1. התובע שהינו מוזיקאי בתחום המוסיקה האלקטרונית, הגיש תביעה כנגד הנתבעת לפיצוי כספי בסכום של 12,000 ₪ בגין נזק שלטענתו, נגרם לו, לאחר שביום 21.04.2011 לא הותרה יציאתו מהארץ, בשל צו עיכוב יציאה שהוצא כנגדו במסגרת הליך גירושין. 2. ביום 02.09.2010 השיט בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע (כב' הרב אהרון דרשביץ), צו עיכוב יציאה מהארץ כנגד התובע (להלן: "צו העיכוב"). 3. ביום 24.11.2010 החליט בית הדין הרבני (כב' הרב אהרון דרשביץ) "לבטל את צו עיכוב היציאה כמבוקש". החלטה זו כפי שיובהר להלן לא עודכנה במשטרת הגבולות. 4. במהלך חודש פברואר 2011 התובע יצא את הארץ להופעה בחו"ל אולם חשש שצו העיכוב לא בוטל, לפיכך הצטייד בטופס ידני, המאשר שצו העיכוב מבוטל. התובע הציג האסמכתא הנ"ל וטס ליעדו מבלי שנתקל בסירוב. 5. במהלך חודש אפריל 2011 התובע הוזמן לשתי הופעות בטוקיו. האחת, תוכננה ליום שישי 22.04.2011 בשעה 12:00 (להלן: "ההופעה הראשונה"). השנייה, תוכננה ליום שבת 23.04.2011 (להלן: "ההופעה השנייה"). 6. התובע רכש כרטיס טיסה ליום 21.04.2011 לשעה 06:30 בבוקר (להלן: "הטיסה הראשונה"). עם הגעת התובע לשדה התעופה, כשעתיים לפני הטיסה, התברר לו ע"י פקיד משטרת הגבולות, שצו העיכוב בעינו עומד ולכן הוא אינו רשאי לצאת את הארץ. 7. התובע שב לביתו בבאר שבע על מנת לפעול להסדרת העניין כדי שיוכל לצאת את הארץ עוד באותו היום על מנת שלא יאחר את מועד הגעתו להופעות. לטענת התובע, בית הדין הרבני היה סגור באותו היום בשל חול המועד פסח. התובע פנה לעורך דינו, האחרון יצר קשר עם מזכיר בית הדין הרבני, הרב יצחק דהאן והצדדים סיכמו כי ייפגשו מיידית במשרד בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע. בין לבין, התובע שינה את שעת טיסתו ליום 21.04.2011 לשעה 13:00 בצהריים (להלן: "הטיסה השנייה"). 8. התובע נפגש בשעות הבוקר, עם הרב דהאן במשרד בית הדין הרבני בבאר שבע. הרב דהאן פעל לעדכון/ביטול צו העיכוב באמצעות שליחת פקס למשטרת הגבולות, אולם בשל לוח זמנים "צפוף" התובע איחר גם את הטיסה השנייה שנקבעה לשעה 13:00. לבסוף, התובע יצא את הארץ ביום 21.04.2011 בשעה 23:35 (להלן: "הטיסה השלישית"). 9. התובע העמיד את תביעתו על הנזקים הישירים והעקיפים שנגרמו לו כדלהלן: א. 1500$ בגין הפסד תשלום שכר ההופעה הראשונה, שנקבעה ליום 22.04.2011 בשעה 12:00. ב. 100$ בגין עלות שינוי שעת הטיסה. ג. נזק עקיף, בגין שווי "מיילים" בחברת הנסיעות שבו התובע מופיע "כנוסע מתמיד" (לא צויין סכום). ד. נזק עקיף, בגין פגיעה במוניטין שעה שהאמרגן היפני שהזמין ההופעה, חדל לעבוד עימו כתוצאה מאירוע זה (לא צויין סכום). ה. עגמת נפש בהתחשב בכך שכשעתיים לפני הטיסה המתוכננת ולאחר שמסר את המזוודות לביקורת התברר לו שאינו מורשה לטוס. בשל כך נאלץ להמתין זמן רב לאחר הטיסה על מנת לקבל את חפציו האישיים, עבר "טרטורים רבים", נאלץ להיזקק לסיוע משפטי, לנסוע משדה התעופה בן גוריון לבית הדין הרבני בבאר שבע וחזרה ולבסוף נמנעה ממנו האפשרות לבצע את ההופעה הראשונה במועדה. 