1. סכסוך שכנים, שהיבטים שונים שלו נידונו בעבר על ידי בתי משפט וחלקם תלוי ועומד בפני בתי משפט וערכאות שונות, הגיע גם לבית משפט זה, במסגרת בר"ע על החלטת המפקח לפי חוק המקרקעין, מר פנחס לוי (להלן - "המפקח") בתיק בק' 38/03 מיום ז' אב תשס"ג (5.8.03). 2. הבית ברח' בורוכוב 54 בירושלים מכיל 4 דירות, אשר המתגוררים בהם - המבקשת והמשיבים - מצויים בסכסוכים ובתביעות שונות לגבי הרכוש המשותף. 3. המבקשת ביקשה מהמפקח צו מניעה זמני כנגד המשיבים, אשר החלו, לטענתה, בביצוע עבודות אלה ברכוש המשותף: בניית כניסה לדירת משיבים 4-3; העתקת מתקן הזבל של הבניין ממקומו המקורי - בקצה החצר - אל מקום חדש במרכז החצר. המפקח נתן ביום 17.7.03 במעמד צד אחד צו ארעי, ובו נענה לשתי בקשותיה של המבקשת, וקבע דיון במעמד שני הצדדים. 4. המפקח, לאחר ביקור שערך במקום ודיון שקיים במעמד שני הצדדים, החליט כי אין מקום לאסור על המשיבים לבצע את העבודות האמורות, והתיר להם להמשיך בביצוען. מאחר והגיע למסקנה כי המשיבים עשו דין לעצמם, חייב המפקח את המשיבים בהוצאות בסך 1,500 ₪, על אף שהם אלה שזכו בהליך הביניים שהיה בפניו. 5.המבקשת הגישה בר"ע לבית משפט זה על החלטת המפקח, ובמקביל הגישה בקשה לעיכוב ביצוע של החלטתו (בש"א 2605/03). בית משפט זה (כב' השופטת אורית אפעל גבאי) נענה לבקשת המבקשת, לאחר שסיווג אותה כבקשה לסעד זמני בערעור ולא כעיכוב ביצוע, בכך שנתן תוקף מחודש לצו הארעי שניתן על ידי המפקח ביום 17.7.03 (החלטה מיום י' אלול תשס"ג (7.9.03)). 6. במשך כשנה לא נעשה דבר בתיק, ואף ניתנה החלטה בדבר כוונה למחוק מחמת חוסר מעש. לאחר בקשת עו"ד פודים לבטל את ההחלטה בדבר מחיקת הערעור מחמת חוסר מעש, החליט כב' הרשם (השופט יוסף שפירא) כי הפיקדון יופקד עד ליום 5.8.04, ואז תבוטל המחיקה. לאחר תשלום הפיקדון הועבר התיק לטיפולי. ביום ט"ז אלול תשס"ד (2.9.04) ניתנה על ידי החלטה בדבר המועדים להגשת תשובה ותגובה, וכן קבעתי מועד לדיון בבר"ע. הצדדים הגישו טענותיהם בכתב. בהחלטתי הנ"ל ציינתי כי על הצדדים להתייחס לשאלה האם לדון בבר"ע כבערעור, והעדר התייחסות כמוה כהסכמה. מכאן שניתן לדון בבר"ע כבערעור, שכן הצדדים לא התנגדו לכך. 7. לאחר שקראתי את טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את השלמת טיעוניהם בדיון שהתקיים בפני ביום 8.11.04, הבאתי את הצדדים להסכמה כי ביחס לצו המניעה לכניסה לדירת מנסורי (משיבים 4-3) יחולו ההוראות הבאות: משפחת מנסורי רשאית להמשיך ולבנות את הכניסה לדירתה אך ורק במקום המסומן "משטח בטון", ודרומה ממנו. הם לא יחרגו מעבר לקו הצפוני של משטח הבטון, שאותו סימן עו"ד פודים - ב"כ המבקשת - בתביעתו בת.