העובדות 1. בפנקס המקרקעין רשום גוף בשם ב"כ העדה הרומית אורתודוקסית בכפר מכר בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר (להלן: "הנתבע 1") כבעל זכויות בעלות בחלקה 32 בגוש 18529, ששטחה 8490 מ"ר (להלן: "חלקה 32"), וחלקה 33 בגוש 18525, ששטחה 811 מ"ר (להלן: "חלקה 33"), הנמצאות שתיהן בכפר מכר (להלן: "המקרקעין"). 2. במהלך שנת 1995 נערכו במקרקעין חמש עסקאות מכר, שפירוטן יובא להלן, כאשר המוכרת שצוינה בהסכמי המכר היא "עמותת ועדת העדה האורתודוכסית בכפר מכר" (להלן: "העמותה") והקונים הם התובעים 1-6, תושבי כפר מכר, כדלקמן: א. ביום 12.5.95 נערך הסכם בין העמותה לתובע 1 למכירת הזכויות ב-450 מ"ר מחלקה 32 תמורת 70,875 ₪ (ת/1). ב. ביום 13.5.95 נערך הסכם בין העמותה לתובע 2 למכירת הזכויות ב-450 מ"ר מחלקה 32 תמורת 70,875 ₪ (נספח 4 לסיכומי התובעים). ג. ביום 14.8.95 נערך הסכם בין העמותה לתובע 3 למכירת הזכויות ב-450 מ"ר מחלקה 32 תמורת 70,875 ₪ (ת/3). ד. ביום 12.5.95 נערך הסכם בין העמותה לתובע 4 למכירת הזכויות ב-490 מ"ר מחלקה 32 תמורת 77,175 ₪ (ת/10). ה. ביום 4.7.95 נערך הסכם בין העמותה לתובעים 5 ו-6 למכירת הזכויות ב-730 מ"ר מחלקה 33 תמורת 120,450 ₪ (נספח 7 לסיכומי התובעים). 3. חמשת הסכמי המכר שלעיל נוסחו כולם על ידי הנתבע 2, עו"ד אליאס פרח (להלן: "עו"ד פרח"). בשם העמותה חתם מר סאמי ח'ורי ז"ל, יו"ר ועד העדה הרומית אורתודוקסית בכפר מכר דאז, שהנתבעים 3 הם יורשיו (להלן: "מר ח'ורי ז"ל"). יצוין כי התביעה נגד העזבון והיורשים נמחקה בהחלטה מיום 20.11.12 (עמ' 57 לפרוטוקול). 4. ביום 23.11.06 הגיש הנתבע 1 למשרד מיסוי מקרקעין הצהרות בדבר מכירת המקרקעין. בגין העסקאות הוצאו שומות מס שבח ומס רכישה ונשלחו דרישות תשלום לכל הצדדים בתאריכים 9.8.07 ו-3.12.07. 5. ביום 4.9.07 הוגשו על ידי ב"כ התובעים בקשות לתיקון השומה לפטור ממס שבח לפי סעיף 61 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), בטענה שהמוכרת פטורה מתשלום מס שבח מקרקעין בהיותה "מוסד ציבורי". ביום 8.10.07 הוגשו הצהרות הקונים בגין העסקאות. הבקשות לתיקון השומה נדחו, וצוין בהן כי המוכר לא עונה על הגדרת "מוסד ציבורי" כהגדרתו בסעיף 46(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה) והוא אינו זכאי לפטור על פי חוק מיסוי מקרקעין. גדר המחלוקת 6. אין זהות בין הבעלים הרשום של המקרקעין (הנתבע 1) לבין הגוף שמצוין כמוכרת החתומה על הסכמי המכר עם התובעים. התובעים טוענים כי עובדה זו התבררה להם רק לאחר קבלת המכתבים מעו"ד עישאן, ב"כ הנתבע 1, מיום 25.6.07 (ת/4, ת/16, ת/21), בהם התבקשו לשלם את מס השבח החל על העסקאות במקרקעין. לטענתם, הנתבע 1, באמצעות מר ח'ורי ז"ל, ויחד עם עו"ד פרח, הציגו בפניהם מצג שווא, כאילו בעלת המקרקעין היא עמותה הפטורה מתשלום מס שבח מקרקעין, בעת שחתמו על הסכמי המכר. לטענתם, הנתבעים 1 ו- 2 היו חייבים לדעת שאין עמותה והיא אינה בעלים של המקרקעין. התובעים טוענים, כי העמותה צוינה כמוכרת בכוונה לרמות אותם, על מנת שישלמו את המחיר ששילמו ויחתמו על הסכמי המכר, בחוסר תום לב ובמרמה. בנוסף על כך, טוענים התובעים שהנתבעים לא דאגו לדווח על העסקאות ולא דאגו לערוך עסקאות חדשות מתוקנות. לפיכך, הם מבקשים מבית המשפט לקבוע, כי המוכר בחמשת הסכמי המכר הוא הנתבע 1 וכי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום המסים שהוטלו עליהם, כולל הריביות, ההצמדות והקנסות. 