השופט י' אליאסוף 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב (תב"ע תשן/705 - 0, נב/0-872, השופט לובוצקי ונציגי הציבור עוזרי ונויפלד). בפסק-הדין נדחתה תביעתו של המערער בקשר לדרך קביעת שומת דמי הביטוח הלאומי, והתקבלה תביעתו בעניין חיוב המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) במסירת פרטים מדויקים בקשר לכל קנס שהוטל עליו הנוגע לפיגור בתשלום דמי הביטוח. 2. נפרט תחילה את פרטי ההליכים השונים שבין הצדדים, אשר נדונו בבית-הדין האזורי. תב"ע מח/64 - 0 (ההליך הראשון) 3. המערער הגיש לפקיד השומה דוח לשנת המס 1985 (1.4.1985-31.3.1986). הדוח, אשר הוגש כ"שומה עצמית", התקבל על-ידי פקיד השומה, ועל-פיו חויב המערער במס הכנסה. פירוט השומה הועבר למוסד, על-פי סעיף 235(ב) לפקודת מס הכנסה, בו נקבע, בין השאר, כי "מותר לגלות למוסד לביטוח לאומי... את סכום ההכנסה של נישום כפי שנמסר בדין וחשבון שהגיש, או כפי שנקבע על-ידי פקיד השומה או על-ידי בית-המשפט". מנהל יחידת הביטוח והגבייה של המוסד שלח למערער חשבון הפרש דמי ביטוח לאומי לשנת המס 1985. טענת המערער הייתה כי רק "ועדת השומה" שליד המוסד, מוסמכת לקבוע את הכנסתו החייבת בדמי ביטוח לאומי, וכן כי טופס החשבון שנשלח אליו אינו חוקי (ראה פירוט הוראות החוק בדבר "שומה עצמית" ו"ועדת השומה", בפיסקאות 20 ו-21 להלן). הפלוגתה שנקבעה בהליך הייתה, אם חשבון הפרש דמי ביטוח לאומי שנשלח למערער נעשה כדין. 4. לגבי טענתו העיקרית של המערער בדבר קביעת הכנסתו המחייבת על-ידי "ועדת השומה", במסגרת הפלוגתה שנקבעה בהליך, קבע בית-הדין האזורי בפסק-דינו: "5. הואיל ואין חולק שהתובע הגיש לנתבע שומה עצמית, אין התובע נכנס למסגרת אף אחד מסעיפי החוק שמקנים לפקיד גביה ראשי את הסמכות לקבוע את דמי הביטוח. התובע לא בא בגדרו של סעיף 166 לחוק. התובע לא נדרש להגיש דו"ח על פי סעיף 173(1) לחוק, על כן אין הוא בא בגדרו של סעיף 174 או 175 לחוק. משום שאף אחד מהסעיפים הנ"ל לא ישים לגבי התובע גם לא חל עליו האמור בסעיף 176 לחוק. לכן ולאור האמור לעיל ת/1 איננו קביעת דמי ביטוח על ידי פקיד גביה ראשי, ומשום כך אין לתובע זכות להגיש ערר על קביעתו של פקיד גביה ראשי לפי סעיף 176 לחוק אל ועדת שומה המוקמת על פי סעיף 187 לחוק. 6. סעיף 187 לחוק קובע כי ליד כל סניף תוקם ועדת שומה. סעיף 176 לחוק קובע במה תדון ועדת השומה. אל ועדת השומה ניתן לערער רק על קביעת פקיד גביה ראשי, כך קובע החוק. הואיל ובעניינו של התובע אין סמכות לקביעת שומה על ידי פקיד גביה ראשי אין שום נימוק להקים ועדת שומה בעניינו של התובע. כל הבניין אותו בונה ב"כ התובע בסיכומיו כדי להראות שרק ועדת שומה יכולה לקבוע את דמי הביטוח של התובע, אין לו יסוד בחוק, וכל כולו בנוי על התפלפלות מסובכת ומיותרת. אשר על כן אני דוחה את התביעה להעביר את קביעת סכום דמי הביטוח לועדת שומה הפועלת על פי סעיף 187 לחוק". 