א. 6127/04 כגבול הדרומי של חצר מרשתו. אם יחרגו משפחת מנסורי מהקו האמור, כי אז רשאית המבקשת לנקוט בהליכי בזיון בית משפט בפני המפקח על רישום מקרקעין. להסכמה האמורה נתתי תוקף של החלטה (ראה עמ' 5 לפרוטוקול מיום כ"ד חשון תשס"ה (8.11.04) 8. ניסיתי להביא את הצדדים להסדר מוסכם גם ביחס לנושא השני, דהיינו: מיקומו של מתקן האשפה, אך הצדדים לא הגיעו לעמק השווה. על כן, אין מנוס כי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, ייכנס לעובי הקורה של מתקן האשפה וייתן פסק דין בנושא "חשוב" זה . 9. הגעתי למסקנה כי המפקח נהג והחליט כדין. המפקח ביקר במקום וראה את מקרוב את נקודות המחלוקת בין הצדדים ביחס למתקן האשפה. הכתוב מעיד כי בורא עולם עצמו לא פסק את הדין לפני "ביקור במקום". וכך קראנו רק לאחרונה בפרשת השבוע, כי לפני החלטת הקב"ה להפוך את סדום ועמורה, נאמר בספר בראשית, פרק יח, פסוקים כ-כא: "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד: אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה". רש"י על אתר אומר: "למד לדיינים שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה". בספרות השו"ת מצאנו שימוש בעיקרון זה גם ביחס לדיני ממונות; ראה, למשל, שו"ת הרמ"א, סימן קח. מכאן שבדרך זו של ביקור במקום, נהג המפקח ברוח המקורות היהודיים, וזאת כדי להגיע להחלטה צודקת, המבוססת על התרשמות בלתי אמצעית, ובכך ניתן לומר על המפקח כי יישם את האימרה הידועה במסכת סנהדרין, דף ו, עמוד ב: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". 10. לא מצאתי כי נפלה טעות בהחלטתו של המפקח. לדעתי, צדק המפקח בהחלטתו שלא לתת צו מניעה זמני עד לבירור התובענה בתיק העיקרי, וזאת מהנימוקים המפורטים בעמ' 4-3 להחלטתו: מאזן האינטרסים נוטה לעבר הקמת מתקן האשפה; המיקום אינו פוגע במבקשת אלא במשיבים; התנגדות המבקשת בלתי מובנת, בלתי משכנעת ובלתי סבירה, שכן המיקום החדש קרוב יותר לדירתה, אך אינו קרוב מספיק כדי להפריע לה; העירייה אישרה את הקמת מתקן האשפה. כמו כן מקובל עליי גם נימוקו האחרון של המפקח, אותו אביא כלשונו (סעיף 6, עמ' 4 להחלטה): "לא מדובר כאן ביצירת מצב בלתי הפיך שלא יאפשר בעתיד הכרעה אחרת. אם בסיומם של ההליכים אגיע למסקנה שעל מתקן האשפה הנ"ל לחזור למקומו המקורי, בקצה השמאלי של גדר הבית מול דירת המשיבים מס' 2-1, לא תהיה מניעה לעשות כן ולבטל את מתקן האשפה שהוצב במקום אחר". 11. אינני רואה צורך להיזקק, לצורך הכרעה בשאלת מיקום מתקן האשפה, לשאלה העקרונית שעורר עו"ד פודים, ב"כ המבקשת, אשר לדידו, יש לתת בכל מקרה עדיפות לצו מניעה זמני האוסר שינוי כלשהוא בשטח, על פני מצב שבו הבניה תבוצע ותיהרס בסיום המשפט, כאשר יוברר, לשיטתו, כי מרשתו צדקה. לדבריו, עוסקים אנו בזכות קניין, ואין לאפשר פגיעה בה, ולו הקלה ביותר. אינני רואה עין בעין עם עו"ד פודים את הסוגיה כאילו חזות הכל היא הזכות הקניינית, שכן חלים במקרה שלפנינו, ובמקרים דומים