הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"ע 1003/90 (בקשה 837/91) ובת"ע 168/91 (בקשה 904/91), שניתנו ביום 9.7.91. במקביל להודעת הערעור הגיש המערער גם בקשה לקבל רשות ערעור (רע"א 3707/91) משום זהירות ומתוך סברה שייתכן שהיא מיותרת. אם היא אינה מיותרת, ביקש המערער לדון ברשות הערעור כבערעור עצמו. 2. העובדות הדרושות לענייננו הן כדלקמן: ביום 14.10.90 הגישה המשיבה הראשונה (להלן - המשיבה) לבית המשפט המחוזי בירושלים, בת"ע 1003/90, בקשה למתן צו קיום צוואה, שנערכה ביום 12.6.90 (להלן - הצוואה המאוחרת), על-ידי המנוחה שפרה שאולוב. ביום 24.10.90 צורפה לבקשה תעודת פטירה על שם שפרה שאולוב בת אברהם. מספר תעודת הזהות של הנפטרת המופיע בתעודה הוא 1638550. בעקבות הבקשה פורסמה בשני עיתונים וברשומות הודעה, כנדרש בתקנה 303 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ההודעה פורסמה בעיתונים "מעריב" ו"דבר" ביום 1.11.90 ובילקוט הפרסומים ביום 8.11.90. שם המנוחה בכל ההודעות הופיע כשפרה שאולוב. ביום 27.11.90 הגישה המשיבה בקשה לתיקון טעות בעניין שם המנוחה ומספר תעודת הזהות שלה, ועל-פיה התבקש בית המשפט לשנות את שם המנוחה משפרה שאולוב דבר התיקון לא פורסם בכל עיתון שהוא, וכן לא פורסם בילקוט הפרסומים. ביום 14.12.90 נתן בית המשפט המחוזי בת"ע 1003/90 צו קיום לצוואתה המאוחרת של המנוחה שפרה רחמינוב (שאולוב), בעלת תעודת זהות 016684177. הנהנית על-פי הצוואה המאוחרת היא המשיבה, אחותה של המצווה, המתגוררת בבוכרה. המשיבה מיוצגת על-ידי בתה המתגוררת בירושלים. ביום 24.2.91 הגיש המערער, בת"ע 168/91, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בקשה למתן צו קיום לצוואה שנערכה ביום 20.11.89 (להלן - הצוואה המוקדמת) על-ידי המנוחה רחמינוב שפרה, בעלת תעודת זהות 1668417. דבר הגשת הבקשה פורסם כנדרש על-פי תקנה 303 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי. ביום 15.4.91 נתן בית המשפט המחוזי צו לקיום הצוואה המוקדמת, ובו הכריז, כי צוואתה של המנוחה רחמינוב שפרה, בעלת תעודת זהות 1668417, היא בת תוקף. הנהנה על-פי הצוואה המוקדמת הוא המערער, אחיה של המצווה. לגירסתו של המערער, קיומם של שני צווי הקיום נתגלה לאחר שהם נשלחו לחברת "עמידר" על-מנת לרשום את מלוא הזכויות בדירה של המנוחה בשכונת נוה יעקב, המהווה חלק מן העיזבון, על שם שני היורשים השונים, המערער והמשיבה. כאשר התגלה הדבר, הגישה המשיבה בקשה (837/91) לביטול צו הקיום המאוחר, ואילו המערער הגיש בקשה (904/91) לביטול צו הקיום המוקדם. הדיון בשתי הבקשות התקיים ביום 9.7.91. בית המשפט קיבל את בקשתה של המשיבה (837/91) וקבע, כי יש לבטל את צו הקיום מיום 15.4.91 (הצו המאוחר) - "הן משום שהקיום המאוחר ניתן לאחר שניתן כבר צו קיום על צוואה אחרת בתאריך קודם, והן משום