מה דינה של צוואה בפני רשות שעשתה מנוחה בפני נוטריון, אשר היה אחי בעלה המנוח? א' - העובדות: התובע והנתבעת הם אח ואחות, ילדיה של גב' גב' צ.ב. ז"ל (להלן: "המנוחה"). המנוחה הל"ע ביום 23.1.09. ביום 22.12.92, כ - 16 שנים טרם פטירתה, חתמה המנוחה על צוואה בפני הנוטריון א.ב. ז"ל, שהיה אחי בעלה המנוח (להלן: "הצוואה" ו "הנוטריון"). יצויין כי בעלה המנוח של המנוחה הל"ע בשנת 1991, קרי: טרם מועד עריכת הצוואה. חלקה האופרטיבי של הצוואה כולל שני סעיפים, שזוהי לשונם: "1. אני מבטלת בזה כל צוואה אחרת שעשיתי עד היום, אם עשיתי, ומבקשת את בני, י.ב., לקבל אותה בצורה יפה, בהתחשב במצבה של ביתי נ.י., ולקיים את הוראותיה של צוואה זו, היות והיא צוואתי אחרונה ומהוה רצוני האחרון. 2. אני מצווה ונותנת בזה כמתנה שלמה, מהיום ולאחר פטירתי, את כל רכושי דה ניידי ודלא ניידי לביתי האהובה. ה"ה נ.י.. בעלת תעודת זיהוי ..... אשר תהיה היורשת היחידה והבלעדית שלי" (הדגשה במקור - י.ש.). יוצא, איפוא, כי בהתאם לצוואתה, ציוותה המנוחה את כל עיזבונה לנתבעת. להשלמת התמונה יצויין כי התובע מתגורר באוסטרליה מזה כ - 25 שנים והמעיט בביקוריו בישראל, בעוד שהנתבעת התגוררה ועודנה מתגוררת בישראל ולמעשה, הייתה האדם הקרוב ביותר למנוחה עד לפטירתה. ביום 15.3.09 הגישה הנתבעת בקשה למתן צו קיום צוואה וביום 28.4.09 ניתן על ידי הרשם לענייני ירושה צו כמבוקש. ביום 17.2.11 פנה התובע לבית משפט זה והגיש בקשה לביטול צו קיום הצוואה, במסגרתה טען כי לא ידע על קיומה של הצוואה כמו גם על קיומה של בקשה למתן צו לקיום הצוואה. בקדם המשפט שהתקיים בפניי ביום 21.9.11 התייצבו הנתבעת וב"כ וכן התייצב ב"כ התובע, אולם התובע עצמו לא התייצב, זאת למרות שהיה עליו להיחקר על תצהירו. משכך, נקבע מועד נוסף לבירור התובענה (הבקשה לביטול צו קיום הצוואה) ולשמיעת הצדדים, והכל בכפוף לתשלום הוצאות הישיבה שלא התקיימה בעטית התובע. לאחר מתן החלטתי הנ"ל, פנה התובע לבית המשפט בבקשה להתיר לו להעיד באמצעות ועידת וידאו ובקשתו נדחתה. בר"ע שהגיש התובע לבית המשפט המחוזי, נדחתה אף היא. בדיון שהתקיים בפני ביום 23.2.2 לא התייצב התובע, וזאת, על פי טענת בא כוחו בדיון, מסיבה רפואית, אשר איננה מאפשרת לו לטוס, לא כל שכן, מאוסטרליה לישראל. הגם שכך, לא הוריתי על דחיית התובענה, כי אם קבעתי כי בכפוף להפקדת סך של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת, תישמע התובענה כשעדותו של התובע תישמע באמצעות ועידת וידאו. בדיון שהתקיים ביום 30.5.12 נחקרו התובע, הנתבעת ושתי עדות נוספות מטעם הנתבעת. במהלך חקירתה הנגדית של הנתבעת, הודיעו ב"כ הצדדים כי השאלה שנותרה למענה הינה שאלה משפטית, קרי: האם יש לפסול צוואה שנערכה על ידי נוטריון, שלפי הטענה, הינו קרוב משפחתו של המצווה. ב' - טענות הצדדים: לטענת התובע: היחסים בין התובע לבין הנוטריון לא היו טובים ולאחר מכן אף נותקו. בנסיבות אלה, הנוטריון היה במצב של משוא פנים לטובת הנתבעת. על כך ניתן ללמוד אף מהעובדה שבצוואתו ציווה הנוטריון חלק מעיזבונו לנתבעת