1. בפתח הדברים אני רואה להבהיר כי פסק הדין ניתן באיחור ניכר מחמת טעות טכנית מצערת. עם הצדדים הסליחה. 2. תמצית העובדות 2.1 הגב' יהודית קוכמן הינה הבעלים של חלקה 244 בגוש 11017 שבתחום שיפוטה של המשיבה (להלן: "החלקה") ואשר מצויה בסמוך לבנין עיריית קרית אתא - המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"). המבקשים הינם מיופי כוחה של הגב' קוכמן הנ"ל על פי יפוי כח כללי. 2.2 ביום 01.01.89 הוציאה המשיבה צו לשימוש ארעי בחלקה אותה ייעדה כמגרש חניה, וזאת לתקופה של 5 שנים בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), תשמ"ז - 1987 (להלן: "החוק"). על אף שתקופת תוקפו של הצו היתה במקורה לחמש שנים, הודיעה המשיבה כבר בחודש אוגוסט 1991 על ביטול הצו. לטענת המבקשים, אף לפני הוצאת הצו האמור, והן לאחר מכן, המשיכה המשיבה להשתמש בחלקה כמגרש חניה לעובדיה. לטענתם, שירת המגרש במשך שנים ארוכות את עובדי המשיבה, לרבות עובדיה הבכירים ובכללם המשיב מס' 2, לצורך חניית רכביהם. 2.3 במהלך שנת 1996 הגישו המבקשים תביעה כספית כנגד המשיבה בגין תשלומי מס רכוש בהם חוייבו בעבור התקופה שבה היה הצו הנ"ל בתוקף. בהתאם לסעיף 12 לחוק כל עוד צו לשימוש ארעי עומד בעינו לגבי מגרש, תהא הרשות המקומית חייבת במס הרכוש המוטל עליו. בבקשה למתן רשות להתגונן שהוגשה מטעם המשיבה באותו תיק, נטען כי לא נעשה על ידה כל שימוש ספציפי במגרש לאחר פרסום הצו לשימוש ארעי וכי הפרסום היה שגוי מלכתחילה, שכן המגרש אינו נחוץ לה. בסופו של אותו הליך חוייבה המשיבה לשלם למבקשים את הסכומים בהם חוייבו בגין מס רכוש. 2.4 ביום 21.08.97 החלו המבקשים מבצעים בחלקה עבודות, אשר לטענתם כללו מדידה בלבד של השטח. המשיבה לעומתם סברה כי מדובר בתחילתן של עבודות בניה ועל כן הוציאה בו ביום צו הפסקה מנהלי. המבקשים פנו תחילה למשיבה ישירות לצורך ביטול צו ההפסקה ואולם משלא קיבלו את מבוקשם, עתרו לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה לביטול צו ההפסקה הנ"ל. 2.5 לדברי המבקשים, מייד לאחר הוצאת צו ההפסקה המנהלי שלחה המשיבה דרישה לתשלום אגרה כלשהי, ברם פניותיהם לבירור מהות הדרישה העלו חרס. 2.6 ימים ספורים לאחר הוצאת צו ההפסקה, ועל אף הצהרתה הקודמת כי המגרש אינו נחוץ לה, החליטה המשיבה בישיבתה מיום 27.08.97 על שימוש ארעי בחלקה נשוא הדיון לצורכי חניה ציבורית משך תקופה של 5 שנים וזאת בהתאם לחוק. 2.7 ביום 23.11.97 ביקשו המבקשים לברר אצל המשיבה אפשרות הקמת גדר סביב החלקה במסגרת היתר לעבודה מצומצמת. בתשובה הודיעה המשיבה כי לאור החלטתה מיום 27.08.97 לעשות שימוש ארעי בחלקה, לא ניתן לאשר כל עבודה המתוכננת להתבצע במקום. 2.8 ביום 30.12.97 פנו המבקשים בבקשה לקבלת רישיון עסק להפעלת חניון פרטי מוסדר בחלקה, וזאת בהתאם לחוק. המשיבה התנתה מתן ההיתר בתנאים שלא נתמלאו ולכן לא ניתן למבקשים רישיון לניהול עסק במקום. 