10. הנתבעת מכחישה את הטענות שהועלו כנגדה בכתב התביעה ועתרה לדחיית התובענה. נטען כי יש להטיל האשמה על התובע שעה שביום הטיסה המיועדת (21.04.2011) היה עליו להצטייד באסמכתא מבית הדין הרבני, לפיה צו העיכוב בוטל, כפי שעשה במהלך חודש פברואר 2011 עת יצא את הארץ. עוד נטען כי בנקל התובע יכל להתוודע לצו העיכוב שעה ש- "מבירור פשוט מול בית הדין הרבני, אשר הוא שהוציא את הצו, יכול היה התובע לדעת כי צו עיכוב היציאה נגדו לא בוטל בממשק הממוחשב של בתי הדין וביקורת הגבולות" (סע' 6 לכתב ההגנה). עוד נטען, כי גם אם התובע היה יוצא את הארץ בטיסה הראשונה שנקבעה לשעה 06:30, היה מאחר את ההופעה הראשונה ומשכך אין לו להלין אלא על עצמו (יצויין כי טענה זו נטענה על יסוד המובא בכתב התביעה, שעה שהתובע שגה בציון מועד ההופעה הראשונה). עוד נטען כי ביום הטיסה, בשעות הבוקר המוקדמות, התובע קיבל מהרב דהאן את האסמכתא שנשלחה בפקס למשטרת הגבולות, לפיה צו העיכוב מבוטל, ולפיכך לא הייתה לתובע מניעה להגיע לטיסה השנייה שתוכננה לשעה 13:00. בקשות המדינה: 11. ביום הדיון שנקבע לשמיעת הוכחות, הגישה המדינה שתי בקשות. הראשונה - בקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום (בקשה מס' 7), אשר נסמכה על הטענה העיקרית, לפיה התביעה מעוררת שאלות הנוגעות ל- "הפעלת הסמכות של בית הדין הרבני בכל הקשור לצווי עיכוב יציאה מהארץ" (סע' 3 לבקשה). השנייה - בקשה למתן היתר ייצוג על ידי מתמחה (בקשה מס' 6). בתמצית ייאמר, כי החלטתי לדחות הבקשה הראשונה, שעה שהתביעה שבפניי אינה מעוררת שאלה בדבר סמכותו של בית הדין הרבני וטענה זו עדיף שלא הייתה נטענת. עוד בהחלטתי ביום הדיון ציינתי, כי הרושם שהתקבל, הוא כי הבקשה להעברת הדיון בתביעה זו נובעת עקב החלטתי בתיק אחר - ת.ק. 35381-07-11 (בקשה מס' 3) מיום 07.01.2012, לפיה, אין לאפשר לנתבעת (המדינה) להיות מיוצגת ע"י עו"ד/ מתמחה/ משפטן, ומתוך הבנה [כך הרושם שהתקבל], שהמטרה העיקרית להעברת הדיון לבימ"ש שלום נובעת בעיקר מסירובה של המדינה להיות מיוצגת בבימ"ש לתביעות קטנות, ע"י נציג ללא הכשרה משפטית (להלן: "החלטת הייצוג"). דחיתי גם הבקשה השנייה וזאת מהנימוקים שפורטו בהחלטת הייצוג, ובעיקר מהטעם שלא נראה לי ראוי שהמדינה תטען לדין אחד לכל קהל המתדיינים ולדין אחר לעצמה שעה שאין באמתחתה טעם מיוחד כהוראת סעיף 63 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") הקובעת כי: "ייצוג בעל דין בבית המשפט לתביעות קטנות ע"י עורך דין יהיה רק ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשות שלי ע.ר.). טענה המדינה כי יש להתיר לה הייצוג בהתאם לסעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין, תשי"ח- 1958) לפיו: "בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו". המדינה סומכת טענותיה על סעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א- 1981 לפיו: "נציג היועץ המשפטי לממשלה" הינו "מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות נציגו או בא-כוחו". לדידי, כאמור בהחלטת הייצוג, אין הכרח כי הסמכת "נציג" על ידי היועץ המשפטי לממשלה תהיה בהכרח לנציג עם השכלה משפטית. עמדתי, מבוססת על שני העקרונות העיקריים הנהוגים בבית משפט לתביעות קטנות; עיקרון העדר ייצוג משפטי של בעלי הדין ועיקרון האיזון והשוויון בין בעלי הדין. יש לזכור כי מטרת הקמתו של בית משפט לתביעות קטנות הינה להנגיש