בעוד לתובע לא ציווה דבר. בנוסף, הקרבה המשפחתית מדרגה ראשונה בין התובע, הנתבעת, המנוחה והנוטריון יוצרת חזקה של משוא פנים, ועל הטוען להעדרו מוטל נטל ההוכחה. על נוטריון המשמש כרשות בצוואה בפני רשות, חלות אמות מידה שיפוטיות נוכח הוראת סעיף 22(ז) לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "חוק הירושה"). משכך, חלה הוראת סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), המורה כי שופט לא יישב בדין אם מצא כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כמו כן חלה הוראת סעיף 77א(א1)(1) לחוק בתי המשפט, המורה כי שופט לא יישב בדין ביודעו שצד להליך הוא בן משפחתו או שקיימת ביניהם קרבה משפחתית אחרת; וכן חלה הוראת סעיף 77א(א1)(2) המורה כי שופט לא יישב בדין ביודעו שיש לו עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של השופט יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו. המונח "בן משפחה מדרגה ראשונה" מוגדר בסעיף 77א לחוק בתי המשפט ככולל אח וכן בן זוגו. לכן, המנוחה הייתה בת משפחה מדרגה ראשונה של הנוטריון. העובדה שבעלה של המנוחה, אשר היה אחי הנוטריון, נפטר זה מכבר בעת עשיית הצוואה אינה משנה לעיין זה. תפקידו של הנוטריון בעריכת הצוואה לא היה פסיבי, אלא המנוחה התייעצה עם הנוטריון ורצונה האמיתי הושפע ממנו. נוכח היחסים העכורים בין הנוטריון לבין התובע וכן לאור הקרבה המשפחתית בין הצדדים, על הנתבעת מוטל להוכיח העדרה של הטיית דעת המנוחה. אף סעיף 10 לחוק הנוטריונים, תשל"ו - 1976 (להלן: "חוק הנוטריונים"), אוסר על הנוטריון לשמש כרשות בצוואת אשת אחיו המנוח, ועל כן הצוואה בטלה מעיקרה. לטענת הנתבעת: רצון המנוחה אינו מוטל בספק וככל שיש פגם מכוח חוק הנוטריונים שאינו מוזכר בחוק הירושה עצמו, אין בכך כדי להוות עילה לפסלות הצוואה. היחסים בין התובע לבין הנוטריון היו תקינים. התובע לא ביסס את טענותיו בדבר משוא פנים של הנוטריון כלפיו, לא זימן ולו עד אחד לביסוס טענה זו ואף לא חקר בעניין זה את הנתבעת ואת העדות מטעמה. צוואת הנוטריון אינה מלמדת על משוא פנים מצד הנוטריון לטובת הנתבעת, שכן מדובר בצוואה הדדית אותה ערך הנוטריון יחד עם אשתו, ולפיה זוכה הנתבעת רק לאחר אחות הנוטריון שאף לה ציווה הנוטריון רק חלק קטן מעיזבונו. כמו כן, צוואה הנוטריון נערכה בשנת 1999 מספר שנים לאחר המועד בו חתמה המנוחה על צוואתה. משנפטר בעלה של המנוחה לפני מועד עשיית הצוואה, במועד עשיית הצוואה לא היו המנוחה ובעלה "בני זוג" וכפועל יוצא לא ענתה המנוחה על הגדרת "קרוב" בסעיף 10 לחוק הנוטריונים. בכל מקרה, אין בסעיף 10 לחוק הנוטריונים כדי להביא לפסילת הצוואה. האיסור הקבוע בסעיף 10 לחוק הנוטריונים אינו מוזכר בחוק הירושה ומקורו בחוק הנוטריונים בלבד. זוהי הוראה המתמקדת בתפקידו של הנוטריון ולא בצוואה עצמה, והיא לא מורה, מבחינת דיני הצוואות, מה תוצאת הפרתה. לחילופין, ניתן לראות באיסור הקבוע בסעיף 10 לחוק הנוטריונים פגם הניתן לריפוי מכוח סעיף 25 לחוק הירושה. סמכות הנוטריון לערוך צוואה אינה מופיעה בסעיף 