3. עיקר טענות המבקשים והסעדים הנתבעים 3.1 לטענת המבקשים, החלטתה של המשיבה לגבי השימוש הארעי לוקה בחוסר תום לב ומשוא פנים משום שזו נתקבלה משיקולים לא ענייניים ומתוך אינטרסים שנועדו לשרת את המשיבה ועובדיה. לשיטתם, שיקולים פסולים אלה עולים בין היתר מסמיכות המועדים שבין גילוי כוונתם שלהם לבצע עבודות במקרקעין לבין הוצאת הצו לשימוש ארעי. המבקשים הפנו לכך שזמן קצר לפני הוצאת הצו הצהירה המשיבה כי אין לה עניין בחלקה, ואם כך לא ברור מה נשתנה בנסיבות שהביא להוצאת הצו שלושה חודשים בלבד לאחר אותה הצהרה. 3.2 דרישת התשלום ששלחה המשיבה נעשתה בחוסר תום לב כיוון שזו הוצאה בסמוך לאחר שהמשיבה חוייבה בפסק דין לשלם למבקשים את מס הרכוש שחל על המקרקעין בעבור התקופה שבה חל צו השימוש הארעי הראשון. סכום החוב אותו נתבקשו המבקשים לשלם עומד על סך קרוב לסכום החיוב על פי פסק הדין הנ"ל. עוד טענו המבקשים כי חובות אלו אשר נתבקשו לשלם, חלים על המשיבה בהיותה המחזיקה של המקרקעין. 3.3 המבקשים הוסיפו עוד כי סירובה של המשיבה ליתן בידם היתר להקמת הגדר וכן רישיון לניהול עסק של חניה פרטית, לוקה בחוסר תום לב ונתקבל משיקולים זרים. 3.4 בתובענה המונחת בפניי עתרו המבקשים להצהיר כי החלטת המשיבה מיום 27.08.97 בדבר שימוש ארעי בחלקה, בטלה ומבוטלת וכי הודעת התשלום שנשלחה אליהם אינה תקפה ודינה להתבטל. בנוסף עתרו לחייב את המשיבה לאשר הקמת גדר סביב החלקה וכן ליתן בידם רישיון להפעלת חניון מוסדר במקום, ולהימנע מכל פעולה ונקיטת כל הליך הגורם לעיכוב בהוצאת היתרי הבניה על החלקה. 4. טענות המשיבים 4.1 המשיבים דחו את כל טענות המבקשים לגבי פעולות שנעשו כביכול על ידם בחוסר תום לב ומתוך מניעים ואינטרסים אישיים, תוך פגיעה בזכויות הקנייניות של המבקשים והתעמרות בהם. 4.2 בתצהיר התשובה שהגישה, טענה המשיבה כי לאחר ביטול הצו הראשון בשנת 1991 ועד להוצאת הצו השני בשנת 1997, לא היה כל צורך במגרש והיא לא עשתה בו כל שימוש לצרכיה הפרטיים. הציבור חנה במגרש מיוזמתו וללא קשר לצו העירייה, כפי שנהג לעשות משך עשרות שנים. עוד נאמר, כי העבודות אותן התכוונו לבצע המבקשים בחודש אוגוסט 1997, חרגו מעבודות מדידה וכללו פעולות של גידור. לכן הוצא צו ההפסקה המנהלי. 4.3 המשיבה ציינה עוד כי בחודש אוגוסט 1997 החליטה מועצת העיר להודיע על שימוש ארעי במגרשים שונים, והחלטה זו התקבלה ביחס למכלול מגרשים המצויים במרכז העיר מתוך מדיניות כוללת לפתור את מצוקת החניה באזור. 4.4 לטענת המשיבה באם מעוניינים המבקשים להפעיל במקום חניון פרטי, עליהם להסדיר את הרישוי בתנאים שתקבע מחלקת רישוי עסקים בתיאום עם אגף ההנדסה ומחלקת הכבישים ובכפוף להוראות תוכנית בניין עיר אשר חלה על החלקה. בהקשר זה, ציינה המשיבה כי בשנת 1994 פורסמה להפקדה תוכנית כ/222 שאושרה למתן תוקף ביום 01.12.98. בהתאם לאותה תוכנית סומנה החלקה נשוא הדיון לאיחוד עם חלקות אחרות הסמוכות לה, ועל כן, לא ניתן היה להוציא היתר בניה אלא על