7. הנתבע 1 מכחיש את טענות התובעים כלפיו. למרות טענתו שלמר ח'ורי לא היתה כל סמכות למכור את המרקעין וכי הכספים שנטען ששולמו לא הגיעו אליו, לנתבע 1, שהוא כזכור הבעלים הרשום של המקרקעין, אין כל התנגדות כי המקרקעין ירשמו בטאבו על שם התובעים, בכפוף לתשלום המיסים בהתאם להסכמי המכר. לטענתו, לתובעים היה ברור בעת עריכת ההסכמים כי הנתבע 1 לא מאוגד כעמותה וכי המקרקעין רשומים על שמו ולא על שם עמותה. 8. הנתבע 2 טוען כי טעה כשהאמין למר ח'ורי, והסתמך על נסיון קודם שלו בכפר אחר, שם נוהלו עניני הקהילה באמצעות עמותה, וכאשר מכרה את המקרקעין היתה פטורה מתשלום מס שבח מקרקעין. בהתאם לכך ניסח את הסכמי המכר, הכוללים הן סעיף העוסק בכך שהמוכרת היא עמותה הפטורה מתשלום מס שבח מקרקעין, והן סעיף העוסק בכך שאם לא ינתן פטור מתשלום מס שבח מקרקעין, ישאו הקונים התובעים בתשלום זה. כשהסתבר לעו"ד פרח שהקהילה בעלת המקרקעין אינה מאוגדת כעמותה, הכין הסכמי מכר מתוקנים וביקש מהתובעים לחתום עליהם, אך הם סירבו. משכך, לא דיווח על העיסקה לרשות המיסים. 9. אין לתובעים כל זכות לכפות על הנתבע 1 הסכם שונה מההסכם לפיו רכשו את המקרקעין. על פי הראיות שבפני, התובעים לא הוכיחו את סמכותו של מר ח'ורי למכור את המקרקעין, ואין ספק, שהגוף שהתיימר לחתום על ההסכם - "עמותת העדה הנוצרית האורתודוקסית כפר מכר" לא קיים. כנגד העדר ראיה מצד התובעים לסמכותו של מר ח'ורי להתקשר בהסכם, מצויה עדות מר ג'רייס סלום, היו"ר הנוכחי של ועד העדה האורתודוקסית בכפר מכר (להלן: מר סלום), על כך שלא היתה לו סמכות כזו. כלומר, הנתבע 1 כלל לא התקשר בהסכמי המכר, והם אינם מחייבים אותו. התובעים לא רכשו את המקרקעין מבעלי המקרקעין או ממי שהיתה לו סמכות למכור את המקרקעין. מאחר שההסכמים לרכישת המקרקעין אינם מחייבים את הנתבע 1, ואין לתובעים כל זכות כלפי הנתבע 1, הוא היה זכאי להתנער מהם ולדרוש את פינוי התובעים מהמקרקעין שרכשו ממי שאינו בעליהם. הנתבע 1 החליט לנקוט גישה אחרת, רחומה יותר, ולהסכים למכירת המקרקעין לפי ההסכם שנערך. אין לתובעים זכות כלפי הנתבע 1 לעריכת הסכם אחר, טוב יותר בתנאיו מזה שעליו הסכימו עם מי שלא היתה לו זכות למכור את המקרקעין. על כן, דין התביעה לעריכת הסכם מתוקן, שונה בתנאיו, שהיא תביעה כנגד הנתבע 1, להידחות. 10. הויכוח העיקרי, שבגללו סירבו התובעים לחתום על הסכמים מתוקנים עם בעל המקרקעין הנכון, הוא הויכוח הכספי. לפי ההסכם נקבע שעל הקונים התובעים לשאת בתשלומי המס אם יתברר שאין למוכרת פטור מתשלום. המחלוקת שלפנינו היא האם יש בהתנהלותו של עו"ד פרח, שלא בדק את זהות המוכרת ולא דיווח על העסקאות לגורמים הרלוונטיים, משום רשלנות מקצועית. להסיר ספק, לא הובאו ראיות של ממש לטענת ב"כ התובעים, כאילו היתה זו מזימה בין עו"ד פרח למר ח'ורי להציג מצג כאילו המוכרת היא עמותה פטורה כדי לשכנע את התובעים להתקשר בהסכם במחיר שבו התקשרו. אציין, כי אילו היו מובאות ראיות לטענה זו, תרופתם של התובעים היתה ביטול ההסכמים, אך הם לא רוצים בכך אלא בקיום ההסכם. בנסיבות אלה, וכאשר אין ראיות לטענה מירמה, עדיף שלא לטעון אותה. המחלוקת העיקרית היא איפוא בין התובעים לעו"ד פרח, ולא בין התובעים לנתבע 1, שאיתו כלל לא התקשרו בהסכם. התיישנות ושיהוי 11. עו"ד פרח טוען, כי בעוד שעסקאות המכר נעשו בשנת 1995, התביעה הוגשה ביום 20.2.11, שש עשרה שנים לאחר שנולדה עילת התביעה, ועל כן התביעה התיישנה ויש לדחותה. התובעים מצידם דוחים את טענת ההתיישנות וטוענים כי סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מבטל כל טענה של התיישנות בקשר למקרקעין. התביעה נגד עו"ד פרח אינה תביעה במקרקעין רשומים שההתיישנות עליה היא עשרים וחמש שנה, אלא תביעה בנזיקין, ועל כן יש לדחות טענה זו. עוד טוענים התובעים כי בכל מקרה תקופת ההתיישנות מתחילה ביום 25.6.07, אז קיבלו התובעים את השומה דרך עו"ד עישאן, ולא לפני כן. 12. בתביעה שאינה מקרקעין ההתיישנות היא שבע שנים, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות)). התובעים לא טענו זאת במפורש, אך נראה כי כאשר טענו שנודע להם לראשונה רק בשנת 2007 על כך שעל המקרקעין רובצים חובות לרשויות המס ושעסקאות המכר לא דווחו במועד, הם מסתמכים על סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע את כלל הגילוי המאוחר שלהלן: "8. התיישנות שלא מדעת נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". 13. כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית והמשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע, והוא משעה את מרוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כוח התביעה שבידו. בהעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. (ראו: ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(1) 857, 866 (1998); רע"א 901/07 מדינת ישראל- הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (לא פורסם, 19.9.10, פסקה 44) (להלן: עניין הוועדה לאנרגיה אטומית)). 14. כאשר מדובר בתובענה בנזיקין חל גם הדין המיוחד הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "89. תחילת התיישנות לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות- "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק." 15. סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עניינו בהתיישנות עוולות שבהן הנזק אינו חלק מיסודות העוולה ובעוולות שעילת תביעתן נמשכת (כגון תקיפה, הסגת גבול, כליאת שווא), שאז יחל מרוץ ההתיישנות ממועד הפסקת המעשה או המחדל הרשלני. תביעה זו עוסקת בעוולת הרשלנות, שבה הנזק הוא רכיב מרכיבי עילת התביעה, וחל ההסדר הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 679 (1984); ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת- אגודה שיתופית, פ"ד מ(1) 528 (1986)). 16. על פי סעיף 89(2) לפקודה, כשמדובר בעילת תביעה נזיקית והנזק לא התגלה ביום שאירע- תקופת ההתיישנות תחל מהיום שהתגלה הנזק, כפי שגם נקבע בחוק ההתיישנות, אך הסעיף מוסיף וקובע כי קיים מחסום להגשת התובענה וכי תקופת ההתיישנות תסתיים בכל מקרה לא יאוחר מעשר שנים מיום קרות הנזק (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08)). באשר לשאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אפנה לדבריו של כב' השופט י' עמית בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית, פסקה 36: "ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מרוץ ההתיישנות. לדוגמה: אם הנזק אירע בשנת 1997 ונתגלה בשנת 2002 אך לא נתגלו הקשר הסיבתי או ההתרשלות, התביעה לא תתיישן בשנת 2007 למרות תקרת 10 השנים, ולמעשה לא תתיישן כל עוד מרוץ ההתיישנות מושעה בשל כלל הגילוי המאוחר..." (ההדגשה שלי- מ' ר'). 