א. הצגת האישום; תשובת הנאשם; והשאלה העומדת להכרעה. 1. הנאשם, חליל חדד, יליד 8.7.1978, מואשם בתיק זה ברצח בכוונה תחילה של גיל מיטשל ז"ל, יליד 1963 (להלן: "גיל" או "המנוח"), עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"). הרצח, על-פי הנטען על-ידי התביעה בכתב-האישום, בוצע בתאריך 10.7.1999, סמוך לשעה 01:15, על-ידי שתי דקירות סכין שהנאשם דקר את המנוח, האחת בבטן מימין, והשניה בבית-החזה משמאל, באזור הלב, שהיא הדקירה שלמעשה גרמה לנזק קטלני לליבו של המנוח, ולפטירתו המיידית. האירוע קרה ברח' קדם, פינת רח' הקברניט, ביפו, לשם הגיעו המנוח וחבריו להשתתף במסיבה שהתקיימה ברח' קדם 35, ביפו, לאחר שבילו במשך שעתיים במסיבה אחרת שהתקיימה בסטודיו, ברח' שוקן, בתל-אביב. המנוח הגיע למקום ברכב מסוג "רֵנו-אקספרס" כמה רגעים לפני קרות האירוע, והחנה את מכוניתו בפינת הרחובות קדם והקברניט, על המדרכה השמאלית, כשכל גלגליה של מכוניתו על המדרכה; ואחת מחברותיו, היא עת1/ איריס זוהר, שגם לה יש מכונית מסוג "רֵנו-אקספרס", הגיעה אחריו והחנתה את מכוניתה מול מכוניתו של המנוח, דהיינו על המדרכה הימנית, כששני גלגלים שלה על המדרכה ושניים על הכביש (ראה התמונות 1 ו2- ב-ת1/א'). המנוח וכמה מבני חבורתו צעדו כמה מטרים קדימה ממקום חניית מכוניותיהם, ונעמדו מול הבית שבו הייתה המסיבה כשהם נשענים על טנדר שחנה במקום, ושוחחו ביניהם, כשהם מחכים להגעת יתר בני החבורה (ראה תמונות הטנדר מס' 3 ו4- ב-ת1/ב'). אותה שעה הגיע הנאשם, יחד עם אחִיו מוחמד חליל, ועוד שניים מחבריו, הם ראיק מחמיד ועבדאללה סרי, במכונית טרנזיט מסוג “G.M.C.” (להלן: "הטרנזיט"), נהוגה על-ידי עבדאללה סרי, מרח' הקברניט, שם גר הנאשם, מתוך כוונה לפנות שמאלה לרח' קדם, אך נהגה התקשה בפּנִייה, נוכח חניית המכוניות של המנוח וחברתו משני צידי הכביש. המנוח שהבחין בכך, העיר לנהג: "דִיר בַּאלַאק, תיזהר על האוטו", או משהו דומה. כששמעו זאת הנאשם וחבריו, או שהם סברו שהמנוח אמר להם דברים אחרים, הם ירדו כהרף-עין מהמכונית, פרט לנהג הטרנזיט, כשהנאשם נושא עימו סכין. הנאשם ואחִיו הגיעו אל המנוח, ואז, על-פי טענת התביעה, אחִיו של הנאשם היכה את המנוח, והנאשם הצטרף אליו בהכאתו של המנוח, ומיד לאחר מכן הנאשם דקר את המנוח בשתי הדקירות האמורות, כשהוא צועק מיד לאחר מכן לחבריו שהוא דקר את המנוח ושיברחו, ואכן כולם ברחו מהמקום. הנאשם איננו כופר שהמנוח נדקר פעמיים על-ידו, אך בנקודה זו גירסתו שונה מגריסת התביעה. המנוח טופל בּמָקום על-ידי אחד הנוכחים ועל-ידי צוות עזרה-ראשונה שהגיע למקום, אך כל המאמצים להצילו לא צלחו, והוא נפטר בּמָקום מהדקירה הקטלנית בליבו. אחִיו של הנאשם, מוחמד חליל, וחבריו של האח, ראיק מחמיד ועבדאללה סרי, נתפסו כמה ימים לאחר האירוע, ולאחר גמר החקירה הועמדו לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב בת.פ. 5571/99 על חלקם באירוע, ואילו הנאשם, שברח מהמקום, הגיע לבסוף בבריחתו לקרובי משפחתו ברצועת-עזה, שם נתפס על-ידי כוחות הביטחון הפלשתינאיים, והוסגר לכוחות הביטחון של ישראל ב2.4.2000-, שמסרו אותו לצוות החקירה מטעם המשטרה, ומאז הוא נתון במעצר. רק אז החלה חקירתו של הנאשם על-ידי המשטרה. בתחילתה סירב הנאשם למסור גירסה כלשהי, אך לאחר כמה ימים מסר מִסְפָּר הודעות, ומשנסתיימה חקירתו, הוגש נגדו ביום 10.4.2000 כתב-האישום בתיק זה, המאשימו ברצח בכוונה תחילה של גיל מיטשל ז"ל. 2. למעשה, אין מחלוקת לגבי העובדות הנ"ל גם מצד הנאשם, פרט לנקודה הנ"ל, אולם משבוצעה הקראת כתב-האישום, כפר הנאשם פורמלית בכל עובדותיו, למרות שבין השיטין היה ברור שהוא מודה בעובדות הבסיסיות של האירוע, אך טוען שאין מקום להאשימו ברצח אלא בהריגה בלבד. משהחלה פרשת הראיות, הגיעו התובעת והסניגור, בחוכמה רבה, להסכמה (עמ' 10), שלאחר שמיעת מִסְפָּר עדֵי תביעה, הצדדים יגישו לבית-המשפט חומר ראיות בכתובים שקיים בתיק החקירה, מבלי שיהיה צורך בהזמנת העדים הנוגעים לאותו חומר להעיד בבית-המשפט, אבל בכפוף לכך שכל צד יהיה רשאי להסתייג מדברים מסויימים באותו חומר, וכמובן שהנאשם יהיה רשאי להזמין מטעמו עדים לבית-המשפט בנוסף לחומר שיוגש. בהמשך הדיון, הודיעה התובעת (עמ' 39), שהיא כללה בקלסרים חומר שהיא מצאה שהוא רלוונטי מטעמה, אך לפי בקשת הסניגור היא כללה בהם גם חומר שהסניגור ביקש להוסיף, שלטענתה איננו רלוונטי, וחומר זה נכנס לקלסרים בלא כל הפרדה בין חומר שהתביעה מבקשת להסתמך עליו, לבין חומר שהסניגור מבקש להסתמך עליו. בהתאם להסכמה האמורה, הוגשו לבית-המשפט שני קלסרים עם חומר ראיות, שסומנו בימ"ש1/, ו-בימ"ש2/. הקלסר הראשון, בימ"ש1/, מכיל את סיכום החקירה; מסמכים על מעצר הנאשם; אמרותיו של הנאשם במשטרה; דו"ח המכון לרפואה משפטית על ניתוח גופת המנוח; דו"ח מד"א; דו"ח המעבדה הניידת; דו"חות על החיפושים שנעשו לאיתור הנאשם, וכן הודעות שמסרו מִסְפָּר עדים. הקלסר השני, בימ"ש2/, מכיל בעיקרו הודעות שניגבּוּ מעדים, לרבות תמלילים על הקַלטות שנעשו, ומסמכים נוספים הנוגעים לחקירת המשטרה. במהלך שמיעת הראיות המצומצמת הוגשו לבית-המשפט על-ידי התביעה סדרת תמונות ממקום האירוע, הן ת1/א'-ת1/ט'; ובמהלך החקירה הנגדית של עדֵי התביעה שנשמעו, הגיש הסניגור את הודעותיהם הקודמות של אותם עדים, הן נ-1/נ8/. התביעה, כהצהרתה, קראה לעדוּת ארבע עדוֹת מחבורתו של המנוח, שהיו למעשה עדוֹת לאירוע. בשלב זה, הודיעו התובעת והסניגור שמוסכם עליהם שסעיף 2 בפרק העובדות לכתב-האישום יימחק, ועל-פי בקשתם הוא אכן נמחק (ראה הדיון על כך בעמ' 28). נוסח סעיף 2 שנמחק, היה כלהלן: "2. א. משפחתו של הנאשם מתגוררת ברח' הקברניט בסמוך לבית בו הייתה המסיבה. סמוך לחצות, הגיע איברהים חדד, אביו של הנאשם (להלן: איברהים), למקום המסיבה, וביקש מראובן גוטנר, מארגן המסיבה (להלן: ראובן), להשקיט את המוזיקה הרועמת. איברהים איים על ראובן כי "יפוצץ את המסיבה" באם לא ישרור שקט במקום. ב. סמוך לשעה 01:00 חזר איברהים למקום המסיבה וניהל דין ודברים עם ראובן בקשר לרעש הבלתי-סביר שבקע ממקום המסיבה." בקלסרים שהוגשו לבית-המשפט, מצוי חומר חקירה הנוגע גם לעובדות הנ"ל, אך לאור העובדה שסעיף 2 לפרק העובדות נמחק, בית-המשפט לא יתייחס אליו. בכך למעשה נסתיימה פרשת התביעה. הנאשם, שבחר להעיד ולהיחקר, אכן העיד כעֵד יחידי מטעמו, ועם סיום עדותו, נסתיימה פרשת הראיות של התביעה והנאשם. לאחר מכן הגישו התובעת והסניגור את סיכומי טענותיהם בכתב. גם תוך כדי שמיעת הראיות עלתה האפשרות שהנאשם יודה בהריגה ובכך יסתיים המשפט, והתביעה נתבקשה לשקול את עמדתה, אך על-פי הודעה בכתב שהגישה לבית-המשפט (ראה ההודעה בתיק העזר) היא החליטה להמשיך במשפט עַד לסיומו. 3. התובעת פותחת את טענותיה בכתב ואומרת: "המחלוקת בין התביעה להגנה נוגעת לשאלה, האם גרם הנאשם בכוונה תחילה למותו של גיל מיצ'ל (להלן: המנוח), שאז דינו מאסר עולם ועונש זה בלבד, כלשון סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, או שמא הנאשם גרם במעשה אסור למותו של אדם, שאז דינו 20 שנות מאסר, כקבוע בסעיף 298 לחוק הנ"ל. אין מחלוקת כי הנאשם גרם למותו של המנוח, אך בית-המשפט ימצא עצמו נאלץ לחדור למוחו של הנאשם, לצפונות ליבו, על-מנת להחליט מהי המחשבה הפלילית שקיננה בו עובר לנעיצת הסכין שבידו פעמיים בגוף קורבנו: האם הייתה לו "כוונה מיוחדת להרוג" או שמא הייתה לו אך ורק "מודעות" לאפשרות של גרימת המוות ו"חוסר איכפתיות" או "אדישות" להתרחשותו." גם הסניגור, בסיכומיו הוא, מגדיר את המחלוקת באותה מסגרת, בעמ' 3 לסיכומיו: "כתב-האישום מייחס לנאשם עבירת רצח, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. טענת הנאשם הינה כי אין מקום לכך כי גרם בכוונה תחילה למותו של המנוח, וכי קיננה בליבו ההחלטה להמיתו, ולפיכך ניתן להרשיעו רק בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין." עוד טוען הסניגור, לחיזוק הטענה האמורה, כי "לא הוכח על-ידי התביעה כי ביצועו של המעשה היה בדם קר ובלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה", שכן, לטענתו, מֶשֶׁךְ האירוע היה שניות מִסְפָּר, ומה שקדם לאירוע לגירסתו: "היו קללות שקילל המנוח את הנאשם וחבריו... כאשר הם עושים ככל יכולתם על-מנת לעבור בלי לפגוע ברכב המנוח, והן שגרמו למנוח לאבד את שליטתו העצמית ולהגיב באותה דרך שהגיב." וכן הוא טוען בהמשך: "כל אדם סביר או רגיל, במצבו של הנאשם, היה נוהג באותה הדרך". בסיום סיכומיו כותב הסניגור: "הנאשם מודה שדקר", וכן: "בית-המשפט מתבקש לקבל עמדת ההגנה ולקבוע כי אין מדובר בעבירת רצח אלא בעבירת הריגה בלבד". 4. אכן, השאלה העיקרית שבית-המשפט צריך להכריע בה, היא, האם הוכיחה התביעה את עבירת הרצח בכוונה תחילה על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, שמיוחסת לנאשם על-פי כתב-האישום, או שיש להרשיעו בעבירת הריגה. הוכחתה של עבירת רצח בכוונה תחילה, מותנית, על-פי הוראות סעיף 301(א) לחוק העונשין בהוכחת שלושה יסודות מצטברים: החלטה להמית, הכנה, והעדר קינטור. שאלה זו איננה שאלה משפטית העומדת בפני עצמה, אלא, מטבע הדברים, היא שאלה מעורבת של עובדות וחוק, וכרוכה ותלויה בעובדות הצריכות לעניין, ובממצאים והמסקנות המתחייבות מהן. משום כך, אני אפרוס תחילה את התשתית העובדתית הרלוונטית לעניין, ולאחר מכן אדון בשאלה העומדת על הפרק. ב. התשתית העובדתית. 5. הגם שיש הסכמה בין התביעה לבין ההגנה לגבי כמה מהעובדות הכרוכות באירוע, הם חלוקים באותן נקודות שהן לב המחלוקת בפרשה. למעשה, העדויות שבית-המשפט שמע ממש, דהיינו,- מצד התביעה ארבע עדוֹת מחבורתו של המנוח; ומצד הנאשם הוא עצמו,- נוגעות באותן נקודות עיקריות. מטבע הדברים, קל יותר לבית-המשפט לקבוע דברים שבעובדה על-סמך עדויות הנשמעות בפניו, כשאז הוא יכול להתרשם בצורה בלתי-אמצעית מהעֵד המעיד לפניו, מאותות האמת המתגלים בעת מתן עדותו, וממהימנותו בכלל. דברים אלה אמורים גם לגבי נאשם שמעיד. לא-כן הדבר כשחומר ראיות מוגש בכתובים. אם אותן ראיות הן בשאלות מקצועיות, טכניות, או בנקודות שאינן במחלוקת, ניתן הגיונית לקבלן ולקבוע ממצאים לפיהן ללא כל חשש; אולם כשהעדויות אינן כאלה, ותלויות בהתרשמויות מאותם עדים, ובמהימנות מדבריהם,- יש כמובן קושי בכך. את חומר הראיות שבפני בית-המשפט בפרשה זו, לרבות החומר בכתובים, והעדויות שנשמעו, ניתן לסווג לכמה סוגים. האחד, הם ממצאי חקירה ובדיקה, שבהעדר ראיה נוגדת, לא יכולה להיות מחלוקת לגביהם. השני, הן עדויות של אנשים שהם מ"המעגל הקרוב ביותר" לאירוע, שהם בבחינת עדֵי-ראיה, והראיה הטובה ביותר. במעגל זה מצויות עדויות העדוֹת שהעידו מטעם התביעה, ויש לכלול בו גם את עדוּת הנאשם ושותפיו לאירוע, אך מטבעו של עניין, השתקפות העובדות בעדויותיהם של הנאשם ושותפיו, היא שונה מזו של עדויות התביעה, מה גם שעדַיו לא העידו בבית-המשפט, ולכן ראוי לדון בהן בנפרד. והשלישי, הן עדויות של אנשים שהם מ"המעגל המרוחק יותר" לגבי האירוע, שבאי-העדתם בבית-המשפט יש חיסרון של התרשמות מדבריהם, הן עניינית והן מבחינת אמינותם. הדרך שבה אלך בפריסת העובדות, תהיה להביא קודם כל את גירסת התביעה, לרבות ממצאים מהחקירה ולרבות העדויות שהושמעו מטעמה. לאחר מכן אביא את פרטי עדותם של העדים שלא העידו במשפט; וכמה פרטים מעדויותיהם במשטרה של שותפיו של הנאשם לאירוע. בשלב שלאחריהם, אביא את גירסת הנאשם, כאשר גם בהבאתה אציין, על-פי הצורך, ממצאים אחרים. לאחר הבאת שתי הגירסות, אכריע ביניהן, ואציין את הממצאים והמסקנות מהן. (א) גירסת התביעה. (אא) העדויות שנשמעו בבית-המשפט מטעם התביעה. 6. בבית-המשפט העידו מטעם התביעה ארבע עדוֹת, שהן מחבורתו של המנוח, ונימנות על "המעגל הקרוב" לאירוע, והן: עת1/ איריס זוהר; עת2/ איריס לוי; עת3/ רונה דורון ו-עת4/ רינת אלוני. אני אביא תחילה את דברי עת4/ רינת אלוני (עדותה בעמ' 34), שהייתה חברתו לחיים של המנוח, ונתנה תמונת רקע על אישיותו וחייו, שיש לה השלכה לגבי התנהגותו באירוע וצורת התבטאותו, לרבות זו המיוחסת לו על-ידי הנאשם. היא מעידה שהיא והמנוח היו חברים וחיו כזוג כשנה. המנוח היה פסל וצייר, ואילו היא עבדה כמאפרת בקולנוע ובטלוויזיה. המנוח היה גרוש ואב לילד. היה לו סטודיו לציור ביפו, שם בילה את רוב זמנו. כאשר הכירו, המנוח נסע להשתלמות בקורס ציור ביפן, וכשחזר תיכננו תוכנית הקשורה "לתחום מסויים באפקטים מיוחדים". בסטודיו שלה, כדברי העדה, עבד המנוח עם ילדים מוגבלים חולי “C.P.”, שאותם קיבל פעם-פעמיים בשבוע, לימד אותם וטיפל בהם באומנות. היא מעידה בהמשך, שבאותו ערב, הכוונה ליום שישי, 9.7.99, הם הגיעו למסיבה ברח' שוקן, בתל-אביב. זו הייתה מסיבה פרטית של הצלם שהסטודיו שייך לו, ושהשתתפו בה כ40-50- איש. הם הגיעו לשם לערך בשעה 22:15, ופגשו שם את כל החברים הקרובים שלהם, כ20- במִסְפָּר, וכלשונה (עמ' 35, ש' 4): "שתינו, ואכלנו, ורקדנו, כמו במסיבה". היא ממשיכה ומספרת שמשם נסעו למסיבה ברח' קדם, ביפו, שם אירע האירוע. כלשונה (עמ' 35, ש' 5): "משם יצאנו ביחד, כל החבורה בערך ירדו ביחד אחרי 24:00 בלילה. ירדנו לכיוון מסיבה בבית ביפו. שם אני חושבת שגם הייתה יום הולדת של חברה של חברה אחרת שהכירה. נסעתי באוטו עם גילי. הוא היה מאד מאושר, שמח, צחק המון, היינו אמורים למחרת בבוקר להמשיך פסל שהוא עבד עליו לתערוכה מסוימת, ולא התכוונו להישאר הרבה, הוא היה בהכרה ובשמחה ואושר גדול." היא מעידה שכאשר הגיעו למקום, יצאו מהרכב. פגשו את האחרים שהגיעו. לדבריה, גילי (כך היא קראה למנוח), נעמד עם כמה מחברותיה ופיטפט איתן, והיא צעדה כמה מטרים קדימה, כדי לבדוק את המצב, וחיכתה לחברים נוספים שהגיעו למסיבה מרח' שוקן, על-מנת לדבר איתם ולהחליט אם להיכנס למסיבה. המרחק בינה לבין המקום שבו עמד גיל היה כ6-7- מטרים. היא גם מתארת את האווירה הסביבתית, ואומרת (עמ' 35, ש' 20): "אני זוכרת המון רעש, ואוכלוסייה מקומית שעמדה מסביבנו, ואני זוכרת אווירה של כעס. הם התרגזו ודיברו על הרעש. הייתה אוירה של כעס מהרעש שהמסיבה יצרה. זה היה עניין של דקות. קשה לי להעריך כי בכל זאת טראומה מאוד גדולה, קשה לי להעריך אם זה היה 5-10 דקות, כשעמדתי עם הגב לאיפה שהם עמדו וחיכינו." ובהמשך, היא אומרת (עמ' 35, ש' 24): "כעבור כמה דקות אחת החברות שלנו רצה אליי, 'בואי מהר דקרו את גילי'. ניגשתי וראיתי אותו על הריצפה, בלי הכרה, שני חבר'ה כבר עמדו מעליו וניסו לבדוק מה קרה שם, הם אמרו 'יש דם יש דם', אני עמדתי מעליו, ואז הורדתי את הצעיף שלי שיעצרו לו את הדם אם אפשר, וראיתי את העיניים שלו, ראיתי אותו מפלבל בעיניים, אני לא יודעת כמה זמן זה לקח, זה כמו חלום בלהות. ראיתי את הרגע שהוא לא הגיב יותר, שבו הוא מת." בעקבות דברים שאמר הנאשם בחקירתו, וגם חזר עליהם לאחר מכן בעדותו בבית-המשפט, נשאלה העדה, והשיבה (עמ' 36, ש' 3): "ש. שמעת ממנו שאומר מילים כמו 'יא-מניאק', 'שרמוטה', ו"דִיר בַּאלַאק"? ת. "דִיר בַּאלַאק". הוא השתמש במילה הזאת המון. את המילים האחרות לא שמעתי אותו אף-פעם אומר את זה. הוא היה משתמש ב"דִיר בַּאלַאק" בחיבה ובצחוק." 7. מי שעמדה ממש ליד המנוח כשקרה האירוע, היא עת1/ איריס זוהר (עדותה בעמ' 11). העדה היא מעצבת אופנה במקצועה. אם לשלושה ילדים. היא מעידה שהיא וגיל היו חברים מאוד מאוד טובים מזה כשנתיים-שלוש. לדבריה, לא היה להם קשר אינטימי, אך כלשונה (עמ' 11, ש' 4): "אבל כשנפגשנו זה היה נשמה לנשמה". היא הכירה גם את חברתו לחיים של גיל, היא עת4/ רינת אלוני. גם היא מעידה על המסיבה שהייתה ברח' שוקן בתל-אביב, שהחלה בשקיעה. מאחר והיא גרה בגְדֵרַה, היא לא רצתה לבוא, אך גיל טילפן אליה לערך בשעה 21:00, והפציר בה לבוא, והיא הגיעה. במסיבה, לדבריה (עמ' 11, ש' 19): "כולם היו בהַיי, עליזים, מוזיקה נפלאה, אבטיחים. כולם רקדו. גילי ורינת היו מאושרים...". היא מאשרת בחקירה הנגדית שהייתה במסיבה שתייה חריפה, והיא מתארת לעצמה שגיל שתה, אך כדבריה (עמ' 16, ש' 12): "השתייה לא הייתה כזו שהפריעה לו לנהוג". והיא הוסיפה בחקירה החוזרת (עמ' 21, ש' 19), שהוא נסע ישר, נורמלי לחלוטין. אחר-כך התברר שיש עוד מסיבה ביפו, והיא שוב לא רצתה לנסוע, משום שיש לה דרך ארוכה הביתה, אך גם הפעם, לדבריה, גיל התעקש ושיכנע אותה לבוא, והיא נסעה. מאחר והיא לא מכירה את המקום ואת הדרך, היא נצמדה למכוניתו. לשניהם יש אותו סוג של מכונית, "רֵנו-אקספרס". גיל נסע עם חברתו רינת, והיא נסעה עם חברה אחרת, פְרַנְס פרל-גיגי, שתוזכר בהמשך. כשהגיעו למקום היא החנתה את מכוניתה, שמִסְפַּרָהּ 56-847-06, על המדרכה מימין, והיא הצביעה בתמונה מס' 2 ב-ת1/א' על מכוניתה. היא מעידה בהמשך שהם ירדו מהמכוניות והתקדמו מִסְפָּר מטרים, וחיכו לאחרים. המסיבה הייתה בבית הנמצא מצד שמאל של הכביש, סמוך למקום חנייתה של מכוניתו של גיל. היא מסבירה בעדותה, שבהמשך הכביש, בצד שבו היא החנתה את מכוניתה, חנה רכב מסחרי, שרואים אותו בתמונות מס' 3 ו4- ב-ת1/ב', כשאת קצה מכוניתה רואים בתמונה מס' 4, והם עמדו על הכביש, נשענים על הרכב הזה, וחיכו, היא לא יודעת לְמה. איתם עמדה גם עת2/ איריס לוי, שאותה לא הכירה עֲד אז. היא שוב התלבטה אם להיכנס למסיבה, שנראתה לה מסיבת צעירים, ואמרה שהיא רוצה ללכת, והם צחקו עליה שהיא זקנה. 8. פתאום היא ראתה רכב שבא מכיוון רח' הקברניט, ומנסה להסתובב שמאלה לתוך רח' קדם, כשמכוניתה בצד ימין בכיוון הנסיעה של הרכב, ומכוניתו של גיל בצד שמאל. הרכב היה רכב טרנזיט אמריקאי (רואים אותו בתמונות מס' 13 ו14- ב-ת1/ז'), ואין מחלוקת שזו מכונית הטרנזיט שבה הגיע הנאשם, והיא אמרה לגיל שאולי הרכבים שלהם מפריעים לרכב להסתובב. ואז גיל, שעמד בצידה ונשען אחורה על הרכב המסחרי, כמוה, הרים את העיניים והזהיר את נהג הרכב שעמד להסתובב לא לפגוע באוטו שלו. בהמשך היא מתארת את הדברים שנאמרו על-ידי גיל, ואופן אמירתם, ומאחר ויש חשיבות לנקודה זו לטענת ה"קינטור" שהנאשם טוען, אני מביא את דבריה בלשונה (עמ' 13, ש' 16): "הוא אמר משהו כמו דִיר בַּאלַאק, אני מוכרחה לומר, זה גם במשפט הקודם היה וגם פה, השוֹק כ"כ גדול, זה כמו, אין לי מילים לתאר את זה בכלל. אני לא זוכרת פרטים ואת המילים. אני יכולה להגיד בביטחון מלא שהוא נשען על האוטו, היה רגוע, והזהיר את הרכב שניסה לפנות מפְּנֵי פגיעה ברכב שלו. אני לא זוכרת איזה רכב זה היה, איזה מילים נאמרו, אך את הסיטואציה אני זוכרת בדיוק. הוא היה במצב-רוח טוב, נשען על האוטו, ואפילו לא התרומם. פרטים טכניים אני לא זוכרת. אם זה היה מילה דִיר בַּאלַאק או אחרת אני לא זוכרת. זה היה משהו טכני, 'תיזהר לא לפגוע לי ברכב'. הדברים לא נאמרו בתוקפנות, באגרסיביות, אלא בצורה עניינית." בהמשך היא נשאלה מפורשות (עמ' 13, ש' 24): "הנאשם אומר שגיל אמר לו: "יא מניאק, יא שרמוטה, תיזהר לא לשרוט לי את האוטו." והיא השיבה: "בפירוש לא. אני מתעקשת על זה. שאלה מדריכה או לא שאלה מדריכה. אני הייתי שם, וכולנו יודעים על מה מדובר. הוא לא התגרה בו, הוא לא קילל אותו, הוא לא תקף אותו, הוא לא התרומם מהאוטו, הוא הזהיר אותו שלא לפגוע לו באוטו. בדמי ובנפשי להדגיש את הדבר הזה, לא הייתה תוקפנות מילולית או אחרת מצידו. זה היה בבדיחוּת. היינו חבר'ה, הלכנו לבלות וזה הכל." היא אומרת בהמשך, שזה היה תוך כדי כך שהרכב ניסה להסתובב, והם כאמור היו כמה מטרים ממנו, והנהג שלו שמע את הדברים. כשנאמר לה בהמשך (עמ' 15, ש' 20), שהנאשם טוען שתפס את גיל בחולצה ושאל אותו למה קילל, היא השיבה, בלעג, בשלילה. במהלך החקירה הנגדית (עמ' 18-19), ניסה הסניגור להוכיח שהעדה אמרה בהזדמנויות קודמות שגיל קילל את נוסעי הרכב, אך העדה דחתה את הדברים מכל וכל, ועמדה על דבריה בבית-המשפט. הסניגור הציג לעדה בחקירה הנגדית את הודעתה במשטרה, היא נ1/, שם אמרה (עמ' 1, ש' 12): "ושמעתי את גילי צועק 'תיזהר', ואמר עוד מילה שאני לא זוכרת". הסניגור גם הציג לעדה את פרטיכל עדותה בת.