כל השטח המאוחד בשלמותו, בהתאם לסעיף 2.4 לתקנות התוכנית. לאור כל האמור, ומשיקולים תכנוניים, כדבריה, סברה המשיבה כי אין כל אפשרות מעשית להכשיר את החלקה לחניון, על ידי ביצוע עבודות טעונות היתר, ללא איחוד על כלל החלקות הסמוכות והגשת תוכנית המתאימה להוראות התב"ע. 4.5 המשיבה ציינה עוד כי אין כל קשר בין המחלוקת נשוא הדיון בתובענה דידן לבין התביעה הכספית שהגישו נגדה המבקשים לפני שנים אחדות. בסיכומיהם הוסיפו אף טענות לגבי הסמכות העניינית. 5. המסגרת הדיונית 5.1 בישיבה מיום 17.01.99 בפני כב' השופטת ניצה שרון אשר החלה בשמיעת התיק, הצהיר ב"כ המשיבים כי אין למשיבה כל התנגדות או מניעה לאפשר הפעלת חניון פרטי. לדבריו, המכשול היחיד נוגע להיתר הבניה שיש להוציא לצורך גידור החלקה, שכן הוצאת היתר כאמור, אינה אפשרית לנוכח תוכנית התב"ע שחלה על המגרש. 5.2 בהחלטה שניתנה באותו מעמד קבעה השופטת שרון כי יינתן למבקשים רישיון עסק לחניון בכפוף לתשלום הסכומים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק על ידי המשיבה, ובכפוף לזכות הערעור העומדת למבקשים על פי חוק רישוי עסקים. לעניין הקמת הגדר הארעית והמבנה הארעי שישמש "בוטקה" לשומר, נדרשו המבקשים לפנות בבקשה מתאימה למהנדס העיר תוך 10 ימים ותשובתו תומצא תוך 20 יום לאחר קבלת הבקשה. השופטת חתמה את החלטתה בהמלצה לשקול בחיוב את הבקשה לגידור ארעי והקמת "בוטקה" ארעית, וזאת לאור השתלשלות העניינים בתיק. 5.3 לנוכח שינויים בסדרי עבודתה של כב' השופטת שרון, הועבר התיק לכב' השופט א. שילה. בדיון שהתקיים בפניו ביום 27.05.99 ולאחר שהוברר כי עניינם של המבקשים תלוי ועומד בפני הועדה המקומית לתכנון ובניה, קבע השופט כי טוב תעשה הועדה אם תנקוט בכל הצעדים הדרושים על מנת לאפשר במהירות הראויה את הפעלת החניון שלו עותרים המבקשים. בישיבה שהתקיימה לאחר מכן ביום 28.06.99 הודיע ב"כ המבקשים כי הועדה המקומית דחתה את בקשתם של המבקשים לגידור החלקה. 5.4 בעקבות הדיון שהתקיים בפניי ביום 28.03.00 הגישו ב"כ הצדדים הודעה משותפת בה נאמר כי הגיעו לידי הסכמה דיונית לפיה הם מוותרים על שמיעת ראיות ומסכימים כי פסק הדין יינתן על סמך החומר המצוי בתיק בית המשפט לאחר שיגישו סיכומיהם בכתב. 5.5 לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, סברתי כי יש מקום לקיים ישיבה נוספת להשלמת טיעונים בעל פה בשאלת הסמכות. דיון שנקבע לצורך כך נדחה לבקשת הצדדים ואילו בדיון השני לא היתה התייצבות. משכך, ובשים לב לפרק הזמן שחלף, לא ראיתי לעכב מתן פסק הדין. 6. שאלת הסמכות 6.1 בסיכומיו טען ב"כ המשיבים כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה. טענה זו הועלתה אמנם לראשונה בסיכומים, אולם כיוון שמדובר בסמכות עניינית, הרי שניתן להעלותה בכל שלב של הדיון. ההלכה לעניין זה מורה כי אף בית המשפט, מיוזמתו הוא, רשאי להיזקק לשאלת הסמכות למרות שבעלי הדין לא העלו טענה לעניין זה. ראה: ע"א 119/87 מרהג' נ' רמדאן, פד"י מד (4) 377. 