אני דוחה את טענת החייב, כי דינו כדין כל אדם אחר שזכותו לצאת את הארץ באופן חופשי וכי ניתן לשלול זכות זו רק בשים לב לזכות המוקנית הזו. מעמדו של הנמצא בהליכי פשיטת רגל שונה לחלוטין. אין לאדם הנמצא בהליכי פשיטת רגל זכות מוקנית לצאת את הארץ, ועליו להביא נימוקים מספיקים לכך. אם רוצה החייב שלא יוטלו עליו מגבלות כאלה, ישלם את חובותיו ופשיטת הרגל תסתיים. החייב טוען שהוא מבקש להאריך הסכמה קודמת על יציאתו מהארץ. ההסכמה היתה לתקופה שחלפה, ולכן אין מדובר בהארכה. החייב טוען כי עצם שמירת מקום עבודתו היא תועלת לנושים המצדיקה ביטול צו עיכוב יציאה מהארץ. זאת, משום שעיסוקו הקבוע הוא תיירות חוץ ובגילו (55) לא ימצא בקלות עבודה אחרת. לא שוכנעתי שנסיעתו חיונית לעבודתו, במיוחד לאור העובדה שהצליח לעבוד משך כשנה בלי לצאת לחו"ל. אילו היה החייב מציע תשלום של 4,000 ₪ היום והגדלה משמעותית של התשלום החודשי, אפשר שהיה בכך כדי להצדיק ביטול עיכוב יציאה מהארץ לצורך יציאה לכנס, אבל החייב טוען שאינו יכול לעמוד בכך. לפיכך, בהעדר הצדקה לביטול עיכוב היציאה מהארץ אני דוחה את הבקשה. עיכוב יציאה מהארץצוויםפשיטת רגל