פ. 5571/99 של בית-משפט השלום בתל-אביב, הוא נ2/, שם אמרה (עמ' 11, ש' 21-22 ל-נ2/): "וגילי אמר משהו 'תיזהר על האוטו שלי'. הוא כאילו הזהיר אותו, אני לא זוכרת את המילים המדוייקות". אולם הסניגור מתעלם מדבריה בהמשך: "הוא אמר את הדברים בנימת אזהרה מבודחת. הוא ביקש שלא יפגעו לו באוטו". אכן, בבית-משפט זה, כשהעידה, הזכירה את המילה "דִיר בַּאלַאק", אך גם אז לא זכרה אם אמנם מילה זו נאמרה, או אחרת. אינני סבור שהעדה "שיפּרה" את עדותה, כטענת הסניגור בסיכומיו. 9. בהמשך עדותה היא מתארת את מה שקרה, וגם קטע זה בדבריה אני מביא בלשונה (עמ' 14, ש' 6): "מה שאני זוכרת, האוטו נעצר בסיבוב, הדלתות נפתחות, יורדים שלושה אנשים. מה שהתרשמתי, שניות, לא הסתכלתי על השעון. גוש של שלושה בחורים גדולים עומדים מולנו, אני גדולה, גבוהה. אני זוכרת את ההתרשמות שהם היו גדולים, לא זכרתי פנים, אלא שהיו גבוהים והייתה להם נוכחות, ומתחילים להכניס לו מכות. לא יכולה להגיד שכל מי שירד הכניס לו מכות. שניים מהשלושה התחילו להכות אותו. אני לא זכרתי פנים ואינני יודעת לזהות אותם. זה לא היה באגרופים. מה שאני זוכרת, ויש דברים שלא אשכח, אני זוכרת סטירות, וגיל מטלטל כמו בובת סמרטוטים מצד לצד מצד לצד, הכניסו לו מכות בפנים ובבטן, בחזה. אולי היו שם אגרופים, אני זוכרת את המתקפה עליו. מכות רצח." בחקירה הנגדית הציג הסניגור בפני העדה את הגירסה לפיה גיל, אחרי שקיבל סטירה, חנק את אחד התוקפים, וזה היה הנאשם, והיא השיבה (עמ' 20, ש' 5): "הוא לא חנק את הנאשם, לא הספיק להרים יד, קיבל אפילו יותר מסטירה אחת. עמדתי בצמוד אליו, גוף לגוף, אין לי מושג איפה היא עמדה. הוא עמד באמצע ביני לבין איריס. הוא עמד משמאלי ואיריס משמאלו." ובהמשך, העלה הסניגור בפני העדה את הגירסה לפיה גיל ניסה להרביץ להם, לאותם שני בחורים, והיא השיבה (עמ' 20, ש' 10): "ניסה להרביץ להם? לא ניסה להרביץ, לא חנק, לא הרים את היד. בובת סמרטוטים חסרת אונים וישע. הוא לא ניסה לתת אגרופים לאף-אחד, כי הכניסו לו כאלה מכות שלא יכול היה לנסות שום דבר. כשהכניסו לו מכות חשבתי ישר שהולכים להרוג אותו, ורצתי להציל אותו. כשנותנים למישהו סטירה לא רצים להציל אותו." העדה אומרת בהמשך עדותה, שהמכות היו כל-כך איומות, שהדבר שעלה לה בראש היה שהולכים להרוג אותו במכות. היא ניסתה להזעיק אנשים שעמדו ממול שיבואו לעזור, אך כולם עמדו והסתכלו. היא חזרה לגיל וראתה אותו "עומד לבן, לבן, פשוט לבן לגמרי". היא סקרה את גופו וראתה על הכביש כמות עצומה של דם. גיל ניסה להישען על האוטו, אך גלש והתמוטט על הכביש. היא מוסיפה (עמ' 15, ש' 3): "כשראיתי את המכות, לא הבחנתי שהיה סכין ביד של אלה שהיכו אותו. הכל עבר מהר כמו סרט בלהות. זה לקח דקה או שתיים מאז שהלכתי וחזרתי." לדבריה, גיל עמד במקום שבו רואים את גופתו בתמונות מס' 3 ו4- שב-ת1/ב', הוא אפילו לא עשה צעד אחד. לאחר מכן היא רצה להזעיק עזרה. מתמחה ברפואה ניסה לטפל במנוח במָקום. המשטרה הגיעה כעבור 10 דקות, ומד"א כעבור 20 דקות, אך זה היה כבר מאוחר מדי. 10. מי שעמדה בצידם של גיל והעדה הקודמת, היא עת2/ איריס לוי (עדותה בעמ' 22). העדה הכירה את המנוח כחצי שנה, ועמדה לבצע עימו פרויקט מיוחד שכרוך במסֵכות. גם היא השתתפה במסיבה ברח' שוקן בתל-אביב, ונסעה למסיבה ברח' קדם ביפו, ונעמדה משמאלו של גיל כשהם שעונים על הטנדר שחנה במקום שרואים בתמונות מס' 3 ו4- ב-ת1/ב'. היא הבחינה ברכב שמנסה להיכנס לרחוב בין המכוניות של גיל ושל עת1/ איריס זוהר, והיא שמעה את גיל אומר לנוסעי הרכב (עמ' 23, ש' 20): "'דִיר בַּאלַאק, תיזהרו על הרכב'. שמעתי את זה. הוא דיבר עברית". היא נשארה עומדת במקומה, והבחינה ששלושה חבר'ה ירדו מהרכב, כתיאורה (עמ' 24, ש' 5): "שלושה חבר'ה ירדו מהרכב, אחד מהם, כלומר הם ניראו כעוּסים והרגשה אלימה, ואחד אומר 'אמרת לי דִיר בַּאלַאק?' התקרב אליו והם ישר התחילו במכות. הבנאדם בא, ופיזית, היינו שלושת החבר'ה שיַרדו מהרכב, התקרבו לגילי, ובחור אחד היה קצת מקדימה לפני השניים האחרים, התחיל להכות אותו. עַד כמה שזכור לי זה היה בחלק הגוף העליון. זיהיתי את האדם הזה ואני יודעת מיהו, במשפט שנערך בביהמ"ש השלום, אז ראיתי אותו." אין מחלוקת שהעדה זיהתה את אחִיו של הנאשם. התובעת ציינה זאת לפרטיכל (עמ' 24, ש' 12), מסתמא בהסכמה עם הסניגור, וקשה לפיכך להבין את טענת הסניגור בסיכומיו (עמ' 16), לעניין הזיהוי של אחִיו של הנאשם. היא מתארת מה שקרה בהמשך (עמ' 24, ש' 16): "קפצתי בין גילי והבחור שהיכה בו, רציתי להפריד. הדפתי את הבחור הזה שהיה בביהמ"ש, אמרתי לו 'בשביל מה אלימות?' והוא המשיך. הוא הדף אותי היכה אותי או לא היכה אותי, אני לא זוכרת, אני יודעת שהעגיל שלי נתלש, זאת הודיעה לי אח"כ המשטרה כי העגיל שלי נמצא על הכביש. מדובר בעגיל בצורת סהר נחושת. אני מזהה את העגיל בתמונה מס' 8 שב-ת1/. אני זוכרת שנהדפתי, ואז הוא הלך. התרכזתי כל הזמן על הבחור שהיכה, אז לא ממש שמתי לב מה קורה עם השניים האחרים. הוא היכה והלך, הסתכלתי על גילי. הבחור הגבוה שהיכה הלך לכיוון הרכב. הסתכלתי על גילי במִן 'מה זה היה צריך להיות?', ואז הסתכלתי שוב והם היו ברכב, תוך שניה הם היו ברכב, ואז שמתי לב שמשהו משפריץ עלי, איזשהו נוזל והסתכלתי וראיתי דם נשפך מגילי, ואז קלטתי שהוא נדקר. כשראיתי מכות לא הבחנתי בשום כלי." ובהמשך היא אומרת (עמ' 25, ש' 7): "גילי לא עשה דברים ותנועות מצידו. הייתה הרגשה טובה, כאילו הוא אומר 'בסדר לא אמרתי כלום, לא התכוונתי להכעיס', הוא היטלטל ולא הגיב כאשר הבחור היכה אותו." גם בפני עדה זו הציג הסניגור את הגירסה, כלשונו (עמ' 27, ש' 14): "ישנם אנשים שאומרים שהמנוח צעק לעברם 'יא מניאק', ועוד איזה מילים" (בהמשך החקירה ציין הסניגור את שמות האנשים: יובל סליטרניק ועופר תעשה, ואני אתייחס לדבריהם בהמשך), והיא השיבה: "לא שמעתי מילה כזאת. כל מה ששמעתי זה היה דִיר בַּאלַאק". היא גם דחתה את הגירסה לפיה גיל ניסה לחנוק מישהו מהתוקפים. כלשונה (עמ' 28, ש' 13): "עמד המום, במִן 'למה האלימות הזו?'...". ובהמשך (עמ' 28, ש' 22): "קלטתי, וראיתי את השלושה מתקרבים. ראיתי את הבחור מַכֵּה את גילי, הסתכלתי על גילי וראיתי אותו המום מעצם ההתקפה הפתאומית, וגם לא ראיתי אותו מגיב, והרגשתי גם בקריאה שלו מן קלילוּת כזה, הוא היה במצב-רוח טוב, הוא לא נכנס למצב שניסה לחפש צרות, הוא לא אדם אלים, והוא לא, הוא במִן כזה 'אם אני לא אעשה שום דבר לא יקרה שום דבר'. כלומר לא נעשה מזה מכות, נעצור. לא הייתי יכולה להיכנס ביניהם אם הבנאדם היה חונק אותו. נכנסתי להפריד ביניהם, אבל היה מרווח שיכולתי להיכנס ביניהם? הייתי שם, לא ראיתי אותו חונק ולא ראיתי אותו חונק. גילי היה מרכז העניין שלי, הסתכלתי עליו, והאדם שהיכה אותו היה מולו ורציתי להפריד." 11. גם לגבי עדה זו הציג הסניגור את הודעתה במשטרה (נ3/), ואת פרטיכל עדותה במשפט הפלילי בבית-משפט השלום בתל-אביב (נ4/), על-מנת לנסות ולהוכיח שהיא מסרה, כטענתו, שלוש גירסות. בהודעתה במשטרה נ3/ (עמ' 1, ש' 15), היא אומרת: "ואז גיל אמר בעליצות 'דִיר בַּאלַאק', תיזהרו זה הרכב שלי. נא לא לשרוט', משהו כזה." בעדותה בבית-משפט השלום בת.פ. 5571/99 (נ4/, עמ' 25, ש' 20), היא אומרת: "אני זוכרת שהוא אמר "דִיר בַּאלַאק תיזהר על האוטו". ולטענתו של הסניגור בסיכומיו, בניגוד להודעתה במשטרה, "שבה לא זכרה כלום",- "לפתע מתארת בפרוטרוט מה קרה". הודעתה של העדה במשטרה ניתנה באותו לילה, 10.7.99, בשעה 03:00, וניתן להניח שבשל השעה המאוחרת, והעדויות הרבות שניגבּוּ אז, היה חיפזון מסויים בגביית ההודעות. למרות כל אלה, אינני רואה שבעדותה בבית-משפט זה ניסתה העדה "לשפר עמדות". 12. העדה האחרונה מבין ארבע העדוֹת מטעם התביעה שהעידו בבית-המשפט, היא עת3/ רונה דורון (עדותה בעמ' 31). אף היא עוסקת בתחום האומנות ומשמשת כמעצבת תלבושות בקולנוע הישראלי ובטלוויזיה. היא הכירה את המנוח כ4-5- חודשים לפני הרצח. היא השתתפה במסיבה ברח' שוקן, ונסעה למסיבה ברח' קדם, במכוניתה של עת2/ איריס לוי. לאחר החניית המכוניות היא עמדה יחד עם החבורה ליד הטנדר, משמאלו של המנוח, והיא הבחינה באירוע. כתיאורה (עמ' 31, ש' 11): "עמדנו, פטפטנו, התלבטנו אם להיכנס. ראיתי שלושה חבר'ה שיַרדו מג'י.אם.סי. ירדו אליו והתחילו להכות אותו מכות נמרצות. ראיתי את הרכב בכניסה של הרחוב, הם ירדו. לא שמעתי לפני כן דיבורים. יכול להיות שהוא אמר 'תיזהרו על האוטו שלי', הוא עמד שם בפינה. הוא אמר 'תיזהרו על האוטו שלי'. ניגשו אליו שלושה חבר'ה, ופשוט בלי להגיד מילה ישר התנפלו עליו במכות. נתנו לו סטירות עם יד פתוחה, מכות, סטירות ובוקסים. אני מדברת על שלושתם. עמד מולי אחד גבוה יותר, אבל הם פשוט שלושתם היו עליו במכות, זה לא היה ששניים עמדו בצד בידיים משולבות. המכות היו בחלק העליון של הגוף. ראיתי שהבחור הגבוה, שהיה קרוב אלי הוא ישר בא עם סטירות. ראיתי את הבחור הגבוה שעליו אני מדברת במשפט הקודם." אין מחלוקת שגם עדה זו זיהתה את אחִיו של הנאשם. גם במקרה דנא הצהירה התובעת לפרטיכל (עמ' 31, ש' 22), שהעדה זיהתה את אחִיו של הנאשם, וברי שההצהרה נאמרה מתוך הסכמה. לכן, יש להתפלא על טענות הסניגור בסיכומיו בנקודה זו. היא גם מספרת כיצד חברתה איריס ניסתה להתערב, אך דבר לא עזר. לדבריה (עמ' 32, ש' 3): "הוא (גיל) היה המום. לא הגיב אפילו". והיא מתארת בהמשך את סיום האירוע (עמ' 32, ש' 4): "אחרי כמה שניות הם פתאום כאילו במטה קסם עזבו אותו והלכו לכיוון האוטו, והסתכלתי שמאלה וימינה, וראיתי שהוא שותת דם והתמוטט לריצפה, הבנתי שהוא נדקר, משום שראיתי דם. הוא היה רטוב, היה ברור שנדקר, רצתי להגיד שדקרו אותו, דקרו אותו. אף אחד לא הבין שזה קרה, זה היה כ"כ מהר, תוך 15-20 שניות הם נעלמו משם, הלכו לכיוון האוטו וברֵוורְס הם הלכו מהרח' שממנו נכנסו, הם לא הסתובבו. הם יצאו ברֵוורְס מהרח'. לא יכולנו לראות את מס' הרכב, לא היה אפשר לרוץ אחרי הרכב. לא הכרתי את פְרַנְס מקודם." בחקירה הנגדית הציג הסניגור את הודעתה של העדה במשטרה, היא נ5/, שם אמרה (עמ' 2, ש' 5): "שכחתי לציין שכשהם ירדו מהרכב, הגבוה דיבר 'מי אמר ככה, איך אתה מדבר?'." וכן הציג הסניגור את עדותה של העדה בבית-משפט השלום (נ6/, עמ' 38, ש' 33), שם אמרה שכאשר ירדו הבחורים מהטרנזיט, אחד מהם אמר: "'למי אמרת?' (העדה מדגימה יד סיבובית כאשר היד פתוחה)." מדברים אלה מסיק הסניגור, כטענתו בסיכומים "שלא ישר החלו במכות". צר לי, אך אינני רואה את הדברים כך. יש לקרוא את העדות במלואה, וגם אם נשאלה שאלה כזו, אין זה אומר שהיה ניסיון לברר דברים, ומסקנתו של הסניגור לא נראית לי כלל. גם לעדה הזו הציג הסניגור בהמשך החקירה הנגדית את הגירסה העולה לדבריו מהודעתה של פְרַנְס פרל-גיגי, שלא העידה, "שאחרי שגילי קיבל סטירה, הוא חנק את זה שנתן לו סטירה", והיא השיבה (עמ' 33, ש' 3): "לא ראיתי דבר כזה"; "גיל לא חנק אף-אחד". בהמשך אומר לה הסניגור: "ישנם עדים שאמרו שגילי צעק לעבר הרכב: 'יא מניאק, יא שרמוטה, תיזהר על הרכב שלי", והיא השיבה (עמ' 33, ש' 7): "לא היה ולא נברא". בהמשך היא חוזרת ואומרת שלא היו קללות וגידופים, לא מצידו של המנוח ולא מצד הנאשם וחבריו, והיא אף הכחישה שאמרה בעדותה במשפט הקודם, שאחד מהם צעק לגילי "למי אמרת שרמוטה?". העדה הייתה מאוד עיקשת ועקבית בדבריה. בכך למעשה, נסתיימו עדויות עדֵי התביעה שהעידו בבית-המשפט. (בב) ממצאים מבדיקת וניתוח גופת המנוח. 13. על-פי דו"ח צוות מד"א (ראה בקלסר בימ"ש1/), הוא הגיע למקום בשעה 01:33, ועל-פי הדו"ח, כפי שרשום: "נמצא ללא רוח חיים. דקירה בחזה שמאל באזור הלב, וכן דקירה בבטן תחתונה מצד ימין, יתכן פגיעה בטרכיאה?". 14. גופתו של המנוח הועברה למכון לרפואה משפטית ב10.7.99-, ונותחה ביום 11.7.99 בשעה 08:05, על-ידי ד"ר בירטולון לוי (ראה חוות-הדעת בקלסר, בימ"ש1/). ד"ר לוי מצא שתי דקירות בגוף המנוח, כפי שהן מתוארות בסעיף 5 לחוות-דעתו. כלשון חוות-הדעת: "א. פצע דקירה נמצא בצד הקדמי של בית החזה משמאל... באורך 2.3 ס"מ, אלכסוני מלמעלה למטה ומימין שמאלה... בבדיקה לעומק תעלת הדקירה עוברת בכיוון מקדימה אחורה, משמאל לימין ומלמטה למעלה, דרך שריר בית-החזה השמאלי הגדול, סחוסים צלעות 5 ו6-, שריר בין הצלעות, קרום הצדר החיצוני, קרום הכיפורת והלב. אורך תעלת הדקירה כ8.5- ס"מ (הגופה במצב שכיבה) ולאורכה נמצא דימום נרחב בצבע אדום כהה." ו- "ב. פצע דקירה נמצא בצד הקדמי של הבטן, בגבול בין שליש אמצעי והתחתון ו72.9- ס"מ מפסגת הקדקוד ו6.5- ס"מ ימינה לקו האמצעי הקדמי באורך 1.7 ס"מ, אופקי, עם קצה ימני מעוגל ומהקצה השמאלי כלפי מטה ושמאלה מתמשך חתך נוסף באורך 1.4 ס"מ. בבדיקה לעומק תעלת הדקירה עוברת בכיוון מקדימה אחורה, מימין שמאלה, דרך רקמת השומן התת-עורית, שריר הישר הימני של הבטן וקרום הצפק. אורך תעלת הדקירה כ2.7- ס"מ (הגופה במצב שכיבה) ולאורכה נמצא דימום זעיר בצבע אדום כהה." בסיום חוות-דעתו הוא כותב: "על-סמך תוצאות הנתיחה בגופתו של מר גיל מיצ'ל, בן 36 שנה, הרינו מחווים דעתנו כי מותו נגרם מנזק קטלני ללב בעקבות מעבר תעלת דקירה דרך בית-החזה. בנוסף נמצא פצע דקירה בבטן מימין. פצעי הדקירה בבית-החזה והבטן נגרמו סמוך למועד המוות מלהב ברוחב מקסימאלי 2.3 ס"מ ובאורך לפחות 8.5 ס"מ עם שפה אחת מושחזת ושפה אחרת קהה." ד"ר לוי נתן תוספת לחוות-דעתו לאחר קבלת תוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית, שלפיה נמצאו בדמו של המנוח %gm82 אלכוהול. הוא נותן את חוות-דעתו בקשר לכך, וכותב: "על-סמך תוצאות הבדיקה הטוקסיקולוגית הרינו לחוות דעתנו כי עובר למותו היה מר גיל מיצ'ל תחת השפעת כמות נמוכה של אלכוהול. ממצא זה אינו משנה מחוות-דעתנו מתאריך 15 ביולי 1999 לגבי סיבת המוות." על-פי מזכרים של אנשי משטרה, המצויים בקלסר המצורף לחוות-הדעת, עולה שהראו למומחה סכין, והוא נשאל אם על-פי הדקירות זוהי הסכין שבה נעשה שימוש, ועל כך הוא השיב שלא ניתן לקבוע ממצא כזה. 15. הסניגור המלומד, בסעיף 12(ג), בעמ' 10 לסיכומיו, מבקש להסיק מכמות האלכוהול שנמצאה בדמו של המנוח, שבעת האירוע הכמות הייתה גבוהה יותר, וכלשונו: "בכמות כזו של אלכוהול בדם קיימת ירידה ביכולת הבלימה, פטפטנות, דברנות, צחוק", וכאן המסקנה שהוא מבקש לקבוע ש"שכרותו הנמוכה של המנוח, ובמיוחד לאור כך שאינו רגיל לשתות, הביאה אותו לקלל ולנהוג באלימות בעת האירוע". הבאתי את דבריה של עת1/ איריס זוהר (סעיף 6 לעיל), שהשתייה במסיבה לא השפיעה כלל על גיל. אין ראייה שתסתור דברים אלה. אילו רצה הסניגור להוכיח שבכמות האמורה הייתה השפעה על המנוח, היה צריך להביא ראיה עובדתית ומקצועית לכך, ובהעדר ראיה כזו, אינני רואה מקום להיזקק לטענתו, מה גם שגם לגופם של דבריו הנטענים, כפי שיתברר, אין בסיס עובדתי ואין רלוונטיוּת. נקודה נוספת שראוי לעמוד עליה באשר לנתיחת גופת המנוח, היא טענת הסניגור בסעיף 12ג' לסיכומיו (עמ' 19), ש"בכל חוות-הדעת מצויין כי אין כל סימני אלימות פרט לדקירות". מכאן, מסקנתו כי: "לו היו המכות במנוח כפי שמתארות העדוֹת ידידותיו, אין ספק שהיו נותרים סימני חבלה", ולכן, כטענתו, "גם מטעם זה אין לקבל את התיאור המוגזם והדמיוני של העדוֹת, ידידותיו של המנוח". גם טענה זו של הסניגור אני דוחה. הסניגור היה חייב, על-מנת לטעון טענה זו, לדרוש חקירתו של המומחה מטעם התביעה, ולנסות לאשש טענתו בחקירה זו, או להביא מומחה מטעמו להוכחת טענותיו. בהעדר ראיה כזו, אין מקום שבית-המשפט יסיק מסקנה כזו. להיפך, על-פי העדויות מדובר ב"מכות יבשות" שלא מותירות סימנים, מה גם שאובדן הדם הרב שנגרם למנוח מחק סימני דם, אם היו. יתר-על-כן, אני סבור שבכל מקרה, לעובדה אם היו "מכות רצח" שקדמו לדקירות או לא היו, אין רלוונטיוּת לטענות ההגנה של הנאשם. (גג) פרטים טכניים מחקירת המשטרה. 