7 לחוק הנוטריונים ונראה שהמחוקק לא התכוון להחיל על מקרה זה את האיסור הקבוע בסעיף 10 לחוק הנוטריונים. ג' - דיון: כאמור, הצוואה נעשתה כצוואה בפני רשות ומשכך יש לבחון אותה לפי סעיף 22 לחוק הירושה. סעיף 22(א) לחוק הירושה קובע, כי צוואה בפני רשות תיעשה על ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית משפט או רשם לענייני ירושה או בפני חבר של בית דין דתי, או בהגשת דברי הצוואה בכתב על ידי המצווה עצמו, לידי אחד מאלה. סעיף 22(ז) לחוק הירושה קובע כי "לענין סעיף זה, דין נוטריון כדין שופט". איני מקבל את טענת התובע, לפיה לאור הוראת סעיף 22(ז) לחוק הירושה הרי שעל הנוטריון המשמש כ"רשות" חלות הוראות סעיף 77א לחוק הירושה בדבר פסלות שופט. כאמור, סעיף 22(ז) לחוק הירושה מורה כי דין נוטריון כדין שופט "לעניין סעיף זה". קרי, סמכויותיו וחובותיו של שופט - הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה - נתונות גם לנוטריון. אין בהוראות סעיף 22(ז) לחוק הירושה כדי להחיל על נוטריון המשמש כרשות לצורך עריכת צוואה את החובות החלות על שופט על פי חוק בתי המשפט או כל חיקוק אחר מלבד סעיף 22 לחוק הירושה. זאת, כשם שאין בהוראת סעיף 22(ז) כדי להקנות לנוטריון סמכויות הנתונות לשופט על פי חיקוקים אחרים מלבד סעיף 22 לחוק הירושה, וכשם שאין בהוראת סעיף זה כדי לפטור את הנוטריון המשמש כרשות לצורך עריכת צוואה מהחובות הקבועות בחוק הנוטריונים. נותר לבחון, אפוא, האם מכוח חוק הנוטריונים היה הנוטריון מנוע מלשמש כרשות בצוואת המנוחה והאם מניעה זו - אם וככל שקיימת - מובילה לבטלות הצוואה. סעיף 10 לחוק הנוטריונים קובע כדלקמן: "(א) לא ישתמש נוטריון בסמכות מסמכויותיו בעניין של עצמו, של קרובו, של שותפו, של עובדו או של תאגיד שהוא בשליטתו. (ב) לעניין סעיף זה, "קרוב" של הנוטריון - בן זוג; הורה, הורה הורה, הורה בן-זוג, צאצא, צאצא של בן-זוג ובני זוגם של כל אחד מאלה; אח או אחות ובני זוגם". נמצא, כי הוראת סעיף 10(ב)(3) לחוק הנוטריונים, אוסרת על נוטריון להשתמש בסמכויותיו בעניין של בת זוגו של אחיו. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים בשאלה האם נוכח העובדה שבמועד עשיית הצוואה לא היה בעלה של המנוחה (אחי הנוטריון) בין החיים, יש לראות במנוחה אותה עת כבת זוגו של אחיו של הנוטריון, אם לאו. לבחינת שאלה זו, אביא מדברי ההסבר לסעיף 14 להצעת חוק הנוטריונים, תשכ"ט - 1969 אשר, באשר להגדרת המונח "קרוב", נוסחו זהה כמעט לנוסח סעיף 10 לחוק הנוטריונים (למעט הכללת "איגוד שהוא בשליטתו" בחוק משנת 1969 אשר הושמט מחוק הנוטריונים): "יחס האמון הניתן לנוטריון לפי המתכונת של החוק המוצע מחייב הוראות חמורות שיש בהן כדי למנוע ניגוד בין מילוי התפקיד וענינו האישי של הנוטריון בנושא הפעולה. לכן אסור לנוטריון לעשות פעולה שבה יש ענין לו או לקרובו. בהגדרת המונח "קרוב" הולכת ההצעה בעקבות הגדרה דומה בחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג - 1963". (ה"ח 854; הדגשה אינה במקור). המונח "קרוב" המופיע בחוק מס מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג - 1963, פורש בפסיקה ככולל אף אלמנה של אח מנוח (ר' ע"א 1617/10 מנהל מיסוי מקרקעין נ' מוסטפא נח'אש ( 3.5.12)). ראה בעניין זה דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בפסק הדין: "שילובן של התכליות של החוק מוביל למסקנה כי התכלית המונחת ביסוד הפטור היא להקל אל העברות של זכויות במקרקעין בתוך הגרעין המשפחתי אשר מבחינה מהותית אינן העברות עסקיות... אכן, מותו של אחד מבני הזוג במשפחה אינו מפורר את הגרעין המשפחתי שלהם ובמובן זה, הצדק עם המשיבים ..." (סעיפים 13 - 14 לפסק דינה של כב' השופטת ארבל). כן ראה את פסק דינה של ועדת הערר לענייני מס שבח שליד בית המשפט המחוזי בנצרת בעמ"ש 106/09 נח'אש מוסטפא נ' מנהל מס שבח מקרקעין ( 21.1.10): "השאלה היחידה שעלינו לבחון אם הקונה אלמן זוהרה, הוא עדיין יכול להיקרא בן זוגה של זוהרה אחרי שכבר נפטרה והוא נשא אישה אחרת ונולדו לו ממנה ילדים. אנו סבורים כי הוא עדיין נחשב בן זוגה של זוהרה, כי לא היה אקט של פרידה מרצון, גרושים או ניתוק קשר הזוגיות על ידי אחד או שני בני הזוג. הקונה, אלמן זוהרה, הוא נשאר בן זוגה של המנוחה אף על פי שנשא לו אישה אחרת ... במקרה של פטירת האישה הראשונה לא ניתק הקשר אלא נהפך "רדום" או מאפשר אותם יחסים שהיו לו הייתה חיה". סבורני, אף את המונח "קרוב" שבסעיף 10 לחוק הנוטריונים יש לפרש ככולל, במסגרת "אח או אחות ובני זוגם", את אלמנתו של אחיו המנוח של הנוטריון וזאת נוכח תכלית הסעיף, שהיא, כאמור, למנוע ניגוד בין מילוי תפקידו של הנוטריון לבין עניינו האישי של הנוטריון או של בן משפחתו. לכן, פטירת האח אינה מנתקת את הקשר המשפחתי בין הנוטריון לבין האלמנה. עם זאת, אני דוחה את טענת התובע, כי בכך שהנוטריון פעל בניגוד לאמור בסעיף 10 לחוק הנוטריונים יש כדי להביא לבטלות הצוואה. סעיף 25(א) לחוק הירושה מסמיך את בית המשפט לקיים צוואה על אף פגם שנפל בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19 עד 23 לחוק הירושה או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור, ובלבד שהתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה. סעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה קובע, כי מרכיבי היסוד בצוואה בפני רשות הם: הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו. במקרה שלפניי, התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, שכן הצוואה הוגשה לנוטריון על ידי המנוחה עצמה. סבורני, כי הגם שהנוטריון פעל בניגוד להוראת סעיף 10 לחוק הנוטריונים והשתמש בסמכותו בעניין של קרובת משפחתו, אין בכך כדי אי-עמידה בדרישה לקיומה של רשות, אלא כדי להוות פגם פורמאלי בצוואה. ניתן ללמוד לעניין זה מהוראת סעיף 25 לחוק הירושה, לפיה אף אם נפל פגם בכשרותו של מי שהיה עד לצוואה ניתן לקיימה, וזאת הגם שהבאת צוואה בפני שני עדים היא מרכיב יסוד בצוואה בעדים בהתאם להוראת סעיף 25(ב)(2). כמו כן, ראה בעניין זה את הפסיקה לפיה אי צירוף תעודה רפואית לפי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים - אשר נועדה ללמד על גמירות דעת המצווה - אינו מהווה עילה לפסלות הצוואה אלא פגם פורמאלי בצוואה אשר יש בו כדי להעביר את נטל ההוכחה אל שכם המבקש לקיימה (ר' ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף, פ"ד מו(3) 184). זאת ועוד, לטעמי יש לתת את הדעת לכך שמקור הפגם בצוואה אינו נובע מאי מילוי הוראות חוק הירושה, אלא מאי מילוי הוראה מחוק הנוטריונים. חוק הירושה קובע ומסדיר מהן ארבע הדרכים הפתוחות בפני אדם לצוות את עיזבונו, ומפורטות בו הדרישות בהן על כל סוג של צוואה לעמוד. כאמור, בהוראת סעיף 25 לחוק הירושה מפורטות הדרישות הצורניות ההכרחיות בלעדיהן צוואה אינה צוואה, ובהתקיימן רשאי בית המשפט לקיים צוואה על אף פגם שנפל בה. בבוא אדם לצוות את שייעשה ברכושו לאחר פטירתו, שומה עליו לדעת או להיות מודע לדרישות המנויות בחוק הירושה באשר לצורת הצוואה. איני סבור שיש לצפות מהמצווה שיבחן אף את דרישותיו של חוק הנוטריונים ולהיות מודע לדקויותיו של חוק זה, לרבות האם האיסור הקבוע בסעיף 10 לחוק חל על בן זוג לשעבר ומהי משמעותו של אותו איסור. לפיכך, לדידי, יש ליתן משקל פחות לפגם בצוואה אשר מקורו באי עמידה בהוראה המצויה בחוק הנוטריונים, מאשר לפגם בצוואה שמקורו באי מילוי הוראה מהוראות חוק הירושה. לא זו אף זו, סעיף 10 לחוק הנוטריונים אינו מורה מהי תוצאת הפרתו. עיון בחוק הירושה מלמד, כי עת חפץ המחוקק להורות כי פגם מסוים בצוואה יביא לבטלותה, ציין זאת מפורשות. ראה בעניין זה: סעיף 35 לחוק הירושה המורה על ביטול הוראה בצוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה; סעיף 30(א) לחוק הירושה המורה כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה; סעיף 30(ב) לחוק הירושה המורה כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות - אם בית המשפט אינו יכול לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אילמלא הטעות - בטלה; וכן סעיף 34 לחוק הירושה המורה כי הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה. לאור זאת, ובהעדר הוראה מפורשת המורה כי פעולה בניגוד להוראת סעיף 10 לחוק הנוטריונים - תוצאתה בטלות הפעולה אותה עשה הנוטריון, מתחזקת מסקנתי כי צוואה בפני נוטריון אשר נעשתה בניגוד לסעיף 10 לחוק הנוטריונים אינה בטלה. מכל מקום, לאחר שעיינתי בחומר המצוי בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי הצוואה אמת היא ומשכך, והואיל והתקיימו הדרישות המנויות בסעיף 25(ב)(3) לחוק הירושה, יש לקיימה. להלן נימוקיי: אין חולק כי במועד עשיית הצוואה, ולמעשה עד למועד פטירתה, הייתה המנוחה צלולה (חקירתו הנגדית של התובע, פרוטוקול הדיון מיום 30.5.12, עמ' 11, ש' 26 - 27). לטענת התובע, הצוואה לא נעשתה מרצונה החופשי של המנוחה, אלא המנוחה הושפעה מהנוטריון אשר קשריו עם הנתבעת היו הדוקים מאשר קשריו עם התובע. וכדברי התובע בעניין זה בחקירתו הנגדית: "ש.