לפני ערעור על החלטת בימ"ש השלום ברחובות בתיק בב"נ 32529-12-09 מיום 7.3.10 שניתנה על ידי כב' השופטת שירלי דקל נוה, במסגרתה התבקש ביהמ"ש להורות על ביטול צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות שניתן על ידי ביהמ"ש מכח סעיף 239 ו- 246 לחוק התכנון ובניה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). הבקשה נדחתה. בסיום ההחלטה קובעת כב' השופטת דקל נוה: "המבקש פעל בחוסר תום לב, בהתעלם מהצווים שניתנו, והמשיך לבנות את המבנה ולהשמיש את המבנה למגוריו ואף עבר להתגורר בו, ועל כן אין להיעתר לבקשתו לביטול הצווים". עוד נקבע בבימ"ש קמא כי המשיבה הניחה בפני ביהמ"ש קמא תשתית מספקת למתן צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות, ובקשת המבקש לביטול הצווים נדחית על יסוד כל האמור בהחלטה המנומקת. לאור הפרה בוטה של החוק על ידי המבקש, מצא בימ"ש קמא להטיל הוצאות בסך של 10,000 ₪ על המבקש. מכאן הערעור שלפני. העובדות הצריכות לעניין: 1. המבנה נשוא הערעור מצוי בפרדס הנמצא באזור שבין מושב "בית חנן" למושב "בית עובד" (להלן: "המבנה") בחלקות 37 ו- 38 בגוש 3743 בשטח שיפוטי המועצה האזורית "גן רווה" (להלן: "המקרקעין"). 2. ביום 29.11.09 הוציא יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" (להלן: "הוועדה המקומית"), מר עמי יפרח, צו הריסה מינהלי למערער, אשר התייחס לתוספת למבנה הקיים בחזיתו הדרומית, הבנויה מ-5 עמודי בטון בגובה של כ-3 מטר ומעליהם משטח בטון בשטח של כ- 11 מטר. משטחי בטון בחזית מערבית של בית המגורים בשטח של כ- 55 מ"ר, ובחזית המזרחית בשטח של כ- 100 מ"ר. 3. המערער הגיש בקשה לביטול צו ההריסה המינהלי בתיק 21466-12-09, דיון התקיים במעמד הצדדים ביום 24.12.09. ביום 29.12.09 הורתה כב' השופטת דקל נוה בהחלטה מנומקת על דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה. 4. ביום 3.1.10 הגיש המערער ערעור על החלטת כב' השופטת דקל נוה מיום 29.12.09. ביום 12.5.10 התקיים דיון בביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז בפני כב' השופט ד"ר אחיקם סטולר, והוחלט בהסכמת הצדדים כי תוספת הבניה הכוללת 5 עמודי בטון תיהרס, משטחי הבטון יכוסו בערמות עפר ויינתן צו איסור שימוש במשטחים. 5. המערער הרס באופן חלקי את המבנים נשוא הצו, ורק לאחר החלטת כב' השופטת בוסתן מביהמ"ש המחוזי מחוז מרכז מיום 1.8.10, השלים המערער הריסת המבנים. 6. ביום 27.12.09 הוועדה המקומית הגישה בקשה לצוות על המבקש ו/או מי מטעמו, להימנע מלאכלס ו/או לעשות שימוש כלשהו במבנה ו/או להפסיק את השימוש, וכן צו לסגירת המבנה. ביהמ"ש נעתר לבקשה באותו יום, ונתן צו "כמבוקש". 