16. הקלסר בימ"ש1/, מכיל גם מזכרים ודו"חות של אנשי משטרה שביצעו פעולות שונות, שלמעשה אין מחלוקת לגביהם, ולכן, למען הסדר הטוב, אני אציין אותם רק בתמציתיות, להלן. על-פי דו"ח "המעבדה הניידת לזירת האירוע" של רפ"ק חגי וקס, הם הגיעו למקום ביום 10.7.99 בשעה 03:15. כמה ימים לאחר מכן הם גם בדקו את רכב ה-G.M.C. שהנאשם וחבריו הגיעו בו לזירת האירוע. הממצאים שהם מצאו בכל מקום מצויינים בדו"ח, ואין בהם דבר שיכול להועיל לשאלה הצריכה הכרעה בתיק זה. על-פי דו"חות המצויים בקלסר תחת הכותרת "חיפושים אחר חליל חדד", עולה שאנשי משטרה פנו מדי פעם לכתובות שונות של קרובי משפחה של הנאשם, על-פי מידע שקיבלו, חיפשו אותו אך לא מצאו אותו, משום שמסתבר שבשלב מסויים, הוא הצליח להסתנן לרצועת עזה. בחומר שבקלסר בימ"ש1/, תחת החוצץ של "מעצר הנאשם", מצויים מזכר ודו"ח מעצר של הנאשם, מהם עולה שבתאריך 2.4.2000 בשעה 11:00, הגיע צוות משטרתי בראשותו של פקד מרצ'ל זינגר ממרחב איילון למחסום ניסנית שברצועת עזה, ושם קיבל לידיו מידי אנשי השב"כ את הנאשם, ועצר אותו, ומאז, כאמור, נתון הנאשם במעצר. בתגובה למעצרו השיב הנאשם: "אני לא רצחתי". אין ספק שבריחתו של הנאשם מזירת האירוע מיד לאחר אירועו, הסתתרותו מפני המשטרה במשך חודשים, והסתננותו לרצועת עזה עֲד שנתפס והוחזר, מצביעה על הרגשת אשַם מצד הנאשם, המחזקת את ראיות התביעה, אך מאחר שבית-המשפט צריך בסופו של דבר להכריע באם הנאשם אשם ברצח או בהריגה, שבה למעשה מודה הנאשם, עניין בריחתו לא מוסיף לעניין דבר. אולם יש לכך השלכה לגבי גירסתו הכבושה שניתנה באיחור, אך לכך אתייחס כשאדון בגירסת הנאשם. (דד) סיכום ביניים לשלב זה. 17. למעשה,- כך ניתן להבין,- אילו הדבר היה תלוי בתביעה, לולא ההסכמה שהושגה עם הסניגור, אזי בנוסף לראיות שפרסתי לעיל, היא הייתה מביאה בפני בית-המשפט את אמרותיו והודעותיו של הנאשם, ואולי מוסיפה כמה עדים, הן מעדֵי הראיה במקום, והן מאלה שהיו עם הנאשם או שוחחו איתו לאחר מכן, ובכך הייתה מסיימת את פרשת התביעה. תחת זאת, כנראה על-פי בקשת הסניגור בעיקר, הוגשו לבית-המשפט עשרות הודעות שניגבּוּ מעדים שהיו נוכחים בזירת האירוע או בקרבתה המיידית. הסניגור המלומד, כפי שניתן להיווכח מסיכומיו, ערך רשימה ארוכה של העדים וציין את פרטי עדויותיהם, כששתי הנקודות המרכזיות שהוא מבקש להוכיח בעדויות אלה הן: שהמנוח קילל במילים בוטות את הנאשם וחבריו; וכן שהמנוח תקף את הנאשם וחבריו,- ובכך מבקש הסניגור להראות ולהוכיח קינטור, וכן גם חוסר החלטה להמית מצד הנאשם. כפי שאני רואה את הדברים עתה, לאחר שעיינתי כבר בכל חומר הראיות הרב,- אין רלוונטיות רבה לכל ההודעות הנ"ל, ויש גם קושי, כפי שציינתי כבר, בקביעת ממצאים על-פיהן, בפרט כשיש מחלוקת לגביהן ויש עדויות שנשמעו שסותרות אותם. למרות זאת, משום שהתובעת והסניגור התייחסו אליהן, אני אציין אותן בתמציתיות רבה להלן, ואלך לפי הסדר שנקט בו הסניגור בסיכומיו. את אמרותיו של הנאשם, בהמשך להודעות הנ"ל, אני אביא את הודעותיהם של שותפיו לאירוע של הנאשם, משום שגם לגבי הודעות אלה קיימת אותה בעיה כפי שקיימת לגבי הודעות העדים הנ"ל, שיש בהם למעשה ראיה שהתביעה מבקשת להביא,- אני אביא בהמשך במסגרת גירסת הנאשם. (ב) הודעותיהם של העדים שלא העידו במשפט. (1) פְרַנְס פרל-גיגי. 18. העדה הזו מסרה מִסְפָּר הודעות במשטרה, והמשטרה השקיעה מאמץ רב, בראיון קוגניטיבי (רענון זיכרון) עם העדה, ובניסיון לבנות עימה קלסתרון של הנאשם, והסניגור רואה בה אחת העדויות החשובות בפרשה. דא עקא, שכמה ימים לאחר האירוע היא חזרה למקום מגוריה בצרפת. העדה משתייכת לחבורתו של המנוח, והיא גם נעמדה לא רחוק ממנו כשהם נעמדו ונשענו על הטנדר שחנה במקום. את הודעתה הראשונה במשטרה היא נתנה ביום 10.7.99 בשעה 01:50, דהיינו מיד לאחר קרות האירוע. היא אומרת בהודעתה: "מהרכב G.M.C. יצא מהמקום של הנוסע, ועוד שניים מאחורה. הנוסע בא אל גיל ונתן לו סטירה ואמר: 'זה האוטו שלך?' ואז גיל התחיל לחנוק את הבחור שנתן לו סטירה ועדיין גיל מחזיק וחונק את הבחור שנתן לו סטירה ראשונה, ואז לא ראיתי, אבל בסטירה השלישית כנראה הוציאו סכין ודקרו את גיל ואז הבחורים רצו חזרה לרכב ה-G.M.C...." בהמשך היא אומרת שנהג הרכב נותר יושב בו, כשהמנוע פועל. הסניגור, מייחס חשיבות מרובה למילים ש"גיל התחיל לחנוק את הבחור", ומשתמע מדבריו שפעולה זו הצדיקה את תגובתו של הנאשם. התרשמותי מקריאת ההודעה היא, שגיל הושיט את ידו כהגנה על הסטירות שהוא קיבל, ולא יותר מזה, ובשום פנים לא ניתן לראות בדקירות שביצע הנאשם כ"הגנה עצמית", כפי שהסניגור מבקש להשמיע, כשהנאשם הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, ויכול היה לצפות מראש את אפשרות ההתגוננות הזו (ראה סעיף 34י' סיפא לחוק העונשין). העדה מספרת בהמשך, שמיד לאחר מכן גיל התמוטט כשדם רב פורץ ממנו. היא גם אומרת בהמשך שגיל היה קצת שיכור, אך כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני מייחס חשיבות לדברים אלה. ולגבי הדברים שגיל אמר לנוסעי הרכב, היא אומרת: "גיל אמר בחיוך 'זה האוטו שלי, תיזהרו', ואז קרה כל זה, בגלל משפט אחד". 19. באותו יום, 10.7.99, בשעה 03:08, מסרה העדה הודעה נוספת, וגם הפעם היא אומרת: "...וגיל צעק לנהג לא ברצינות, ואפילו בחיוך, שייזהר, כי זה האוטו שלו, מכיוון שהנהג ניסה כבר פעמיים לעבור בין הרכבים החונים ובפעם השלישית היה קרוב מאוד לרכב של גיל, ואז גיל צעק אליו..." היא אומרת שכל האירוע, שהנוסעים ירדו, היכו את גיל וחזרו, לקח שניות, ובהמשך היא אומרת: "דקה-דקה וחצי". היא גם אומרת שהראשון שדיבר עם גיל, שאל אותו: "זה האוטו שלך?", ונתן לו סטירה והעיף לו את המשקפיים. היא גם אומרת על התוקף בהמשך: "והיה לו מבט אלים בעיניים". במסדר זיהוי שנעשה לעדה ב14.7.99-, היא זיהתה את אחִיו של הנאשם כמי שיצא ראשון מהאוטו, וכמי שנתן את הסטירות לגיל. ברור שעל-פי דברי העדה המסקנה העולה היא שאחִיו של הנאשם הוא הראשון שהגיע לגיל, נתן לו סטירות, העיף לו את המשקפיים, וגיל אחז בגרונו. והיוצא מכך, שהנאשם פעל לאחר מכן בדקירת המנוח. הסניגור מציין בקשר לעדה זו פרטים רבים, שלא הובאו בפני בית-המשפט כראיה, ולכן לא ניתן להתייחס אליהם. יש לציין, למרות הכל, שכאשר חומר הראיות הוגש לבית-המשפט, הסתייגה התובעת במפורש מעדותה של העדה הנ"ל (ראה עמ' 39, ש' 12). אינני מייחס חשיבות לדברי העדה, כפי שהסניגור מייחס לה, ואינני סבור שבנסיבות העניין, כפי שהסניגור טוען לגבי אי-הזמנת העדה על-ידי התביעה (עמ' 11 לסיכומיו): "נראה כי התנהגות התביעה במקרה זה אינה עומדת במבחני היותה מייצגת את המדינה". (2) עופר תעשַֹה. 20. גם לעדותו של עֵד זה במשטרה מייחס הסניגור חשיבות רבה, בשל דברים ששמע באירוע; למרות זאת הוא לא הוזמן להעיד על-ידי הסניגור. העֵד מסר הודעה במשטרה ב14.7.99-, בשעה 14:18. הוא מעיד שהוא השתתף במסיבה ברח' קדם 35, ביפו, יחד עם חברים, ויצא ממנה בשעה 01:30 לערך, וצעד לעבר מכוניתו, שחנתה בסמוך. הוא ראה את גיל מיטשל נשען על הטנדר ברחוב, והוא ראה גם את מכונית ה-G.M.C. שמנסה להסתובב ולהיכנס לרח' קדם, אך התקשתה בכך בגלל הרכבים החונים. ואז הוא אומר (עמ' 1 בהודעה, ש' 5): "...כדי לא לפגוע במכוניות גיל קרא לעבר הרכב: 'יא מניאק, תיזהר שלא לפגוע ברכב', וגיל אמר את זה בחביבות. הרכב נסע רֵוורְס לשניים שלושה מטרים ואז יצאו ממנו שלושה אנשים והלכו לכיוון גיל..." בהמשך הוא מְסַפֵּר שהם היכו אותו. גיל התגונן על-ידי הרמת ידיים, ועוד הוא מוסיף: "חברתו של גיל שעמדה ביני לבינם, קראה לעברי לנסות ולהפריד, אני היססתי, ותוך שניות מעטות השלושה עזבו את גיל ופנו לעבר הרכב..." כשהוא התקרב לגיל, הוא נוכח לדעת שגיל התמוטט, כשדמו ניגר לכביש. הוא אומר בהמשך שלא ראה כלי דקירה, וכן אמר ש"מאחר שגיל קרא לעברם בצורה חביבה, לא הערכתי שהמצב יכול להגיע למצב הזה, ועל-כן לא הייתי עירני לפרטים של האירוע". יש כמובן הבדל בין הדברים ששמע העֵד הזה, לעומת הדברים ששמעו העדוֹת שהעידו בבית-המשפט. העֵד לא מזכיר כלל את המילים "דִיר בַּאלַאק". מאידך, הוא גם לא ראה שגיל "חנק" את התוקף אותו, כפי שמסרה העדה הקודמת. העֵד לא העיד בבית-המשפט, וקשה לבחון את דבריו כמו התרשמות. מדבריו, בחינת מקום עמידתו, כושר שמיעתו, ועוד. בטוחני שמדובר בעֵד אובייקטיבי, שאין לו כל אינטרס לשנות דברים, והשאלה היא אם מה שהוא אומר ששמע, אמנם נאמר. אני מעדיף להסיק את המסקנות הסופיות בסיכום. (3) יובל סליטרניק. 21. עֵד זה הוא חברו של העֵד הקודם, ובא ויצא איתו מהמסיבה. כשהם יצאו מהמסיבה, הוא היה כמה צעדים אחריו. הוא מסר הודעה במשטרה ביום 11.7.99, בשעה 13:35. הוא מְסַפֵּר שהשתתף במסיבה ויצא בדיוק בשעה 01:15. הוא נעמד בצד הימני של הכביש, כ5- מ' מהטנדר שעליו עמד גיל מיטשל עם כמה חברות. הוא הבחין ברכב שהגיע, ושיצאו ממנו שלושה נוסעים וניגשו לגיל. הוא ממשיך ואומר בהודעתו (עמ' 1 להודעה, ש' 20): "הבחור הגבוה מבין השלושה התקדם ראשון לכיוון הנרצח, ואמר לו: 'למי אמרת יא-מניא?' (כך נרשם, הכוונה כנראה יא-מניאק), משהו כזה, ואז נתן לו מכה חזקה בצד שמאל של לחיו, ואני התלבטתי אם להתערב או לא. אחרי המכה הראשונה, הכל גם קרה במהירות, ולא הבחנתי בדקירה עצמה אלא לאחר הסטירה שראיתי. ראיתי גם שהבחורה שעמדה ליד הנרצח מקבלת מכה מאחד החשודים. ואז חשוד נוסף שבמקרא כתבתי אותו בתור מס' 6, הוא נתן לנרצח בעיטה נמוכה ואז הם חזרו לרכב..." מיד לאחר מכן הבחינו כולם שגיל מתמוטט מתבוסס בדמו. כמובן שהסניגור מבקש להדגיש שעל-סמך עדותו של העֵד הזה, ניתן להבין שגיל אמר "יא מניאק", והוא מתעלם כמובן מכל התיאור שניתן על-ידי העֵד, המצביע על תקיפה אלימה כנגד גיל, בלי אומֵר ובלי דברים. הסניגור גם לא מצטט נכון את האמור בהודעה. לא כתוב בהודעה "למה", כפי שהוא מצטט, אלא "למי", ויש משמעות לשוני הזה. ושוב, העֵד לא העיד בבית-המשפט. אין פרטים לגבי אופן אמירת הדברים. האינוטנציה שלהם והנסיבות האחרות, וקשה לקבוע מסמרות, בפרט כשיש עדויות נוגדות שהושמעו בבית-המשפט. אתייחס לכך בסיכום. (4) משה בלייק. 22. עֵד זה נתן הודעה ביום 10.7.99, בשעה 03:03. הוא משתייך לקבוצתו של המנוח. הוא ואישתו היו קודם במסיבה ברח' שוקן ואחר-כך נסעו למסיבה ברח' קדם, אך מיד התכוונו לעזוב, ועמדו ליד המנוח, כשהם מתכוונים לגשת לאופנוע שלהם שחנה בסמיכות. העֵד הבחין ברכב שהגיע וניסה להסתובב, והוא שמע את גיל אומר "משהו כמו 'תיזהר זה הרכב שלי'", מיד לאחר מכן כשהוא המשיך לצעוד לעבר האופנוע שלו, שמע שגיל נדקר. הסניגור מסיק בסיכומיו, שהעֵד סירב לומר את "מילות הקללה, מטעמי קירבה למנוח",- ואינני יודע כיצד הוא מסיק מסקנה כזו. (5) אורלי קטן. 23. עדה זו השקיפה על הנעשה ממרפסת ברח' קדם 35, ונוכחה לדעת שדווקא תוקפים בחורה, ומישהו התערב למענה, וקיבל אגרוף, והסניגור מבקש להצביע שהמנוח לא עמד אלא אפילו התערב. דברי העדה מאוד סתומים. חסרים. מעורפלים. לא ניתן להסיק מהם דבר. (6) ליאת שרעף. 24. עדה זו ישבה במרפסת, כשמישהו הפנה את תשומת-לב הנוכחים שיש משהו אלים למטה, ואז היא הסתכלה. היא מציינת, כפי שהסניגור מבקש להדגיש, ש"היה רעש אדיר של מוסיקה", וקשה היה לשמוע. עדותה של עדה זו לא מוסיפה דבר. הסניגור מבקש להסיק מדבריה, שבשל הרעש, המנוח צעק בקול רם כלפי הרכב הנוסע, אך זוהי מסקנה שאין לה כל כיסוי ראייתי. (7) ניצה בלייק. 25. זוהי אישתו של משה בלייק, שאת דבריו הבאתי לעיל (מס' 4). היא נתנה הודעה והיא הייתה יותר קרוב ממנו לזירת האירוע. היא אומרת בהודעתה, שכאשר רכב ה-G.M.C. ניסה להסתובב, גילי אמר משהו בצחוק (עמ' 2, ש' 1). בהמשך היא אומרת (עמ' 2, ש' 25): "אני גם לא מבינה כיצד הם שמעו מה שאמר, כי היה רעש רב". לגבי האירוע היא אומרת (עמ' 2, ש' 4): "ראיתי שמרביצים לגילי, נותנים לו סטירה עם כל כף-היד. נתנו לו שניים כל הזמן סטירות. משכו לו בשיער. שניהם יחד הרביצו לו." היא גם מוסיפה שמשקפיו נפלו, ושאיריס ניסתה להתערב וקיבלה מכה גם היא. (ג) הודעותיהם של שותפיו לאירוע של הנאשם. 26. הקושי שציינתי לעיל לגבי קביעת ממצאים עובדתיים על-פי הודעותיהם של עדים במשטרה שלא העידו בבית-המשפט, בפרט כשיש מחלוקת לגבי דבריהם, חל ביתר-שאת לגבי הודעותיהם של שותפיו של הנאשם לאירוע, והכוונה לנוסעי מכונית ה-G.M.C., הכוונה לטרנזיט, מאחר ועדים אלה נתנו, הם בעצמם, גירסות סותרות; עדויותיהם סותרות עדויות אחרות, ומטבע הדברים, כמי שהיו מעורבים באירוע, ונאשמו לבסוף בביצוע עבירות באירוע, הם ניסו בכל דרך להסיר מעצמם אשמה. עניינה של התביעה בהודעות אלו, הוא להוכיח שהנאשם לא ישב בטרנזיט בצד הנהג, אלא במושב האחורי, ולכן הסכין שהוא השתמש בה לדקירת המנוח, הינה סכין שהוא נושא אותה דרך קבע, ולא הוא היה הראשון שתקף את המנוח במכות, אלא אחִיו, מוחמד חדד,- ומכאן המסקנות שהתביעה מבקשת להסיק כנגד הנאשם, להוכחת יסודות הרצח בכוונה תחילה. ואילו הסניגור, מבקש כמובן להוכיח היפוכו של דבר, והוא גם מבקש להוכיח על-פי עדויותיהם של נוסעי הטרנזיט שהמנוח קילל אותם בקללות בוטות, וזה היה למעשה ה"טריגר" מבחינתם לצאת מהטרנזיט, ולתקוף אותו. יש גם לזכור, לגבי גזרה עובדתית זו, שהנאשם כן העיד בבית-המשפט, ואמרותיו במשטרה הוגשו גם כן, ובית-המשפט יכול וצריך להכריע לגבי גירסתו. משום כך, אין בדעתי להיכנס לסבך הודעותיהם של העדים הנ"ל, לרבות הדיבובים שנעשו להם, ולקבוע ממצאים שמחייבים הכרעה בשאלת מהימנותם. אני אתרכז באותם פרטים שלמעשה הנאשם, על-ידי סניגורו, מודה בהם, או בפרטים שלא יכולה להיות מחלוקת לגביהם. 27. הסניגור המלומד כותב בסיכומיו בפרק "נוסעי הרכב" (הכוונה לטרנזיט), (עמ' 20): "ברכב היו 4 נוסעים: הנאשם ו3- נוסעים נוספים, שהם מוחמד חדד - אחִיו של הנאשם; ראיק מחמיד, נוסע; ועבדאללה סרי - נהג". הוא מוסיף ששלושתם הורשעו בבית-משפט השלום בתל-אביב בת.פ. 5571/99, על-סמך הודאותיהם, אך, כטענתו, ההודאות היו משיקוליהם, ואין לקשור זאת לנאשם. הסניגור צירף לסיכומיו העתק מכתב-האישום שהוגש נגד השלושה, וזו ראיה שלא הוגשה במהלך הגשת הראיות. הסניגור לא צירף, ולבית-המשפט גם לא הוגש בדרך אחרת, פרטיכל הדיון בבית-משפט השלום בהתייחס להודאה הנ"ל. על-פי כתב-האישום יוחסה למוחמד חדד וראיק מחמיד, שהיו הנאשמים 1 ו2- על-פי כתב-האישום, עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(א) לחוק העונשין; ואילו לעבדאללה סרי, שהיה הנאשם 3 על-פי כתב-האישום, יוחסה עבירה של סיוע לתקיפה בנסיבות מחמירות; ולחילופין, סיוע לאחר מעשה. כמו-כן יוחסה לשלושתם גם עבירה של שיבוש מהלכי משפט, עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. בעובדות כתב-האישום הנ"ל נטען, שרכב הטרנזיט שייך לעבדאללה סרי, וכאשר הם הגיעו למקום הוא נהג ברכב, לידו ישב מוחמד חדד, ומאחור ישבו ראיק מחמיד והנאשם. עוד נטען שמוחמד חדד וראיק מחמיד, ביחד עם הנאשם, נתנו סטירות למנוח ומשכו בשערותיו, ולאחר מכן שלף הנאשם כלי חד ודקר את המנוח שתי דקירות,- אחת בבטן ואחת בלב. כבסיס לעבירה של שיבוש הליכי משפט, נטען בפרק העובדות שבכתב-האישום הנ"ל, שלאחר האירוע הלכו השלושה לבית צ'רנר ביפו, ותיאמו גירסה כוזבת למעשיהם באותו ערב, לרבות אליבי כוזב, כשבגירסה הכוזבת הזו צויינה העובדה שהנאשם לא היה איתם באותו ערב. כשהסניגור מגיש העתק מכתב-האישום הזה, ומודיע לבית-המשפט שאותם נאשמים הודו בו, הוא צריך להוכיח לבית-המשפט שהודאה זו הייתה "משיקוליהם", כפי שהוא טוען, ומסתמא, כטענתו, לא נכונה. מכל מקום, לא ניתן להתעלם מהודאה זו כשבוחנים את הודעותיהם של השלושה הנ"ל, המצויות בחומר הראיות שהוגש לבית-המשפט בתיק זה, ושבהן, למעשה, הם הודו בעובדות אלה. 28. ראיק מחמיד (ראה הודעותיו בקלסר בימ"ש2/, תחת החוצץ הנושא את שמו), נתן הודעה במשטרה ביום 13.7.99, שמכחישה כל מעורבות באירוע, ואין מחלוקת שהיא שקרית, כפי שתוכננה מראש להיות כזו בתיאום עם האחרים. בהודעה שניה שנתן ביום 19.7.99, הוא מתאר את האירוע. מְסַפֵּר שהגיעו למקום. שמעו קללות של המנוח. ירדו מהרכב. מוחמד והנאשם הגיעו למנוח והוא היה מאחוריהם. מוחמד נתן סטירות למנוח ואחר-כך חליל אמר שדקר אותו, ואז הם ברחו. הוא אומר בעמ' 2, ש' 28: "אני זוכר בוודאות שאני ישבתי מאחורה, ולידי ישב חליל חדד (הנאשם), ומוחמד חדד ישב מקדימה". ובהמשך אותה הודעה, הוא אומר (עמ' 3, ש' 13): "ואז מי שירד ראשון היה מוחמד חדד, לאחר מכן חליל חדד ביקש מעבדאללה לפתוח את הדלת השמאלית. עבדאללה פתח את הדלת ואז חליל חדד ירד ביחד עם מוחמד ואני ירדתי אחריהם. מוחמד חדד ניגש ראשו לבחור, נתן לו סטירות, ואז חליל חדד דקר אותו, אבל אני לא ראיתי שהוא דקר אותו. חליל חדד התחיל לצעוק: 'תברחו, אני דקרתי אותו', ואז ברחנו מהמקום." והדברים מדברים בעַד עצמם. עבדאללה סרי (ראה הודעותיו בקלסר בימ"ש2/, תחת החוצץ הנושא את שמו), נתן גם הוא הודעה ביום 13.7.99, המכחישה כל מעורבות באירוע, וברור שזוהי הודעה כוזבת. בהודעה שניה שנתן ביום 18.7.99, סיפר שהגיע למקום. הם שמעו קללות. הוא פתח את דלתות המכונית. הוא לא ירד מהרכב. ניסה להשתחרר מהפנייה הקשה שנקלע אליה, ואז כבר חזרו לרכב הנוסעים שהיו איתו. הוא אמנם אמר תחילה שאינו זוכר את סדר הישיבה במכונית, אך לאחר סדרה של שאלות, הוא אומר (עמ' 3, ש' 13): "אם כך, מי שישב קדימה זה עַדוֹ (מוחמד חדד). אם עַדוֹ ישב קדימה, אז חליל ישב אחורה עם ראיק". על דברים אלה חזר יותר מאוחר כשערך שיחזור מוקלט. לעניין הסכין, הנאשם, כפי שאפרט בהמשך (וראה טענות הסניגור בעמ' 23),- העלה את הגירסה שהוא ישב ליד הנהג, "הסכין הייתה ברכב, והוא נטל אותה להגנה עצמית (כי לא ידע מה יש למנוח ולחבריו), ומתוך פחד שמא יתנפלו עליו חבריו הרבים של המנוח". לאור גירסה זו, חקרה המשטרה שוב את עבדאללה סרי ביום 9.4.00, והוא נשאל והשיב (עמ' 1 להודעה, ש' 26): "ש. האם היה כמו-כן סכין על הפאנל של ה-G.M.C.? ת. בטוח, מאה אחוז לא." הסניגור בא בטענות כיצד זה שהמשטרה גובה הודעה נוספת ממישהו שמעורב, ושמבקש לשמור על זכות השתיקה. כשעבדאללה סרי נחקר, משפטו כבר נסתיים. אילו היה עדיין נאשם, זכותו הייתה לסרב למסור הודעה אלא בנוכחות עורך-דינו. בשלב שבו נגבתה הודעתו, הוא היה במעמד של כל עֵד אחר, וזכותה, ואפילו חובתה של המשטרה, הייתה לחקור אותו. לכן, אינני רואה כל פסול בגביית הודעתו. (ד) גירסת הנאשם. (אא) הודעותיו ואמרותיו של הנאשם בעת חקירתו במשטרה. 