1. תביעה שהגישו התובעים, בני זוג נשואים, למתן צו שיורה על ביטול צו לסילוק ידם מן הדירה אליה פלשו, והנמצאת ברח' יוחנן הקדוש 31 א' חיפה, חלקה 116/5 גוש 10858, הצו ניתן לפי סעיף 4(א) לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א- 1981. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לסילוקם של התובעים מן הנכס הנ"ל המבוססת על עילת הצו הנ"ל וכן על עילה חילופית נוספת של פלישה והסגת גבול במקרקעין שלא כדין. 2. לאחר ששמעתי את עדות התובעים ועדותה של גב' רחל שפריר, ממונה לתפעול בחברת עמידר, באתי למסקנה כי דין צו סילוק היד שהוציאה הנתבעת נגד הפולשים הוצא בחריגה מהוראות הדין ולכן בטל; אולם עומדת לנתבעת שכנגד עילתה החילופית לסילוק ידם של התובעים מן הנכס אליו פלשו בו הם מחזיקים שלא כדין ואבהיר בקצרה להלן. 3. ראוי לומר כבר עתה שהתובעים התנהלו כפולשים לכל דבר ועניין ודרך התנהגותם היתה תמוהה תוך ידיעה שהמעשה שעשו לא היה ראוי, לא חוקי וללא הסכמה הנדרשת של חברת עמידר. נודע לתובעים בתחילת שנת 2000, על דירה "פנויה" ומוזנחת ברח' יוחנן הקדוש, והחליטו לפלוש אליה. לעזרתם בא אדם בשם אלי חן, אשר עבד אותה שעה בחברת "עמידר" ועימו היו בקשרים. הלה נתן להם "רשות" להיכנס לדירה והם טוענים כי שילמו בידיו כספים. לימים התברר שמר חן נחשד בהקשר לעבודתו בעמידר, ופוטר מן העבודה. התובעים נכנסו לדירה, אפוא, ללא כל חוזה או מסמך, ללא אישור בכתב של עמידר, תוך עצימת עיניים מלאה וידיעה שכניסתם לדירה עשית ללא רשות. כיום "מגלגלים הם עיניהם" לשמים, בארשת של תמימות כאילו היו הם בעלי זכות חזקה, שימוש או שכירות בדירה. 4. צו הסילוק הוצא ע"י עמידר ביום 14.12.00 על סעיף 4 (א) לחוק הנ"ל. מסכים אני עם טענתו של ב"כ התובעים המלומד, כי הצו שהוצא היה פגום ואינו יכול לשמש עוד עילה לסילוק ידם של התובעים. מתברר שלפי הרישומים שבתיקה של עמידר, הפלישה היתה ב- 15.8.00 והגב' שפריר שנחקרה בעניין זה השיבה בחקירתה הנגדית כי אכן כך ניתן ללמוד מעיון במסמך, נספח י"א לתצהירה. ב"כ התובעים טרח הרבה לגילוי העובדות הנוגעות לחוקיות הצו, ומלאכתו זו ראויה לשבח, אלא שבכך לא צמחה לתובעים ישועה. סילוק ידו של פולש על פי הסמכות שניתנה בסעיף 4(א) לחוק הנ"ל מקורה במדיניות המעניקה לגופים הציבוריים היכולת לפעול מידית לפלישה טריה, בדומה להסדרים הקיימים בדיני המקרקעין בכלל, כמו בסעיף 18 ובסעיף 19 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969. אולם להפעלת צווי סילוק יד לפי החוק הנ"ל מגבלה של פרק הזמן מיום שנודע לממונה על הפלישה ועד למתן הצו או הפניה לבית המשפט. המחוקק קבע פרק זמן של שלושה חודשים. מועד שלושה החודשים שנקבע חלף והצו שהוצא היא מאוחר, ולוקה בחוסר סמכות מהותית. הפגם שנפל משמיט את עצם יסוד קיומו ועל כן אין עמידר יכולה עוד להיאחז בצו כעילה לפינוי ועליה לפעול כנגד הפולש על פי הדין הכללי, קרי להגיש לבית המשפט תביעה לסילוק יד על יסוד דיני הקניין. תביעה כזו לא הגישה אלא כתובענה שכנגד לבקשת התובעים להכריז על בטלות הצו. כך או כך יש לברר