7. ביום 30.12.09 ביקר בנכס מפקח מטעם הוועדה המקומית, משה הרשקוביץ, ומצא כי המערער אכלס המבנה ועושה שימוש במבנה למטרת מגורים, וזאת בניגוד לצו ביהמ"ש. 8. ביום 5.1.10 הגיש המערער בקשה לביטול הצווים שניתנו ביום 27.12.09 בבימ"ש קמא. ביום 13.1.10 התקיים דיון במעמד שני הצדדים, וביום 7.3.10 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור שלפני. לטענת ב"כ המערער: 1. בימ"ש קמא טעה בשעה שנתן צו לפי סעיף 246 לחוק, כאשר בפועל, טרם מתן הצו, אוכלס המבנה ופסקו ההכנות להכשרתו. 2. בימ"ש קמא טעה בקביעתו כי המשיבה ביססה משפטית יסוד סביר המוכיח שימוש על פי סעיף 204 לחוק. לטענתו, לא בוצעה כל עבודת בניה טעונת היתר. כדי ששימוש יהיה ללא היתר או בסטייה מהיתר, יש צורך להוכיח כי נדרש היתר. במקרה שלפנינו הוועדה המקומית אינה יודעת מתי הוקם המבנה. בימ"ש סרב להתייחס לתצלומי האוויר משנת 1944. המבנה הוקם בשעה שפקודת בניין ערים 1936 הייתה בתוקף, ושעניינה הקמת ערים ומערכות עירוניות. הנורמות שנקבעו בשנת 1965 עם חקיקת החוק, אין להחילן על מבנים שהוקמו שנים קודם לכן. התכנית החלה במקום היא 6R, אשר קבעה בסעיף 20א לתקנון כי באזור חקלאי מותר לבנות בניינים למטרות חקלאיות, גינון ומשק, לרבות בית מגורים של איכר. 3. בימ"ש קמא טעה משקבע כי כל מבנה ושימוש בו מחייבים היתר, וזאת נוכח העובדה כי פקודת בניין ערים 1936 וקודמותיה עסקו בבניה בערים, ולא בכפרים, ולא הסדירו את סוגיית השימוש. הוראה זו הוסדרה לראשונה באופן גורף רק בסעיף 204 לחוק, ולא ניתן הגיונית להחילה רטרואקטיבית. 4. בימ"ש קמא שגה משקבע כי מאחר והמקרקעין והמבנה נקנו במחיר זול ממחיר השוק בתוספת מע"מ, מדובר בעסקה מסחרית ולא בבית מגורים. 5. לאחר הדיון בערעור, הודיע ב"כ המערער לביהמ"ש בזו הלשון: "באם יחליט כב' ביהמ"ש לקצוב זמן להגשת כתב אישום נגד המשיב - מוותר המערער על כל שאר טענותיו, ומוכן להסכים כי צו ההפסקה השיפוטי והצו למניעת שימוש יישארו בתוקפם עד לסיום ההליכים בכתב האישום". 6. בביהמ"ש בעת הדיון טען ב"כ המערער כי הבעיה המרכזית בתיק נשוא הערעור היא שאין ולא הוגש כתב אישום, וכי חייב להיות כתב אישום. טענה זו לענין הצורך בהגשת כתב אישום כנגד המערער הועלתה על ידי ב"כ המערער ביום 12.10.10 במסגרת ע"פ 50561-05-10 בפני כב' הרכב השופטים טל, שילה ודותן. בעמוד 2 לפרוטוקול הדיון טען ב"כ המערער בזו הלשון: "מה שבעצם אני מבקש כי כל הערעור הזה אני מוכן אפילו שלא יישמע הערעור, אבל צריך להורות לוועדה להגיש כתב אישום כנגד המערער שלא יהיה תלוי בין שמיים לארץ, כי הוא מעולם לא יכול עכשיו להוכיח למה ייעוד הקרקע כי אין כתב אישום, נשארנו עם החלטת ביניים לפי סעיף 239 שמקבעת אותו לנצח. על סמך זה רצים ומגישים בקשות ביזיון וכו' והוא תקוע בין שמיים לארץ, בימ"ש קמא מלכתחילה היה צריך לקבוע שיוצא צו לפי סעיף 239 ובלבד שתוך 30 יום יוגש כתב אישום". ובעמוד 3 לפרוטוקול הדיון הצהיר ב"כ המערער בזו הלשון: "אני מוכן לוותר על הערעור, אך למה שביהמ"ש לא יגיד שמן הראוי שהוועדה תגיש כתב אישום תוך 60 יום". לטענת ב"כ המשיבה: 1. ב"כ המשיבה מבקש לדחות הערעור על הסף, בשל חוסר ניקיון