השופט א' רובינשטיין: א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט פוגלמן, בתפקידו אז) מיום 13.8.09 בע"א 1860/09, בגדרו נדחה ערעור על החלטת רשם בית המשפט (השופט זמיר, בתפקידו אז) מיום 21.6.09 (בש"א 11515/09) למחיקת בקשה לביטולו של צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגד המבקש. עובדות והליכים ב.ביום 7.4.09 הגישה המשיבה בקשה לביצוע שטר בסך 2,350,504 ₪, עליו היה המבקש חתום כערב. ביום 20.4.09, בטרם הוגשה התנגדות לביצוע השטר, הוציא רשם ההוצאה לפועל (הרשם ביטון) לבקשת המשיבה צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש. בהחלטה מיום 14.5.09 (הרשם לכנר) נדחתה עתירת המבקש לביטול הצו, בנימוק כי יציאתו את הארץ עלולה לסכל את ההליך נגדו. נקבע, כי גובה החוב מזה, והעובדה שמרבית עסקיו ובני משפחתו של המבקש נמצאים בחו"ל מזה, מגבירים את החשש כי לא ישוב לארץ. מנגד נאמר, כי בהתקיים תנאים וביניהם הפקדת ערבות בנקאית, תשלומים חודשיים על חשבון החוב והעמדת שלושה ערבים, יבוטל צו עיכוב היציאה. כלפי החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט השלום, בגדרה התבקש בית המשפט להורות על ביטול צו היציאה ללא תנאים, ולחלופין להקל בהם. בית המשפט (השופט מ' סובל) דן בבקשת רשות הערעור כערעור, ובפסק דין מיום 31.5.09 (רצ"פ 2/09) דחה את הערעור על מרבית מרכיביו. נקבע, כי החלטת הרשם למתן הצו באה במסגרת שיקול הדעת שניתן לו בסעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל, והיא סבירה בנסיבות. עוד נאמר, כי התנאים לביטול הצו סבירים אף הם, אולם תנאי התשלום החודשי (בסך 20,000 ₪ ) הוסר, הואיל וטרם נערכה למבקש חקירת יכולת. ג.ביום 20.5.09 הגיש המבקש התנגדות לביצוע השטר, במסגרתה טען בין היתר כי המשיבה נהגה כלפיו בחוסר תום לב ובניגוד להסכמים והבנות מוקדמים. רשמת ההוצאה לפועל (הרשמת דהן) החליטה (החלטות מיום 20.5.09 ו-25.5.09) לעכב את הליכי ההוצאה לפועל עד למתן החלטה בבית המשפט המחוזי, אליו הועבר התיק מטעמי סמכות עניינית. רשם בית המשפט המחוזי מחק בקשה נוספת של המבקש לביטול צו עיכוב היציאה, בנימוק כי העניין נדון בפני ערכאות קודמות, וכי הבקשה נועדה לעקוף את ההחלטה או לערער עליה ללא טעם ראוי. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי (במקביל הוגשו בקשות נוספות - שנדחו גם הן - לביטול הצו או להגמשת התנאים). ד.בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש. נקבע, כי התקיימו התנאים למתן צו יציאה מהארץ בהתאם לתקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. באשר לחשש הימלטותו של המבקש לצמיתות או לזמן ממושך נקבע: "במקרה דנן קיימת הצטברות של נסיבות, אשר עשויות להצביע על קיומו חשש ובכלל זה: שיעורו הגבוה של החוב הנטען; העובדה כי המערער התגורר מחוץ לישראל במשך תקופה ממושכת (למעלה מ-10 שנים), עד שהחליט לחזור עם משפחתו לארץ בשנת 2007; העובדה שהן המערער, הן אשתו אוחזים בדרכונים זרים, לרבות העובדה כי משפחתם - הורי המערער והורי אשתו של המערער - מתגוררים בחו"ל; מעורבותו של המערער בפעילות עסקית בחו"ל, והעדר נכסים בארץ". עוד נאמר, כי נשמר בנסיבות איזון ראוי בין האינטרסים השונים - חרות המבקש מזה ושמירה על המשך ההליך המשפטי מזה. באשר לתנאים להסרת הצו נקבע כי ככלל הם סבירים ומידתיים, אולם בית המשפט המחוזי הקל במעט, והפחית את מספר הערבים הנדרש לשניים במקום שלושה. בקשת רשות הערעור ה.