29. הנאשם כאמור נעצר ביום 2.4.00, והועבר לחקירה למרחק איילון, ושם הוחל מיד בחקירתו (חומר החקירה הנוגע לכך מצוי בקלסר בימ"ש1/, תחת הכותרת: "גירסאות הנאשם"). כשדנים בחקירת הנאשם, ראוי להזכיר שהאירוע אירע ביום 10.7.99 והוא נעצר ביום 2.4.00. אין פרטים ראייתיים היכן הוא שהה מיד לאחר בריחתו, ומתי הוא הצליח להסתנן לרצועת עזה, אולם מהפרטים העולים מחקירתה של אימו של הנאשם, פדואה חדד (ראה החומר בקלסר בימ"ש1/, תחת החוצץ הנושא את שמה), מתברר שאימו ביקרה אותו ברצועת עזה בתחילת פברואר 2000, והמשטרה גם צותתה והקליטה שיחות טלפוניות בינה לבינו, שהתקיימו לאחר מכן, שלגבי כמה מהן הוגשו תמלילים. לא יכול להיות כל ספק שכאשר הנאשם נעצר והועבר לחקירת משטרת ישראל, הוא היה מעודכן בכל מה שקרה בפרשה שהוא מעורב בה. ההודעה הראשונה שנגבתה מהנאשם נגבתה מיד לאחר שהובא למרחב איילון בתאריך 2.4.00, בשעה 14:40, על-ידי רס"ל באדי חארב, שהזהירוֹ כחוק. גביית ההודעה הייתה מגובה בהקלטה, שהייתה מהשעה 14:30 עֲד השעה 15:02 (ראה דו"ח ותמליל מס' 1). הנאשם חתם על האזהרה והשיב: "אני לא אומר שום דבר עֲד שאני רואה את העו"ד שלי, וזהו". בשלב זה החל החוקר לשאול אותו שאלות, ופרט לכך שהוא השיב לשאלה שהוא נעצר על-ידי הרשות הפלשתינאית, הוא לא השיב עניינית לאף שאלה, גם לא לשאלות לא מפלילות כמו "מי הם האחים שלך", והשיב רק שהוא רוצה לראות את עורך-הדין שלו. 30. למרות סירובו של הנאשם להשיב על השאלות, נמשכה החקירה על-ידי אותו חוקר, כשמצטרפים אליו ראש הצח"מ פקד מרצ'ל זינגר, וחוקר נוסף. החקירה הזו הייתה בצורת תיחקור ותישאול, שהיו מגובים בהקלטה (ראה הדו"ח ותמליל מס' 2). הנאשם הוזהר שוב, והפעם הוא משיב לשאלות, אך לא לשאלות הנוגעות לעניין שהתשובות עליהן עלולות לסבך אותו, וגם כשהוא נותן תשובות, הן בחלקן כאלה, שברור שהן שקריות. הוא מְסַפֵּר שנסע לעזה ונכנס אליה עם תעודת-זהות באופן רגיל. כשנשאל אם היה בקשר עם משפחתו, השיב (עמ' 2, ש' 29): "אני לא". כשנשאל כמה זמן לא דיבר עם אימו, השיב (עמ' 3, ש' 8): "אני אומר לך, שנה לא דיברתי איתה", ובהמשך הוא חוזר על כך שוב. כשנשאל אם שמע על הרצח של גיל מיטשל ז"ל, שקרה בחודש השביעי, השיב בשלילה, וכשנשאל מתי שמע על כך לראשונה השיב (עמ' 4, ש' 15): "היום, כן, כן, ממכם" (כך כתוב). ובהמשך, כשהוא נשאל על כך שוב ושוב, הוא משיב אותן תשובות. הוא מודה שהוא מכיר אדם בשם ראיק מחמיד ואדם בשם עבדאללה סרי, ואומר שהם חברים של אחִיו מוחמד, וצעירים ממנו. הוא אומר שהוא מבוגר מאחִיו. כשנשאל אם הוא זוכר שנסע עם שלושתם במכונית, השיב (עמ' 5, ש' 5): "אף פעם, כי הם לא חברים שלי". ובהמשך, כשהשאלות חוזרות על עצמן, הוא ממשיך ומשיב אותן תשובות. כשנאמר לו שוב שהוא מואשם ברצח גיל מיטשל ז"ל, ושהוא דקר אותו, הוא משיב שכך "המשטרה טוענת". והוא חוזר ואומר (עמ' 5, ש' 29): "תביא לי את העורך-דין שלי". בהמשך הוא שוב נשאל לגבי שהותו בעזה והקשר שלו עם הוריו, והוא משיב שלא היה בקשר איתם, והם לא ידעו בכלל שהוא בעזה (עמ' 6, ש' 28). שוב נאמר לו שהוא מואשם ברצח, ושהוא צפוי למאסר-עולם, והוא משיב (עמ' 7, ש' 20): "...אני בן-אדם ישר", ובהמשך הוא אומר שאם יתנו לו לדבר עם עורך-הדין שלו, אז הוא יוכל לדבר. שוב ושוב נאמר לו שהוא מעורב ברצח, ויש לו "דם על הידיים", והוא משיב שלא עשה שום טעות, ובחיים שלו לא עשה דבר כזה. הוא אומר שבחיים לא היה באַבּוּ-גוֹש (ועל-פי חקירת המשטרה, זו הייתה אחת התחנות שלו במסלול בריחתו, והנאשם עצמו הודה בכך יותר מאוחר). התמליל על החקירה הזו משתרע על-פני 51 עמודים, והדברים חוזרים על עצמם, ולכן אין טעם להביאם שוב ושוב. הוא מְסַפֵּר שבעזה היה כחודש-חודשיים בלבד, שכר בית במאתיים שקל ולא זוכר מְמִי. כשנשאל איפה ישב באוטו, השיב שלא ישב בשום אוטו; ושוב נסובים הדברים באותו מעגל, ושוב הוא מבקש להיפגש עם עורך-הדין שלו. 31. בתום התישאול הזה, בין השעות 15:30 עֲד לשעה 15:39, איפשרו לנאשם להיפגש עם אימו פדואה. הפגישה הזו הוקלטה (ראה תמליל מס' 3), וצוער פואד פרג' צפה והאזין לפגישה, ורשם מזכר על כך (ראה בקלסר). כפי שניתן לקרוא בתמליל ובמזכר, הנאשם אומר שנתפס בגלל אדם בשם חטאב. אימו מרגיעה אותו ואומרת לו שהוא יקבל 12 שנה או 14 שנה, וכן (עמ' 11): "אמרו לאבא שלך עשרים שנה", והנאשם משיב לה "זה מה שכתוב לי, מה אעשה". אימו אומרת לו "העיקר שאתה בסדר", ובהמשך היא אומרת לו שישתוק, ולא ידבר עם אף-אחד, וחוזרת על כך שוב ושוב, ושיגיד שהוא רוצה לדבר עם עו"ד. דבריה של האם שזורים לכל אורכם בביטויים "יא מניאק"; "כוס אוחתם"; "מהמניאק היהודים, המניאק הערבים"; "שרמוטה"; ו"אחו-שרמוטה", ועוד. בסוף השיחה נכנס חוקר ומתערב, ושואל את הנאשם באיזו יד הוא דקר את המנוח, והנאשם משיב (עמ' 13, ש' 13): "חס-וחלילה, אני דוקר אף-אחד, אני חף מפשע". 32. ביום 3.4.00, בין השעות 13:00 ו15:00-, שוב נחקר הנאשם על-ידי רס"ל באדי חארב. החקירה הזו הונצחה בהקלטה באודיו ובוידאו, והחוקר רשם גם הודעה בכתב, וכן מזכר על החקירה (ראה בקלסר). החוקר כותב במזכר שהנאשם לא שיתף פעולה לאורך כל החקירה, ולכן התיחקור לא נשא פרי. למעשה, החוקר מציג בפניו בחקירה את כל השאלות, שהתשובות עליהן היו ידועות כבר למשטרה מתוך חומר החקירה, ועל כולן משיב הנאשם: "אין לי מה לומר". 33. על-פי המזכר של רס"ל באדי חארב, שנאשם ב10.4.00- (ראה בתיק), איפשרה המשטרה לנאשם, ביום 4.4.00, להיפגש עם עו"ד אלי כהן, וביום 5.4.00 איפשרה לו להיפגש עם עו"ד גיורא זילברשטיין, ומצויין אפילו שפגישה זו ארכה שעה וחצי. לאחר מכן הנאשם נחקר שוב, כשהחוקרים הם רס"ל באדי חארב ופקד מרצ'ל זינגר, כשחקירה זו מוקלטת באודיו ובוידאו, ותוך כדי כך רשם גם רס"ל חארב הודעה בכתב, היא ההודעה מיום 5.4.00, שעה 14:18. הנאשם הוזהר כחוק, חתם על האזהרה, ומסר גירסה. יש שוני בין ההודעה הכתובה לבין התמלילים (מ.ט. 68/00), ומעניין לשים לב לשוני הזה, המצביע על כך שהנאשם פתח את דבריו עם דבר מוכן שרצה לומר, ואני אציין אותו מיד. על-פי תחילת התמליל הראשון, הוא מְסַפֵּר שהיה בדרכו הביתה ואז עבר במכונית עבדאללה סרי, ועימו ראיק מחמיד, ואחִיו של הנאשם מוחמד חדד, והוא עלה למכונית לנסוע לביתו, ואז הוא אומר: "אז אני רואה בשמשה שם רואה בשמשה אצלו דוקרן, עבדאללה, יעני זה סכין" (עמ' 1 לתמליל הראשון), והוא מסביר בהמשך "סכין קטנה לבנה". בהודעה דברים לא נרשמו כך, אלא לגבי שלב מאוחר יותר. הנאשם מְסַפֵּר שכאשר הגיעו לביתם, אחִיו ביקש שיֵרדו, אך הוא, הנאשם, רצה לראות מה קורה במסיבה שברח' קדם, שזה מקום שמאוד סמוך לביתם. אחִיו אמר לו שילך ברגל, אך הוא התעקש שיעשו עוד סיבוב במכונית; לדבריו, תוך כדי דיבור, הטרנזיט המשיכה לנסוע בירידה ברח' הקברניט לכיוון רח' קדם, וכך הגיעו לפינה, ועבדאללה סרי החל להסתובב, וכדבריו: "האוטו שלנו עוד לא נגע באוטו של הבחור, של המנוח", ואז, כדבריו (עמ' 2 לתמליל): "גיל מיטשל אמר לו, אמר לנו: 'דִיר בַּאלַאק יא מניאק, יא בן-שרמוטה, תיזהר באוטו שלא תשרוט לי אותו'." הנאשם אומר בהמשך שהם מאוד התרגזו, משום שלא נגעו באוטו של המנוח והוא כבר מקלל. לדבריו הם ירדו מהטרנזיט. הוא הראשון, הוא תפס למנוח בחולצה ואמר לו: "למה אתה מקלל?", לדבריו (עמ' 3): "חשבתי יגיד סליחה, משהו, אמרתו לו שלוש פעמים, ארבע פעמים 'למה אתה מקלל?'. הוא תפס אותי, חנק אותי מפה." ובהמשך הוא אומר שכאשר ירד מהאוטו שם את הסכין בכיס. לדבריו, אח שלו נתן לו את הסטירה הראשונה, והוא, הנאשם, נהיה אדום ולא יכול היה לנשום. והוא ממשיך ואומר (עמ' 3): "עכשיו נתתי לו את הסטירה השניה. בא הבחורה ג'ינג'ית כזאת קפצה על אח שלי וחנקה אותו. עכשיו אני עם גיל מיטשל. עכשיו הוא רצה לתת לי בוקס. פתחתי את הסכין, דקרתי אותו. דקרתי אותו מלמטה. יעני הראשונה הייתה למטה בבטן." והוא ממשיך ואומר: "אני לא הייתה הכוונה שלי להרוג אותו". הוא נשאל בהמשך (עמ' 4): "למה דקרת אותו עוד פעם?". והוא השיב: "דקרתי אותו כי הוא התחיל, רצה לתת לי בוקסים, אני הייתי יותר זריז ממנו." ובהמשך: "רציתי לפצוע אותו. עכשיו, בראשונה נתתי לו למטה בבטן, השניה, השניה הוא ירד איתי בשניה, הוא ירד איתי... וזאת הבעיה, אני לא יודע איך זה יצא בכלל." והלאה: "אחר-כך ברחתי". 34. הוא מְסַפֵּר בהמשך, שבמתכוון הוא לא רץ מהמקום אלא הלך הליכה רגילה, שלא ירגישו מה שקרה, ואז טרם הבחין שהמנוח התמוטט. לדבריו, הסתובב בין הבתים. סגר את הסכין, וזרק אותה בין הבתים. הוא המשיך לבית צ'רנר, שם פגש את חבריו ששאלו אותו מדוע עשה זאת, והוא השיב שהוא אינו יודע. הוא ואחִיו חזרו הביתה, אז נודע להם שמישהו נפטר. הוא חשש שהוריו ידעו שהוא מעורב בעניין, ולכן אמר שהוא הולך לקנות משהו ויצא לשוטט ברחובות. לדבריו, הסתובב למחרת בתל-אביב. אחר-כך נסע במונית לסבתא ולדודים שלו באַבּוּ-גוֹש, וסיפר שרב עם אביו. כעבור יומיים, כשאחד הדודים שלו רצה להתקשר עם אביו, הוא ביקש לעזוב ואז לקחו אותו לאזוּר, שם ירד, ומשם נסע למקום שבו הסתתר. הנאשם מוסיף שהם היו עצבניים בגלל הקללות של המנוח, והוא אינו יודע איך הוא נפטר. בהמשך הוא השיב לשאלות ששאל אותו החוקר. לדבריו, לקח את הסכין מהמכונית להגנה עצמית. שם אותה בכיס. הוא הוציא אותה כי המנוח היה יותר חזק ממנו. לדבריו, התכוון לפצוע אותו ברגל. הוא נשאל, בין השאר, על-ידי החוקר: "כשדקרת את גיל מיטשל, הדקירה הראשונה, האם הוא התנגד?" והשיב: "לא התנגד, אבל שם את היד על הבטן וירד למטה." ואז שואל אותו החוקר: "כאן יכולת להסתפק בדקירה אחת, לאחר שראית שהוא יורד על הברכיים לפי טענתך. אז למה לדקור את הבן-אדם שוב, כאשר הוא לא מהווה סכנה אליך, למרות שלא היווה סכנה מהתחלה?" והוא השיב: "זה היה זריז. ראשונה ושניה אחת אחרי השניה. לא יכולתי לעצור..." 35. בסוף החקירה, מצטרף רס"ר עופר קליין, ששואל את הנאשם היכן ישב במכונית, והוא השיב שישב ליד הנהג; ולגבי הסכין, לדבריו היא הייתה מונחת על הפאנל והוא לקח אותה לפני שירד. לבקשת השוטרים, הוא שירטט גם שירטוט של הסכין. בסיום החקירה הנאשם מביע צער על המקרה, ואומר שוב שלא הייתה לו כוונה להרוג את המנוח. החקירה בכללה היא מאוד ארוכה, וגם על-פי התמלילים היא משתרעת על-פני עשרות עמודים, אך הדברים חוזרים על עצמם, ואין טעם לעמוד עליהם שוב. בסיומה של החקירה נשאל הנאשם אם הוא מוכן לבצע שיחזור שיצולם על-ידי המשטרה, והוא הסכים לכך, ואכן נעשה שיחזור מצולם. הן קלטת הוידאו של החקירה והן קלטת השחזור הוגשו לבית-המשפט. למעשה, בשיחזור אין מה להוסיף על דברי הנאשם בחקירתו, אך צפייה בקלטת השיחזור, בנקודה הקריטית הצריכה לעניין, מראה,- לפי מה שהנאשם עצמו מדגים,- שהוא דוקר את המנוח בבטן, למרות שהוא אומר שהתכוון לדקור אותו ברגל; ואז מבקש הנאשם מפַּקָד זינגר, שהדגים את המנוח הפצוע, שיתכופף שמאלה, כשהוא מחזיק בבטנו,- ואז, ללא שום סיבה, והנאשם שכח כפי הנראה שהמנוח רצה לתת לו בוקסים, כדבריו,- הוא דוקר אותו פעם שניה בתנופה, היישר לחזה, וללב. (בב) עדותו של הנאשם בבית-המשפט. 36. עדותו של הנאשם בבית-המשפט (עמ' 40-65), בבסיסה, היא חזרה על עדותו בעת חקירתו הסופית במשטרה, ובעת השיחזור. הנאשם, כפי שהוא מעיד על עצמו, נולד ביפו, וכל חייו מאז שנולד הוא גר בבית הוריו, ברח' הקברניט 20, ביפו. הוא סיים בית-ספר יסודי, למד חלקית בבית-ספר מקצועי "אורט", ויצא לעבודה. הוא מְסַפֵּר, כפי שסיפּר בחקירה, שבלֵיל האירוע היה בדרכו לביתו מ"גן תמר" ביפו, ואז עברה מכונית הטרנזיט נהוגה על-ידי עבדאללה סרי, כשבה נוסעים ראיק מחמיד שישב ליד הנהג, ואחִיו מוחמד, שישב מאחור, והם הציעו לו טרמפ הביתה. לדבריו, משום שהוא מבוגר מהם, ראיק "עשה לו כבוד" ופינה לו את המקום ליד הנהג. כשהגיעו לביתם, אחִיו ביקש שיֵרדו, אך הוא ביקש לעשות סיבוב נוסף ליד מקום המסיבה, משום לדבריו הוא אוהב לראות תאורות ודברים כאלה. תוך כדי הויכוח ביניהם אם לרדת, המכונית התקדמה כבר עֲד פינת רח' קדם, ומשום כך הם התכוונו לפנות שמאלה לתוך רח' קדם, ובדיוק אז, כדבריו (עמ' 41, ש' 10): "שמענו צעקה שאחד אומר 'יא מניאק, יא בן שרמוטה, תיזהר לא לשרוט לי את האוטו". ראיק שאל את הנאשם למה אותו אדם מקלל, והוא הציע שיֵרדו לדבר איתו. בטרם שיַרדו, לקח את הסכין שראה על הפאנל, לצורך הגנה עצמית. לדבריו, הם מאוד התרגזו. עבדאללה סרי נותר במכונית, ושלושת האחרים ירדו. הוא ניגש למנוח, תפס אותו בחולצה, ושאל אותו לדבריו כמה פעמים "למה אתה מקלל?". המנוח זרק כוס שהייתה לו ביד, וחנק אותו בצוואר בידו. אז אחִיו של הנאשם נתן למנוח סטירה, ובתגובה לכך בחורה בלונדינית קפצה על אחִיו וחנקה אותו בצוואר, ואז הוא, הנאשם, נתן סטירה שניה למנוח. לדבריו, המנוח התכוון לתת לו בוקסים, ולכן הוא הוציא את הסכין מהכיס, ונתן למנוח דקירה בבטן, כשהוא מתכוון לדקור אותו ברגל, וכאן מְסַפֵּר הנאשם סיפור משופר, שלא סיפר בחקירה האחרונה וגם לא בשיחזור (עמ' 42, ש' 13): "נתתי לו את הדקירה הראשונה בבטן. בשניה אני תופס את הסכין, ובגלל שבדקירה הראשונה המנוח תפס את בטנו בידיו ונפל עליי (הנאשם מראה תנועת כפיפה של המנוח). מהדקירה הראשונה הוא נפל עליי, ואולי תפסתי קצת, הוא נפל על הסכין, לא יכולתי. לא זוכר איך קרה בכלל הדבר הזה. בגלל שהוא ירד על הסכין והסכין נדחפה קצת. הוא נפל על הסכין, אולי דחפתי קצת, לא זוכר, לא זוכר איך הדקירה השניה קרתה. לא רציתי לדקור אותו." לדבריו, פרט לשלוש הסטירות לא היו שום מכות ושום סטירות. לאחר הדקירות הוא אמר לאחִיו ולראיק, שהמנוח נדקר ושיברחו, ואז, אחִיו וראיק עלו לרכב, ואילו הוא ברח ברגל לכיוון שד' ירושלים. הוא הגיע לבית צ'רנר, שם פגש את שלושת האחרים שבאו אליו בטענות על מה שעשה, ולא הייתה לו תשובה על כך. לדבריו, הוא לא מכיר את המנוח והמנוח לא מכיר אותו; והוא עשה טעות שהוא משלם עליה ביוקר. הוא נשאל על-ידי סניגורו (עמ' 43, ש' 11): "מלבד הדיבור שלך ששאלת את המנוח 'למה אתה מקלל"', מישהו מהסביבה דיבר משהו?" והשיב: "לא, בגלל שהיה רעש, לא שמעתי שום דבר." ובהמשך הוא אומר שבפנים בניין המסיבה הייתה תאורה, אבל בחוץ היה חושך, כלשונו (עמ' 43, ש' 15): "איפה שעמדנו היה חושך ובכלל אני לא ראיתי איפה הדקירות הלכו בגלל החושך". 37. הוא מודה שאחרי האירוע הוא ברח לאַבּוּ-גוֹש, ואחרי ששהה שם יום וחצי הגיע לעזה, והיה שם אצל קרובי משפחה כ8-9- חודשים, עֲד ה2.4.00-, כשהוחזר לישראל. בחקירה הנגדית הוא מכחיש שהשתהה בבית צ'רנר ותיאם עמדות עם שותפיו לאירוע. הוא מודה שמשפחתו באבו-גוש גילתה שהוא מעורב באירוע וביקשה ממנו לעזוב. הוא סירב לגלות פרטים איך הגיע לרצועת עזה על-מנת לא לסבך אנשים. הוא מכחיש שאימו ביקרה אותו בעזה. לדבריו, הוא רצה להסגיר את עצמו, כלשונו (עמ' 48, ש' 14): "רציתי להסגיר את עצמי, נמאס לי מהבריחה, והמקרה, זה כל יום היה בעיניים שלי. התכוונתי להסגיר את עצמי, כאילו הם היו יותר זריזים ממני". כשהתובעת אומרת לו שזה לא מתיישב עם שיחתו עם אימו, בה ביקש לשכור בית, הוא משיב שלא זוכר מה דיבר עם אימו. לדבריו, בגלל מה שעבר בשלבי המעצר, הוא בהתחלה הכחיש, "אבל אחרי יומיים סיפרתי הכל" (כלשונו, עמ' 49, ש' 22). הוא מודה שהתעקש לדבר עם עו"ד לפני ש"ידבר" עם המשטרה, משום שלדבריו רצה לדעת מה יהיה איתו, אך כדבריו, עורכי-הדין לא אמרו לו מה להגיד, וגם אם היו אומרים, היה מְסַפֵּר בכל מקרה, רק את האמת. הוא מכחיש שבנה גירסה שתתיישב עם הריגה. ושוב הוא מכחיש שהוא ישב במושב האחורי בטרנזיט, ושאחִיו הוא זה שהגיע ראשון למנוח. גם לעניין הסכין הוא אומר שזו סכין שלקח מהמכונית. הוא עומד על כך ששמע את הדברים מפי המנוח, כפי שהעיד עליהם. הוא מודה כאמור שלקח סכין מהמכונית, אך חוזר ואומר שלקח אותה להגנה עצמית, ורק כשהמנוח חנק אותו הוציא את הסכין, על-מנת לפצוע אותו. כלשונו (עמ' 55, ש' 19): "הוא חנק אותי חניקה. הייתי רזה מאוד לפני שנה. נהייתי אדום עֲד שיצאה לי הנשמה. הוצאתי את הסכין בשביל לפצוע אותו. אין לי זכות לקחת נשמה של מישהו אחר." הוא מוסיף בהמשך חקירתו (עמ' 57, ש' 3): "באותו זמן, הלוואי והייתי חושב, אם הייתי חושב לא היה קורה כל המקרה הזה." ובהזדמנות אחרת הוא אומר בצורה פתטית (עמ' 59, ש' 5): "הלוואי והייתי מת במקום המנוח." בסיום החקירה הנגדית, נשאל הנאשם כיצד התכוון לדקור את המנוח ברגלו, כטענתו, אך אין צורך לעמוד על כך, משום שהתיאור שניתן על-ידי הנאשם היה ממש מלאכותי. ג. סיכום ומסקנות. (א) הממצאים העובדתיים. 