כפיים והפרת צווים שיפוטיים של הפסקת שימוש וצווים למניעת פעולות, אשר הצריכו הגשת בקשות לביזיון ביהמ"ש. בקשת ביזיון ראשונה הוגשה ביום 18.1.10, בקשה שהתקבלה לאחר דיון במעמד הצדדים ביום 13.4.10. המערער חויב לשלם קנס של 300 ₪ לכל יום בו ימשיך להפר הצווים ולעשות שימוש במבנה. ערעור לביהמ"ש המחוזי בגין החלטה זו נדחה ביום 12.10.10. כן הוגשו בקשות נוספות לביזיון בימ"ש, בקשה שנייה ושלישית, על ידי הוועדה המקומית. 2. עוד נטען על ידי ב"כ המשיבה כי טענות המערער נטענו על דרך הסתם, ללא תצהיר תומך, בניגוד לראיות ועדויות שהוגשו מטעם הוועדה המקומית. 3. המשיבה הוכיחה כי בוצעה עבירה. בניית המבנה והשימוש בו מחייבים היתר. 4. כל מטרתו של המערער הינה כי יוגש כתב אישום נגדו על מנת שיוכל למשוך זמן, כאשר הצווים מכוחם ניתנו החלטות בימ"ש קמא מטרתם הפוכה מ"משיכת זמן". מטרתם למגר תופעת הבניה והשימוש ללא היתר על אתר. לגופו של עניין: 1. לעניין סעיף 246 לחוק, בפני בימ"ש קמא התקיים דיון, טענות המשיבה נתמכו בתצהירי מפקחים בוועדה המקומית, מר משה הרשקוביץ והגב' מירב קרט, צורפו דוחות פיקוח ותמונות. מעדותו של מר הרשקוביץ עולה כי ביום 22.12.09 המבנה לא היה מאוכלס ולא הסתיימו עבודות הבניה. עדותו נתמכה בתמונות מביקור שערך ביום 22.12.09 ומתמונות שצילם בביקור נוסף שערך במקום ביום 30.12.09, לאחר שהמבנה אוכלס בניגוד לצו ביהמ"ש, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 13.1.10 בעמ' 8 ממנו. הגב' קרט העידה כי בכל ביקוריה לא ראתה כי הנכס שימש למגורים, לא היו בו מיטות, מזרנים או אסלה (פרוטוקול הדיון מיום 31.1.10 בעמ' 13). מהתמונות מיום 22.12.09 עולה כי המטבח נמצא בהליך בניה שלא הושלם. לא היה ברז בכיור, לא היו מכשירי חשמל, חדר המגורים ללא רהיטים ו/או מוצרים חשמליים, האמבטיה בהליך בניה ללא ברזים, המקלחת בהליך בניה והקירות ללא חיפוי. התמונות מיום 13.12.09 מעידות על השלמת ארונות המטבח, ברזים בכיור, מכשירי חשמל ובחדר המגורים היו רהיטים, מכשירי חשמל וטלוויזיה. מכאן, שבעת מתן הצו לא הושלמו עבודות הבניה והמבנה לא שימש למגורים. על כן, נדחית טענת ב"כ המערער לפיה במועד הוצאת צו על פי סעיף 246 תמו עבודות הבניה ובוצע שימוש בפועל. 2. טענת ב"כ המערער לעניין סעיף 204 נדחית. צו הפסקה שיפוטי על פי סעיף 239 לחוק יכול ויינתן על פי צד אחד בלבד. רמת ההוכחה הנדרשת הינה "שיש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה או שמשתמשים במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהן משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק" (סעיף 3 לתקנות התכנון ובניה [סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד] התשמ"ג-1982). בבימ"ש קמא התקיים דיון במעמד הצדדים, נחקרו מהנדסת הוועדה, הגב' אנה קוגן, והמפקחים - מר הרשקוביץ משה והגב' מרב קרט. מעדות המהנדסת עולה כי המיקום הפיזי של המבנה