תסביר לי מדוע אתה מסרב שהצוואה שהיא עשתה אתה מסרב לקיומה? ת. כי אני מאמין שהצוואה לא נעשתה מרצון חופשי והיא הייתה בהשפעה של עורך הדין שערך את הצוואה שהוא הדוד שלי. כאשר אדם הולך לעורך דין לערוך צוואה הוא מדבר איתו והוא שואל את דעתו במיוחד שזה הדוד והדוד הזה לא אהב אותי במיוחד אלא הוא שנא אותי ולראיה בצוואה שלו כאשר הוא נפטר הוא הוריש (לנתבעת) ולא לי כאשר מבחינה משפטית (הנתבעת) ואני נמצאים באותו קשר משפחתי. כאשר האם הלכה אליו היא הושפעה ממנו ולכן לדעתי, מה שכתוב בצוואה לא משקף את רצונה" (עמ' 11, ש' 28 - עמ' 12, ש' 2). עם זאת, לבית המשפט לא הובאה אף ראשית ראיה התומכת בטענת התובע כי הנוטריון "שנא" את התובע, כדבריו, והעדיף את הנתבעת על פניו. לא זו אף זו, כפי שנקבע בשורת פסקי דין, בבוא בית המשפט לבחון קיומה של השפעה בלתי הוגנת, יש להבחין בין ההשפעה, כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו, אם לאו, לבין אי-ההגינות שבהשפעה, כשאלה ערכית נורמטיבית, כשעל בית המשפט לקבוע אותה על פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי (ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים, פ"ד מט(2) 441). עוד נפסק, כי לצורך פסילת צוואה מכוח השפעה בלתי הוגנת, אין די בהשפעה שגרתית, אלא נדרשת השפעה שיש בה מרכיב של אי הגינות על פי המושגים החברתיים המוסריים שלנו (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 331; ע"א 3828/98 מיכקשווילי נ' מיכקשווילי, פ"ד נד(2) 337, 342). בהתאם להלכה זו, מעבר להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת ברמה העובדתית, על בית המשפט להשתכנע, מנסיבותיה של אותה השפעה, בקיומו של אותו מרכיב בלתי-הוגן בה, וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותו מרכיב. לא קיומה של ההשפעה פוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי הוגן שנמצא בה (ע"מ (ת"א) 1100/05 פלוני נ' פלונית ( 6.4.09 (להלן: "עניין פלוני")). במקרה שבפניי אין כל אינדיקציה - לא לקיומה של השפעה, ולא להיות ההשפעה בלתי הוגנת. לבית המשפט אין כל מידע אודות היחסים בין המנוחה לבין הנוטריון במועד עשיית הצוואה אשר יש בו כדי לתמוך במסקנה כי המנוחה הושפעה על ידי הנוטריון לצוות את עיזבונה לנתבעת. זאת ועוד, הן גב' א.ג., אחותה התאומה של המנוחה והן גב' ר.ש., גיסת המנוחה, העידו בפניי, כי המנוחה סיפרה להן כי היא בוחרת לצוות את עיזבונה לנתבעת נוכח מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת. לסיום אתייחס לטענת התובע בסעיף 60 לסיכומיו, כי אם יבוטל צו קיום הצוואה וייקבע כי עיזבון המנוחה יחולק לפי חוק הירושה, תתקבל תוצאה צודקת שכן העיזבון יחולק בין שני ילדי המנוחה בחלקים שווים. טענה זו אין בה ממש. כאמור לעיל, בפני בית המשפט העידו שתי בנות משפחה של המנוחה, כי סיפרה להן על כוונתה לצוות את עיזבונה לנתבעת משום מצבה הכלכלי הרעוע. זאת ועוד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שבעוד הנתבעת נותרה להתגורר בסמוך למנוחה והייתה עמה בקשה רציף, התגורר התובע במהלך למעלה מעשרים השנים האחרונות באוסטרליה במהלכן נפגש עם אמו המנוחה פעמים ספורות בלבד. מכל