שלכאורה מדובר על אותה מצווה". יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי הביטול נעשה מטעם זה בלבד, ואם לדעת המערער יש לבטל גם את צו קיום הצוואה מיום 14.12.90, "יש לדון על כך בנפרד". לעומת זאת, דחה בית המשפט את בקשת המערער (904/91) לביטול צו קיום הצוואה מיום 14.12.90, שנסמכה על סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. סעיף 72(א) קובע כי - "בית המשפט שנתן... צו קיום, רשאי, לפי בקשת מעונין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו..." (ההדגשה שלי - מ' ש'). לגישת בית המשפט: "העובדה היחידה המועלית בתצהיר לביטול הצו... היא אחת ויחידה בכך שתעודת הזיהוי אשר כתובה בצוואה שקויימה אינה תעודת הזיהוי של המצווה, וזאת על-פי צו הקיום עצמו. הטענה הנ"ל הובאה בפני בית המשפט לפני מתן צו הקיום, ובית המשפט בהחלטה מיום 28.11.90 התייחס לשוני במספר תעודת הזהות הרשום בצוואה ולמרות שוני זה קיים את הצוואה ביום 14.12.90. מכאן יש להסיק שאותה עובדה יחידה שאותה טוען בא כוח המבקש כיום היתה גם היתה בפני בית המשפט בזמן מתן צו הקיום" (ההדגשה שלי - מ' ש'). עוד הוסיף בית המשפט, כי בקשת ההתנגדות הייתה צריכה להיעשות בתוך המועד הקבוע בתקנה 303 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי (שבועיים מיום הפירסום), ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד זה, לא היה כל מקום להתייחס לבקשה. על כך הערעור ובקשת רשות הערעור שלפנינו. 3. טענותיו של המערער הן שתיים: האחת, כי עובר למתן צו קיום הצוואה המוקדם לא הונחה לפני בית המשפט כל תשתית עובדתית או ראייתית נאותה, המראה כי צו הקיום המתוקן (שניתן על שם רחמינוב שפרה, (VOID) או צו שניתן לביטול (VOIDABLE), ועל כן יש לבטלו. השנייה, וזו טענתו העיקרית של המערער, היא, כי הייתה חובה על המשיבה לפרסם את הבקשה המתוקנת לקיום הצוואה. משלא עשתה כן, אין כל תוקף לצו הקיום ויש לבטלו, שכן המשיבה לא מילאה אחר תקנה 303 לתקנות סדר הדין האזרחי. 4. תחילה נדון בבקשה המקדמית למתן רשות לערער. פסקנו בעבר, כי: "סעיף 152 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, קובע את סוגי ההחלטות של בית המשפט בענייני ירושה, שעליהן ניתן לערער בזכות. ראשיתו של הסעיף מונה רשימה סגורה של החלטות, אשר עליהן הערעור הוא בזכות. החלטות אלו הן החלטות הניתנות לפי סעיפים 61, 63, 66, 72, 111, 119 ו-120 לחוק הירושה. כל החלטה אחרת, אשר אינה מצוינת ברשימה זו, ניתנת לערעור ברשות בלבד, כאמור בסיפא של סעיף זה...". ראה ע"א 756/87, רע"א 407/87, בש"א 231/87 ורהפטיג ואח' נ' עיזבון המנוחה חיה נוי (גינזבורג) ז"ל ואח' [1], בעמ' 478. לפיכך יש לבדוק, אם ההחלטות נושא הערעור שלפנינו נופלות בגדר אחד הסעיפים המנויים בסעיף 152 לחוק הירושה, המאפשר ערעור בזכות. כפי שצוין, בקשה 