תובענה זו. 5. מכאן יש לברר את העניין לגופו ואת נסיבות הפלישה, מה היה בעקבותיה והאם ראוי לצוות על פינוי הנכס ואם כן באילו תנאים. אעיר כי התובעים טענו כי השקיעו בינתיים בדירה ממון רב לשם שיפורה ושיפוצה והם זכאים בכל מקרה לפיצוי על כך. 6. התובעים לא זכו לקבל מעולם מן הנתבעת הסכם שכירות או כל הסכם אחר. אין הם טוענים לרכישת הבעלות אולם טוענים שהורשו להיכנס לדירה בתור שוכרים, וכי עתידים הם לקבל בעתיד, הזכות לרכוש את הדירה, ומשלא נחתם איתם הסכם לרכישת הדירה, "נפלה אופציית הרכישה" - כך טענו. "הסיכום" שהיה להם עם מר אלי חן, רואים אותו התובעים כהבטחה, שכמוהה כהבטחה שלטונית מחייבת - מר חן היה פקיד בכיר בעמידר, עסק במכירת דירות, "הסתובב בשטח" לבדוק נכסים, ולכן, הבטחה שניתנה על ידו מחייבת כמי שניתנה ע"י בר סמכא - טוענים התובעים, מכאן שהם ברי רשות בדירה או שוכרים וזכאים לקזז את הוצאותיהם והשקעתם בסך 50,000 ₪ נגד דמי השכירות. 7. מתוך מסכת הראיות עולה תמונה ברורה של פלישת התובעים והחזקתם בדירה שלא כדין. יחד עם זאת התנהלותה של "עמידר" היתה מאוד מוזרה, היא התנהלה באיטיות ובבירוקרטיה האופיינית לצערנו לגופים כאלה בארצנו, אולם אין כל בסיס לטענות התובעים בדבר "זכות" או "הבטחה" שניתנה להם, ושעליה היו יכולים לסמוך כהבטחה שתעניק להם הזכויות שהם מתיימרים לטעון להם. הדירה, הוחזקה בעבר ע"י דייר שעזב, והחזקה בה הוחזרה לעמידר החל מחודש מרץ 1992. הדירה נאטמה ובדו"חות מן השנים 1995, 1996, 1997 נמצא שהיא אכן אטומה. עמידר קיימה פיקוח רצוף על הנכסים ומפעם לפעם קויימו ביקורים בנכס, כך, למשל, ניתן להיווכח שב- 2.4.00 מצא מפקח כי בדירה ישנם פולשים. תלונה נמסרה למשטרה. צו לסילוק לא הוצא עדיין, שכן הפולשים עזבו בינתיים את הדירה ופינו אותה. פלישה נוספת נתגלתה בבדיקות ב- 20.9.00 הרי היא פלישתם של אותם אנשים, קרי: התובעים דנן. שוב פנתה עמידר למשטרה בתלונה, ושוב פינו התובעים את הדירה, הפעם אטמה עמידר את הדירה. התובע מר דאו אף חתם על מסמך כי יצא מן הדירה מרצונו החופשי; האטימה בוצעה ביום 20.9.00. מן הרישומים בתיק עולה שקיימת תרשומת שנערכה ע"י מר אלי חן, הפקיד שהתובעים תולים בו את תקוותם ובתרשומת זו מיום 8.11.00, צויין כי למרות פניות רבות למשטרה לעניין הפלישה לדירה טרם הוצא הפולש... 8. האם הבטיח מר חן לתובעים דבר? התובעים אינם מוסרים גרסה ברורה בדוקה ומלאה על ההבטחה ועל תוכנה. הדברים מעורפלים למדי. המעשים שהתובעים מייחסים לאלי חן הם מוזרים, וקשה לקבל את דבריהם כפשוטם. התובעים טענו, למשל, כי תחילה פנו לחברה עצמה וביקשו לברר אפשרות של רכישה, והדבר לא ניתן להם, או אז "שמעו" כי עליהם לפנות אישית לאדם בשם "אלי" כי הוא בעל "המילה האחרונה". מי אמר להם, כיצד ומתי, לא נדע. כאשר פנו לאותו "אלי" אלמוני סיפרו לו שהם מעוניינים לקנות את הדירה או לשכור אותה, הלה לא הביע שום התנגדות ואף אמר להם שהדבר עשוי להביא תועלת לעמידר בזה "ששומרים את מצבה" של הדירה הנטושה.... מכאן ועד הפלישה לא היו התובעים במגעים עוד עם מר חן פרט לשיחה