6.2 לצורך הכרעה בשאלת הסמכות יש להידרש לתובענה ולסעדים הנתבעים בה. המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד, לפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. ראה: ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פד"י נא (2) 669. ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פד"י מא (3) 200. ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה ואח' תק-על 2003 (2), 1478. 6.3 בכתב התובענה נתבקש בית המשפט להורות כי החלטת המשיבה לגבי השימוש הארעי במגרש, בטלה ומבוטלת וכן לחייב את המשיבה ומוסדותיה לאשר הקמת גדר סביב החלקה ולאשר מתן רישיון להפעלת חניון מוסדר. לצורך הדיון בשאלת הסמכות אתייחס בנפרד לכל אחד מן הסעדים הנתבעים. 6.4 טענותיהם של המבקשים בנוגע לנסיבות הוצאת הצו לשימוש ארעי אשר הוצא על ידי המשיבה בשנת 97, יכולות להיות מוצדקות ונכונות. בחינת מכלול הנסיבות וההשתלשלות הכרונולוגית של הדברים כפי שפורטו לעיל, אכן מעלה תהיות אחדות לגבי אופן השימוש בכח ובשררה שהופקדו בידי המשיבה. יחד עם זאת, סעיף 9 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 קובע כי מי שרואה עצמו נפגע על ידי צו לשימוש ארעי, רשאי תוך 30 יום מיום קבלתו, לערור עליו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ובאזור בו אין בית משפט כזה מכהן, בפני בית משפט השלום. בית המשפט לעניינים מקומיים הדן בערר, רשאי לבטל את הצו או לאשרו בשינויים או בלא שינויים, כפי שיראה לנכון. בענייננו, מצויה החלקה בתחום אזור שיפוטו של בית המשפט לעניינים מקומיים בקרית ביאליק. משכך, חייבים היו המבקשים להביא הטענות שהם מעלים לעניין תוקפו ונפקותו של הצו בפני בית המשפט לעניינים מקומיים ובסוגיה זו נעדר בית משפט זה סמכות עניינית. 6.5 אף הסעד של הוריה לרשויות המשיבה ומסודותיה לאשר הקמת גדר סביב החלקה אינו בסמכותו של בית משפט זה. ייאמר מייד כי המשיבה אינה אמונה על הוצאת היתרי בניה והסמכות בנושא זה נתונה לוועדת התכנון והבניה שאינה צד להליכים דנא. אולם אף אם היו המבקשים מצרפים הוועדה, דין התובענה, ככל שהיא מתייחסת לטענות הנוגעות להיתר הבניה, להידחות מחוסר סמכות עניינית. במועדים הרלוונטיים להגשת התובענה היה בתוקפו פרק י'1 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 אשר קבע בסעיף 255א' שבו כי עתירות נגד מוסדות התכנון בכל עניין הנוגע לתכנון ובניה... יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים, אשר ידונו בעתירות בשבתם כבית משפט לעניינים מנהליים. בהתאם לסעיף 1 לצו בתי משפט לעניינים מנהליים (תחילה ואזורי שיפוט), תשנ"ו - 1996, תחילתו של פרק י'1 לחוק התכנון והבניה יהיה ביום 1 במרס 1996. משכך, ברי כי היה על המבקשים להפנות עתירתם, ככל שהיא מתייחסת להחלטות רשויות התכנון, לבית המשפט לעניינים מנהליים הואיל