17. על מנת לבסס תביעת רשלנות אין די במודעות של התובעים לקיומו של הנזק, אלא שהיה עליהם לדעת גם על עצם ההתרשלות ועל הקשר בין אלה לבין הנזקים שנגרמו להם (רע"א 2008/07 עו"ד לוטן נ' ירמייב ז"ל (טרם פורסם, 14.2.11, פסקה 49)). הסכמי המכר נחתמו בין החודשים מאי-אוגוסט 1995 ולפי סעיף 73 לחוק מיסוי מקרקעין (לפני תיקון 70 לחוק) חובת הדיווח לגבי עסקאות אלו חלה תוך 30 יום ממועד החתימה על כל עסקה. דהיינו, הנזק שנבע מאי דיווח העסקאות לרשויות המס- ריביות, הפרשי הצמדה וקנסות- נוצר כבר בשנת 1995, כך שהתביעה, שהוגשה ביום 20.2.11, הוגשה מעל 10 שנים לאחר קרות הנזק. ואולם, לא כך באשר למועד גילוי העובדות הנדרשות לרכיבים הנוספים של עילת הרשלנות. 18. לטענת עו"ד פרח התביעה התיישנה היות שהתובעים ידעו על כך שהעמותה לא קיימת, ולכן המוכרת חייבת בתשלום מס שבח מקרקעין, בשנת 1996, כאשר הכין נוסחים אחרים להסכמי המכר, עליהם סירבו התובעים לחתום, או לחלופין בשנת 2003 (סעיף 33 לסיכומי עו"ד פרח). התובעים הכחישו שנודע להם מעו"ד פרח שהעמותה לא קיימת וכי יש חיוב במס שבח מקרקעין. לא הוצג מכתב כלשהוא ששלח עו"ד פרח לתובעים בענין זה, ואיני קובע שהתובעים ידעו על כך בשנת 1996. עו"ד פרח מפנה לכך שמעדויות התובעים עולה כי כאשר הם ביקשו לקבל היתרי בנייה היה עליהם לדעת כי לא היה מדובר בעמותה. התובע 1 אכן העיד כי כאשר ביקש לקבל היתר בנייה הוא צירף את נסח הרישום ועיין בו, אך לדבריו ראה שהבעלים הם עמותה וב"כ עמותה (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 30-33, עד עמ' 25 שורה 2). ניתן להסיק שהתובעים ידעו בשנת 2003 שבעל המקרקעין הוא הנתבע 1, אבל לא ניתן להסיק מכך שידעו שזו אינה עמותה וכי הם חייבים בתשלום מס שבח מקרקעין, וכי עו"ד פרח התרשל וגם לא דיווח על כך לרשויות המס. 19. גם מעדותו של מר סלום לא עולה ידיעת התובעים על התרשלותו של עו"ד פרח. מר סלום העיד, כי לאחר שנבחר לתפקידו באוגוסט 2002 התברר לו שהיו"ר הקודם, מר ח'ורי ז"ל שחתם על ההסכמים, השתמש בחותמת של עמותה (עמ' 77 לפרוטוקול). בשל חשד שהתעורר בו הוא פנה במכתב לרשם העמותות במשרד הפנים (נ/3, סעיף 7א) וזה השיב לו במכתב מיום 6.4.03 כי "ועדת העדה האורטודוקסית בכפר מכר אינה מאוגדת בעמותה..." (נ/4). בעקבות זאת הוא פנה לתובעים ואמר להם שאין עמותה (עמ' 76-79 לפרוטוקול). מעדותו של מר סלום, האמינה עלי, עולה כי באותה פגישה עם התובעים לא היה כל איזכור להתנהלותו של עו"ד פרח (עמ' 78 לפרוטוקול, שורות 7-12). מכל מקום, ניתן לקבוע, וכך אני קובע, על פי עדותו של מר סלום, כי בשנת 2003 ידעו התובעים שהמוכרת אינה עמותה, ומשכך, לא מתקיים התנאי לפטור בסעיף 5 להסכמים שחתמו, לפיו המוכרת, בהיותה עמותה לא למטרות רווח, פטורה ממס שבח. לא הוכח, שהתובעים ידעו על התרשלותו של עו"ד פרח באותה עת. 20. עוד העיד מר סלום, כי במהלך השנים התנהל מו"מ בינו לבין התובעים, עד שבשנת 2007 הוא פנה לעו"ד עישאן, וזה הוציא ביום 25.6.07 מכתבים לתובעים בהם הועלתה הדרישה לתשלום מס שבח (ת/4, ת/16, ת/21). בעקבות מכתבים אלו פנו התובעים לעו"ד שוקרי, שהוציא ביום 31.8.07 מכתב בשמם לנתבעים (ת/5) בו ציין כי ניסוח הסכמי המכר מצביע על מצג שווא ורשלנות מקצועית מצד עו"ד פרח. במכתבו מיום 5.9.07 השיב בין היתר עו"ד פרח לב"כ התובעים כי הוא "לא יכול להכריח אנשים לדווח על עסקאות" (ת/6, פסקה 17), אך אין מחלוקת שעו"ד פרח הוא שלקח על עצמו לדווח על העסקאות לרשויות המס עבור התובעים. לקוח רשאי להניח, בהנחה הניתנת לסתירה, כי עורך הדין ממלא את חובתו לדווח לרשויות המס, ולפיכך תקופת ההתיישנות נדחית בהתאמה עד שהעובדות מתבררות לאשורן (ע"א 3322/95 גמזו נ' גושן, פ"ד נ(4) 520 (1997)). 