38. תנאי מוקדם לקביעת ממצאים עובדתיים, ולעריכת סיכום, היא הכרעה בשאלת האמון בין העדויות והגירסות השונות שהועלו במשפט, ובנסיבות מקרה זה, ההכרעה ממוקדת בפרט בשאלות האמון בנאשם, גירסותיו השונות, הסבריו, ותשובותיו לשאלות. שאלת האמון בכללה, היא בעיקרה עניין שבשלב, אך כבית-משפט האמון על דיני ראיות, לא ניתן להתעלם מכך שבית-המשפט מושפע משיקולים הגיוניים על-פי מכלול הנתונים ההוכחתיים שבאו בפניו (ע"פ 4988/92, ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(2) 690, 695). לעיצומו של עניין, הממצאים העובדתיים שבית-המשפט צריך לקבוע, אינם ממצאים העומדים לעצמם, אלא הם באים, במישור ההכרעה, לשם בחינת השאלה האם הוכח היסוד העובדתי בעבירה; וגם כאשר בית-המשפט קובע יסוד זה, עדיין אין בו כדי להצביע על ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם, שכן, בחינתו של היסוד העובדתי, מן ההכרח שתיעשה לאור היסוד הנפשי שבעבירה, שייבחן בהמשך, ורק השילוב של שני יסודות אלה, הוא המוכיח אם אמנם בוצעה העבירה, ואם לאו. משאני צריך להכריע בשאלת האמון לפרטיה, כפי שציינתי לעיל, אני קובע, בלא שום ספקות, שיש לי אמון מלא בעדויות שהושמעו בבית-המשפט מטעם התביעה, והכוונה לארבע העדוֹת שהעידו, כפי שהבאתי את עדויותיהן בפרק ב'(א)(אא). אני ער לכך שמדובר בעדוֹת שהיו ידידות מאוד קרובות למנוח, ושהכירו ומכירות האחת את השניה, ואינני מתעלם גם ממעורבותן הריגשית בכל הפרשה הזו. מאידך, מדובר בעדוֹת שהיו ממש סמוכות למנוח בעת האירוע, ראו ושמעו את מה שקרה, ואין אחרות מלבדן, ומיד לאחר האירוע הן מסרו הודעות במשטרה, כמעט בו-זמנית, לחוקרים שונים, מבלי שהיה סיפק בידיהן, גם מכורח הנסיבות, לשקול את הדברים ולהיות מושפעות האחת מעדותה של השניה. אין בדעתי לתאר את מתן העדות על-ידי כל אחת מהעדות הנ"ל, אך יכולני לומר, שבעת מתן העדות, הן חיו את הטראומה שעברו מחדש, וניכר היה שהן נותנות תיאור חי ואמיתי על מה שקרה, ואותות האמת נסתמנו לאורך כל עדויותיהן. אין גם מקום לפקפק בכל אותם ממצאים טכניים ואחרים שנקבעו על-ידי מומחים מטעם המשטרה. באשר להודעותיהם של העדים שלא העידו בבית-המשפט, הרי ציינתי כבר את הקושי בקביעת ממצאים על-פי דבריהם בהעדר הופעה, ומה עוד, שכל העדים האלה לא היו במעגל הקרוב של האירוע; לכן, כשיש סתירה בין עדויותיהם לבין עדויות ארבע העדוֹת הנ"ל, אני מעדיף את עדויותיהן של האחרונות. גם על הודעותיהם של שותפיו לאירוע של הנאשם עמדתי לעיל, והדברים שהבאתי מתוך דבריהם, לאחר שהמשטרה חזרה וחקרה אותם שוב ושוב, לגבי מקום ישיבתו של הנאשם בטרנזיט ולגבי עניין הסכין,- אני מקבל. את יתר דבריהם אינני מקבל משום שהם אינם אמינים בעיניי. באשר לנאשם עצמו,- למרות התוצאה הסופית שאני מגיע אליה בסופו של דיון כפי שיצויין בסיפא להכרעת-הדין,- אין לי בו אמון כלל. לא מבחינת ההתרשמות הבלתי-אמצעית מעדותו במהלך נתינתה, וההרגשה שבלב, ולא מבחינת ההיגיון והשכל הישר בבחינת נסיבות מתן עדותו,- הן בעת חקירתו במשטרה והן בעת מתן עדותו בבית-המשפט. הופעתו של הנאשם בבית-המשפט, כמו גם בעת חקירתו במשטרה, הייתה הופעה של נאשם שאולף לשחק את תפקיד המסכן, שנכשל בשל הנסיבות שניקרו בדרכו, ושעתה, לגורלו המר, כדבריו, הוא צריך לשלם את מחיר כשלונו. נסיבות האירוע ותוצאותיו, על-פי הראיות, ציירו את הנאשם כבחור אלים, שפעל בתוקפנות ובזריזות; ואילו בעת עדותו בבית-המשפט הוא ניסה להיראות כמו שֶֹה תמים. יש גם לזכור, שבריחתו של הנאשם מזירת האירוע, הסתתרותו ברצועת עזה במשך כתשעה חודשים, ולאחר מכן, משנעצר ונחקר על-ידי המשטרה,- השתהותו במסירת גירסה, כשתחילה הוא הכחיש באופן טוטאלי כל מעורבות בעניין,- הופכת את גירסתו לא רק לגירסה כבושה, אלא לגריסה שעוּבּדה היטב לצורכי המשפט, ולכך יש תוצאות לוואי (ע"פ 3124/91, כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(3), 406). גם עצם בריחתו של הנאשם והסתתרותו במשך תקופה ארוכה, בהעדר הסבר לכך המתיישב עם חפותו,- ואין לנאשם הסבר כזה,- תומכת בהכרעת אשמתו (ע"פ 571/86, עמרם אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(4), 329). 39. הממצאים העובדתיים הצריכים לעניין שאני קובע, על-פי הראיות שפרסתי לעיל, הינם כדלקמן: (א) ראשית, למרות מחיקת סעיף 2 מפרק העובדות שבכתב-האישום, לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהנאשם ומשפחתו גרים בסמיכות למקום המסיבה, וקולות המסיבה והאורות שלה נשמעים ונראים מביתו. הנאשם לא היה עובר-אורח סתמי שעבר בעת האירוע במקום, אלא שָכֵן שהרעש של המסיבה הטריד אותו. הוא גם היה היוזם שדרש מחבריו לעשות סיבוב נוסף, ממש ליד הבית שבו הייתה המסיבה, ואינני מקבל את דבריו, שנראים בעיניי מעושים, שהוא אוהב לראות תאורות, ולשמוע מוסיקה כמו שנשמעה. (ב) אני מקבל את עדויות ארבע העדוֹת שהזכרתי לעיל, כפי שהבאתי את עדויותיהן בפרק ב'(א)(אא), הן לגבי אישיותו והתנהגותו המקובלת של המנוח, והן לגבי הדברים שאמר לעבר נוסעי הטרנזיט, וצורת אמירתם, בנסיבות המקרה דנן. אילו הייתי צריך לתאר את דמותו של גיל מיטשל ז"ל, על-פי העדויות ששמענו, הייתי אומר שמדובר באדם חביב, רגיש, מלא חדוות-חיים וחדוות-יצירה בתחום אומנותו, שהעניק חום ואהבה לסביבתו, וגם דרך דיבורו הייתה בנועם ובעליצות, ונעדרת גסויות וקללות, וגם האלימות המילולית והפיזית הייתה זרה לו. כשהטרנזיט התקרבה למקום, הוא קרא לעבר נהגהּ "דִיר בַּאלַאק" בחיבה ובצחוק, ואני שולל לחלוטין, שהוא קרא: "יא מניאק", "שרמוטה" וכדומה. אינני מתעלם מדבריהם של העדים שלא העידו בבית-המשפט, שניתן להבין מדברי אחד או שניים מהם, שהמנוח השתמש במילא "יא מניאק". אותם עדים לא היו קרובים למקום האירוע, ולדעתי לא שמעו היטב, מה גם שרעש המוסיקה החריש את האוזניים. (ג) מאידך, אינני שולל את האפשרות שהנאשם וחבריו, ובעיקר הוא ואחִיו, סברו שהם שומעים את המילה "יא מניאק" במקום "דִיר בַּאלַאק", או מילים דומות, אחרת לא ניתן להבין את ההתפרצות המיידית והאלימה שלהם כלפי המנוח, מיד לאחר שהושמעו הדברים. אולם, את טעותם של הנאשם ואחִיו, בעיקר במה ששמעו, אינני מייחס רק לרעש המוסיקה שהיה במקום, ואולי היו גם סיבות נוספות שלא איפשרו להם לשמוע היטב,- אלא גם ל"מטען הריגשי" שאיתו הם הגיעו למקום כשכנים, שהמסיבה הזו הטרידה אותם. למרות כל האמור לעיל, וכבר ציינתי זאת לעיל, אין משמעות לדברים שאמר המנוח, משום שכל רצונו של הנאשם להוכיח שהמנוח קילל אותו, בא להכשיר את טענת הסניגור, שדברים אלה מהווים קינטור, ומשום כך, לטענתו, התביעה לא הצליחה להוכיח העדר קינטור, כמתחייב מהוכחת עבירת הרצח בכוונה תחילה. דומה שאין צורך להרבות במילים כדי לומר, שלאו קינטור הוא זה, ואעמוד על כך בהמשך, כשאדון ביסודות העבירה, ולכן אין בדברים הנ"ל כדי לשנות מאומה. (ד) בטרם שאני מגיע לפרטי האירוע עצמו, יש לקבוע ממצאים לגבי מקום ישיבתו של הנאשם בטרנזיט, בטרם שהוא וחבריו יצאו ממנה; ולעניין הסכין. נדמה לי, שלאור הדברים שהבאתי לעיל מפי חבריו של הנאשם לאירוע, לא צריך להרבות בדברים, ולא יכולה להיות כל מחלוקת, שהנאשם ישב במושב האחורי של הטרנזיט, ולא במושב הקידמי ליד הנהג, וכל "הסיפור" שלו שהוא לקח סכין שהייתה מונחת על הפאנל של המכונית ממילא נופל; אף כשבוחנים אותו כשלעצמו, נוכחים לדעת שהוא סיפור בדוי. עבדאללה סרי אומר, שעל הפאנל הייתה לו סכין קטנה, והדבר די מתקבל על הדעת, ואילו הנאשם השתמש בסכין, שהוא היה צריך לפתוח אותה, ושעל-פי חוות-דעת הפתולוג הסכין שהמנוח נדקר בה הייתה עם להב באורך של לפחות 8.5 ס"מ וברוחב של 2.3 ס"מ, עם שפה אחת מושחזת ושפה אחת קהה,- זהו ממש כלי משחית שמסתירים אותו, ולא מחזיקים אותו על פאנל של מכונית, גלוי לכל. נקודה נוספת, שכפי הנראה הנאשם לא שם לב אליה בהתאמת גירסתו, היא שרטוט של הסכין שהוא שירטט בעת מתן הודעתו ב5.4.2000-, והסכין ששירטט איננה דומה כלל לסכין שבה הוא השתמש. לכן, אני דוחה לחלוטין את גירסתו של הנאשם לגבי מקום ישיבתו בטרנזיט ולגבי לקיחת סכין מהרכב, וקובע שהוא נשא על גופו את הסכין שבה השתמש לשם דקירת המנוח. (ה) באשר לאירוע עצמו,- גם כאן אני מקבל את דברי העדוֹת שהעידו, והכוונה לעדותה של עת1/ איריס זוהר, לעדותה של עת2/ איריס לוי ולעדותה של עת3/ רונה דורון, וליתר העדויות המתיישבות עם עדויותיהן. אני דוחה לחלוטין את עדותו המתחסדת של הנאשם "המסכן", שלדבריו המנוח חנק אותו, וכשהיה האירוע הוא היה רזה, וכדבריו הוא נהיה "אדום עד שיצאה לי הנשמה", ולכן, כדבריו, הוא הוציא את הסכין על-מנת לפצוע את הנאשם. אני דוחה את סיפורו לפיו הוא תפס את המנוח בחולצה ושאל אותו למה קילל. זוהי שוב גירסה שהנאשם המציא על-מנת לייפות ולהצדיק את התנהגותו הברוטאלית. מה שקרה הוא, שאחִיו של הנאשם הוא הראשון שהגיע אל המנוח והיכה אותו; והנאשם, שעמד מימינו של אחִיו, הצטרף אליו והיכה אותו גם כן, ואז, בהינף מהיר, כשקודם לכן הוציא את הסכין שהייתה ברשותו, הוא דקר את המנוח שתי דקירות, אחת אחר השניה,- קודם בבטן ואחר-כך בלב. גם צורת החדירה של להב הסכין לגופו של המנוח, כפי שעולה מחוות-הדעת הפתולוגית, כפי שהבאתי את פרטיה לעיל, מראה שהדקירה הייתה על-ידי מי שעמד משמאלו של המנוח, ולא מולו, ודקר אותו ביד ימין מימין לשמאל, ומלמטה למעלה, שתי דקירות. סיפורו של הנאשם שלאחר שהוא דקר את המנוח בבטן, המנוח נפל לצד שמאל, ואז נדקר בלב,- מעלה לא יותר מאשר גיחוך. אין ספק שכל האירוע הזה היה עניין של שניות, אולי דקה-דקה וחצי, כפי שאמרו העדוֹת הנ"ל, וכמו במטה-קסם, כפי שהופיעו שלושת התוקפים, כך הם נעלמו. (ב) בחינת רכיבי העבירה. (אא) כללי. 40. ומכאן לבחינת הוכחתם של יסודות העבירה, על-פי היסודות העובדתיים כפי שצויינו לעיל, בשים-לב ליסוד הנפשי שבעבירה ולהוראות החוק בקשר לעבירה הנדונה. סעיף 19 לחוק העונשין קובע, ש"אדם מבצע עבירה רק אם נעשתה במחשבה פלילית...". "מחשבה פלילית", על-פי ההגדרה בסעיף 20(א) לחוק העונשין, משמעה "מוּדעוּת לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולעניין התוצאות, גם אחת מאלה: (1) כוונה לגרום לאותן תוצאות. (2)...". בתיק זה מואשם הנאשם ברצח בכוונה תחילה, עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ו"המחשבה הפלילית" מותנית, איפוא, ב"כוונה תחילה", כמצויין בסעיף עצמו. סעיף 301(א) לחוק העונשין קובע: "(א) לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו." וראוי להביא גם את הוראות סעיף 301(ג), הקובע: "(ג) כדי להוכיח כוונה תחילה, אין צורך להראות שהנאשם היה שרוי בהלך נפש מסויים במשך זמן פלוני או תוך תקופה פלונית שלפני ביצוע העבירה או שהמכשיר שבו בוצעה הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה." ה"כוונה תחילה" מורכבת, איפוא, משלושה יסודות מצטברים: (א) יסוד ההחלטה להמית,- דהיינו כוונה מיוחדת להמית דווקא, לא לפגוע. (ב) יסוד הדם הקר,- בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, דהיינו, בלא שהיה קינטור מיידי. (ג) יסוד ההכנה,- דהיינו הכנה מקודמת לביצוע המעשה, או הכנה מוקדמת של המכשיר שבו בוצעה העבירה. הן התובעת, והן הסניגור, ריכזו את טענותיהם, ובצדק, ביסוד הראשון של "ההחלטה להמית", שעל-פיו למעשה ייחתך העניין, וגם אני אנהג כמוהם, ואדון תחילה ב"יסוד העדר קינטור", לאחריו ב"יסוד ההכנה", ולבסוף ב"יסוד ההחלטה להמית". (בב) יסוד "העדר קינטור". 41. על-פי הממצאים העובדתיים כפי שקבעתי לעיל, לא היה, ולא יכול היה להיות, קינטור במילים שהמנוח "זרק" לעבר נוסעי הטרנזיט, ובנימה שבה נאמרו הדברים; גם לא בצורת עמידתו של המנוח, כשהנאשם ואחיו הגיעו אליו והחלו להכותו; וגם לא משום שהדקירה הקטלנית בליבו של המנוח הייתה הדקירה השנייה, ולאחר שהמנוח כבר הוכה קשות, ולא הייתה שום סיבה מדוע הנאשם לא יסתלק מהמקום אחרי מתן המכות והדקירה בבטן, ומדוע דקר את המנוח בדקירה השניה בליבו. על-פי ההלכה הפסוקה, שיסודותיה הונחו בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 46/54 היועץ המשפטי נ' ברוך סגל, פ"ד ט' 393, בדעת רוב של כב' השופטים גוייטין וברנזון,- יש לבחון את הקינטור על-פי שני מבחנים מצטברים, המבחן האובייקטיבי, והמבחן הסובייקטיבי. על-פי המבחן האובייקטיבי,- כלשונו של כב' השופט ברנזון בע"פ 46/54 הנ"ל, שם, בעמ' 432, - "יש לבדוק תחילה אם היה בהתנהגותו של הקורבן כלפי הנאשם, סמוך למעשהו, כדי להרתיח את דמו של אדם ישראלי רגיל, ולאו דווקא של הנאשם המסויים הזה, ולהביא לכך שיעשה את מעשהו בלי שיוכל באותו זמן לחשוב ולהבין את תוצאתו". ועל-פי המבחן הסובייקטיבי,- ושוב על-פי לשונו של כב' השופט ברנזון בע"פ 46/54 הנ"ל, שם, בעמ' 432, - "רק לאחר שנבדק העניין לאור המבחן האובייקטיבי או הכללי הזה, מגיע תורה של הבדיקה הסובייקטיבית או האינדיווידואלית, אם למעשה קונטר הנאשם כנ"ל על-ידי הקורבן". ראויים לתשומת-לב, דבריו של כב' השופט ברנזון בע"פ 46/54 הנ"ל, ש"האדם הסביר" או "האדם הרגיל" או "האדם מן השורה", איננו טיפוס אידיאלי, כליל השלמות, של אדם בלתי-מציאותי שאנשי חזות תיארו אותו בעיני רוחם וחזונם, אלא באדם הרגיל, על יתרונותיו וחסרונותיו. מאידך, יש לשים לב גם לדבריו הנוספים של כב' השופט ברנזון, שלא נס ליחם עד היום, שם, בעמ' 434: "נראה לי, כי מאותו הרגע שניקח בחשבון את ארץ המוצא והתרבות של הנאשם המסויים, והשתייכותו העדתית או הגזעית, אנו זונחים למעשה את המבחן הנכון. האדם הישראלי הטיפוסי ההולך ונוצר בארץ, ורק הוא, צריך לשמש קנה-מידה במבחן הקינטור." וראה לעניין מידותיו של האדם הסביר גם: "ע"פ 402/87, 411, מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מ"ב(3), 383. בעקבות פסק-הדין בע"פ 46/54 הנ"ל, הלכה הפסיקה כברת דרך ארוכה; ראה: ע"פ 396/69, נעים אברהם בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ד(1), 561; ע"פ 101/77, ארתור רינגלשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(1), 623; ע"פ 553/77, ג'וזף תומא נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ב(3), 141; ע"פ 686/80, שלמה סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(1), 253; ועוד. ולאחרונה: ע"פ 357/95, יוסף ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4), 577; ודנ"פ 5373/97, ויצמן נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון 98(1), 264. 42. גם אם הייתי יוצא מתוך הנחה שהנאשם קונטר, משום ששמע בטעות קללה כמו "מניאק", שכדבריו, עבורו "היא קללה נוראה מאוד",- הייתי דוחה את טענתו בדבר קינטור. בע"פ 402/87, 411 גנדי הנ"ל, שם, בעמ' 393, אומר בית-המשפט: "לפי אמת המידה שהייתה מקובלת על בית-משפט זה בנסיבות רבות דומות, הוא לא ראה בהטחת מילת-קללה, שהיא שגרתית למדי ואף נפוצה לא מעט, דבר, אשר עליו עלול האדם הסביר להגיב בהפעלת נשק חם או בדקירת סכין." ונוכחנו לדעת שהמילים "מניאק" ו"שרמוטה" וכדומה, הן מילים מאוד שיגרתיות בלקסיקון הדיבור של הנאשם ומשפחתו. זאת ועוד. חייב להיות יחס סביר, מעין יחסיות תואמת, בין הקינטור עובר לקטילה לבין מעשה הקטילה (ע"פ 889/78, זאיד מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(1), 576). יחסיות תואמת נדרשת זו,- גם אילו הייתי הולך על-פי הרגשתו המעוותת של הנאשם,- לא התקיימה במקרה דנן. הנאשם התנפל בחמת זעם על המנוח, שהחזיק כוס שתייה ביד, ועמד ושוחח בנעימות, כשבצידיו כמה חברות; המנוח לא התגרה בנאשם ולא היווה כלפיו כל סכנה. גם אם המנוח "זרק" קודם לכן מילה לעבר הנאשם וחבריו,- עמידתו לא הצביעה על כל התגרות וכל קינטור. הנאשם גם לא הכיר את המנוח קודם לכן. לא יעלה על הדעת, שבנתונים כאלה, בלב העיר, בראש חוצות, בנסיבות שברור על-פניהן שאנשים חוגגים במסיבה ואין פניהם לריב,- בשל מילה, תהא אשר תהא, יתנפל אדם כמו הנאשם וידקור את המנוח שתי דקירות, ובית-המשפט יקבל טענה שלו שהוא קונטר. לפיכך, אני דוחה טענה זו וקובע שהמאשימה הוכיחה את היסוד של העדר קינטור. (גג) יסוד "ההכנה". 43. על-פי הממצאים העובדתיים שקבעתי, שנקבעו בעיקרם על-סמך דבריו של הנאשם עצמו, בשלב מסויים הוא הוציא סכין מכיסו, פתח אותה ודקר את המנוח. כבר בכך יש הוכחה ליסוד ההכנה. הנאשם התעקש לנסות להוכיח, דבר שדחיתי, שהוא ישב במושב ליד הנהג, ולפני שירד מהטרנזיט לקח סכין שהייתה מונחת על הפאנל. גם בכך יש הוכחה ליסוד ההכנה, ואף במידה גדושה יותר, שכן כוונתו משתקפת ממעשהו. לכן לא ירדתי לסוף דעתו של הסניגור בטענתו זו. יסוד "ההכנה" טומן בחובו מבחן קונקרטי המשמש כדי לקבוע אם הנאשם המית מתוך כוונה תחילה. אין מדובר אלא ביסוד פיזי טהור, שכן קשה לחדור לצפונותיו של אדם. על-פי הוראות סעיף 301(ג) סיפא, שצויינו לעיל, על-מנת להוכיח כוונה תחילה באשר למכשיר בו בוצע הרצח, אין צורך להראות "שהמכשיר שבו בוצעה (העבירה) הוכן בזמן פלוני שלפני המעשה". הכוונה בהכנה למבחן מעשי-חיצוני, ודי בטלטול חפץ תוך זמן קצר (ע"פ 396/69 הנ"ל). בע"פ 672/81, יוסף עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(3), 293, שגם בו נדון מקרה של אדם שנדקר בסכין, עלתה השאלה אם הנאשם באותו מקרה יזם קבלת הסכין או שהיא נמסרה לו, ובית-המשפט קבע שאין נפקא מינא בכך, באומרו, שם, בעמ' 297: "עצם קבלת האולר והטמנתו בכיסו של המערער, שליפתו ופתיחתו עובר לדקירות, מקיימת את היסוד הפיסי ומספקת את דרישת ההכנה, כנדרש בסעיף 301 לחוק העונשין (ע"פ 418/77 ברדריאן ואח' נ' מ"י, פ"ד ל"ב(3), 3-11; ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מ"י, פ"ד ל"ו(2), 253, 262; ע"פ 186/57 אליהו נ' מ"י, פ"ד י"ב, 236, 245)." בע"פ 889/78; 68/79, זאיד מוגרבי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(1), 576, שגם שם נדון מקרה שבו המערער שלף סכין מכיסו, דקר את קורבן העבירה וגרם למותו. באשר ליסוד ההכנה, אומר בית-המשפט, שם, בעמ' 583: "כאשר בא אדם למקום מסויים מצוייד בסכין על-מנת לעשות בה שימוש בעת הצורך בנסיבות אפשריות שהוא צופה, שליפת הסכין מכיסו בעת אירוע התקרית יש בה "ההכנה" הדרושה, ובנסיבות מקרה זה, ההכנה על רקע העניין וצורת אופי הדקירה, יש בה הוכחה על קיום כוונת קטילה." וראה: ע"פ 299/81, טטרואשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(1), 141, בעמ' 147: "אין כלל צורך כי מעשה ההכנה יימשך עת ארוכה, וגם לא נדרש להוכיח כי ההכנה תימשך לאורך פרק זמן מוגדר. מעשה ההכנה יכול שיתהווה על-אתר..." ויתר על כן, על-פי מה שנפסק בע"פ 4317/97, אולג פוליאקוב נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, כרך נ"ה, 534: ""ההכנה" אינה חייבת להתקיים במועד כלשהו לפני ביצועו של מעשה ההמתה, אלא יכולה לבוא לידי ביטוי בצמוד לו, ואף להיבלע בתוכו, כחלק בלתי נפרד ממנו." המסקנה היא, שאין נפקא מינא, אם הנאשם נשא את הסכין על גופו כפי שקבעתי, או לקח סכין שהייתה מונחת על פאנל הטרנזיט, כפי שהנאשם טוען,- יסוד ההכנה הוכח בכל מקרה על-ידי הוצאת הסכין מכיסו, פתיחתו, והנפת היד לצורך ביצוע הדקירה. (דד) יסוד "ההחלטה להמית". 