ובית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון ולהכריע בטענותיהם לעניין זה. 6.6 אשר לסעדים הנתבעים בנוגע למתן רישיון לניהול עסק של חניון פרטי והתנאים שהציבה רשות הרישוי לכך, דומה כי עניין זה נתון לסמכותו של בית משפט השלום. ברי כי כיום על פי הוראות סעיף 7ד' (ב) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 נתונה הסמכות בכגון דא לבית משפט לעניינים מנהליים, ואולם תיקון סעיף זה נכנס לתוקפו לאחר הגשת התובענה דנא. במועד הגשתה חל סעיף 7א' (ה) לחוק בנוסחו הקודם לפיו הרואה עצמו נפגע מתנאי שהוסף ברישיונו, רשאי לערער לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצא העסק ובית המשפט רשאי לבטל או לשנות את התנאי, אם לדעתו אינו חוקי או סביר ורשאי הוא לאשרו. 7. הוצאת רישיון לניהול עסק והתנאים שנקבעו לכך 7.1 כאמור, ביום 30.12.97 פנו המבקשים בבקשה לקבלת רישיון עסק להפעלת חניון מוסדר פרטי בחלקה. לשם הנפקת הרישיון המבוקש, דרשה המשיבה לקבל אישורים מאת המשרד לאיכות הסביבה ומשטרת ישראל. 7.2 לדעתי דרישת המשיבה בדין יסודה. סעיף 1 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968 (בפרק זה להלן: "החוק") מורה כי שר הפנים רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם כדי להבטיח בהם, בין היתר, מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות. עוד מורה הסעיף כי מקום שהיתה מטרת הרישוי כאמור לעיל, טעון הצו התייעצות עם שר המשטרה. בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה - 1995 נקבעה רשימת העסקים טעוני הרישוי. בפריט 8.6 לרשימה נקבע כי חניון ששטחו מעל 500 ממ"ר טעון רישוי. נקבע עוד כי מטרת הרישוי הינה בין היתר מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות. משכך, מחייב הרישיון קבלת אישור מעם משטרת ישראל. 7.3 אין חולקין כי המבקשים הופנו למשטרה על מנת לקבל אישורה להפעלת חניון במקום ואולם זו התנתה את הסכמתה בתנאים כמפורט ברשימה מיום 15.06.99. בין יתר הדרישות, הציבה המשטרה תנאי בדבר גידור שטח החניון. משלא נתמלאה דרישת המשטרה, לא הוצא הרישיון המבוקש. 7.4 לפי לשון החוק רק מקום שבית המשפט נוכח לדעת כי התנאים שהציבה רשות הרישוי אינם חוקיים או סבירים, יורה על ביטולם או שינויים. בענייננו, לא הונחה בפניי כל תשתית עובדתית או ראייתית על מנת לקבוע קביעה מעין זו. לא מצאתי יסוד לקבוע כי דרישת המשיבה לקבל את אישורה של משטרת ישראל הינה דרישה בלתי חוקית, או לוקה בחוסר סבירות. הוא הדין לגבי דרישת המשטרה. 