21. לאור האמור אני קובע כי התובעים ידעו על עצם ההתרשלות של עו"ד פרח, עליה נעמוד להלן, רק לאחר קבלת המכתבים מעו"ד עישאן ולאחר שנועצו עם בא כוחם ולכן התביעה לא התיישנה. גם את טענתו של עו"ד פרח בדבר שיהוי אני דוחה, שכן עו"ד פרח לא הראה כי יש בשיהוי בהגשת התביעה ביטוי לוויתור התובעים על זכויותיהם וכי עקב השיהוי הורע מצבו. דחיית הטענות המקדמיות בדבר ההתיישנות והשיהוי מביאה אותנו לבחינת טענות התובעים באשר למחדליו של עו"ד פרח. חבותו של עו"ד פרח 22. לעורך דין חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי לקוחו בקשר עם הטיפול המשפטי שהוא מעניק לו (ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 (1990)). על התובעים להוכיח, בנוסף לנזק שנגרם להם, קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין ההתרשלות לנזק. הקשר הסיבתי העובדתי נבחן בשאלה האם אילולא ההתרשלות היה הנזק נגרם, והקשר הסיבתי המשפטי נבחן בשאלה האם הקשר הסיבתי העובדתי לא נשלל בשל שיקולים של "סיבתיות משפטית". אחד ממבחני העזר המקובלים לבחינת הקשר הסיבתי המשפטי הוא מבחן הצפיות, שבא לבדוק האם אדם סביר יכול היה לצפות את הנזק שנגרם כתוצאה מהתרשלותו (עיינו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 144-148 (1982)), רע"א 4394/09 לנדרמן נ' סגיב הנדסה ושות' (1993) בע"מ (לא פורסם, 30.12.10)). 23. אומנם, לא כל טעות בשיקול דעת מצד עורך דין מהווה רשלנות מקצועית (ע"א 4707/90 מירוקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1) 17, 25)), אך לאחר שבחנתי את מכלול הראיות וטענות הצדדים, אני קובע שבמקרה דנן אין המדובר בטעות שבשיקול דעת מצד עו"ד פרח, אלא במעשים ובמחדלים שהם רשלנות מקצועית. תחילת התרשלותו של עו"ד פרח התקיימה עוד לפני עריכת הסכמי המכר, כאשר לא בירר כיאות את מיהות המוכרת לפי נסח המקרקעין, כך שבעלת המקרקעין תירשם כמוכרת המקרקעין. במבוא להסכמי המכר צוין, בין השאר, כי המוכרת היא עמותה: "והואיל והמוכרת הנה עמותת מלק"ר (כך במקור, מ' ר') המייצגת את העדה הרומית אורוטודוקסית בכפר מכר בהיותם נאמנים על רכוש העדה בכפר...". 24. עו"ד פרח העיד, כי לפני חתימת הצדדים על הסכמי המכר, מר ח'ורי ז"ל הסביר לו שהנתבע 1 הוא אגודה עותומאנית שנרשמה כעמותה שמנהלת את כל רכוש העדה. עו"ד פרח ביקש ממר ח'ורי ז"ל הוכחה וזה הביא לו כהוכחה חותמת של העמותה. "מכאן ואילך ערכתי את ההסכמים עם חמשת-ששת הנתבעים, מתוך אמונה כנה שהעמותה קיימת... הסברתי להם שאמנם אני סבור מניסיוני בעמותות אחרות שהיא לא למטרת רווח, אבל אני חייב לפנות לרשם העמותות לוודא את זה" (עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 2-8). רק ביום 13.5.96, שנה לאחר חתימת ההסכם הראשון, התקבלה אצלו תשובתו של עו"ד שמיר, היועץ המשפטי של רשם העמותות, לפיה אגודת ועדת העדה האורתודוקסית לא נרשמה כעמותה (נ/7). יוצא אפוא כי בזמן החתימה על ההסכמים המוכרת לא הייתה מאוגדת כעמותה וכי רק לאחר מכן עו"ד פרח פנה לבדוק האם המוכרת היא אכן עמותה כפי שהיא הוצגה לתובעים. אציין, כי חותמת של עמותה אינה ראיה לכך שעמותה התאגדה, אלא תעודת רישום, כאמור בסעיף 7 לחוק העמותות התש"ם - 1980, ועל מנת לרשום מקרקעין לפי ההסכם, היו צריכים להיות בידי עו"ד פרח "תעודות ומסמכים המעידים על קיום התאגיד, על כשירותו לבצע את העסקה שמבקשים לרשמה ועל החלטתו לבצעה, וכן מסמך בכתב מאת עורך דין או רואה חשבון המאשר כי התקיימו כל אלה ואשר מפרט את הגורמים המוסמכים לחתום בשמו של התאגיד", כאמור