אחת. השתלשלות העניינים בעדותם היא יותר ממתמיהה (סעיפים 8, 9, 10 ו- 11): "לאחר ששמע ה"ה "אלי" את בקשותינהו לא הביע שום התנגדות לכך ואפילו טען בפנינו שהדבר עשוי להביא תועלת לעמידר בזה ששומרים את מצבה של הדירה אשר הינה נטושה מזה מספר שנים כאבן שאין לה הופכין. כמו כן, באותו מעמד זכור לי היטב, הודיעני גם שאין לו התנגדות שם עמידר תשתתף לאחר מכן בהוצאות שיהיו לנו עקב שיפוץ הדירה בכך שישלמו לנו כספים ישירות ו/או לקזז מהסכום במידה והדירה תימכר או מתשלום דמי השכירות. כמו כן, ועל פי בקשתו של אלי נקבעה בינינו פגישה אצל אחד המכירים על מנת לשוחח בעניין אופן המשך ההליכים לרבות תשלום הסך של 1000 דולר, אבל "אלי" לא הגיע בסוף לפגישה בטענה שקבעו לו התחייבויות אישיוןת ומשפחתיות באותו יום. לאור הודעתו של "אלי" כאמור לעיל, לרבות הסכמתו שהדירה תימסר לידינו בסופו של דבר, ולאחר המתנה של תקופה מסויימת התחלנו בחודש מאי 2000 מלשפץ הדירה.". הסכום של 1000 דולר, שהתכוננו לתת בידי מר "אלי", לא נמסר לו לבסוף, משום, שהלה לא הגיע לפגישה שנקבעה אצל "אחד המכירים". האם באמת סבורים התובעים שאפשר לקבל את גרסתם, כי פגישות כאלה עם אדם בשם "אלי", כמוהם כמגעים עם גורם מוסמך בעמידר? האם ראויים התובעים לאימון בגרסתם לאחר שפלשו לדירה והוצאו ממנה פעמיים בעקבות תלונות במשטרה? האם כניסתם לדירה בתנאים שהם מתארים היא כניסה של אדם סביר המבין שקיבל זכות מן הבעלים? השאלות הללו הן רטוריות והתשובה להן ברורה מאליה. מסקנתי היא שהבטחה לא היתה, וגם אם היו מצידו של מר חן ניסיונות וגישושים עם התובעים, לא היתה מצידו כל הבטחה כי הדירה תימכר להם או תושכר להם, או שהם רשאים לתפוס בה חזקה. 9. גם היתה "הבטחה" של מר אלי חן, זו אינה יכולה לחייב את הנתבעת בשום מקרה. טיעוני ב"כ הנתבעת בנדון מקובלים עליו ואוסיף כי הסתמכות התובעים על פרשת בג"צ 135/75 סאיטקס נגד שר התמ"ס פד"י ל(1) 673 אינה יכולה להועיל להם. תנאי למתן תוקף כל שהוא להבטחה שלטונית (ובענייננו לא מדובר בהבטחה שלטונית ממשית אלא בפעילות עמידר במישור דואלי, שלטוני ומסחרי - אזרחי רגיל) הוא שנותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב וכי המקבל קיבל אותה ככזו, וכן תנאי נוסף, שנותן ההבטחה היה בעל הסמכות לעשותה כדין, הבטחה הנוגדת את הדין או מתיימרת להיות לפי הדין לא תאכף. מעל לכל אלה קיים תנאי נוסף והוא, שההבטחה שניתנה תהא ברורה בלשון שניתן לזהותה ולמקדה באופן ברור. בענייננו מתברר שעסקינן בעניין מעורפל למדי נטול ממשות ופרטים עד כי אין לומר שבהבטחה עסקינן. ההבטחה, אם גם ניתנה ע"י מר חן אינה יכולה להיות ממומשת על ידו ואינה ברת ביצוע, זאת ידעו גם התובעים. מכל הטעמים הללו - המסקנה היא שאין כל בסיס לטענת "ההבטחה השלטונית" שהעלו התובעים. מכאן עולה מסקנתי, שהתובעים מחזיקים בנכס כפולשים וכמסיגי גבול ושלא כדין. אין מעמדם כשל בר רשות ולכן נודעת משמעות מכרעת על תוצאות ההליך הן לעניין סיום הפלישה ויציאתם מן הנכס, והן לעניין פסיקת דמי שימוש ראויים ופיצוי עבור השקעתם בדירה. 