7.5 המבקשים סומכים יהבם על הוראות סעיף 6 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז - 1987. סעיף 6 (א) לחוק הנ"ל קובע כי בעלים של מקרקעין, לגביהם ניתן צו שימוש ארעי, רשאים להודיע כי ישתמשו במגרש כמגרש חניה פרטית ויראו הודעה זו כבקשה לרישיון לניהול מגרש חניה פרטי, לפי כל דין. סעיף 6 (ב) קובע כי רשות שקיבלה הודעה כאמור תאשר לבעל המגרש כי הוא רשאי לנהל מגרש חניה פרטי ויראו אישור זה כרישיון לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968. לטענת המבקשים, חייבת היתה המשיבה ליתן בידם רישיון לניהול עסק ללא כל תנאי או סייג בהתאם להוראות סעיף זה. 7.6 אין בידי לקבל טענתם זו של המבקשים. די לעיין בסייפא של סעיף 6 (ב) הנ"ל על מנת להיווכח כי הרשות רשאית לצרף תנאים לניהול המגרש ויראו תנאים אלה כתנאים לרישיון לפי סע' 7 (א) לחוק רישוי עסקים. לדעתי, מקום שהרשות החליטה על הקמת מגרש חניה ציבורי, שוב אין היא יכולה להתנגד להקמת חניון פרטי על ידי בעל המקרקעין בנימוקים המצויים בתחום אחריותה וסמכותה, כגון שיקולי תכנון, ייעוד השטח וכיוצ"ב. יחד עם זאת, רשאית הרשות לדרוש בהתאם לסעיף 7 (א) לחוק רישוי עסקים תנאים מתנאים שונים ובכלל זאת אישורם של גופים מוסמכים כגון המשטרה. שיקול דעתה של רשות הרישוי בהצבת תנאים כאמור, לא נשלל ולא סוייג לפי סע' 6 (ב) לחוק הרשויות המקומיות. נהפוך הוא, נקבע שם באופן מפורש וחד משמעי כי הרשות רשאית להתנות מתן הרישיון בתנאים לפי ס' 7 (א) לחוק וכך עשתה המשיבה בענייננו. 7.7 משלא נמצא יסוד להתערב בהחלטת רשות הרישוי, דין התובענה, ככל שהיא מתייחסת לעניין זה, להידחות. 8. הסעד האחרון שנתבע היה להורות כי דרישת התשלום ששגרה המשיבה למבקשים אינה תקפה ו/או דינה להתבטל ו/או להיות מופחתת ו/או לחול על המשיבה עצמה. דא עקא שהמבקשים לא פירטו בבקשתם מהות הדרישה הכספית שהפנתה אליהם המשיבה. בסעיף יז' לתצהיר שצורף לתובענה נאמר כי המשיבה הוציאה "דרישה לתשלום אגרה כלשהי". המבקש הוסיף כי פניותיו בדואר רשום לבירור מהות דרישת התשלום לא נענו. בנסיבות אלו, אין בידי לקבוע כל קביעה לגבי תשלום שמהותו אינה ידועה. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, איני רואה צורך להידרש לטענה בדבר העדר כל עילה אישית כנגד המשיב מס' 2. 9. לא נעלמה מעיניי הסיטואציה העגומה אליה נקלעו המבקשים. מחד, הוציאה המשיבה צו שימוש ארעי לגבי המקרקעין שבבעלותם אותם ייעדה לשמש כחניון ציבורי. משהודיעו המבקשים כי יש בכוונתם להשתמש בעצמם במקרקעין לצורך ניהול חניון, התנתה זאת המשיבה בקבלת אישור המשטרה ואילו המשטרה התנתה זאת בבניית גדר. המבקשים מצאו עצמם נאלצים לפנות אל המשיבה פעם נוספת לקבלת היתר לבניית הגדר ומשנדחתה בקשתם, סוכלה למעשה האפשרות של מתן רישיון עסק. בכך, הונצח המצב לפיו ממשיכה המשיבה לעשות שימוש במקרקעין השייכים למבקשים בעוד בקשתם של אלה נופלים בין הכיסאות. חרף זאת, מצאתי כי אין בידי להושיט סעד למבקשים משום שמרבית הסעדים שנתבעו אינם בסמכותו של בית משפט זה. בסוגיה היחידה שנמצאה בגדר סמכותי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות המבקשים להידחות. 10. על יסוד הנימוקים לעיל, הנני דוחה את התובענה ובנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. לפיכך, ישא כל צד בהוצאותיו ושכ"ט פרקליטו. צווים