מצוי על דרך חקלאית אשר נועדה לאפשר נגישות לכל החלקות באזור. אי לכך, לא ניתן לקבל היתר. עדות זו של המהנדסת לא נסתרה על ידי המערער. המערער בחר שלא להביא לעדות הבעלים הקודם של המבנה ממנו נרכשו המקרקעין. כך גם בחר שלא להביא לעדות מי ששכרו לפניו המבנה, לצורך הוכחת טענתו כי המבנה בעבר שימש למגורים. מעדותו של עד ההגנה, מר דהן ניסים, עולה כי טענותיו העובדתיות שהועלו בתצהיר מטעמו אינן נכונות, גרסתו בתצהיר התמוטטה. מחקירה הנגדית עולה כי בין השנים 2003-2007 איש לא התגורר במקום, בשנת 2001 היו במבנה פולשים שסולקו, במבנה עצמו לא היו תשתיות הנדרשות למגורים, כמו מים וחשמל. בבימ"ש קמא נוהלו הוכחות, נשמעו כל העדים שהובאו על ידי הצדדים, הרשת העובדתית נפרשה בפני בימ"ש קמא במלואה, ואף כי רמת ההוכחה בהליך שנוהל בבימ"ש קמא אינה צריכה לרמת הוכחה של למעלה מכל ספק סביר - קביעות ביהמ"ש העובדתיות התבססו על רמת הוכחה של למעלה מכל ספק סביר. 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי למבנה לא ניתן היתר בניה. לטענת המערער, המבנה הוקם לפני חוק התכנון והבניה, וככזה, פטור מהיתר בניה. כל מבנה וכל שימוש בו מחייבים היתר שיוצא על פי תכנית. שימוש ללא היתר הוא שימוש חורג, אפילו השימוש תואם ייעודו על פי התכנית החלה במקום. מתוך תצהיר המהנדסת עולה כי הקרקע עליה מצוי המבנה הינה קרקע חקלאית מוכרזת לפי סעיף 5 לתוספת הראשונה לחוק. הכרזה זו פורסמה ברשומות, ומשכך הינה תקנה בת פועל תחיקתי. המערער לא סתר האמור בתצהיר המהנדסת, ולא הוכיח כי נפל פגם בפרסום. עוד עולה מתצהיר המהנדסת כי תכני מתאר למחוז מרכז תמ"מ 3 משנת 1982 מייעד את המקרקעין כאזור חקלאי, בו מותרים שימושים חקלאיים בלבד, כגון עיבוד חקלאי, גידול בעלי חיים ובנייה ושימוש הדרושים במישרין לשימוש החקלאי. על פי סעיף 1.5 להוראת תכנית תמ"מ 3, התכנית אינה פוגעת בתוקפן של תכניות מתאר מקומיות ותכניות מפורטות שהיו בתוקפן ערב תחילת תמ"מ 3, זולת אם חלות על קרקע שהוכרזה להיות קרקע חקלאית על פי התוספת הראשונה לחוק. מכאן, אין תוקף לתכנית 6R, כנטען על ידי המערער. על פי תמ"מ 3, חל איסור על כל שימוש שאינו חקלאי במקרקעין, ובכלל זה איסור שימוש למגורים. ראה לעניין זה ערר 343/00 זוהרי ראובן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה לודים. זאת ועוד, ביום 12.11.03 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מחוזית תמ"מ 21/3 , המייעדת המקרקעין נשוא הערעור לאזור חקלאי/נוף כפרי פתוח, שטח המיועד לשימוש חקלאי כמשמעותו בתוספת הראשונה לחוק. מכאן, השימוש הנעשה היום על ידי המערער הוא שימוש חורג ללא היתר במבנה קיים למטרת מגורים - שימוש שלא היה קיים בעבר, בניגוד לטענות המערער. טענה זו הוכחה בבימ"ש קמא מעל לכל ספק סביר. 4. בבימ"ש קמא הוצגו ת/2 ו- ת/3 (צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות) שהוגשו כנגד בעל המבנה. מתוך