44. יסוד "ההחלטה להמית" הוא העיקרי מבין שלושת היסודות המרכיבים את עבירת הרצח בכוונה תחילה, וגם החשוב והבעייתי שביניהם, שכן שעה שבשני הרכיבים האחרים יש מרכיבים אובייקטיביים שבית-המשפט יכול להיעזר בהם לשם הכרעה,- "ההחלטה להמית" בעיקרה היא החלטה המתגבשת בתוך מוחו וליבו של מבצע העבירה, ומכאן הקושי, לעתים, לפענח אותה, ובשל הקושי הזה, בא הפיתרון של הסקת המסקנה מהנסיבות, תוך התבססות על חזקות למיניהן. התובעת, בהגינותה הרבה ובגילוי-לב, כותבת בפתח סיכומיה בסוגייה זו (עמ' 25 לסיכומים): "התביעה ערה לכך, שבית-המשפט התקשה, בשלב שמיעת הראיות, לחשוב, כי אירוע שמשכו דקות ספורות בלבד, שמקורו בלהט יצרים, יאפשר התגבשותו של אותו רצון מיוחד לגרום למות הקורבן... שלא הכיר אותו עובר לאירוע... יחד עם זאת, בתי-המשפט והחברה בכללה, נתקלים לא אחת ברוע; באכזריות, באטימות-לב לשמם. שומה, איפוא, על בית-המשפט, לבחון את האירוע על-פי הראיות שבאו בפניו, על-פי המסקנות המשפטיות שניתן להסיק מהן, ועל-פי השקפת העולם המנחה כל שופט ושופט בבואו לפסוק את הדין בעניין שבפניו." והתובעת ממשיכה בדרך זו, על-מנת להוכיח שעל-פי ההלכה הפסוקה, המסקנה המתבקשת במקרה דנא היא שהייתה לנאשם כוונה להמית, שכן הוכח חוסר קינטור; הוכחה הכנה; נעשה שימוש בסכין שבכוחו להמית; בוצעו שתי דקירות; מיקום הפגיעה היה בלב; עוצמת הדקירה הייתה עמוקה; התקיפה הייתה יזומה ללא התנגדות מצד הקורבן; ולאחר המעשה, הנאשם ברח מהמקום. הסניגור, לעומתה, מטבע הדברים, מצביע על היפוכם של דברים. לטענתו, לא היה מניע; הוכח קינטור; העובדה שהמנוח נדקר קודם בבטן, מצביעה על כך שהנאשם אכן לא התכוון להמית אותו; האירוע נמשך שניות; לא הייתה לנאשם כוונה להמית, ולכן, כטענתו, יש להרשיעו בהריגה. 45. יסוד "ההחלטה להמית" "מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית" (ע"פ 396/69 הנ"ל). יסוד זה, פוֹרשׁ בהלכה הפסוקה כמורכב משני רבדים: חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית ("המישור השיכלי"), ורצון או שאיפה להתגשמותה ("המישור הריגשי"). הלכה זו קיבלה ביטוי, בין השאר, גם בע"פ 3126/96, יגאל עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(3), 638, מפי כב' השופט א. גולדברג, שם, בעמ' 649: "יסוד "ההחלטה להמית" פורש בפסיקה כמורכב משני רבדים: חזות או צפייה של התוצאה הקטלנית (המישור השיכלי); ורצון או שאיפה להתגשמותה (המישור הריגשי). (ראה: ע"פ 339/84 רבינוביץ' נ' מ"י, פ"ד ל"ט(4), 253; ע"פ 322/87 דרור נ' מ"י, פ"ד מ"ג(3), 718). גיבושה של עבירת הרצח, מותנה, איפוא, בקיומם של שני הרבדים מן הבחינה הסובייקטיבית (ההדגשה במקור). על הנאשם לצפות את תוצאות המוות ולחפוץ בו. וכיוון שנעדרים אנו כלים לבחון את צפונות ליבו של הנאשם, בכל הנוגע לכוונתו, נדרש בית-המשפט לנסיבות האובייקטיביות העשויות ללמד על הלך נפשו, ככלי ראייתי. כך נולדה "הנחת הכוונה" שהיא חזקה שבעובדה, ולפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו." ועוד לעניין "הכוונה להמית", דברים שאמר בית-המשפט העליון בע"פ 299/81 הנ"ל, שם, בעמ' 148: "עניין הכוונה להמית וההחלטה, המתלווה לכך, הם בתחום צפונות ליבו של עושה המעשה. בדרך-כלל לא ניתן להגיע אל חקר ליבו ואל סוד מחשבותיו של עושה המעשה, אלא על-פי מכלול הנסיבות המתלוות למעשה." אכן, מאחר ומדובר במחשבה פלילית של נאשם, מדובר בשני מרכיבים שהם סובייקטיביים, שיש להוכיחם, אם בראיה ישירה, או בהסקת מסקנות מהנסיבות. בהעדר הודאה מפורשת של נאשם או "הצהרת כוונות" מצידו, וברי שלבית-המשפט אין כלים לבחון צפונות ליבו של נאשם בכל הנוגע לכוונתו,- נדרש בית-המשפט לנסיבות האובייקטיביות המצביעות על אופי המעשה, והעשויות ללמד על ההלך הנפשי של המבצע, כמו: מכשיר הקטילה שהשתמש בו, מספר הפגיעות שפגע, מקום הפגיעה בגוף, עוצמתה, הישנותה, התנהגותו לפני ואחרי האירוע, ועוד. לכן, מצטרפת "הנחת הכוונה", שהיא חזקה שבעובדה, לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי, ובהסתברות גבוהה ממעשיו. הדברים קיבלו ביטוי בע"פ 5555/91, 5554, 5544, אבנר מויאל ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 95(1), 1343, מפי כב' השופט א. גולדברג: "לפיכך, בהעדר הודאה מצד הנאשם, יש צורך להוכיחה מתוך הנסיבות האובייקטיביות. יסוד נפשי פנימי זה ניתן להסיק מאופיו של המעשה, כשלמערכת העובדות מצטרפת ההנחה, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו, שכן: 'חזקה המעוגנת בהיגיון היא, שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשהו, ואם לא נסתרה, ולא הוטל ספק סביר בדבר תחולתה, די בה כדי להוכיח את כוונתו של הנאשם אשר המית את קורבנו' (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, (2), 608, 614). '...המדובר בחזקה עובדתית-ראייתי הידועה כ"הנחת הכוונה", לפיה ניתן להניח כי אדם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. זוהי הנחה עובדתית המתבססת על ניסיון חיים (ע"פ 40/85 בן שימול נ' מדינת ישראל, פ"ד מ'(4), 757, 760; לוי ולדרמן "עיקרים באחריות פלילית" אוניברסיטת תל-אביב (1981), עמ' 468), וככזו היא ניתנת לסתירה על-ידי ראיות אחרות, ולעתים גם על-ידי הסבריו של הנאשם למהות כוונותיו.' (ע"פ 163/89, עבדאל נאסר סעדי נ' מדינת ישראל, שלא פורסם)." וראה גם ע"פ 777/92, הררי ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 95(2), מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן: "מצויים אנו איפוא, בתחום בו עלינו להתחקות אחר מצבו הנפשי והשיכלי של אדם שאינו מגלה לנו את צפונותיו. אחד הכלים שהמשפט נותן בידינו על-מנת לעשות כן, היא "חזקת הכוונה", הידועה גם כ"הנחת הכוונה". הלכה פסוקה היא, כי ניתן לקבוע קיומה של "ההחלטה להמית" מכוחה של "חזקת הכוונה", לאמור, מכוחה של החזקה שבעובדה שלפיה: אדם מתכוון לתוצאות הצומחות בדרך הטבע ממעשיו. המדובר ב"חזקה שבעובדה", אשר די, כידוע, בהקמתו של ספק סביר על-מנת ליטול ממנה את כוחה; והלכה למעשה אין היא אלא ראיה נסיבתית "מיוחסת" - שעלתה לדרגת "חזקה" - והיא נעוצה בניסיון החיים ובשכל הישר, דוגמת המסקנה המתחייבת מ"אופי מעשה ההמתה" או מ"התנהגות מוקדמת" של הנאשם כמפורט לעיל. (י. קדמי "על הדין בפלילים" - הדין בראי הפסיקה, תשנ"ג (חלק ב'), 464, בעמ' 480)." וראה גם: ע"פ 852/78, אלקן בן יעקב נגבקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ע"פ 524/81, ששון נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"א(4), 271. ע"פ 3165/93, חמדי סלימה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ע"פ 511/91, אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(2), 49. ע"פ 277/90, זריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ז(1), 219. 46. הדברים דלעיל, משקפים את ההלכה הפסוקה, כפי שנתגבשה במשך השנים נדבך על נדבך בעבירת הרצח בכוונה תחילה, ובכל אותם מקרים של העדר הודאה או הצהרה מצד מבצע העבירה, שאכן הייתה לו כוונה והחלטה להמית את קורבנו, בית-המשפט הסיק את כוונתו והחלטתו להמית, מתוך התנהגותו בנסיבות העניין, מכשיר הקטילה שהשתמש בו, המקום בגוף שבו נעשתה הפגיעה, ועוד. "מקדמת דנא ראו בבחירת כלי "אשר ימות בו" משום ראיה ניצחת לכוונת רצח" (ע"פ 288/78, מריו איזדמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(2), 200); "מי שמניף סכין בעלת להב ארוכה בכוונה לתקעה בחזהו של הנתקף, פועל בהכרח באופן מודע ובהבנת מהות המעשה, היינו, שהוא מקפח בכך פתיל חייו של מי שניצב מולו" (ע"פ 652/90; 624/89, עזרא יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ה(3), 705); "ריבוי הפגיעות מעיד, בדרך-כלל, על כוונה, וזאת בשונה מפגיעה בודדת" (ע"פ 290/87, עבדאללה סבאח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב(3), 358); "פגיעה באיברים רגישים במיוחד, שכל אחד יודע כי הפגיעה בהם רעה, אף היא מלמדת על הכוונה" (ע"פ 290/87, סבאח הנ"ל, בעמ' 366); "ההחלטה להרוג נלמדת מעצם הדקירה העמוקה בחלק מסוכן בגופו של הקורבן" (ע"פ 356/77, גרשון יוסף נ' מדינת ישראל {לא פורסם}). על כל אלה, יש להוסיף, ש"קיומה של ההחלטה להרוג אינו נבחן לפי משך הזמן החולף מעת שמתגבשת ההחלטה להפעיל אמצעי מסוכן ועד לשימוש הלכה למעשה", וכן: "ההחלטה יכולה לקום כהרף עין, והמבחן לקיומה הוא בהבנה וברצייה של התוצאה. העובדה שההחלטה צומחת מתוך חמת זעם או להט הרגע, אין בה אף היא כדי להפחית מקיומה..." (ע"פ 652/90, 624/89 הנ"ל). 47. בנוסף ל"הנחת הכוונה", ראוי לציין את "הילכת הצפיות", שלהבדיל מ"הנחת הכוונה", שהיא חזקה עובדתית-יחסית, "הילכת הצפיות" הינה חזקה משפטית חלוטה, משמשת תחליף מהותי לכוונה, וכדברי כב' השופט א. גולדברג בע"פ 3126/96 עמיר הנ"ל, שם, בעמ' 650: "שלא כ"הנחת הכוונה", "הילכת הצפיות" מהווה תחליף מהותי לכוונה. משמעותה, שאף שלא הוכח יחס רצוני כלפי התוצאה, יראו את מי שגרם לתוצאה כמי שהתכוון לה, אם צפה בהסתברות קרובה לוודאי את התממשות התוצאה. משהוכח כי הנאשם צפה את התוצאה, בדרגה גבוהה של הסתברות, כך גורסת "הילכת הצפיות", הרי שדי בצפייה זו כדי לשמש תחליף ליחס החפצי, שכן מבחינת האשמה המוסרית שבהם, שקולים שני היסודות הנפשיים זה לזה. ההנחה היא שקיימת שקילות ערכית בין היחס החפצי בגרימת תוצה מזיקה לבין צפייה קרובה של התממשותה (ע"פ 506/89, נעים ואח' נ' רוזן, פ"ד מ"ה(1), 133)." "הילכת הצפיות" עוגנה למעשה בתיקון מס' 39 לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), בסעיף 20(ב) לחוק, הקובע דלקמן: "(ב) לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לודאי, כמוה כמטרה לגרמן". כב' השופט א. גולדברג, בע"פ 3126/96 עמיר הנ"ל, שם, בעמ' 651, אומר: "שאלה היא האם "כלל הצפיות" הקבוע כיום בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, מספק תחליף לכוונה גם בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין. אולם מענה לכך לא נדרש בענייננו, משום שיש בחומר הראיות די כדי לבסס במישרין קיומה של כוונה תחילה, כמשמעותה בסעיף 301 לחוק העונשין." (ראה גם לעניין השאלה הנ"ל את ספרו של ד"ר יצחק קוגלר - "כוונה והילכת הצפיות בדיני עונשין", 1997, בעיקר עמ' 51-55; וכן ראה: יעקב קדמי - "על הדין בפלילים", חלק ראשון, עידכון והשלמה 1996, עמ' 36). גם בענייננו, על-פי המסקנה הסופית שאני מגיע אליה להלן, השאלה הנדונה אינה צריכה הכרעה, משום שגם אם הייתי מגיע למסקנה ש"כלל הצפיות" חל גם בעבירת רצח בכוונה תחילה, יש לי ספק "אם הנאשם צפה בהסתברות קרובה לודאי את התממשות התוצאה", ולכן, בכל מקרה, אין בצפייה כדי לשמש תחליף ליחס החפצי, ואין, איפוא, מקום להחלת "הילכת הצפיות". ומכאן למסקנות. (ג) המסקנות. 48. על-פי כל האמור לעיל, המסקנה הלכאורית המתבקשת היא, שהוכחו כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה, ועל-כן יש להרשיע את הנאשם בעבירה זו. ואכן, אילו הייתי מֵזִין מחשב בכל הנתונים דלעיל, על-פי תוכנה של הכרעת-דין בפלילים בעבירת רצח, אין ספק שזו הייתה התוצאה. אך לא אכחד, שהספק מנקר בליבי אם אמנם לנאשם הייתה, בשפה פשוטה, "כוונה לרצוח את המנוח", והאם צפה באותן שניות זעם כשהתנפל עליו, את התממשות התוצאה, כפי שציינתי כבר לעיל כשדנתי ב"הילכת הצפיות". אני אומר את הדברים, מבלי להמעיט כהוא-זה מחומרת מעשהו של הנאשם, שהוא יצטרך לתת את הדין עליו, אך באותן שניות נמהרות שבהן האירוע קרה, אינני סבור שהייתה לו ביקורת מחשבתית, ושנתגבשה אצלו החלטה אפילו כהרף-עין, שהוא הולך להמית את קורבנו. גם שתי דקירות הסכין שהנאשם דקר בהן את המנוח, פגעו במקומות שפגעו, לא משום שהנאשם התכוון לפגוע דווקא שם, אלא משום שממקום עמידתו לעומת מקום עמידתו של המנוח, ובתנופת הזעם שהוא פעל בה תוך שניות, בהנפת ידו עם הסכין, הוא פגע במקומות שפגע, בלי מחשבה יתרה. גם בנקודה זו, התובעת ברוב הגינותה, מאזכרת שני פסקי-דין שבהם בית-המשפט העליון הגיע לאותה תוצאה. בע"פ 672/81, יוסף עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(3), 292, זיכה בית-המשפט את המערער מעבירת רצח והרשיעו בהריגה, בקובעו לגבי הנחת הכוונה שהיא אינה קונקלוסיבית, ובצטטו דברים שנאמרו בע"פ 288/78, איזדמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(2), 200: "מה שטעון הוכחה אינו טבעיות או סבירות של התוצאה, כי אם הלך רוחו של הנאשם; ואף אם התוצאה טבעית היא וצפויה, זכאי הנאשם ליהנות מכל ספק סביר, שמא לא התכוון אליה". כב' השופט בייסקי, שכתב את פסק-הדין, ממשיך ואומר, שעל התביעה היה להוכיח "במישור השיכלי", שהמערער צפה את אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית; ו"במישור הריגשי", שהוא רצה בתוצאה זו, אך גם אם ניתן לקבוע שהייתה מצידו אדישות, "ספק רב הוא אם הייתה לו חזות מראש של התוצאה הקטלנית, כנדרש להרשעה ברצח". ומכאן מסקנתו ש"המוות שנגרם היה עקב מעשה של חמימות מוח ופזיזות פושעת, אך לא בהכרח תוך החלטה להרוג". ראה גם ע"פ 511/91, יוסף אשקר נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ו(2), 45, שנסיבותיו היו חמורות יותר מנסיבות מקרה זה, וגם שם היה מקרה של דקירה בלב, אולם בית-המשפט הגיע למסקנה על-פי מכלול הנסיבות שלא נתקיים היסוד של "החלטה להמית". גם במקרה שלפנינו, מצב הדברים הוא זהה, למרות שאני מסכים עם התובעת שלא הייתה כאן "תגרה" או "קטטה", והנסיבות שונות, אך מבחינת מצבו של הנאשם, שיכלית וריגשית, יש מקום לעשות גזרה שווה. גם פסק-הדין השני שהתובעת מאזכרת, והוא בע"פ 6066/94, אבי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4), 326, מביא למסקנה, שהדקירה השנייה שביצע המערער במנוח, דהיינו הדקירה בלב, נעשתה ברצף מהיר לאחר הדקירה הראשונה, בתנופת זעם, שהביאה לפגיעה בלב ממש, לא משום שהנאשם כיוון את הסכין ממש ללב דווקא. מאידך, לא יכול להיות ספק שהנאשם היה מודע לכך שדקירה בסכין, שאורך הלהב שלה הוא 8.5 ס"מ, בחלק העליון של גופו של המנוח, עלולה לגרום לתוצאה הקטלנית שנגרמה, ודי במודעוּת זו כדי להרשיעו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין (ראה: ע"פ 2598/94, דנינו נ' מדינת ישראל, דינים-עליון, מ"ב, 218; ע"פ 4639/95, מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד(2) 661; ע"פ 11/99, ויניצקי נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 99(1), 475). 49. משום כך, דעתי היא שיש להרשיע את הנאשם בעבירת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תחת עבירת הרצח בכוונה תחילה, שבה הואשם בכתב-האישום. נתן עמית, שופטא ב " ד השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר: קראתי חוות דעתו של חברי הנכבד אב בית הדין השופט נ. עמית והריני מסכימה למסקנה אליה הגיע, בפירוט נמוקי. עובדות אשר נסקרו על ידי חברי הנכבד - לא תובאנה בחוות דעת זו אלא אם נחוצות הן להבהרת הדברים או בהדגשים שונים או אחרים, לרבות קביעות שונות. 1. ראשיתם של דברים - במסכת הראיות הנמצאות בפני בית המשפט: - "כזכור סוכם בין הצדדים שלאחר שמיעת מספר עדי התביעה, הצדדים יגישו לבית המשפט חומר ראיות בכתובים שקיים בתיק החקירה, מבלי שיהיה צורך בהזמנת העדים הנוגעים לאותו חומר להעיד בבית המשפט, אבל בכפוך לכך, שכל צד יהיה רשאי להסתייג מדברים מסויימים באותו חמר. כמובן, שהנאשם יהיה רשאי להזמין מטעמו עדים לבית המשפט בנוסף לחמר שיוגש" (שם, עמ' 10, הדגשות שלי, ע.ק.