בתקנה 10 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום). הסתמכות על חותמת בלבד אינה אלא תקווה שמה שנאמר, אכן נכון. 25. עו"ד פרח העיד, כי בתור בן העדה הנוצרית-אורתודוקסית, הוא הביע אמון מלא במר ח'ורי ז"ל. הוא הופתע לגלות שלא מדובר בעמותה ולכן ביקש להכין הסכמים חדשים ומתוקנים (נ/8), עליהם התובעים סירבו לחתום (עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 14-18). בהמשך עדותו עו"ד פרח אף הודה כי "הייתי תם לב ותמים, שלא דאגתי לבקש מסמכים העמותה, אני מודה בטעות שלי וזאת פעם ראשונה בחיים שלי שאני טועה טעות דרסטית כזאת ואני לא מכפר על טעותי" (עמ' 94 לפרוטוקול, שורות 11-14) 26. מה שקרא עו"ד פרח "טעות דרסטית" אינו אלא התרשלות. על עורך דין המטפל בעסקאות מקרקעין, על אחת כמה וכמה עו"ד ותיק כעו"ד פרח (שהעיד שקיבל את הרישיון לעסוק בעריכת דין בשנת 1971- עמ' 97 לפרוטוקול, שורה 19), לבצע את כל הבדיקות הנדרשות לפני החתימה על ההסכמים, כאשר לפני הכל עליו לבדוק את הזכויות במקרקעין בפנקסי המקרקעין. וכפי שכתב הנשיא שמגר (כתוארו אז) בע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529, 537 (1992): "עורך-דין, המתבקש לעשות עיסקת מקרקעין עבור לקוח, אינו ממלא את חובתו כלפיו אם אינו בודק תחילה את פרטי הרישום בלשכת רישום המקרקעין ובמוסד מתאים אחר הקשור לנושא, לפי העניין". 27. משעו"ד פרח בעצמו הודה בכך (עמ' 96 לפרוטוקול, שורות 3-4), הרי שאין מנוס מלקבוע כי עו"ד פרח התרשל בכך שלפני שניסח את ההסכמים, לא טרח לבדוק מיהם הבעלים הרשומים של המקרקעין בפנקסי המקרקעין והניח, מבלי לאמת זאת בשום דרך, כי המוכרת היא עמותה הפטורה מתשלום מס שבח מקרקעין. הוא נושא באחריות לכך שהתובעים סברו שהמוכרת היא עמותה הפטורה ממס שבח. 28. התובעים טוענים, כי מאחר שלא מדובר בעמותה ועל העסקאות הוטל מס שבח, הרי שהחיוב במס זה הוא על הנתבעים. בסעיף 5 לכל הסכמי המכר נקבע בזו הלשון: "המוכרת מתחייבת לשלם את מס הרכוש על הרכוש עד ליום המכירה והקונה ישלם את מס הרכישה החל על העסקה. וידוע לצדדים כי המוכרת בהיותה עמותה לא למטרות רווח פטורה ממס שבח ואם אכן יחול הוא ישולם על ידי הקונה". (ההדגשה שלי- מ' ר'). 29. על פי האמור בסעיף 5, נקודת המוצא היא שהמוכרת כעמותה פטורה ממס שבח, אלא שבסיפא של הסעיף נקבע, כי במקרה שיתברר אחרת, כפי שקרה בענייננו, ועל העסקאות כן יחול מס שבח, הרי שמס השבח ישולם על ידי הקונים, הלוא הם התובעים. להסיר ספק, הנתבע 1 כלל אינו חייב להתקשר בהסכם זה או לאמץ אותו. הוא אינו קשור בהסכם זה, ובודאי שכאשר הסכים לאמץ את ההסכם לפי תנאיו, אין הוא חייב לשלם את מס השבח שהקונים התחייבו לשלם לפי ההסכם. השאלה היא רק האם וכמה חייב עו"ד פרח לפצות את התובעים על כך שעליהם לשלם את מס השבח. עו"ד פרח הסביר בעדותו, שהוא אישר לתובעים כי המוכרת היא עמותה, אולם סייג זאת בכך שעליו לוודא זאת מול רשם העמותות (עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 6-8). סייג זה אינו מופיע בהסכם שניסח עו"ד פרח. אמנם, יש בסיפא התייחסות לאפשרות כי לא יינתן פטור ממס שבח, אך זאת על בסיס ההנחה שהמוכרת היא עמותה, ולמרות זאת, מטעם כלשהוא, תחוייב במס שבח. יש לזכור, כי גם כאשר מדובר בעמותה- הפטור ממס שבח לא ניתן אוטומטית, והדבר תלוי בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 61 לחוק מיסוי מקרקעין. ואולם, התובעים היו רשאים להניח שמאחר שמדובר בעמותה, כפי שהציג זאת עו"ד פרח