אחרים, דוקטרינות נוספות, ובהם: עקרון תום הלב וכן הוראות סעיף 14 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 המגבילות את זכות הקניין, כלשון הסעיף: "בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמם כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי נוחות לאחר". יתירה מזו, במקרה שלנו הנסיבות הן מיוחדות, ומטות את הכף בבירור לעבר אי מתן צו המניעה הזמני. אין מתקן אשפה אחר בבנין, ושמעתי מהצדדים כי הם שופכים את האשפה במתקן האשפה של בניין אחר. האם יש צורך לחכות להליך משפטי שייזום אותו שכן ויאסור על דיירי הבניין שבפנינו לשפוך את זבלם במתקן אשפתו שלו?! כמו כן, יש לזכור, כי המבקשת עצמה טוענת לכך שיש חלוקה, מכוח המנהג או השימוש בפועל של החצר, כך שלכל בעל דירה יש את תחום החצר שלו. מתקן האשפה אותו מתכוונים המשיבים 2-1 ו-5 להקים, יהיה בתחום החצר של אותם משיבים, ולא "יפלוש" לתחום החצר של המבקשת. בנוסף לכך, עלות הריסת מתקן האשפה היא יחסית נמוכה, ולכן אין מדובר במצב בלתי הפיך. אם תכריע הערכאה הראשונה בהליך העיקרי שלא לשנות את מקום מתקן האשפה, כי אז ייהרס המתקן החדש והמצב יחזור לקדמותו או שהמפקח יקבע מיקום אחר להצבת מתקן האשפה. נעיר בהקשר זה כי גם ב"כ המשיבים, עו"ד מזרחי, לא חלק על כך שעל המשיבים 2-1 ו-5 מוטלת החובה להקים מתקן אשפה על חשבונם, שכן הם אלה שהרסו את המתקן שהיה קיים בקצה החצר, כדי להכשיר חנייה לרכבם. 12. לאור זאת אני דוחה את הבר"ע, ככל שהיא מתייחסת להחלטת המפקח שלא ליתן צו מניעה זמני ביחס למתקן האשפה. ממילא, מתבטלת החלטתה הזמנית של כב' השופטת אורית אפעל גבאי בבש"א 2605/03, שתוקפה עד להכרעה בבר"ע . ביטול צו המניעה הזמני, אינו גורע מהצהרת ב"כ המשיבים לפיה מתקן האשפה ייבנה אך ורק באותו חלק החצר הנמצא - על פי החלוקה הפנימית בין הצדדים - בחלק של המשיבים. למותר לציין כי אין בפסק דין זה כדי לגרוע מקביעתו של המפקח, כפי שצוטטה לעיל (פיסקה 10), לפיה אם יתברר בסיום ההליך העיקרי כי המבקשת צודקת בתביעתה העיקרית, יהיה על המשיבים להרוס ולסלק את מתקן האשפה, ולהציבו במקום שבו יורה המפקח. 13. התוצאה הינה זו: א. ככל שמדובר בכניסה לחניה של משיבים 4-3, חל ההסדר המוסכם (פיסקה 7 לעיל). ב. אני דוחה את יתרת בקשת רשות הערעור, ומחייב את המבקשת בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. ג. הגזברות תעביר לב"כ המשיבים את העירבון בסך 2,000 ₪ בצירוף פירותיו. המבקשת תשלם לב"כ המשיבים את ההפרש בין הסכום שנפסק כאמור בס"ק (ב) לעיל לבין הסכום שיתקבל מהגזברות, וזאת תוך 30 יום מיום התשלום של הגזברות. ההפרש האמור ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ה- 31 ואילך. 14.מקרקעיןהמפקח על רישום מקרקעין (בתים משותפים)בתים משותפיםצוויםצו מניעהרישום מקרקעין