ה, מכאן ואילך, אלא אם יאמר אחרת). המשכם של דברים, בהצהרה נוספת של התביעה, ברוח הנאמר לעיל, כי "כל צד יוכל להעלות הסתייגויותיו לגבי דברים באותו חמר החקירה, אם בעדות שמיעה, או הסתייגות אחרת"; בציון תביעה כי הגנה בקשה להוסיף מטעמה חומר נוסף אשר לא היה מלכתחילה וזה הוכנס, אף שלטעם התביעה - לא רלבנטי לא היה מלכתחילה. "גם החמר של התביעה שהיא מגישה הודעות של עדים, ישנם משפטים מתוך ההודעות, והתביעה סבורה שהם לא אמת, ובכל זאת הגשנו". בנוסף על כך - הביעה התביעה הסתיגויותיה מהודעות העדה פרנס גיגי (שם, עמ' 39, וראה להלן), בהחלטת בית המשפט לקבלת חמר הראיות, סימונו וכי "בית המשפט בהכרעת דינו יציין את מהות המסמך, בכל מקרה". כי כך - בנוסף לחומר הראיות המנוי - בהבאת מספר עדי תביעה, בחקירתם, כמו גם בהעדת הנאשם עצמו. 2. ויאמר במפורש: לגבי דידי, לאור ההסכמה כהבאתה לעיל - ניצבות הראיות כולן, בשקילתן, לקביעת ממצאים עובדתיים, כמו גם המסקנה המשפטית הנובעת מהן - כביכול העידו כל מוסרי האימרות במהלך המשפט. אמת, כי לגבי מי אשר העיד בפועל בפני בית המשפט - נהנה בית המשפט מיתרונה המובהק והברור של ערכאה ראשונה, מי אשר שומעת ברגיל העדים ובוחנתם בעדותם. ראיות אחרות, אשר לא הועדו מוסריהן - דינן כדין כל עדות, בבחינתה, כקבלתה על ידי ערכאת ערעור או אף ערכאה ראשונה בהסכמת צדדים. זאת - בבחינת משקלן, כמו הראיות האחרות כולן, בין בהעדה ובין אם לאו, הכל בבחינתן לגופן, כולן, בהשוואת ראיות זו לזו ובתור השופט אחר מבחן האמת. וכבר בתחילת דברים יובא: קריאה בקלסרי חומר הראיות, הפרוטוקול, צפיה בקלטות ושמיעתן על פי מבחנים נקובים לעיל - מסקנתם בקביעה כי לא מצאתי דברי הנאשם מהימנים בנקודות מהותיות אשר בגירסתו: דוחה אני דבריו באשר למקום ישיבתו במכונית ה - G.M.C. (להלן "הרכב"); בכרוך בכך - באשר ללקיחת הסכין כביכול ממדף גלוי אשר במושב הקדמי שם ישב ליד עבדללה סרי (להלן - "עבדללה"), כטענתו הנדחית. דוחה אני אף טענתו היותו הראשון מול המנוח, בסטירתו, הראשון למנוח; טענת תפיסתו חולצת המנוח, תוך אמירה חזר ושלש כלפיו, כמו גם טענתו לחניקתו על ידי המנוח, על הכרוך בה. כי כך, באשר לרקעם של דברים - כגון נסיעה מקרית, העדר מניעיו של הנאשם, מהות הפגיעות/דקירות, דרך ביצוען כמו גם כוונתו אותה עת - אלה ילמדו בהשתקפותם כמבוטא מפי האחרים, בהשוואת ראיות, בדיקתן לאור מכלול נסיבות ארוע, כאשר כבר עתה ייאמר, כי התביעה, היא זאת אשר מחובתה להוכיח, עד סוף הסופות, עבירת רצח, כטענתה, על יסוד הכוונה הפלילית המיוחדת הכרוכה בה, אף בהעדר אמון כאמור בדברי הנאשם, ותרצי לומר שקריו, אשר אינם יכולים לבוא במקום ההוכחה הנדרשת על ידי התביעה לנטען על ידה. 3. ויפורט: לדברי נאשם - נסיעתו מקרית (פרוט', עמ' 40), בהליכתו מכוון גן תמר ביפו לכוון ביתו ברח' הקברניט 20; בעבור הרכב הנהוג על ידי עבדללה, בעצירת הרכב, ברצונו להמשיך ולראות המסיבה שלא ברדתו ליד ביתו עת הגיעם ברכב לשם אלא בבקשו "נעשה את הסיבוב ואח"כ נרד לבית". דברים אלו באשר לעליה המקרית - קיימים להם מפי אחרים - בדברי עבדללה, הודעתו מ- 18.7 שם , עמ' 3, כמו גם במפגש בינו לבין ראיק מחמיד (להלן - "ראיק") מיום 20.7, שם עמ' 20 - כי לא היתה כל משימה, בתשובה לשאלת החוקר, כמו גם בדברי ראיק (בהודעתו מיום 19.7 שם, עמ' 2, 5, כי סתם עברו במקום, כי לא ידעו על קיום מסיבה; וראה גם דבריו בקלטת 265/99 מיום 20.7 - עמ' 10, 19, וקלטת 258/99 מיום 20.7.99, שם עמ' 7). ולו תאמר השניים, רעיו/מרעיו של הנאשם הם, בתיאום גרסאותיהם בבית צ'רנר לאחר ארוע (לבד חליל - וראה לענין התיאום מפגש עבדללה/ראיק מיום 20.7.99 עמ' 31) - הרי אמרות לעיל של עבדללה וראיק - הן בנקיבת שם הנאשם, חליל, כמי אשר מתוודה לפני ראיק ומוחמד כי דקר המנוח מיד בתום הארוע באמירה להם כי יברחו (ראה הודעת ראיק מיום 19.7.99, שם עמ' 3 אמרתו מיום 20.7.99 קלטת מס' - עמ' 15, כמו גם דברי תמליל עבדללה/ראיק מיום 22.7.99 עמ' 31). במקביל- שוב לא נטען עוד על ידי תביעה בכתב אישום, לאחר מחיקת סעיף 2 א ו- ב (שם עמ' 28) לרקע כלשהו לבואו של הנאשם, כמו גם האחרים למקום אירוע. הווה אומר - הגעת הנאשם וחבריו ברכב עבדללה למקום ארוע בנסיון ביצוע סבוב פניה בתנאי השטח - הגעה מקרית, שלא בתכנון או כוונה פלילית. 4. ובטרם ניסיון פנייתו של הרכב - אל קביעת מקום מושבו של הנאשם ברכב, שוב בדחיית דבריו של נאשם באשר למקומו ליד הנהג (וראה דבריו באשר למתן כבוד כלפיו על ידי אחיו הצעיר ממנו ברדתו מהמושב הקדמי - פרוט' עמ' 40, 51, כמו גם באמרותיו לענין זה שם הודעתו מיום 5.4, תמליל 68/00 עמ' 1). זאת - בפניה לדברי עבדללה בהודעתו מיום 18.7 עמ' 31. בשחזור 18.7, עמ' 3, 11, 12 - כי ראיק וחליל ישבו מאחור, ועדו (מוחמד, אחי הנאשם) - מקדימה; במפגש עבדללה/ראיק מיום 20.7 עמ' 2; בדבריו ביום 9.4.00 עמ' 2, כי אינו זוכר איפה ישב הנאשם, אך בעמ' 3 - כי מה אשר אמר בגרסתו הקודמת - זה מה שיש לי להגיד"; בדברי ראיק בהודעתו מיום 19.7 עמ' 3, כמו גם שחזורו מאותו יום עמ' 3 (וראה לעומתם בקלטת 263/99 מיום 20.7.99 כי אינו זוכר, אך בקלטת מאותו יום, בדבריו כי חליל ישב ליד מוחמד). בנקודת קישור למקום מושב הנאשם ברכב, מאחור - אל אופן צאת השלושה - הנאשם, מוחמד וראיק חוצה למכונית, אלי המנוח. היות אחי הנאשם, מוחמד (עדו) הראשון לצאת בכוון המנוח; לדברי עבדללה (בשחזור 18.7.99 עמ' 12) - קודם יצא מוחמד ולאחריו חליל; בראותו תנועת מכות בין מוחמד למנוח (שם, עמ' 7); בראותו כי מוחמד הגיע למכות, באמירת "מה אתה מקלל" ובהרמת ידו של מוחמד כנגד המנוח; בדברי עבדללה (מפגש עבדללה/ראיק מיום 20.7.99 שם, עמ' 2), כי השנים מאחור (הנאשם וראיק) בקשו לרדת, עת יצא מוחמד ראשון מקדימה. בדברי ראיק גם כן, (שחזור מיום 19.7.99 עמ' 8) כי מוחמד פתח הדלת וחליל ביקש מעבדללה כי יפתח הדלת אחורנית וראשון - ירד מוחמד (וראה להלן - בתיאור עדי הראיה בשטח). בנובע מהאמור אשר באי שבתו של הנאשם במושב הקדמי - לדחית גירסתו באשר לנטילת הסכין: לאי קחתו סכין כלשהי המונחת, כביכול, בגלוי אל מול מושבו; וכזכור - בדבריו של הנאשם (שם, עמ' 4) "מאז שעליתי לרכב היתה הסכין על הדלפק של הרכב .לקחתי את זה ליתר בטחון, מדובר בסכין קטנה". זאת, אף בשים לב לקריאת דברי מרעיו באשר לשתי נקודות: א. אי ראיית הסכין/ משהו בידי הנאשם (עבדללה הודעת 18.7 עמ' 5, וראה גם שחזור מיום 18.7 כי אין הוא, עבדללה, מחזיק סכינים, כי אינו מסתובב עם סכין, ובהודעתו מיום 9.4.00 עמ' 1 כי היה סכין ברכב בארגז מעץ ליד מושב הנהג, אך לא סכין על הדלפק. ב. בסתירה לטענת נאשם ככלל - כי לא היה כלל סכין על פנל המכונית (עבדללה, הודעה 9.4.00 עמ' 1, מפגש עבדללה/ראיק מ- 20.7.99, שם עמ' 10, בתמיהתו. משמע, באבן פסיפס נוספת אשר בקביעה עובדתית - בהיות הסכין בכיסו של הנאשם, מוכמנת עמו עוד בשבתו ברכב, מאחור, וברדתו עמה מיד לאחר רדתו של אחיו, מוחמד, יחד עם ראיק אשר ישב לצדו. בהגיע מוחמד, ראשון אל המנוח, אליבא דבריה המהימנים של איריס לוי (שם, עמ' 23); אותו מוחמד - כזהויה אותו בתיק אשר התנהל נגדו ונגד האחרים בבית משפט השלום בת"א-יפו ת.פ. 005571/99 (נ2/). אותו מוחמד אשר "כשהם הגיעו שלושתם, אני זוכרת אותם כמו ראש חץ. הבחור היה מקדימה והיו עוד שנים מאחוריו". (שם, עמ' 25). ושוב - בנקודת קישור למי אשר מרביץ ראשון למנוח, לא רק אליבא עבדללה (לעיל) בצפותו בארוע מהרכב, אלא אף אליבא ראיק (הודעה 19.7 עמ' 3), כי "מוחמד חדד ניגש ראשון לבחור, נתן לו סטירות, ואז חליל חדד דקר אותו אבל אני לא ראיתי שהוא דקר אותו" (וראה גם שם, עמ' 8, וראה גם קלטת 265/99 מיום 20.7, שם עמ' 13). בהסטת עין מסתכל אל הנאשם, האומר בהפוכם של דברים - (שם עמ' 41) - "הגעתי אליו ראשון, תפסתי אותו מהחולצה, שאלתי אותו שלש פעמים "למה אתה מקלל" והוא לא ענה לי וחנק אותי עם היד", ו"אז אחי נתן לו סטירה. אף אחד לא היה ליד המנוח" וגו (שם, עמ' 42) באישור נוסף לענין זה אצל העדה פרנס גיגי כי הגיעו אחד מלפנים ושנים מאחור, בזהות העדה במסדר זהוי מיום 14.7.99 את מוחמד כאותו האחד, ראש החץ, נותן הסטירה הראשונה למנוח בתיאורה בתגובה לסטירה כי "גיל התחיל לחנוק את הבחור שנתן לו סטירה וגו'". בכפל משמעות דברים: האחד - לכאורה, בתיאור חניקה, תיאור אשר נדחה (להלן) בהשוואת גרסאות; השני - בתיאור החניקה כלפי מוחמד, ולא כלפי הנאשם, כדבריו כנדחה. באי ראיה על ידי איש מהנוכחים תפיסת הנאשם את המנוח בחולצתו בשאלה את מי קללת וכו'. לא בבואו ראשון, כנדחה, ולא בכלל; שלא בתפיסת חולצה; שלא בחניקת הנאשם. באימוצו של הנאשם - המודע בעת מעצרו לחמר חקירה כנגד האחרים במשפטם - בלקטו פרט חניקה, פרט הנדחה מכל וכל על ידי עדי ארוע אשר ליד המנוח. בהשוואת דברי פרנס גיגי לעניין זה, שעניינו מוחמד נגש ראשון והסוטר ראשון - כקבלו אישורו בדברי איריס לוי (שם, עמ' 24) "שלושה חברה ירדו מהרכב, אחד מהם, כלומר הם נראו כעוסים והרגשה אלימה, ואחד אומר "אמרת לי דיר באלאק? התקרב אליו והם ישר התחילו במכות. בחור אחד היה קצת מקדימה, לפני השנים האחרים התחיל להכותו" (בזיהויו כמוחמד - שם, שם ). 5. בדחית ספור חניקה כלפי הנאשם, כמו גם כלפי כל אחר; בין תרצי לאמר אליבא איריס לוי המתרכזת אומנם, כדבריה, במוחמד (שם, עמ' 24) ולאו דווקא בשנים האחרים, אך האומרת במפורש (שם, עמ' 20, בעימותה עם דברי פרנס) "הייתי כולי עיניים במקום. קלטתי וראיתי את השלושה מתקרבים". ראיתי את הבחור (מוחמד - ע.ק.) מכה את גילי, הסתכלתי על גילי וראיתי אותו המום מעצם ההתקפה הפתאומית, וגם לא ראיתי אותו מגיב ... הוא במן כזה "אם אני לא אעשה שום דבר לא יקרה שום דבר, כלומר לא נעשה מזה מכות, נעצור", לא הייתי יכולה להכנס ביניהם אם הבנאדם לא היה חונק אותו... לא ראיתי אותו חונק" וגו' (וראה גם רונה דורון, שם עמ' 31, ודברי איריס זוהר, שם עמ' 19,20). באפשרי לאשר נחזה לחניקה - בדברי עופר תעשה בהודעתו מיום 14.7.99 כי "גיל מבחינתו ניסה להגן על גופו והרים את ידו לא בצורת תקיפה"; בנחזה על ידי העדה המהימנה איריס זוהר, כי שנים מהשלושה היכו: בסטירות; במכות רצח; כי הטלטל המנוח כבובה, כסמרטוט; שלא בשתי סטירות כדברי פרנס (שם, עמ' 20); באישור המכות, דרכן בסטירות, מכות בחלק עליון, כעשר/עשרים במספר - אצל איריס לוי (שם, עמ' 29); בנחישותה של איריס לוי; בנסותה להפריד; אכן, בהשוואת דברים: בין מספר התוקפים בפועל - שנים אליבא איריס זוהר, השלושה - אליבא רונה דורון (עמ' 31,32); אכן - בהכחש איריס זוהר דברי נאשם אל המנוח "למה קללת" (שם, עמ' 15,20) באמירתה כי "אני לא זוכרת כי נאמר משהו" - כנגד שמיעת דברים על ידי אחרים בשטח: כדברי איריס לוי בהודעתה כי "הם אמרו בדרך לגילי - אתה אמרת "דיר באלאק? ובבית המשפט, בדיון כנגד השלושה (נ/ 2 עמ' 26) - כשהתקרב הגבוה אמר "מה אתה אומר לי דיר באלאק? באי תגובת גילי", בשמיעת רונה דורון, (שם, עמ' 33) "למי אמרת ככה"? למי דברת"? ופרנס גיגי - בדבריה כי היחיד שדיבר היה הראשון (מוחמד - ע.ק.ה), ששאל פעמים - "זה האוטו שלך"? 6. ללמדך - ברשומון דברי עדים אשר בשטח: בין תאמר חברי המנוח, בין תאמר עדים מזדמנים. במשך "בליץ" ארוע; בדברי איריס זוהר "זה לקח דקה או שתיים מאז שהלכתי וחזרתי...". דקות או שניות אני לא יודעת" (שם, עמ' 16,15); בדברי איריס לוי - "אולי דקה" (וראה גם רונה דורון - "15 - 20 שניות" שם, עמ' 33) (וראה גם משה בליק - כשתי שניות, וכך, גם שלומי לויט ועופר תעשה). ברעש החזק מהמסיבה - "היה רעש חזק מהמסיבה באיזור" (איריס לוי, שם, עמ' 25 - וראה ב-נ2/ עמ' 30, כי בכל זאת יכלו לדבר ויכלה לשמוע את אשר המנוח אמר); בדברי עדה ניצה בלייק כי "... אני לא מבינה כיצד הם שמעו מה שאמר כי היה רעש רב" . בדברי רינת אלוני (שם, עמ' 35) ל"המון רעש"; בדברי עדה הגרה במקום, ליאת שרעף, כי היה במקום רעש אדיר של מוסיקה; כ- 1000 איש במסיבה מאחורי דירתה. אכן, בסתירות אלו ואחרות בין דברי עדות מהימנות, בבחינתן, בהשוואת דבריהן זו לזו, כמו גם למכלול ראיות; העדות איריס לוי, איריס זוהר, רונה דורון אף בהשוואה לדבריהן בהודעותיהן, ובעדותן בנ2/; אך זאת ללא רבותא; ללא פירכות של ממש בבדיקת הדברים; בבחינתן; אכן בסטירות, ולא שתיים ולא בודדות אלא כדי מכות/סטירות, לרבות חלק עליון של גוף המנוח ללא ייחוס חשיבות למספרן, אך לביצוען בפראות, בטלטולי המנוח, עד כדי נואשותה של איריס זוהר להזעיק עזרה. בזהירות בחינת דברי פרנס גיגי, חברת המנוח אף היא, אך זאת שלא מתוך טעם אי הבאתה לעדות (וראה לענין זה דברי סניגור בסיכומיו עמ' 10,11) - אלא בעימותה/אימותה, כאמור, לעדויות אחרות, במיוחד עדותה של איריס לוי, כמו גם בחינת דבריה מתוכה היא: בדבריה, אודות חשוד 3 בדו"ח הקוגנטיבי מיום 11.7.99 "היא ראתה ניגש בתנועה מאגפת ומתייצב בינה לבין הנרצח. בשלב זה היא ראתה את חשוד 3 מגבו ושמה לב שיד ימין שלו נעה כלפי הנרצח בתנועת מכה, אז הניח הנרצח לגרונו של חשוד, אחז בבטנו והתמוטט". בזהותה לבוש חשוד 3 כטריקו שחור, כאשר חולצה שחורה לבש עבדללה (הודעתו 18.7.99), הנהג (וראה גם דברי ראיק מיום 20.7.99 בעמ' 21) וחליל - חולצה בהירה (שם, שם,) וראה גם שחזור ראיק מיום 17.9.99, עמ' 17). בשמיעת כל אחד מנוטלי חלק ארוע - דברים שונים לטענת "דיר באלק", "יא מניאק". בדברי איריס זוהר כי אולי "דיר באלק", "תיזהר", או דבר דומה, אך בנינוחות המנוח (שם, עמ' 13,19); ב"דיר באלק תזהרו על הרכב" - באבחנת תנועת יד של גיל עת אמר זאת - בדברי עופר תעשה, כי שמע "יא מניאק תזהר שלא לפגוע ברכב"; בחביבות, עת ניסו השלושה "לקחת" כדבריו, בעדינות הסיבוב ברכב; באמירה מפורשת אשר עקב רעש - יכול ובשמיעה שונה של המילים, בצלילן; יכול ובתרגום קליטתן אצל יושבי הרכב כמניאק". בדחית, אכן, דברי המנוח, כביכול, אליבא נאשם - ל- "יא מניאק, יא בן שרמוטה" (פרוט' עמ' 53) - דברים נדחים, כמו גם דברי מרעיו, כהד רע (וראה דרך משל עבדללה, הודעה מיום 18.7.99 - "מניאק, אחו שרמוטה" כמו גם ראיק בהודעתו 19.7.99 עמ' 1); בהיות דרך דיבור זו, כהעדת העדות המהימנות - לא דרכו של המנוח; לא שפתו; לא אורחותיו. בהעדר נפקות מציאת mg 82% אלכוהול בדם המנוח בנינוחותו; מזגו הטוב, היותו מאושר, שלא בתוקפנות כלשהי. בהיות ביטויים אלה אכן בשפת הנאשם; שפת אמו בשיחותיה עמו (וראה שיחה מיום 2/4/00 בעמ' 2,6,11). בתגובת מוחמד ברדתו; בסוטרו הוא, מוחמד ראשון למנוח כאמור; בצאתם של הנאשם וראיק אחריו, והכל בטווח השניות, במרחק שבכלום בין לבין. בדחית הבל טענת נאשם ל"הגנה עצמית"; לא מיניה ולא מקצתיה; בהיותה של הסכין בכיסו; אכן שלא בלקיחתה למטרת ארוע; אלא בהיותה נישאת על ידו ככלל בערב אירוע, מוכמנת בכיסו. "לקחתי את הסכין ליתר בטחון. אני לא יודע מי המנוח, אולי יש לו נשק ויש לו סכין". ש. כשאתה לוקח סכין אתה יודע שתשתמש בה? ת. לא. לקחתי אותה ליתר בטחון. לא יודע מי המנוח, מהו מיהו ומה יש לו בידיים ובכיסים" (שם עמ' 55 - וראה דבריו כאלה בחקירותיו במשטרה למן 5.4.00 - וראה במיוחד שם תמליל מיום 6.4.00 עמ' 12 - "הגנה עצמית" לך תדע אם יש לו סכין ויהרוג אותי" וגו). 7. ואיזו הגנה עצמית נטענת בפי נאשם כנגד מי העומד, נשען על מכונית, ללא נשק נצפה בידו, בבלוי של ליל, במסיבה, בחברת נשים לידו? איזו הגנה עצמית כנגד הלא מותקף - אלא אולי במלים, מלים אשר אפילו כדי קינטור סוביקטיבי אשר בשלילת אפשרות קיומה של החלטה להרוג אין בהם? (וראה לענין זה ע"פ 553/77 תומא נ' מ"י לב(3) 141,153 ע"פ 339/84 רבינוביץ נ' מ"י לט(4) 253, 262. ע"פ 524/86 חזקיה נ' מ"י מא(3) 653 פיסקא 7); מקרים נדירים חריגים בעליל, בזהירות הדרושה? ומה ענין תגובה לסטירה (בטענה נדחית) בו, לחניקה (בטענה נדחית)? לדברים מקוממים של נאשם כי "כשירדתי הוא תקף והיה ריב, ובמקום זה שיגיד לי סליחה (!) הוא תקף אותי, הוא לא השאיר לי הזדמנות קטנה. היה הגנה על עצמי"!? (שם עמ' 57)? בטענת סניגוריה, הנדחית חד וחלק על פי כל מבחני הדין, לקינטור, כלשון סניגוריה: "באשר ליסוד האובייקטיבי, היינו האם אדם מן הישוב במצבו של הנאשם עלול היה לאבד את השליטה העצמית ולהגיב בדרך הקטלנית בה הגיב הנאשם"; דחית טענה זו לא רק בדחית המצע העובדתי המוצג על ידי נאשם כנסקר בנקודות הנטענות, אלא אף לו היה האירוע כמוצג על ידי נאשם - ואין המצב כך, טעון אשר כזה, פתח הוא לאובדן כל מידה של התנהגות ראויה בין הבריות ויהא אופיו של ה"ישוב" - אשר יהיה, כדבריו החד-משמעיים, הנחרצים, של הנשיא שמגר בע"פ 402/87 מ"י נ' גנאדי מב(3) פיסקא 5 - ואידך זיל גמור. בתיאור הנאשם הסטירות: ראשונה הוא, כלפי המנוח כנדחה, החניקה מצד המנוח, כנדחה, הסטירה מצד מוחמד, והסטירה השניה מצדו - (שם, עמ' 59) ואז: "הוא ניסה לתת לי בוקסים בגוף. כשנתתי לו את הסטירה השניה, הוא היטה את גופו הצידה ונתן לי בוקסים. ש. אולי הוא עשה את התנועה מהסטירה? ת. סטירה לא יכולה להוריד בן אדם" (שם, שם) בתאר הנאשם פעולתו בתגובה; בהוצאת הסכין, בפתיחתה בשתי ידיו, ו : "כשהוצאתי את הסכין נתתי לו את הדקירה, היה חושך, ולא ראיתי. המנוח היה עומד, ונתתי לו את הדקירה הראשונה וחשבתי שזה ברגל. זה היה קצת בגוף העליון, ואחרי הדקירה השניה הוא תפס בבטן ככה (מדגים) וירד עלי כשהמנוח עמד ונשען על הרכב, נתתי לו את זה למטה כמה שיכולתי נתתי את זה למטה, המנוח יותר נמוך ממני, ראיתי אות ו יותר נמוך". ש. מה הגובה שלך"? ת: מטר 80 משהו, 84,85. ש. מטר 80 הייתי אומרת בהערכה גסה, והמנוח הוא מטר 75. אבל לפגוע ברגל שלו זה תנועה פה. ת. לא ראיתי, זה היה חושך". ... ירדתי כך עם היד והמנוח נדקר, הוא היה נמוך ממני (הנאשם מדגים התכופפות עם היד שנושאת בסכין למטה עם תנועה סיבובית) ש. למנוח אין סיבה להתכופף, הוא עוד עומד. אני מדברת על הדקירה הראשונה. לאיזה מקום ברגל רצית לכוון. ת: רציתי לכוון לכיוון הרגל. הוא היה יותר נמוך ממני, לא הייתי מדייק. הוא היה נמוך, הוא נשען על הרכב. הוא נשען ועמד אחרי הריב, ועמד". ... הסתכלתי עליו מלמעלה למטה". ש. אתה יודע שגם דקירה בבטן יכולה להרוג בנאדם. ת. הכוונה שלי לא בבטן ולא בגוף העליון, הכוונה שלי לפצוע או תו. התכוונתי לפצוע אותו ברגל" ש. יכול להיות שבדקירה הראשונה התכוונת לפצוע אותו ברגל אבל בדקירה השניה דקרת אותו בלב". ת. המנוח ירד על היד שלי, ואולי דחפתי (מדגים, הנאשם עושה תנועה של התכופפות). ש. אתה מתאר מצב כאילו ביקש להתכופף. למה אתה עוד שם ולא ניתק ממנו למה הוא צריך ליפול על הסכין שלך? ת. הוא נפל עלי, ככה (מדגים); אולי דחפתי קצת אני לא יודע הסכין היתה ככה (מדגים)" (שם עמ' 62 ראה בעמ' 63). ...... ש. אתה אומר כל הזמן שזה היה ברגע של עצבים ת. כן. ש. אפילו אם הוא חנק אותך, והוא חוטף סטירות,איזו סיבה היתה לך להוציא הסכין? ת. כי התכוונתי לפצוע אותו" (וראה בעמ' 55) ובפנייה אל דברי הנאשם באימרותיו, אל יום 5.4.00 (הקלטה 68/00, עמ' 18, 19 בדבריו שם כי המנוח "ירד" עמו "בשניה בשניה אני ירדתי גם, ירדתי אתו הוא היה מהיר יותר ממני, ירד אתי". ש. ודקרת אותו את השניה? ת. ודקרתי אותו (לא ברור...) ש. איפה השניה היתה? ת. השניה אני לא זוכר באמת את השניה, אני חשבתי שהשניה באה בבטן..." ובעמ' 36: "...