את מערכת המשפט לאזרח ולא להיפך. טענת המדינה להחלת דין שונה בעניינה כאשר אין הוראת חוק אחרת אינה יכולה לעמוד [ראו רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ; [ (17.03.2009)]. בהחלטת הייצוג הפנייתי לנימוקים נוספים. ראשית, אין לאפשר למדינה יתרון בניהול ההליכים בבית משפט לתביעות קטנות. שנית, אמנם סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי מסדיר דין כללי באשר לשאלת ייצוג המדינה בערכאות השונות ובהליכים השונים, ואולם סעיף 63 לחוק הינו דין ספיציפי המסדיר את ייצוגם של בעלי דין בבית משפט לתביעות קטנות, שהינו בית משפט הנהנה ממעמד מיוחד. שלישית, סעיף 3 לחוק הפרשנות מציין מפורשות "מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו להיות נציגו או בא - כוחו;", משמע אין הכרח כי נציג המדינה יהיה דווקא נציג עם ידע משפטי ולמדינה יש את היכולת להיות מיוצגת, בבית המשפט לתביעות קטנות, גם על ידי נציג שאינו עו"ד או משפטן. רביעית, מדובר בתביעה בגין אירוע קונקרטי שהתרחש ביום 21.4.2011 ולכן אין אין צורך שהמדינה תשקול לעמוק "אינטרסים ציבוריים שונים" ואין צורך, במקרה הקונקרטי, לבחון את האינטרס הציבורי הכולל. במהלך שנת 2008, חזרה וחוותה דעתה ולא בפעם הראשונה, נציבת תלונות הציבור על השופטים, השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג - כהן באשר לייצוג בתביעות קטנות וציינה כי: "בית המשפט לתביעות קטנות הוא מעוזו של האזרח מן השורה שנדרש לו בסכסוכים מחיי היומיום בעניינים אזרחיים פעוטים יחסית. בית משפט זה מהווה עבור אזרחים רבים את כרטיס הביקור של המערכת, שעבור חלק הארי מביניהם זו להם הפעם הראשונה והאחרונה בבית המשפט. על בית המשפט לשמור על קיומן של ההוראות המיוחדות שנקבעו לניהול ההתדיינות בערכאה זו בכלל, ובפרט בכל הנוגע לייצוג ולשמירה על השוויון בין המתדיינים בפניו" [חוות דעת 7/08 "ייצוג בבית משפט לתביעות קטנות (תוספת)" 2008]. יתר נימוקיי לאי התרת הייצוג מפורטים בהחלטת הייצוג. עוד יצוין, כי ביום הדיון משהתייצבה מתמחה מטעם המדינה ומשדחיתי בקשת המדינה להיתר ייצוג ע"י מתמחה, סברתי, כי ראוי ונכון בנסיבות העניין לדחות הדיון למועד אחר, מתוך מטרה לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה למנות נציג מטעמו (הכוונה לנציג שאינו מתמחה או משפטן), שייצג את המדינה בהליך זה, אולם המדינה עמדה על כך שהדיון יתקיים ללא ייצוג כלל (פרו' מיום 22.01.2012 עמ' 15 ואילך). משהתייצב לדיון מנהל המחלקת האזרחית בפרקליטות מחוז הדרום, עו"ד אלון דפנה, לדיון בתיק בו ניתנה החלטת הייצוג, ציין כי המדיניות של ב"כ היועץ המשפטי לממשלה הינה, שלא להסמיך נציג מטעמו לייצג את המדינה, למעט פרקליטות מחוז דרום או עורך דין מטעמה, ובלשונו: "העמדה היא שכרגע לא יוצאו יפויי הכח פרטניים לעובדי מדינה שאינם משפטנים". חרף עמדתו של עו"ד דפנה עדיין סברתי שראוי היה לדחות הדיון לצורך הסדרת הייצוג, אולם עו"ד דפנה ציין שוב כי אין צורך לדחות הדיון, מהטעם שככל שהדיון יידחה לא יהיה נציג שאיננו משפטן, אשר יוסמך לייצג את המדינה וזאת לאור מדיניות היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד דפנה, הוסיף וציין, כי ככלל עמדת המדינה שאינה יכולה