מוצגים אלה עולה כי מדובר במבנה חקלאי הנמצא על קרקע בייעוד חקלאי, וכל שימוש אחר בו מהווה שימוש חורג. מהחקירה הנגדית של המערער עולה כי בעבר נעשה ניסיון לשימוש במבנה לצורך מסעדה, ובגין כך הוצאו צו הפסקה שיפוטי וצו למניעת פעולות לבעל הנכס. הנכס הושכר מבעליו, מר זאב אילני, מיום 18.5.06 לתקופה של שנתיים. בסעיף 5 להסכם השכירות צוין כי לשוכר (המערער) ידוע שלמושכר הוצא צו סגירה וצו הפסקת פעילות שעדיין בתוקף. בהסכם השכירות תואר המבנה כ"מבנה בן קומה אחת צמוד קרקע ששטחו כ-160 מ"ר המצוי בפרדס הידוע בשם "פרדס פאר", והנמצא ליד מושב בית חנן, בשטח המועצה האזורית גן רווה על חלקות 37 ו- 38 בגוש 3743". לא צוינה בהסכם השכירות מטרת השכירות למגורים. ביום 31.1.07 חתמה אשת המערער על הסכם לרכישת הנכס, אשר תואר בסעיף א' ממנו כ"מבנה בן קומה אחת צמוד קרקע אשר שטחו כ- 160 מ"ר המצוי בפרדס הידוע בשם "פרדס פאר", והנמצא ליד מושב בית חנן, בשטח המועצה האזורית גן רווה על חלקות 37 ו- 38 בגוש 3743". רכישת מבנה כמבנה מגורים לא אוזכרה בום מקום בהסכם המכר. המחיר אשר שולם בעבור מבנה בשטח 160 מ"ר בקרקע של שטח של 3,995 מ"ר מגיע לסך 170,000$ + מע"מ בלבד. תשלום המע"מ בגין העסקה מעיד על עסקה מסחרית. תשלום הכולל בעבור הרכישה של מבנה + קרקע נמוך לאין ערוך ממחיר בית מגורים בשטח דומה. למקרא הסכם המכר ולאמור בו: "הואיל ועל פי התב"ע, מע"צ מתעתדת, לסלול כביש, אשר יעבור בתוך הממכר כהגדרתו בחוזה זה, במיקומו של המבנה כהגדרתו בחוזה זה (להלן: "הכביש"). והואיל והקודם מצהיר כי הוא וחיים פועלים מול מע"צ ושאר הגורמים הרלוונטיים להעתקת מיקום הכביש..." - המערער ידע כי המבנה הוקם בתוואי הכביש. על פי ת/5 שהוגש בבימ"ש קמא, קיבל המערער אישור לרשם המקרקעין לצורך רישום עסקת המכר, לפיו אין היטל השבחה בשטח המדובר הואיל ומדובר באזור חקלאי. 5. לא מצאתי כל פגם ו/או טעות שנפלה בהחלטת בימ"ש קמא, שניתנה לאחר קיום דיון מעמיק במסגרת הבקשה לביטול צווים, והתייחסות לכל הטענות שהועלו בדיון בפניו. 6. מטרתם של הסעיפים 239 ו- 246 לחוק הינה להעמיד לרשות רשויות התכנון כלי מהיר/יעיל, האמור להיות מיידי, לצורך אכיפת חוק התכנון והבניה, מתוך מטרה להילחם בבניה בלתי חוקית, להקפיא המצב הקיים ולא לאפשר המשך ביצוע פעולות הנעשות בניגוד לחוק. קרי- למנוע השימוש בטרם הגיע למימוש, לעצור הבניה הבלתי חוקית בעודה באיבה ובטרם ייקבעו עובדות מוגמרות בשטח. סעיפים אלה עומדים בפני עצמם. אין כל הוראת חוק המחייבת את הוועדה המקומית להגיש כתב אישום בתוך תקופה כזו או אחרת לאחר קבלת צו על פי הסעיפים הנ"ל. הדיון במסגרת צווים אלה הוא מהיר, מיידי, במעמד הצדדים ובדרך כלל נשמעות בו הוכחות, כמעט כדבר שבשגרה. אין מקום לניסיונות ב"כ המערער לאלץ הוועדה המקומית להגיש כנגד המערער כתב אישום. 7. הערעור נדחה על כל חלקיו. המערער ישלם הוצאות בסך 30,000 ₪. צו הפסקה שיפוטיצווים