בפניהם, הסיכוי לפטור ממס שבח מקרקעין גבוה. 30. עו"ד פרח התרשל בכך שלא בירר את זהות המוכרת לפני שהציג אותה בפניי התובעים כעמותה ומסר להם מידע מוטעה, ועל כך הוא נושא באחריות כלפי התובעים. אולם לא ניתן להטיל עליו אחריות מלאה לכך שעליהם לשאת במס השבח, שהרי התובעים חתמו על סעיף בהסכם שדן במצב בו לא יהיה פטור ויחול מס שבח. כלומר, הם קיבלו על עצמם מראש שקיימת גם אפשרות כזו, שלא ינתן פטור ממס שבח מקרקעין, למרות שזו עמותה. הצדדים לא טענו לגבי חלוקת האחריות לאפשרות שלא ינתן פטור ממס שבח גם אם היה מדובר בעמותה. על דרך האומדנה, אני קובע כי יש לחלק את האחריות בין עו"ד פרח לתובעים, כך שעו"ד פרח יפצה את התובעים בשיעור של 70% ממס השבח שהוטל עליהם בגין העסקאות. להסיר ספק, על התובעים, כקונים, לשאת במלוא תשלום מס הרכישה. 31. חיוב נוסף מוטל על התובעים עקב אי תשלום מס שבח מקרקעין במועד. בגין אי תשלום מס שבח מקרקעין במועד, חוייבו התובעים בקנסות וריביות. מנגד, הם אכן לא שילמו במועד את מס השבח שאותו היו חייבים, ועשו שימוש בכספים שנותרו בידיהם. על כן, במקביל לחיוב במס שבח מקרקעין, על עו"ד פרח לפצות את התובעים גם ב- 70% מהקנסות שהוטלו עליהם בגין אי תשלום, עד לדרישת התשלום מצד רשויות המס ב- 2007. 32. עו"ד פרח התרשל גם בכך שלא דיווח על העיסקאות שנערכו בפניו לרשויות המס משך שנים רבות, עד אשר ב"כ הנתבע 1 דיווח עליהן. עו"ד פרח טוען בסיכומיו, כי הוא התקשה להבין שגם כאשר מתגלה כי צד להסכם אינו בעל הזכות למכור את הקרקע, עליו לדווח על העסקה לשלטונות המס. אולם, כפי שעולה מעדותו (עמ' 93 לפרוטוקול, שורות 9-11), העובדה שהמוכרת אינה קיימת התגלתה לו רק לאחר חלוף התקופה המנויה בחוק מיסוי מקרקעין בה היה עליו לדווח על עסקאות המכר, שהיא כאמור 30 יום ממועד החתימה על העסקה. המכתב של רשם העמותות נ/5 ממנו נודע לעו"ד פרח כי חברי אגודת ועדת העדה האורתודוקסית לא חידשו את הרישום נשלח אליו ביום 13.5.96, כלומר שנה אחרי שנחתמה העסקה הראשונה. אני מאמין לעו"ד פרח שבתמימותו הבלתי מוסברת סבר שהמוכרת קיימת בעת שערך את ההסכם, ולא מאמין לגירסה שאין עליה ראיה, שכבר בעת עריכת ההסכם ידע עו"ד פרח שהמוכרת אינה קיימת. היה על עו"ד פרח להצהיר על העסקאות עד חודש לאחר חתימתן, בזמן שעדיין סבר שהמוכרת קיימת, ועוד לא ידע שהמוכרת אינה עמותה, ולכן אני דוחה את טענתו שלא דיווח משום שצד להסכם לא היה בעל הזכות. זו אינה הסיבה בגללה הוא נמנע מלעשות כן. עו"ד פרח לא מצא כל נימוק אחר שיצדיק את אי הדיווח על העיסקה. לפיכך, אני קובע כי עו"ד פרח התרשל בכך שלא דיווח על העיסקאות לרשויות המס, ועליו לשאת במלוא הקנסות בשל אי דיווח על העיסקאות עד למועד שבו דווחו. נזקי התובעים 33. על התובעים להוכיח את נזקיהם, ויהיו זכאים רק לנזקים המוכחים, גם לאחר שנקבעה זכותם העקרונית לפיצוי (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע פ"ד לה (2) 800 (1981)). כאמור, אין הם זכאים לפיצוי עבור תשלומי מס רכישה, אותם היה עליהם לשלם בכל מקרה, אך הם זכאים לפיצוי על קנסות אי דיווח שחוייבו אגב מס רכישה. 