837/91 של המשיבה בבית המשפט המחוזי התקבלה, ובית המשפט החליט לבטל את צו קיום הצוואה מיום 15.4.91. ביטול זה נעשה מכוחו של סעיף 72 לחוק הירושה; ולפיכך, לגבי ההחלטה הזו קמה למערער זכות ערעור לפי סעיף 152 הנ"ל. גם לגבי הערעור על ההחלטה בבקשה 904/91 לא נדרשת רשות לערער, שכן גם בבקשה זו נעשתה הפנייה לבית המשפט, לבטל את צו קיום הצוואה מיום 14.12.90, בהסתמך על הוראות סעיף 72 לחוק הירושה. משקבע בית המשפט, כי המערער אינו זכאי לסעד מן הטעם שלא נתגלו עובדות חדשות שלא היו לפני בית המשפט בתתו את צו קיום הצוואה, דחה את בקשתו. לפיכך גם לגבי החלטה זו, שניתנה, כאמור, לפי סעיף 72 הנ"ל לחוק הירושה, אינה נדרשת רשות לערער. 5. לגופו של עניין, דין טענתו הראשונה של המערער להידחות. כבר פסקנו בע"א 239/89 שרש נ' גלילי [2], בעמ' 871, כי: "תוצאתו הרגילה של צו ירושה (וכיוצא בזה של צו לקיום צוואה) היא כשל כל פסק דין חפצא. כלפי כולי עלמא מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת..." (ההדגשות שלי - מ' ש'). וכאשר בפסק דין חפצא עסקינן, הרי מן המפורסמות הוא, כי תוצאתו פועלת כלפי כל העולם, ואפילו פסק הדין הינו מוטעה (ראה נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (רמות, תשנ"א) 515-516). כלומר, צו קיום כזה לעולם אינו בטל מעיקרו אלא ניתן לביטול, בין בדרך שנקבעה על-ידי המחוקק בסעיף 72 לחוק הירושה, ובין בערעור לבית המשפט העליון (ראה סעיפים 152 ו-66 לחוק הירושה). זו גם הגישה שנוקט סעיף 71 לחוק הירושה, הקובע, כי "צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו". לנגד עיני המחוקק עמדה אפוא האפשרות, כי ייתכן שתיפול טעות בצו ירושה או בצו קיום צוואה, והיא תתוקן בהמשך, אך הוא ראה בכל זאת לנכון להשאיר אותם צווים בתוקפם עד לתיקונם או לביטולם. גישה זו רצויה לאור מטרתם של הצווים האמורים הבאים להעניק, בין היתר, ודאות בנוגע למצב המשפטי בענייני ירושה. בנסיבות העניין שלפנינו, אין מקום לביטול צו קיום הצוואה הראשון מיום 14.12.90, מן הטעם שהמדובר לכאורה בשני אנשים שונים, כטענת המערער. בבית המשפט המחוזי הוגש תצהיר של עו"ד פרחמובסקי יהושע, עורך הצוואה המאוחרת, המבאר את הסיבה להבדל בין שם המנוחה בצוואה לבין שם המנוחה בבקשה המתוקנת לצו הקיום. הסבר זה התקבל על דעתה של הערכאה הראשונה, אשר הגיעה למסקנה כי המדובר באותה מצווה, והיא נעתרה לבקשת המשיבה לתיקון צו קיום הצוואה. אין אנו רואים מקום להתערב בכך. 6. כפי שצוין, טענתו השנייה של המערער מתייחסת לאי מילוי חובת הפירסום, הקבועה בתקנה 303 לתקנות סדר הדין האזרחי, בכל הנוגע לבקשה המתוקנת לקיום הצוואה. תקנה 303 הנ"ל קובעת כדלקמן: "הודעה על הגשת בקשה לצו ירושה או לצו קיום תפורסם בשני עיתונים יומיים -מהם אחד עתון בוקר והשני עתון צהריים וכן ברשומות, ורשאי בית המשפט