מקום, בבוא בית המשפט לבחון תוקפה של צוואה, שומה עליו לבחון האם התקיימו התנאים הקבועים בחוק לקיומה ולא את הגיונה של הצוואה. אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת המצווה. כל זאת, תוך רצון לקיים את רצון המת שהוכר כעיקרון מנחה בשיטתנו. וראה בעניין זה דברי כב' השופט א' גולדברג בע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 745: "העיקרון של כיבוד רצון המצווה עובר כחוט השני בפסיקה הנוגעת לקיום צוואה, ומשמש אבן פינה לפירושן של הוראות שונות שבחוק הירושה. כדברי השופט (לימים מ"מ הנשיא) ח' כהן בע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה ע"י האפוטרופוס הכללי, בעמ' 102: "...'קו-היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת...". היעדר סבירות בצוואה וחוסר הגינות בה אינם משמשים עילה לפסול את הצוואה, וגם בהיותה "בלתי צודקת" יש לקיימה כרצון המצווה". עוד ראה דברי כב' השופט ש' שוחט בעניין פלוני הנ"ל: "לא-אחת עדים אנו לצוואות המעדיפות חלק מהיורשים הטבעיים מקרב המשפחה על-פני האחרים. לא לנו לבוא ולבחון צדקתן של העדפות אלה. אם נעשה כן, נחטא לעקרון היסוד שבמשפט הצוואות, עיקרון ראשונה ו'נעלה בין נעלים' - מצווה לקיים את דברי המת (ע"א 1099/90 שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4) 758; ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' בינשטוק ואח', פ"ד מח(3) 705). מבחינה זו, אין בעובדה שפלוני הוא היורש היחיד על פי צוואה כדי ליצור הנחה עובדתית שהוא השפיע השפעה בלתי הוגנת על המצווה במטרה שינחיל לו את נכסיו...". (ראה גם את פסק הדין אשר דחה בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בע"מ 4383/09 פלונית נ' פלוני ( 29.6.2009)). ד' - סיכומם של דברים: אין צורך להכביר מילים על חשיבות קיומה של צוואה שנערכת על ידי אדם, בידיעתו כי רצונו האחרון יקויים ע"י הנותרים אחריו. בעניינו אנו, אין לבית המשפט ספק כי הצוואה, צוואת אמת היא וכי רצונה של המנוחה משתקף היטב מבין שורותיה הבודדות של הצוואה. המנוחה ביקשה מבנה, בלשונה: "... לקבל אותה בצורה יפה, בהתחשב במצבה של ביתי נ.י., ולקיים את הוראותיה של צוואה זו, היות והיא צוואתי אחרונה ומהוה רצוני האחרון". למרות זאת, לא שעה התובע לדרישתה של האם ותחת זאת יזם את ההליך המשפטי נשוא פסק דין זה. המנוחה ערכה צוואה זמן רב בטרם פטירתה וברור כי אם הייתה חוששת צוואתה פגומה עד כדי אי יכולת לקיומה, הייתה טורחת ועורכת צוואה תחתיה. המנוחה הסתמכה ברבות השנים כי צוואתה תקוים ואין ספק כי הוראת סעיף 10 לחוק הנוטריונים לא הייתה מונחת בפניה, כמו גם פרשנות סעיף זה. לנוכח האמור לעיל, מצאתי לנכון לדחות את התובענה. לפיכך , הריני להורות כדלהלן: התובענה לביטול צו קיום צוואתה של המנוחה נדחית בזאת. נוכח העובדה כי התובענה העלתה לדיון סוגיה משפטית חדשה, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. הפיקדון אשר הופקד ע"י התובע בקופת בית המשפט יושב לו. תואיל המזכירות לסגור את התיק. צוואהירושהנוטריונים