד המשיב יושב מאחורי סורג ובריח, בדומה למצבה ערב ההסגרה. אשר לטענת המשיבה כנגד התקופה שבה ישהה המשיב ברוסיה באופן שלא יאפשר ניהול הליך גירושין בארץ אותה עת, אין לה להלין אלא על עצמה, שהרי בחרה להינשא למשיב תוך נטילת סיכון עת ידעה כי כבר הוכרז כבר-הסגרה. שלישית, המשיבה הגישה לבית-הדין הרבני האזורי את תביעתה לגירושין זמן קצר יחסית לאחר שנישאה למשיב. בבקשה שהגישה לבית-הדין לעיכוב יציאתו של המשיב מן הארץ לא ציינה את העובדה כי המשיב הוכרז כבר-הסגרה. בנסיבות אלה יש מקום לחשש כי נעשה כאן שימוש לרעה בהליכים בבית-הדין הרבני במטרה למנוע את הסגרת המשיב לרוסיה במועד המתוכנן בלא קשר לגירושין. המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות המקרה שלפנינו אין בחשש שהעלה בא-כוח המשיבה מפני עגינות מרשתו כדי להצדיק חריגה מן הכלל שלפיו יועדף צו ההסגרה על-פני צו עיכוב היציאה מן הארץ. אשר לטענה כי נמנע מהמשיב להיות מיוצג הן בפני בית-הדין הרבני והן בפנינו טרם מתן ההכרעה בבקשה לביטול עיכוב יציאתו מן הארץ - בנסיבות העניין אין בה ממש. המשיב התנגד להכרזתו כבר-הסגרה לרוסיה, וממילא לא היה מעוניין כלל בביטול הצו המעכב את יציאתו מן הארץ, אלא דווקא בהמשך קיומו באופן שימנע את הסגרתו. אלא שבניגוד למשיבה, נעדר המשיב מעמד לטעון בעד עיכוב יציאתו מן הארץ. זאת ועוד, העמדה המצדדת בהשארת צו עיכוב היציאה מהארץ על כנו יוצגה בהרחבה על- ידי בא-כוח המשיבה, לפיכך אין לומר כי אי-ייצוגו של המשיב יצר חשש ממשי לעיוות דין. בנסיבות אלה, ונוכח הדחיפות בביצוע הסגרת המשיב לרוסיה על-מנת שיהיה ניתן להעמידו שם לדין, לא היה מקום לכך שבית-הדין הרבני ידחה הכרעתו כדי לאפשר למשיב ייצוג בפניו. אציין עוד כי המשיב היה מיוצג בהליכים להכרזתו כבר-הסגרה, אשר נתקיימו במועד סמוך לדיון בפני בית-הדין הרבני. בהתחשב בכך, היעדר ייצוגו של המשיב בפני בית-הדין הוא תמוה ומעורר חשש שמא בקשת המשיב לדחיית מועד הדיון לצורך ייצוגו בפני בית-הדין לא הייתה תמת-לב. 9. סיכומם של דברים: בעת מתן צו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המשיב במעמד צד אחד לא ידע בית-הדין הרבני על אודות הכרזת המשיב כבר-הסגרה, עם זאת משניתן צו ההסגרה כנגד המשיב, הובא דבר קיומו לידיעת בית-הדין הרבני במסגרת הבקשה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה לביטול עיכוב יציאת המשיב מהארץ. נוכח המעמד הנכבד הניתן בשיטתנו המשפטית לאינטרס הציבורי בדבר הסגרת מבוקשים על-פי התחייבויותיה הבינלאומיות של ישראל, ובהתחשב בחומרת העבירות המיוחסות למשיב, מחד גיסא, אל מול המשקל המועט שיש ליתן בנסיבות העניין לחשש מפני עגינות המשיבה, ובהתחשב בחוסר תום-הלב בבקשתו של המשיב לייצוג בפני בית- הדין, מאידך גיסא, אין לחרוג מן הכלל שלפיו צו עיכוב היציאה מן הארץ ייסוג מפני צו ההסגרה. נוכח הדחיפות בהסגרת המשיב לרוסיה מחמת מגבלות הזמן הקבועות בדין הרוסי להעמדתו לדין הייתה הדחייה במתן ההכרעה על-ידי בית-הדין הרבני עשויה לסכל את תכלית ההסגרה. אשר-על-כן איזון ראוי וסביר בין מכלול האינטרסים הרלוונטיים מחייב את המסקנה כי היה על צו עיכוב היציאה מן הארץ לסגת לאלתר מפני צו ההסגרה. מטעמים אלה עשינו את הצו למוחלט וקבענו כי צו עיכוב היציאה של המשיב מן הארץ מבוטל. השופטת ד' דורנר אני מסכימה. השופט א' א' לוי אני מסכים. מעצרהסגרהצווים