או הרשם לפטור מפרסום בעתון יומי אחד או להורות על פרסומים אחרים; ההודעה בעיתונים היומיים תכלול הזמנה להגשת כתב התנגדות תוך מועד שלא יפחת משבועיים מיום הפרסום" (ההדגשות שלי - מ' ש'). התקנה מטילה חובה לפרסם את דבר הבקשה למתן צו קיום, ומטרתה היא - "... להביא את דבר הגשת הבקשה לידיעתם של טוענים נוספים לעזבון - אם יורשים על-פי דין ואם זוכים על-פי צוואה. כמו כן המטרה הנה להביא את דבר הגשת הבקשה לידיעתם של נושי המוריש, שכן יש להם אינטרס לדעת על העזבון ולתבוע את סילוקם של החובות מן העזבון..." (מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז, דיני ירושה ועזבון (סדן, מהדורה 5, א' מעוז עורך, תשנ"ג) (ההדגשה שלי - מ' ש'). כן ראה ע"א 110/89 הכונס הרשמי כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק) נ' גלבוע [3]). זו הייתה גם גישת המחוקק בחוקקו את סעיף 67 לחוק הירושה, הקובע את חובת פירסום הבקשה למתן צו ירושה או צו קיום צוואה, מחד גיסא, ואת זכות "כל המעוניין בדבר" להגיש התנגדותו במועד שנקבע, מאידך גיסא. זכות התנגדות שכזו איננה בת תוקף, אלא אם כן ניתן פירסום נאות של הבקשה לצו הקיום, שכן אינך יכול להתנגד לבקשה שעליה אינך יודע. גישה זו נכונה במיוחד בתחום של דיני הירושה, שכן מותו של המנוח מונע כל אפשרות לערוך בירורים עובדתיים בנוגע לעיזבון: למשל, אם היו צוואות נוספות, או שמא קיימים נושים נוספים בעלי אינטרס. אמנם, סעיף 72 לחוק הירושה מאפשר את ביטולו או תיקונו של צו הקיום אף לאחר שניתן, לפי בקשת מעוניין, אך גם אז הבעיה בעינה עומדת, שכן אם בעל עניין לא יידע על קיומו של צו הקיום, כיצד יוכל לפנות בבקשה לתקנו או לבטלו. מטרתה של התקנה, כפי שבאה לידי ביטוי גם בסעיף 67 לחוק הירושה, אינה מתמלאת במקרה שלפנינו. כזכור, בקשתם הראשונית של המשיבים לצו הקיום התייחסה למנוחה שפרה שאולוב, והיא פורסמה כקבוע בתקנה 303 הנ"ל. אולם לאחר הפירסום נענה בית המשפט לבקשתה של המשיבה ותיקן את שם המנוחה בבקשה לצו הקיום לשפרה רחמינוב (שאולוב). תיקון זה לא פורסם, ומשכך, ניתן צו הקיום בבית המשפט המחוזי על שם אחר מזה שפורסם בעיתונים וברשומות. במילים אחרות, דבר הגשת הבקשה למתן צו הקיום שניתן בסופו של דבר - לא פורסם, בניגוד להוראותיה של תקנה 303 הנ"ל. היעדר הפירסום אודות הבקשה המתוקנת גרם לכך שבעלי עניין, אשר היו מעוניינים להתנגד לצו הקיום במתכונתו המתוקנת, לא ידעו כלל אודות הגשת הבקשה למתן צו קיום הצוואה של המנוחה, וממילא נשללה מהם הזכות להתנגד למתן צו הקיום המבוקש. טול, לדוגמה, נושה בעל עניין שלא הכיר את שם משפחתה של המנוחה טרם נישואיה (שאולוב). לגביו, הפירסום בעיתון וברשומות התייחס לאדם שאותו אין הוא מכיר, ולכן נמנעה ממנו, באופן מעשי, זכות ההתנגדות. זאת במיוחד לאור המצב הנוכחי, שבו הפירסום אינו כולל, פרט לשמו של