אני לא ירדתי בכוונה שימות הבן אדם... אם כאילו הכוונה שלי איך שפה אומרים רצח רצח הייתי עם הכוונה שלי איך אומרים לא במקום שאני אתן לו בבטן בהתחלה הייתי נותן לו בפנים בגוף למעלה. בדקירה השניה הוא ירד הבן אדם ירת אתי ואני יורד וירד אתי" (וראה הודעתו 5.4.00 עמ' 14, וראה שחזור, כצפייה בו, מיום 6.4.00 עמ' 22-23) 8. ומהכא להתם בהשאל השאלה לאור האמור והמובא; חרף דחיית גירסת נאשם בטענת חנק על-ידי המנוח; בהתגוננותו כביכול של הנאשם, "התגוננות" נדחית מכל וכל; בהוצאת הסכין על ידו; בפתיחתה בשתי ידי הנאשם (שם, עמ' 51); בדקירות השתיים. המובילה התרחשות זו למסקנה האחת והיחידה, אין בילתה, מסקנה אשר נעדרת ספק סביר להתגבשות יסודות עבירת הרצח? או שמא תאמר לְבַר הנאשם, במוסק מראיות אופפות אירוע, לאותה כוונה פלילית אחרת המלווה מעשיו כלפי המנוח, בבהמיות תרבות סכין? ההוכח על ידי תביעה כוונתו הפלילית הנטענת על ידה, או שמא תאמר ספק עולה מראיות, ספק המתיישב עם אפשרות קיומה של כוונה פלילית אחרת, פחותה בדרגתה? נראה לי, דווקא בבעור עשבי ראיות, בהשוואתן, נתוחן, בתנאי שטח, זמן ומהות פעולה, אף תאמר בכפל דקירה - לקיומו של אותו ספק סביר לקיום הרשעה בעבירת רצח. באמירה, כי אכן לא הוכח יסוד "ההחלטה להמית"; כי לא גמלה זו בליבו של הנאשם בכל שלב משלביו הקצרים עד מאד של אירוע; כי חרף אי-מתן אמון בדבריו בנקודות המהותיות, כנסקר - הרי במרכזו של אירוע, בלבתו, בזוועת מעשה - לא הוכח כי גרם הוא למותו של המנוח ברצון קטילה מובהק, אלא בהתיישב המוכח בראיות בגרימת מותו של המנוח בעבירה פחותה מהנטען על ידי התביעה; בהרף עין של כלום; בהתלהמות; בפראות; ברצון לפגוע; לפגוע - אך לא להמית (להלן); בחזות התוצאה האפשרית אך לא בהוכחת הרצון בה; בבואו של הנאשם כמוכח, ושלא כנסתר, כך סתם, ללא מניע, ללא מטרה מוקדמת, ללא תכנון, ללא ייעוד קטטה/ריב/התגוששות; בנסיעה של סתם - הנאשם, הנאסף לרכב עבדאללה, בסיור ליל ביפו. אכן, בידוע אשר ביכולת התגבשות כוונת קטילה על אתר; אכן, ב"חזקת כוונה" מעשי אדם לתוצאותיהם; אכן ב"הכנה" אשר עניינה לא מראש, על אתר, ברכב, ממושב נהג כמובא מפי נאשם עצמו (בדחייתו), אלא ממש סמוך לארוע המוות, בהוצאת הסכין המוכמנת עוד טרום אירוע, מכיס, בפתיחתה, בדקירות. אכן, ללא קינטור נאשם, אף לו תאמר ברגזונו, עלבונו, כעסו, התלהמותו מקללות נשמעות באוזניו, ולו אף ב"תרגום" מוטעה ברעש ובליל דברים, כמובא מפי אחרים. 9. אולם: שנינו בע"פ 22190/90 זבולונוב נ' מ"י תקדין עליון 94(2) תשנ"ד-תשנ"ה 1994, 547, פיסקא 7: "אכן צודקת התביעה בכך שניתן להסיק את כוונת הקטילה מעצם נעיצת הסכין בבטנו של המנוח. ההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין, תוך כדי תקרית אלימה, עוצמת הדקירה, מיקומה בגופו של הנדקר ועל אחת כמה וכמה דקירה חוזרת, יש בהם כדי לבסס את המסקנה בדבר כוונת הקטילה כתוצאה טבעית של המעשה" (וראה מובאות שם - ע.ק.ה.). "עם כל זאת, דין הוא שיש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו המיוחדות ולהסיק מהמכלול האם כוונת הקטילה היא המסקנה היחידה המסתברת או שמא מצוי גם הסבר אפשרי אחר לדקירה ששולל את המסקנה בדבר כוונת קטילה" (ושם - בספק דקירות שתיים, אך בספק באם התוצאה הקטלנית נצפתה). ובפנייה אל ים ההלכות השונות; כל מקרה ונסיבותיו; אל הנגזר מהלכת ע"פ 624/89 יחזקאל נ' מ"י מ"ה(3) 705, בעמ' 713-714: "הוכחת יסוד ההחלטה להרוג נדונה בע"פ 402/87, 411 [1], בעמ' 395-394, מקום בו נאמר: "חובת ההוכחה של יסוד זה - ככל יתר יסודותיו של סעיף 301 - מוטלת על התביעה הכללית: בהליך הבאת הראיות ניתן להסתייע בהנחות שבעובדה כדי ללמוד מן הגלוי לעין על המחשבה הסמויה שקיננה בלב הנאשם. כאמור בע"פ 672/81, בעמ' 297, זהו יסוד נפשי פנימי, המונח ביסודה של הכוונה הפלילית והכרוך בצורה הדוקה בחזות מראש של התוצאות המזיקות של המעשה וברצון להגיע לאותן תוצאות. ככל דבר שבלב קשה להוכיחו, ועל כן יש בפעולה הגלויה כדי ללמד על המצב הנפשי (ראה גם ע"פ 686/86 הנ"ל, בעמ' 261). אולם התביעה איננה יוצאת ידי חובתה בהוכחת המעשה הקטלני ותו לאו, כי ההנחה אינה קונקלוסיבית. השימוש האפקטיבי בנשק ותוצאתו הקטלנית של שימוש כאמור יכולים לשמש, במערכת נסיבות מסוימת, כהוכחה לכאורה לכך שהנאשם החליט להמית את קורבנו (ע"פ 19/62, בעמ' 2483; ע"פ 396/60; ע"פ 29/79, בעמ' 128; ע"פ 647/85, 687, בעמ' 354). אולם, השאלה האמורה לא תוכרע מבחינה אנליטית לפי מערכת המעשים הגלויים בלבד אלא רק על-פי המסקנה בדבר קיומה של הכוונה המיוחדת, שהיא הנדבך הרלוונטי הקובע, הנשען על הנתונים העובדתיים, כביטויים החיצוני במעשה ובתוצאותיו. על-כן גם ייתכנו נסיבות, בהן יתבצע מעשה שתוצאותיו קטלניות, אך לא יילמד ממנו על קיומה של ההחלטה להמית, כי מכלול הנתונים אינו תומך בהסקת מסקנה כאמור. סיכומו של דבר, לשם הוכחת ההחלטה יכול שיישענו על התשתית העובדתית ויבקשו להסיק ממנה את המסקנה, כי האדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי מהתנהגותו, אך ההנחה העובדתית האמורה ניתנת לסתירה (ע"פ 728/84, בעמ' 632). ליתר דיוק, מאחר שמדובר על יסוד נפשי, שהוכחתו על התביעה, יפעל כל ספק סביר לגבי המסקנה הבלעדית, אותה יש להסיק מן המעשה ומתוצאותיו לטובת הנאשם, כי סתירת ההנחה יכול, כמובן, גם שתעלה מן ההיגיון, מניסיון החיים ומן הניתוח של הנסיבות ותו לאו." וראה גם סיפא פיסקא 9 - כנטען, באבחון, להלן, לענייננו. אל הילכת ע"פ 139/86 עזאם נ' מ"י, פ"ד מ"א(3), 343, שם, למן פיסקא 6. באמירה, בבחינה הזהירה שם, כי ההשתלשלות אשר בשטח - אינה תומכת חד-משמעית באפשרות זו - החלטת הקטילה במשמע; כי, ובהשלכה לענייננו - לו היה בכוונתו של המערער לקטול את המנוח, ובהיותם בעדיפות מספרית, יכול היה לעשות שימוש בסכין מיד ובמפתיע; בעזוב הנאשם כאן המקום, בהוראתו לשניים לברוח - כי דקר, אך כי בעת בריחתו הוא ועוזבו המקום - היה המנוח נראה עדיין שעוּן על הרכב, טרם התמוטטותו בהבחן הנאספים את אשר אירע. וראה גם ע"פ 402/87 מ"י נ' גנדי מ"ב(3), 383, פיסקא 6 במלואה; במובאת יסוד מע"פ 288/78 איזדמיר נ' מ"י ל"ד(2), 200, 205: "אין התביעה יוצאת ידי חובת הראיה המוטלת עליה אם אין היא מראה אלא אך זאת בלבד; שהתוצאה שהושגה נובעת כדרך הטבע ממעשהו של הנאשם: השאלה בדבר כוונתו הפלילית, ולא כל שכן בדבר החלטתו להמית, טעונה תשובה סובייקטיבית הניתנת מבחינתו של אותו נאשם, ובתשובה אובייקטיבית היפה לכל עלמא לא סגי. מה שטעון הוכחה אינו טבעיות או סבירות של התוצאה, כי אם הלך רוחו של הנאשם ואף אם התוצאה טבעית היא וצפויה זכאי הנאשם להנות מכל ספק סביר שמא לא התכוון אליה." אל הלכת 511/91 אשקר נ' מ"י, מ"ו(2) 45; אל בחינת חזות או צפיית התוצאה הקטלנית (המישור השיכלי) ורצון או שאיפה להתגשמותה (המישור הריגשי); אלה - כיסודות סובייקטיביים מובהקים של "ההחלטה להמית" - "ולפיכך, בהעדר הודאה מצד הנאשם, יש צורך בדרך כלל להוכיח את דבר קיומם מתוך הנסיבות האובייקטיביות" (מובאות שם, עמ' 49). בבדיקה שם, באם הייתה כוונת קטילה בהחדרת הסכין הישר אל ליבו של המנוח בנסיבות העניין, תוך בחינה זהירה של "הנחת הכוונה", בסתירתה מנסיבות אירוע; בסכנה הרבה הטמונה ממונחי שסתום, כ"חזקת הכוונה", כמנוי בע"פ 290/87 סבאח נ' מ"י מ"ב(3), 358, שם, בדיון באשר למבחני עזר לבחינת הלך רוח המבצע, בהפנייה אל ספרם של לוי לדרמן עיקרים באחריות פלילית תשמ"א1981- (ת"א), בעמ' 470; אל חזקת הכוונה, על המכשלה הטמונה בה, שהרי "כל תוצאה, באם היא, מתרחשת במהלכן הטבעי של הנסיבות, לכן טבעית היא, אולם אין פירושו של דבר כי היא בהכרח מכוונת או שנצפתה הסכנה היא: ערעור הבסיס הסובייקטיבי של המחשבה הפלילית. לפיכך יש להתייחס לחזקה בזהירות מרובה, להחילה רק במקרים שבהם יש למסקנה המוסקת באמצעותה אחיזה בחומר הראיות". אכן בבריחתו; (וראה תמליל 5 מיום 5.4 עמ' 19). אכן בשקריו עם מעצרו בהודעתו (תמליל 64/00) בהרחיקו עצמו מכל וכל - אי-נסיעה ברכב; אי-ידיעתו על האירוע; סיפורי בריחתו; הרחקתו מקרוביו באבו-גוש - מקום מסתור ראשון, וכיוצא באלה. אכן, באי-האמון לגירסת נאשם, כמוצג, בבנייתה בכבישת עדותו; בתיאומה הנחזה לגירסאות אחרים, מי אשר נחקרו שמונה חודשים עובר למעצרו, לאחר בריחתו; אי-אמון זה - בסתירות המתגלות בהשוואת ראיות, כאמור, בין לעניין הסכין, מי היה הראשון, מקום שבתו של הנאשם ברכב, אי-החניקה, כמנוי וכמפורט. 10. אכן, בחשיבות חניקה כמסד נדחה ונטען אצל נאשם לפעולתו כמובא וכמצוטט. אכן, בכל הרע, האלים, האיום אשר בהרף עין של נטילת חיי אדם. ועדיין - במחוייב על פי דין; בבדיקת נסיבות אירוע, בבדיקת הלך רוחו, כוונתו, מודעותו, חפצו - חוצה לנאשם, לרבות דבריו הוא כנמסר למרעיו, מפיהם, מיד עם מעצרם, עת עדיין הנאשם בבריחתו, טרם הגשת כתב-אישום כנגדם, בהיות חומר ראיות בנסתר מחוץ לגלוי. בדברי ראיק מיום 19.7.00 על דברי הנאשם לאחרים בליל אירוע, לאחריו, בבית צ'רנר, כי אינו יודע מדוע ולמה עשה זאת ומה עלה בראשו אותו רגע. "לא חשבתי, לא התכוונתי", כמילותיו להם (שם, קלטת 665/99 מיום 20.7.99 עמ' 17, כמו גם קלטת 258/99 עמ' 9, 10 מאותו היום, וראה בתהודתו של הנאשם תמליל 5, 68/00 עמ' 10, בשחזור הנאשם - שם עמ' 23, בדבריו בבית-המשפט). כאמור, לבד במשך הזמן הקצר, בהעדר מניע - הרי באפשרות העולות בראיות קלסרים ועדים לבר הנאשם אשר בתנועה מהירה; באותה בעיטה נמוכה בה מבחין יובל סלוטרניק מחשוד אחר לכיוון המנוח; בהעפת משקפי המנוח אליבא דברי רונה דורון, וכדבריה (שם, עמ' 32) כי "אחרי כן הוא ניסה לחפש אותם" (וראה דבריה במשפט השלושה (נ2/) כי: "גילי היה המום. במכה השניה או השלישית ראיתי שהוא מחפש את המשקפיים שלו" (וראה גם לעניין נפילת המשקפיים דברי ניצה בלייק). בדברי אירית אלוני כי "אני ראיתי שלושה אנשים שהיו מסביבו, הוא עמד באמצע, אני ראיתי תנועה של יד לכיוון גילי ואז הוא התכופף ואז עבר לי כזה להתקרב אליו ולזרוק עליהם משהו וצעקתי לרינת שתבוא לעזור, אבל לא התקרבתי, ואז כאילו הסתכלתי רק עליו, וראיתי שהוא נופל הם העיפו לו את המשקפיים, ולא התמקדתי בהם והם בינתיים כנראה עזבו" וגו'. בדברי איריס זוהר, לאחר מעשה, בהעלם התוקפים בעת בריחת הנאשם, כי ראתה המנוח עדיין עומד ליד המכונית; בגלישתו ובהתמוטטותו אל הרצפה (שם, עמ' 14) בתאורה במקום; אמנם שלא בחשך (איריס זהר שם, עמ' 14), בהאר בית המסיבה את הרחוב; אך בדבריה של איריס לוי (בדיון כנגד השלושה, נ2/ עמ' 24) כי לאחר אשר המנוח נפל על הרצפה "לא היתה מספיק תאורה, אז הייתי צריכה להביא רכב כדי להאיר". ובעמ' 28, שם, כי "להתכופף ולטפל בגילי לא היתה מספיק תאורה"; בדברי יובל סלוטרניק כי לא שררה עלטה, אך היה חושך, היה אור מהמרפסות "והיה גם זרקור בכניסה אם אני לא טועה, וראיתי תווי פנים"; בזכרון דברי עופר תעשה כי "השלושה התחילו להכות את גיל תוך ניסיון הגנה, אני מתקן, התחילו להכות את גיל בחלק העליון של גופו וגיל מבחינתו ניסה להגן על גופו והרים את ידו לא בצורת התקפה" וגו'. בחוות דעתו של הד"ר ב. לוי מהמכון לרפואה משפטית. אכן בשני פצעי דקירה, כמנוי בסעיף 5 (עמ' 3 לחוות הדעת), כאשר הפצע הקטלני בצד הקדמי של בית החזה "בכיוון מקדימה אחורה משמאל לימין, מלמטה למעלה". באי יכולת הנחה לרעת נאשם באשר לדקירה כסכומי תביעה (שם, עמ' 9); בהנחה אשר אינה נסתרת, כי פצע הדקירה בבטן - ראשון היה, ובהתכופף המנוח והנאשם - באותו כיוון דקירה מלמטה למעלה ולא הישר; בהפרשי גובה, בתנועות שטח לרבות התערבותה האמיצה של איריס לוי; באור הלא ברור - בפגיעת המוות. באמירה, כי לא הוכח, כדברי תביעה, כי "הצטייד" הנאשם בשני גברתנים, כמו גם בסכין אשר בכיסו במיוחד לאירוע; כי לא תקף המנוח ללא אומר ודברים, אלא כהד לדרישת עלבונו, כעסו, שלא בהלימה כלשהי, שלא בשיקול דעת, בפראות, בתת תרבות. כי נשאלה השאלה כלפי המנוח, ולאו דווקא על-ידי מוחמד - "למי קראת מניאק?", או תרצי לומר "את מי קיללת?". שלא במוכח לכוונת קטילה אליבא סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין; במוכח המתיישב עם כוונה פלילית פחותה הימנה ושונה הימנה; במוכח המתיישב. אכן, ברצון לפגוע; להכות; בסכין; כלי מסוכן; בלהט רע; אכן לפגוע - אך לא לקטול; ביכולת צפית התוצאה הקטלנית אך לא ברצון בה דווקא. 11. ויתירה מכך. בזכרון המנוי בע"פ 11/99 ויניצקי נ' מ"י תקדין עליון 99(1) תשנ"ט-תש"ס 274, באשר למחשבה הפלילית הנדרשת בעבירת הריגה - בנפקות סעיף 20(א) לחוק העונשין התשל"ז1977- לאור תיקון סעיף 39 לחוק זה. בקביעת בית המשפט (שם סעיף 7) כי "הפרשנות האמורה, הגורסת שעל פי המצב המשפטי כיום קיום מודעות לתוצאה הקטלנית הינו תנאי לקיום עבירת הריגה, מצאה בטויה בפסיקה" (וראה מובאות שם). באמץ ביהמ"ש בע"פ 11/99 שם, הקביעה האמורה פה אחד, כמו גם בע"פ 7159/98 מ"י נ' פלוני תקדין עליון כרך 99(2) תשנ"ט-תש"ס עמ' 559, אף שם פה אחד. בתוצאה נובעת במישרין מהלכות ויניצקי, פלוני (שם, שם), בשיוויון אשר ביסוד ההכרתי בעבירות רצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין ועבירת הריגה על-פי סעיף 298 לאותו חוק; "בחזות מראש של התוצאה הקטלנית" בעבירת רצח על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק הנ"ל, או תרצי לומר "מודעות לתוצאה הקטלנית" בעבירת הריגה על-פי סעיף 298 לחוק. כי כך - בחדות הנצרכת לה בהוכחת היסוד התוצאתי בעבירת הרצח הנ"ל אשר ברצון/חפץ באותה תוצאה; היסוד התוצאתי, אשר הוא, כביטויו, הקובע והמבדיל לקימומה או אי-קימומה של עבירת רצח על-פי סעיף 300(א)(2) - זאת - בשוני ביסוד התוצאתי אשר בעבירת ההריגה אליבא סעיף 20(א)(2) לחוק, ברף הגבוה הנמנה בס"ק(2)(א), האדישות הנמנית שם - בנפקות לכאן. אכן, במחלוקת בע"פ 1196/99 ממדוב נ' מ"י, כמבוטא מפי השופט י. קדמי. "בבסיסו של החריג שקבעה ההלכה הפסוקה לגבי עבירות ההמתה, עומדת ההשקפה הרואה בחייו של אדם ערך עליון, שההגנה עליו מתחילה בהגנה מפני פגיעה הגורמת נזק ממשי לגופו או לבריאותו. לעולם אין לצפות לאן תידרדר פגיעה גופנית ממשית; ומוות אינו אלה "הרחבה" של הנזק הכרוך בפגיעה גופנית ממשית כאמור. אשר על כן קבעה ההלכה הפסוקה, כי צפייה - בכח או בפועל - של נזק גופני ממשי, כוללת גם צפייה של תוצאה קטלנית הנגרמת בשל אותו נזק גופני ממשי. מוות אינו נחשב בהקשר זה כ"סוג" של נזק, שה"מזיק" - או ה"נאשם" - צריך לצפותו; אלא כ"מידה-של-נזק", שהמזיק אחראי לה, כל עוד סוג הנזק קשור בקשר סיבתי למעשהו. אשר על כן, מודעות וצפייה של נזק גופני ממשי מגלמת בתוכה גם מודעות וצפייה של מוות". ואף כך - בקו התוחם בין עבירת הריגה לעבירת הרצח; ואפילו לא תאמר כדעת ההלכה הפסוקה בהלכות שתיים פה אחד - אשר במודעות לתוצאה הקטלנית בלבד - כנמנה, אלא כדעה אחרת - עדיין בנדבך החשוב, תנאי אין בילתו - אל קו פרשת המים הראוי והצריך לו בזהירות הרבה מאז ומתמיד, כמובא; בהוכחה המוטלת עד סופה על שכם תביעה, הוכחת חפץ התוצאה הקטלנית על-ידי הנאשם אף סמוך למעשה קטילה, בשניות אירוע. בהסכימי לאמור בפיסקאות 47 ו48- לחוות-דעתו של חברי הנכבד, ובמסקנתי, כמסקנתו, אשר בזיכוי הנאשם מעבירות הרצח בה הואשם על-פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין מתוך אותו ספק סביר כמבחני הדין, והרשעתו בעבירת הריגה על פי סעיף 298 לאותו חוק. ד"ר עדנה קפלן-הגלר, שופטת השופטת שרה ברוש: קראתי את חוות-דעתם המפורטות והמקיפות של חבריי הנכבדים, אב-בית-הדין השופט נתן עמית, והשופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר, והנני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו. מקובלת עליי סקירת מסכת העובדות שהובאה בחוות-דעתו של אב-בית-הדין, השופט עמית, והדרך בה ניתחה חברתי השופטת ד"ר קפלן-הגלר, את העובדות המפורטות בחוות-דעתה. אני מצטרפת לניתוח ולסקירת המצב המשפטי ויישומו על המקרה דנן, כפי שפורטו בחוות-דעתם של חבריי הנכבדים, שהביאום אל התוצאה אליה הגיעו. אני מבקשת להוסיף עוד אלה: התלבטתי אם אין במכלול האירועים, הנסיבות והתנהגותו של הנאשם עד לרגע נעיצת הסכין במנוח בכלל, כפי שתוארו בחוות-דעתם של חבריי הנכבדים, ובשתי הדקירות שדקר הנאשם את המנוח בפרט, כדי להרים את חובת הראייה המוטלת על התביעה בכל הנוגע לכוונתו הפלילית של הנאשם להמית את המנוח, קרי, אם אין בכל אלה משום תשובה סובייקטיבית מבחינתו של הנאשם ותשובה אובייקטיבית היפה לכולי עלמא לא סגי, כלשון בית-המשפט בע"פ 288/77, איזדמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ד(2), 200, 205, אולם, דעתי היא, כי התביעה לא הרימה נטל זה. הנאשם, אשר נשא סכין בכליו, כמי שתת-תרבות הסכין הינה מאורחות חייו, ירד מהרכב עם מרעיו כדי לתבוע את עלבונו. התנהגותו הפסיבית ושתיקתו של המנוח, לא הפיסו את דעתו. או אז, שלף הנאשם את הסכין, פתחהּ ודקר את המנוח. המנוח התמוטט, ותוך כדי כך, דקרוֹ הנאשם דקירה נוספת שפגעה בליבו של המנוח. הגם שהנאשם התכוון לפגוע במנוח כדי לתבוע את עלבונו, כביכול, לא שוכנעתי מעל לכל ספק כי הנאשם התכוון להמית את המנוח. אילו חפץ הנאשם להמית את המנוח, מדוע זה, בבואו למקום, החל הנאשם, בשֹיג ובשיח עם המנוח מלווה במכות, במקום לנצל את גורם ההפתעה, ולדקור את המנוח מיד בהגיעוֹ למקום?! הנאשם נמלט מהמקום כאשר המנוח נשען על מכונית, ובטרם הוברר לנאשם כי המנוח אכן מת. התנהגותו זו, מעלה אף היא ספק בדבר כוונתו של הנאשם להמית את המנוח. הנאשם דקר את המנוח שתי דקירות בזו אחר זו, בהתלהמות וכהרף עין. דקירה אחת פגעה בבטנו של המנוח והשניה בליבו. ברם, מחומר הראיות ומצפייה בקלטת השחזור, לא ניתן לשלול, כי מיקומן של הדקירות נבע ממקום עמידתם של המנוח והנאשם, לרבות הפגיעה בלב, שנבעה מקריסתו של המנוח בעת דקירתו, ולא מתוך שהנאשם תיכנן וכיוון את מקום הדקירות מלכתחילה. האמור לעיל, יש בו כדי להעלות ספקות בדבר כוונת ההמתה של הנאשם, כמשמעותה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, ועל כן, אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חבריי הנכבדים. שרה ברוש, שופטת ההכרעה. אשר על כן, אנו מרשיעים את הנאשם בעבירת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין תשל"ז1977-, תחת עבירת הרצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז1977-, שבה הואשם על-פי כתב-האישום. משפט פליליסכיןדקירהרצח בכוונה תחילהרצח