להיתבע בתביעות קטנות, מאחר ואין מדובר בתובענות צרכניות, אלא בתובענות שלרוב תוקפות שיקול דעת כזה או אחר. לבסוף ציין עו"ד דפנה, כי המדינה תמתין למתן פסק דין על מנת להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה ועל החלטות הביניים שניתנו בבקשות שלעיל. תמהני על עמדת המדינה שעה שיש בסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה היכולת להסמיך מטעמו נציג שאינו עו"ד/ ו/או מתמחה/ ו/או משפטן. עמדת המדינה, לפיה ככלל המדינה אינה יכולה להיתבע בתביעות קטנות מאחר ואין מדובר בתביעה צרכנית אינה נראית לי, וזאת משום שהתביעה שבפניי אינה עוסקת כלל בשיקול דעת מנהלי של פקיד זה או אחר, המדובר על תביעה בעילה נזיקית, בגין אי עדכון ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ במחשב משטרת הגבולות - הא ותו לא. סעיף 60 (א) (1) לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט לתביעות קטנות לדון בכל "תביעה אזרחית" שהגיש יחיד "לתשלום סכום שאינו עולה על 31,900 שקלים חדשים", וזאת ללא קשר באם התביעה מתבססת על עילה צרכנית. בנוסף, מוסמך בית המשפט לתביעות קטנות לדון גם בעניינים צרכניים, לפי סעיף 60 (א) (2) לחוק בתי המשפט. בענייננו, כאשר התובע הגביל את תביעתו לסך של 12,000 ₪, לפי סעיף 60 (א) (1) לחוק בתי המשפט, לא קיימת כל הגבלה בעניין סמכותו של בית המשפט לדון בתביעה שלפניו. בסופו של יום, עמדתה של המדינה הובאה בפני בית המשפט, באמצעות הרב דהאן, מזכיר בית הדין הרבני. תיק זה ממחיש דווקא את הצורך, מדוע יש לאפשר לנציג המוסמך מטעם המדינה, מהמשרד הרלוונטי הנוגע בדבר, לייצגה בהליך של תביעה קטנה. בענייננו הרב דהאן הינו הגורם המוסמך שטיפל "בזמן אמת" בביטול צו העיכוב מול משטרת הגבולות, הרב דהאן הינו מזכיר בית הדין הראשי של בית הדין הרבני בבאר שבע והוא בקיא בנהלים להוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ במסגרת הליכי גירושין. משלב זה אעבור להכרעה בתיק שבפניי. דיון והכרעה: 12. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם וממכלול נסיבות העניין, סבורני, כי יש לקבל את התביעה בחלקה. התביעה שבפניי נסובה על טענת התובע, לפיה הנתבעת התרשלה כאשר לא ביטלה את צו עיכוב היציאה מהארץ. המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה, האם יש להטיל אחריות על הנתבעת בגין הנזקים שנגרמו לתובע שעה שהנתבעת לא ביטלה את הצו. יצויין כי חרף הסתירה בין האמור בכתב התביעה כאשר התובע ציין כי ההופעה הראשונה נקבעה, ליום 21.04.2011 בשעה 12:00, ואילו בעדותו בבית המשפט ציין כי ההופעה הראשונה נקבעה, ליום 22.04.2011 בשעה 12:00, עדותו של התובע הייתה מהימנה עלי. התובע בעדותו ציין כי נפלה טעות בציון מועד ההופעה ומצאתי להאמין לדבריו ולקבל את הסבריו. מכל מקום התובע ציין כי בעקבות המחדל באי ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ הפסיד תשלום שכר עבור ההופעה הראשונה בסך של 1,500 $ ארה"ב. התובע צירף אסמכתאות לביסוס טענותיו וביניהן צירף את כרטיס הטיסה השלישי, לפיו יצא את הארץ בטיסה שנקבעה ליום 21.04.2011 בשעה 23:35. התובע צירף קבלה בגין ההופעה השנייה בסך של 1,200$ וציין כי ההופעה הראשונה בוטלה בשל אי הגעתו. הרב דהאן הודה בהגינותו כי אי ביטול צו העיכוב, מהווה תקלה. בתחילה ציין, כי מדובר היה ב"בעיה מחשובית" ולאחר מכן אישר שלא בדק לעומק אם המדובר ב"תקלת אדם" או ב"בתקלת מחשב", וכך ציין: "בית הדין הורה על ביטולו משום מה, לא נקלט במשטרת הגבולות...