34. התובע 1 הגיש להוכחת נזקו את ת/2, ממנו עולה שנכון ליום 25.7.10, לא שילם התובע 1 דבר על חשבון מס שבח. הוא חוייב בסך 9,665 ₪ עבור מס שבח מקרקעין, 43,202 ₪ הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 94 (א) עד יום 5.7.07, 4,973 ₪ קנס בשל אי הגשת הצהרה במועד לפי סעיף 94א עד יום 14.12.06 ו- 6,736 ₪ קנס בשל אי תשלום במועד לפי סעיף 94ב עד 14.12.06 . בהתאם לאמור לעיל, זכאי התובע 1, לאחר שיוכיח תשלום למס שבח מקרקעין, לפיצוי מעו"ד פרח בסך 41,722 ש"ח עבור מס שבח, והפרשי הצמדה וקנסות על אי תשלומו במועד, ועוד 6,736 ₪ קנס בשל אי הצהרה במועד. כמו כן, שילם התובע 1 את מלוא חובו בגין קנס על דיווח למס רכישה בסך 2,206 ₪ נכון ליום 25.7.10 והוא זכאי לפיצוי מעו"ד פרח בסכום זה. 35. התובע 2 לא הוכיח את נזקו כלל, ועל כן אינו זכאי לפיצוי. 36. התובע 3 הגיש להוכחת נזקו את ת/8, ממנו עולה שנכון ליום 25.7.10 שילם התובע 3 סך 15,300 ₪ על חשבון מס שבח. הוא חוייב בסך 9,665 ₪ עבור מס שבח מקרקעין מהם שילם 6,416 ש"ח, 42,332 ₪ הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 94 (א) עד יום 5.7.07 מהם לא שילם התובע 3 דבר, 4,714 ₪ קנס בשל אי הגשת הצהרה במועד לפי סעיף 94א עד יום 14.12.06, מהם שילם התובע 3 3,800 ₪, ו- 6,469 ₪ קנס בשל אי תשלום במועד לפי סעיף 94ב עד 14.12.06 מהם שילם התובע 3 5,084 ש"ח. בהתאם לאמור לעיל, זכאי התובע 3, לפיצוי מעו"ד פרח בסך 40,926 ש"ח עבור מס שבח, והפרשי הצמדה וקנסות על אי תשלומו במועד, ועוד 6,469 ₪ קנס בשל אי הצהרה במועד, מהם שילם התובע 3 12,235 ₪ נכון ליום 26.7.10 והוא זכאי לסכום זה כפיצוי מעו"ד פרח, ויהיה זכאי ליתרה לאחר שיוכיח את תשלום הסכומים. כמו כן שילם התובע 3 את מלוא חובו למס רכישה בגין קנס על אי דיווח במועד בסך 2,115 ₪ נכון ליום 25.7.10, והוא זכאי לסכום זה מעו"ד פרח. 37. התובע 4 הגיש להוכחת נזקו את ת/13 ממנו עולה שנכון ליום 25.7.10 שילם התובע 4 סך 17,280 ₪ על חשבון מס שבח. הוא חוייב בסך 10,524 ₪ עבור מס שבח מקרקעין מהם שילם 7,272 ש"ח, 47,042 ₪ הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 94 (א) עד יום 5.7.07 מהם לא שילם התובע 4 דבר, 5,415 ₪ קנס בשל אי הגשת הצהרה במועד לפי סעיף 94א עד יום 14.12.06, מהם שילם התובע 4 4,271 ₪, ו- 7,334 ₪ קנס בשל אי תשלום במועד לפי סעיף 94ב עד 14.12.06 מהם שילם התובע 4 5,737 ש"ח. בהתאם לאמור לעיל, זכאי התובע 4, לפיצוי מעו"ד פרח בסך 45,430 ש"ח עבור מס שבח, והפרשי הצמדה וקנסות על אי תשלומו במועד, ועוד 5,415 קנס בשל אי הצהרה במועד, מהם שילם התובע 4 13,377 ₪ נכון ליום 26.7.10 והוא זכאי לסכום זה כפיצוי מעו"ד פרח, ויהיה זכאי ליתרה לאחר שיוכיח את תשלום הסכומים. כמו כן שילם התובע 4 את מלוא חובו למס רכישה בגין קנס על אי דיווח במועד בסך 2,401 ₪ נכון ליום 25.7.10, והוא זכאי לסכום זה מעו"ד פרח. 38. התובע 5 הגיש להוכחת נזקו את ת/13 (ושב והציגו כת/20), לגבי מס רכישה בלבד, ממנו עולה שנכון ליום 25.7.10 שילם התובע 5 סך 2,657 ₪ עבור קנס אי דיווח במועד של מס רכישה, והוא זכאי לסכום זה כפיצוי מעו"ד פרח. 39. התובע 6 הגיש להוכחת נזקו את ת/20, לגבי מס מס רכישה בלבד, ממנו עולה שנכון ליום 25.7.10, שילם התובע 6 סך 1,877 ₪ עבור קנס אי דיווח במועד של מס רכישה, והוא זכאי לסכום זה כפיצוי מעו"ד פרח. סיכום 40. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית: א. אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 1, בכפוף להסכמתו לקיים את חוזי הרכישה שהתובעים מחזיקים בידם. התובעים ישלמו לנתבע 1 הוצאות משפט בסך 3,480 ₪. ב. אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעים נזקים כאמור בסעיפים 34-39 לעיל. כמו כן, אני מחייב את הנתבע 2 לשלם לכל התובעים ביחד, שיחלקו לפי נזקיהם המוכחים, הוצאות משפט בסך 8,775 ₪. קנס