בבקשה הנוכחית נטען בין היתר, כי צו העיכוב הוצא לפני למעלה מחמישה חודשים, בעוד התביעה (התנגדות לביצוע שטר שהפכה לתביעה בסדר דין מקוצר) עתידה להתברר רק בחודש מארס 2010. בינתיים, כך נטען, נגרמים למבקש נזקים כלכליים נוכח היעדר מקור פרנסה, ולא הופקדה ערובה להבטחת נזקיו. הוסף, כי במתן צו כאמור יש לבחון את מכלול הנסיבות, וביניהן עוצמת החשש לעזיבה לצמיתות וסיכויי הצלחת התביעה. הוטעם, כי המבקש יצא בעבר פעמים רבות את הארץ ושב כשנדרש לכך על ידי בית המשפט; הוסף כי העובדה שמרכז חייו בארץ, מפריכה גם היא את החשש להימלטות, כי ההחלטה לאסור עליו לצאת מהארץ אינה מידתית, וכי אין בידי המבקש לעמוד בתנאים שהושתו עליו לצורך הסרת הצו. ו.ביום 11.10.09 נתבקשה תגובת המשיבה באשר להפקדת הערבות מטעמה להבטחת נזקי המשיב. בתגובתה מיום 28.10.09 הביעה המשיבה התנגדות להפקדת ערבות כאמור, ובין נימוקיה ציינה כי נושא זה לא הועלה בערכאות הקודמות; כי המבקש אדם אמיד, ואין חשש שצו העיכוב יביאהו למצב כלכלי קשה; וכי ההחלטה אם לצאת מן הארץ תלוייה בו ובקיום התנאים. כן הוסף נימוק משפטי, לפיו אין נדרשת הפקדת ערבות או ערבון מצד הזוכה בהליכי הוצאה לפועל. מנגד נעתרה המשיבה להפקדת התחייבות עצמית בקופת בית המשפט, ללא התחייבות להפקדת ערבון. הכרעה ז.לאחר העיון החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשת רשות הערעור כאילו הוגש ערעור בעקבות הרשות שנתנה, ולקבל את הערעור באופן חלקי באשר לסוגיית הערבות להבטחת נזקי המבקש, כפי שיבואר להלן. החלטתי לעשות כן כדי להעמיד נושא הערובה על מכונו בכגון דא. אולם תחילה אתייחס לעיקרה של הבקשה, קרי באשר להחלטה על הוצאת צו עיכוב יציאה נגד המבקש. צו עיכוב יציאה ח.כפי שצויין מעלה עניינו של המבקש נדון לכל הפחות שש פעמים בערכאות שונות - אם לא למעלה מזה - בכולן הוחלט להותיר את הצו על כנו. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי, לא כל שכן שעה שבפועל עסקינן בגלגולים נוספים, תינתן רק במקרים המעלים שאלה משפטית או ציבורית חשובה אשר "חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128). אין מקרנו נופל בגדרם של כאלה. אכן, צו עיכוב יציאה מהארץ הוא "סעד קיצוני, שמשמעותו המעשית היא הגבלה חמורה על חופש התנועה של הנתבע, העלולה לגרום לו לפגיעה בזכות חוקתית מהמעלה הראשונה" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 584 (מהדורה עשירית, 2009); ; ראו גם מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מה' 15, 2007) 879; ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, 2008) 56-55), אולם סעד זה, ככל סעד זמני אחר, נועד להבטיח את המשך ההליך המשפטי ככל שייראה לערכאה המבררת. ככלל, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה במתן סעד זמני, מלבד מקרים חריגים - והדבר יפה גם לענייננו (רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו, פ"ד נה(2) 307; רע"א 9877/08 טרוים נ' גאידמק (לא פורסם)). ט.ולגופו של עניין: משהוגשה התנגדות לקיום השטר אין הוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו חלות עוד, ובמקומן חלות תקנות סדר הדין האזרחי (ראו ד' בר-אופיר הוצאה לפועל-הליכים והליכות (מהדורה שישית, עדכון מס' 4 2007) 728). לכך נשוב להלן. באשר למתן צו עיכוב יציאה מהארץ, חלה תקנה 384 שזה לשונה: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א', ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המשיב, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין; היה המשיב תושב חוץ, לא יינתן נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא בנסיבות וחריגות ומטעמים מיוחדים שיירשמו". בית המשפט קמא קבע, כי יסודות אלה התקיימו בנסיבות, ואין לי בכל הכבוד אלא להסכים לקביעה זו. אמנם עסקינן בצו עיכוב יציאה, אשר דרישת השכנוע בקבלתו גבוהה יותר משל סעד זמני אחר (עניין טרוים, בפסקה ח והאסמכתאות שם), אולם הראיה שדרושה להוכחת חשש סביר להימלטות אינה חייבת להיות ישירה, אלא יכולה להיות חלק ממערכת של ראיות נסיבתיות (ר"ע 558/85 אילין נ' רוטנברג, פ"ד מ(1) 553). כמצויין מעלה, בית המשפט המחוזי תיאר מערכת עובדתית רחבה המצביעה על היתכנות סבירה אם לא למעלה מזה, ליציאת המבקש מן הארץ לצמיתות או לתקופה ארוכה. אוסיף, כי העובדה שמשפחתו הגרעינית של המבקש עודנה בארץ אינה מקהה את החשש לעזיבת הארץ באופן שיכביד על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין, הואיל והעתקת מקום מגוריה של המשפחה בעתיד איננה בלתי אפשרית. עוד אוסיף, כי מדובר בחוב גבוה למדי שרובו המכריע טרם נפרע, ולמבקש אין נכסים בארץ להיפרע מהם בעתיד. כל אלה, כך נדמה, מחייבים את נוכחות המבקש בארץ ואינם מאפשרים ביטולו של הצו. ערבות להבטחת נזקי המבקש י.חרף האמור מעלה, כי הוצאת הצו יסודה בדין, סבורני כי היה על בית המשפט להידרש לנושא הערבויות להבטחת נזקי המבקש. אעיר, כי בתגובתה נתפסה המשיבה לכלל טעות, משסברה כי המקרה הנוכחי חוסה תחת חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו. ואכן, בחוק ההוצאה לפועל אין הוראה המסמיכה את ראש ההוצאה לפועל להורות על מתן ערבות כאמור. ייתכן, מבלי לטעת מסמרות, כי אין זו השמטה מקרית, ובמקרים כגון אלה אין מקום לדרישת ערבות לטובת החייב (בר אופיר, בעמ' 374; לעומת זאת ראו בר"ע 7208/93 וייסגלס נ' וייסגלס, פ"ד מח(4) 529). ואולם משהוגשה בקשת רשות להתגונן חל סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, המורה: "לענין הדיון בבית המשפט רואים את ההתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר לפי תקנות סדר הדין האזרחי". הוא הדין באשר למתן סעדים זמניים. כאשר נתבקשו סעדים כאמור לאחר הגשת התנגדות, יחולו תקנות סדר הדין האזרחי, ובאשר לסעד עיקול זמני יחולו הוראות ייחודיות שבפרק העוסק בסדר דין מקוצר (תקנה 207). אך כאשר ניתן סעד זמני בהליך ההוצאה לפועל, יעמוד הסעד בעינו "כל עוד לא החליט בית המשפט אחרת" (תקנה 108(ג) לתקנות ההוצאה לפועל). למקרה שלפנינו, שעניינו בקשה לביטול סעד שניתן טרם הגשת התנגדות, לא הותאם, ככל הנראה, הליך פרוצדורלי מפורש בחוק או בתקנות. הסעד ניתן מתחילה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, אולם הבקשה לביטולו הוגשה לפני ערכאה הנשלטת על-ידי תקנות סדר הדין האזרחי. בסופו של יום, כך דומה, על בקשה זו להידון בכפוף לתקנות סדר הדין האזרחי ובהתאם להוראות המצויות בהן, כדי להחיל על הנתבע את מכלול ההגנות שמקנות לו התקנות. י"א.עסקינן איפוא בהוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי, ולענייננו מפנות תקנות 384 ו- 385, לתקנה 364 שזה לשונה: "בית המשפט לא יתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית... וכן ערבות מספקת, להנחת דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו". להפקדת ערבות זו חשיבות רבה מטעמים שונים, שביניהם שיפוי הנתבע (הוא המבקש בענייננו) בנזקים עתידיים (ע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח (2) 645), המאמץ להבטיח כי סעד זמני לא יינתן כלאחר יד, ועריכת איזון ראוי בין אינטרסים שונים של בעלי הדין (גורן, בעמ' 527; ראו גם קשת 826-825, 890-889; לוין 