10. התוצאה היא, שהתביעה העיקרית מתקבלת במובן זה שהצו שהוצא לפי סעיף 4(ג) לחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א-1981, מיום 14.2.00 בטל, אולם התביעה שכנגד מתקבלת, ועל כן אני מצווה על הנתבעים שכנגד יחד ולחוד לפנות את הדירה הנ"ל ולסלק ממנה את ידם ולמסור אותה לידי התובעת שכנגד כשהיא נקייה וחופשית מכל חפץ ומחזיק, וזאת עד יום 1.7.2005. קבעתי מועד זה רק מתוך התחשבות לפנים משורת הדין בנתבעים שכנגד כבני זוג המטופלים בילדים וכדי לאפשר להם התארגנות מתאימה לעזיבת הדירה. (אם כי ספק רב אם ראויים הם לחסד זה). 11. נוסף לאמור לעיל, ולעניין התביעה הכספית, להלן הכרעתי. בתביעה שכנגד תובעת "עמידר" דמי שימוש ראויים בסך 16,000 ₪ עד ליום הגשת התביעה (18.1.01) ובסך של 2,000 ₪ לחודש למן המועד הנ"ל עד לפינוי הדירה בפועל. על יסוד חוו"ד השמאי שהוגשה על ידי עמידר דמי השימוש הראויים הם 750 ₪ לחודש במצבו, או 550 ₪ ללא השיפוצים. מאידך, הוגשה חוו"ד של שמאי מטעם התובעים שהעריך את העבודות שנראו לו כי בוצעו על ידי התובעים בדירה תוך השוואת צילומים שהיו בידי התובעים בתקופה שלפני השיפוץ, המומחה בא למסקנה שערך העבודות כ- 56,000 ₪. התובעים טוענים כי כל הסכום יקוזז כנגד חיובם בתשלום דמי שימוש ראויים. יש לציין כי לא הובאו כל ראיות על עלותם הממשית של השיפוצים, מתי בדיוק בוצעו, וכל כיוצא באלה עניינים הקשורים לביצוע השיפוצים. 12. בסיכומי ב"כ עמידר, נתבקש לחייב את התובעים בסכום של 6,000 ₪ לפי 750 ₪ X 8 חודשים נכון להגשת התביעה, וכן תשלום של 750 ₪ לחודש מאז הוגשה עד לסילוק בפועל. החשבון מבוסס אפוא על מצב הדירה המשופצת. מסקנתי לעניין האמור לעיל היא שראוי לחייב את הנתבעים שכנגד על בסיס דמי שכירות של 750 ₪ לחודש עד לפינוי, אולם חרף העובדה שהם מסיגי גבול, יש להעניק להם קיזוז וניכוי מן החיוב בגין השקעתם בדירה שלפי הדין הופכת לרכושה של עמידר אשר נהנית מפרי ההשקעות. מרבית השיפוצים עניינם במבנה עצמו ובמערכות קבועות בו, שאין הנתבעים שכנגד מוציאים אותם עמם. הסכום של 56,000 ₪ שהשמאי קבע הינו מופרז ביותר ונטול בסיס במציאות. הנתבעים שכנגד לא הוכיחו ולו גם לכאורה עלות התיקונים ועל כן אני קובע את שווי השיפוצים על פי אומדנה בלבד בסך של 30,000 ₪ בלבד. על כן החישוב הוא: דמי שימוש- 6,000 ₪ דמי שימוש עד למתן פס"ד- 38,000 ₪ (סכום מעוגל ומשוערך באומדנה) דמי שימוש עד לפינוי ביום 1.7.05- 3,000 ₪ סה"כ- 47,000 ₪ הסכום הנ"ל בניכוי 30,000 ₪ הוא 17,000 ₪ לחובת הנתבעים שכנגד. חסד רב עשיתי עמם שזיכיתי אותם בסך 30,000 ₪ חרף התנהגותם הפסולה. 13. לאור כל האמור לעיל בנוסף לסעד סילוק היד, אני מחייב הנתבעים שכנגד לשלם לתובעת 17,000 ₪, הסכום ישולם תוך 30 יום ממתן פסק הדין, אם לא כן, ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין עד התשלום. כמו כן, אני מחייב הנתבעים שכנגד לשלם לתובעת שכנגד הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד 9,000 ₪ + מע"מ. לקחתי בחשבון את העובדה שהם זכו בתביעתם לעניין תוקף צו הפינוי. צוויםפלישה למקרקעין