הגעתי לבית הדין, ביטלתי את צו העיכוב היציאה, והתובע יכל להגיע בחזרה לנתב"ג. הסיבה שזה לא נקלט היא לעניות דעתי, תקלת מחשב". לאחר שנשאל בעדותו האם נעשתה בדיקה במקרה הקונקרטי, כיצד צו העיכוב לא בוטל השיב הרב דאהן כי: "אני אומר שאני מעריך שזו תקלת מחשב לא בדקתי את זה". בהמשך עדותו ציין: "אני מסכים שזו תקלה. נראה לי שכן". בנסיבות המקרה שבפניי נחה דעתי כי היה על הנתבעת לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ לפני מועד האירוע נשוא התובענה. בענייננו, אין חולק כי בוטלה העילה להוצאת צו עיכוב היציאה מהארץ, לפיכך היה על הנתבעת לוודא כי צו העיכוב שבשעתו הוצא כדין - בטל ומבוטל. יש לזכור כי אנו מצויים בעידן שלאחר "המהפכה החוקתית" אשר חולל חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וכי הוצאת צו עיכוב יציאה מהארץ הינו צעד קיצוני הפוגע מהותית בזכות יסוד של אדם לחופש התנועה, לפיכך על הרשויות השונות מוטלת החובה ובכלל זה על הנתבעת להקפיד הקפדה יתירה ולוודא, כי צו עיכוב שבוטל אינו רשום במשטרת הגבולות, אף בבדיקה מבעוד מועד מול הגורמים הרלוונטיים, על מנת למנוע תקלות מהסוג שבפניי. אני דוחה את ניסיון הנתבעת לייחס לתובע אחריות כלשהי לאי יציאתו מהארץ, לפיו היה עליו להצטייד בטופס ידני לביטול צו העיכוב, גם לטיסה נשוא התובענה. הכיצד יעלה על הדעת שאזרח מן השורה יצטרך להצטייד כל אימת שהוא חפץ לצאת את הארץ, בטופס ביטול צו עיכוב שהוצא כנגדו במסגרת הליכים משפטיים כלשהם. ודוק, בעניינינו אין חולק שהתובע יצא את הארץ בחודש פברואר 2011, כחודשיים לפני האירוע דנן ולא נתקל בסירוב יציאתו, לפיכך הנחת התובע, לפיה צו העיכוב בטל ואינו עוד רלוונטי - הייתה סבירה בנסיבות העניין. סיכום: 13. לאור כל האמור לעיל, שוכנעתי כי במקרה דנן הנתבעת לא פעלה לביטול צו העיכוב ובכך התרשלה. לפיכך על הנתבעת לשאת באחריות מחדלה ולפצות את התובע בגין נזקיו. כאמור התובע העמיד תביעתו בסך של 12,000 ₪ בשל נזקים ישירים ועקיפים שנגרמו לו כמפורט בראשי הנזק המצוינים בסעיף 9 לעיל. בנסיבות העניין לאחר שהתרשמתי לחיוב מעדותו של התובע, מצאתי לנכון לפסוק לו 1,200 $ ארה"ב [שער דולר יציג ליום 21.04.2011 עפ"י פרסום באתר בנק ישראל 3.4050 ובסה"כ - 4,086 ₪], בדומה לשיעור השכר שקיבל ביחס להופעה השנייה, וזאת בשל כך שלא הומצאה כל אסמכתא בכתב להוכיח שבגין ההופעה הראשונה הוא היה אמור להשתכר שכר גובה יותר. בנוסף, מצאתי לפסוק לתובע 1,000 ₪ בגין עגמת הנפש והוצאות נסיעה שנגרמו לתובע (משדה התעופה בן גוריון לבית הדין הרבני בבאר שבע וחזרה). משהתובע לא הרים את הנטל להוכחת יתר הנזקים - דינן להידחות. מכל המקובץ, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 21 ימים מעת קבלת פסק הדין סכום של 5,086 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (18/5/2011) וכן הוצאות משפט בסך של 500 ₪ [וזאת בנוסף להוצאות שנפסקו בהליכי הביניים]. עיכוב יציאה מהארץגירושיןצווים