196-195). לאחר כניסתו של תיקון מס' 6 לתקנות סדר הדין האזרחי לתוקף, על בית המשפט לוודא כי יתקיימו התנאים שבדין, ובהם התחייבות עצמית וערובות מתאימות עם מתן סעד זמני לטובת הנתבע. דומה, כי חובה זו מקבלת משנה תוקף מקום בו מתבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ- סעד הפוגע בזכות החוקתית של חופש היציאה מישראל המעוגנת בסעיף 6 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. יצויין, כי מתקין התקנות קבע במסגרת תיקון מס' 6 כללים מחמירים באשר למתן צו עיכוב יציאה, כגון התנייה בסכום תביעה מינימלי; דרישה, כי היעדרו של המבקש לענייננו יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או ביצוע פסק הדין; כללים אלה אינם מצויים בסעדים זמניים אחרים, כגון צו לעיקול זמני (ראו ד' שורץ סדר דין אזרחי-חידושים, תהליכים ומגמות 451-450 (תשס"ז)); לשיטת המחבר, השוואה זו "משקפת את ההבדל בגישתו של מתקין התקנות לערך של חרות התנועה לעומת הערך של זכות הקניין", ולערך החרות ניתנת עדיפות על פני ערך הקניין. סבורני כי מסקנה זו מחדדת את חשיבות מתן הערובה בהליך של צו עיכוב יציאה, וזאת להבטחת נזקיו של הנתבע, לענייננו המבקש. י"ב.עיינתי בהכרעות הקודמות בנידון דידן ולא מצאתי התייחסות לנושא הערבות, אף שבערעור לפני בית המשפט המחוזי נתבקש מפורשות. בית המשפט רשאי אמנם- על פי הסיפה לתקנה 364- לפטור את המבקש מהמצאת ערבות, אולם בתנאי שהדבר "צודק וראוי ומטעמים מיוחדים שיירשמו". בשלב זה אומר רק, כי אף שהתביעה נראית מבוססת על פניה וחרף גובה החוב, לא נבחן במקרה דנא קיומם של תנאים לפטור מערבות - עניין שיש לו משנה חשיבות נוכח טענת המבקש בדבר הנזק שנגרם ושיגרם לו בגין הוצאת הצו. כן אין בידי לקבל לעת הזאת, ובמסגרת הליך זה, את הצעת המשיבה להפקדת התחייבות עצמית. ראשית, התקנה מחייבת מתן ערבות או ערבון מלבד התחייבות עצמית הניתנת כמעט באופן מנדטורי, כחלק מתנאי הסף לבקשה (ראו שורץ, בעמ' 466); יתרה מזאת, אין בהתחייבות עצמית לבדה כדי לעלות לכלל בטוחה ממשית להבטחת נזקי הנתבע. בית משפט זה נדרש לסוגייה זו בהקשר אחר, של פטור מערבון בהליך ערעורי (בש"א 5385/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה (לא פורסם); שם צויין, מפי השופט גרוניס, כי הסתפקות בהתחייבות עצמית תחול "במקרים חריגים ביותר", ובהתקיים שני תנאים עיקריים: האחד, מקום בו הגוף המבקש פטור הוא בעל "גב" פיננסי איתן, והשני, כאשר מוכח כי בעל הדין לא יערים קשיים כשיידרש להשיב את ההוצאות. איני רואה במסגרת דיון זה להכריע האם יפים מבחנים אלה גם במקרה כגון דא, אולם ההיקש בין המקרים מלמדנו, כי לא בנקל תתאפשר התחייבות עצמית במקומה של ערבות מתאימה. סוגיה זו, כמו גם טענותיה של המשיבה באשר להתנהגות המבקש ומצבו הכלכלי, ראוי שיתבררו בערכאה הדיונית. י"ג.נוכח האמור סבורני כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי, התיק יוחזר לרשם בית המשפט המחוזי שידון בה כבקשה וסעד זמני במסגרת התביעה בסדר דין מקוצר, לשם בחינת סוגיית הערבות לטובת המבקש בגדרי צו עיכוב היציאה נגדו. אין בכך כדי לטעת כל מסמרות באשר לתוצאה, אם באשר לחריג שבסיפה תקנה 364(א) ואם באשר לגובה הערבות, אם יוחלט עליה. למען הסר ספק, צו העיכוב יישאר בתוקפו עד להחלטה נוספת בידי הרשם. על הדיון לעניין זה להיערך בהקדם האפשרי. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. השופט י' דנציגר: אני מסכים. הוחלט כאמור כפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. עיכוב יציאה מהארץצוויםערבות