המנוח, גם את מספר תעודת הזהות, שאולי היה מקל על זיהוי המנוח על אף שם משפחתו המוטעה. יחד עם זאת, בענייננו, גם פירסום מספר תעודת הזהות של המנוחה לא היה מועיל, שכן גם מספר תעודת הזהות בבקשה המקורית היה שגוי ותוקן על-ידי בית המשפט לפי בקשת המשיבה. כמובן, גם דבר הבקשה לתיקון מספר תעודת הזהות לא פורסם. עמדת בית המשפט קמא בעניין זה הייתה, כי לא הונחה לפניו כל עובדה או טענה חדשה, ולכן סירב להפעיל את הסמכות, המוקנית לו בסעיף 72 לחוק הירושה, לבטל את צו הקיום או לתקנו. ואולם הטענה בדבר היעדר פירסום הבקשה המתוקנת - במובחן מעצם הגשת הבקשה לתקן - לא עמדה לנגד עיני בית המשפט בהעניקו את צו הקיום הראשון. לפיכך המדובר בטענה חדשה, והערכאה הראשונה הייתה מוסמכת לבטל את צו הקיום מיום 14.12.90 בהסתמך על הוראות סעיף 72 לחוק הירושה. לפיכך הייתי מבטל את צו קיום הצוואה מיום 14.12.90, המתייחס לצוואתה המאוחרת של המנוחה. 7. כפי שצוין, ביטל בית המשפט קמא את צו הקיום השני, מיום 15.4.91, מן הטעם שכבר קיים לגבי המנוחה צו קיום צוואה מוקדם מיום 14.12.90, המתייחס לצוואה מאוחרת יותר של המנוחה. איני רואה מקום להתערב בשלב זה בהחלטתה של הערכאה הראשונה. אף שהחלטנו, כי יש מקום לבטל את צו קיום הצוואה המוקדם, כמפורט בסעיף 6 לעיל, אין נובעת מכך המסקנה, שיש להשיב על כנו את צו קיום הצוואה מיום 15.4.91. הטעם לכך הוא, שלגופו של עניין התייחס הצו המוקדם לצוואה מאוחרת של המנוחה, אשר לכאורה יש בה כדי לבטל כל צוואה קודמת. צו זה בוטל על-ידינו בשל פגמים בהליך קבלתו, אך בטרם נתקיים דיון לגופו של עניין בצוואתה המאוחרת של המנוחה. יש לציין, כי בפי המערער טענות בנוגע לכושרה של המנוחה לצוות במועד עריכת הצוואה המאוחרת. יש מקום לקיים דיון כאמור לפני הערכאה הדיונית, ודבר זה יתאפשר לנוכח העובדה שלאור תוצאתו של פסק דיננו לא ניתן צו קיום לגבי אף אחת מצוואותיה של המנוחה שפרה רחמינוב (שאולוב). 8. בשולי הדברים מתבקשת הערה: מן הראוי, כי מחוקק המשנה יחזור ויסדיר את עניין חובת הפירסום ביתר פירוט ויקבע נוהלי פירסום חדשים, שיחולו הן על השלב של הבקשה לצו הקיום והן על השלב של תיקון צו הקיום לאחר שזה כבר ניתן. פירסום שמו של המנוח מן הנכון שייעשה בלוויית מספר תעודת זהות ואולי אף פרטים נוספים המעידים על זהותו, שכן פירסומו של שם המנוח ושם משפחתו בלבד אינם מספיקים לצורך זיהויו הוודאי, והיעדר הפרטים פותח פתח לטעויות וליצירת תסבוכות בדומה למקרה שלפנינו. 9. סיכומו של דבר, דינו של ערעור זה להתקבל בכל הנוגע לצו קיום הצוואה מיום 14.12.90. החלטתו של בית המשפט קמא, בכל הנוגע לצו הקיום מיום 15.4.91, נותרת על כנה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. השופט א' גולדברג: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. צוואהירושהצו קיום צוואהצווים