5. פסק-הדין בהליך זה, ניתן ביום 10.9.1990. לפני כן, ביום 28.2.1990, הגיש המערער תובענה נוספת בבית-הדין האזורי בעניין חישוב דמי הביטוח הלאומי בהם חויב, לשנים 1986-1990. תב"ע תשן/705 - 0 (ההליך השני) 6. בכתב התביעה המתוקן בהליך זה אוזכר ההליך בתב"ע מח/64 - 0, ונטען כי התובענה הנוספת דומה לתובענה בהליך האמור, והיא מתייחסת לשנים 1986-1990. בכתב התביעה התבקש בית-הדין ליתן למערער סעד הצהרתי, כדלקמן: "אשר על כן מתבקש בית הדין הנכבד ליתן הצהרה כדלקמן: א. על הנתבע להגיש תובענה כנגד התובע אם הוא סבור כי על התובע לשלם לו כסף. ב. לחילופין ליתן הצהרה לפיה בהעדר שומות דמי בטוח כדין הנתבע אינו רשאי לנקוט נגד התובע בהליכי הוצל"פ על פי סעיף 183 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968". ביום 5.11.1991 נקבעו הפלוגתות בהליך זה כדלקמן: "1. האם רשאי המוסד לביטוח לאומי לנקוט בהליכי אכיפה כנגד הנתבע [צ"ל התובע - י' א']. 2. הואיל וסעיף 1 לפקודת המסים (גביה), קובע שיש צורך בשומה כהלכה, כתנאי לצעדי אכיפה, נשאלת השאלה מי הוא הפקיד המוסמך לקבוע מה השומה לצרכי בטוח לאומי ומהו מקור סמכותו". 7. ביום 12.2.1992 ביקש המוסד למחוק תובענה זו על הסף, לאור פסק-הדין שניתן בהליך הקודם (תב"ע מח/64 - 0), מאחר שהשאלה שבמחלוקת זהה בשני ההליכים. בקשה זו נדחתה על-ידי בית-הדין האזורי ביום 12.5.1992, מהטעם "שאין זהות בתקופות - ואף לא בפלוגתות - שעליהן נטושה המחלוקת - בשני התיקים הנדונים". תב"ע נב/872 - 0 (ההליך השלישי) 8. ביום 29.5.1992 הגיש המערער תובענה שלישית נגד המוסד. בתובענה זו איזכר המערער את שתי התובענות הקודמות וטען כי המוסד זקף וקיזז מתשלומים של דמי ביטוח לאומי, סכומים בעבור "קנסות", בלי שניתן לו על כך פירוט והסבר. זקיפה וקיזוז אלו הגדילו, לטענתו, את חובו למוסד. הסעדים אשר המערער ביקש בהליך זה, היו כדלקמן: "19. בית הדין הנכבד מתבקש לחייב הנתבע ליתן לתובע דוחות שנתיים מפורטים, לגבי שנות המס שבמחלוקת, היינו 1985 עד 1990 ועד בכלל, בהם יפורטו תשלומים ומועדיהם, חיובים ומועדיהם, כל הסכומים שנזקפו על חשבון הפרשי הצמדה, סכומי הפרשי ההצמדה והמועדים לחישוב הפרשי ההצמדה וכן, פרוט של מועדים לחישוב 'קנסות', סכומי קנסות ופרוט התשלומים שהועברו לכיסוי ה'קנסות'. 20. בית הדין הנכבד מתבקש לחייב הנתבע לבטל כל חיובי 'קנסות' שהטיל על התובע. 2. בית הדין הנכבד מתבקש להורות לנתבע לבצע חישובי הסכומים השנויים במחלוקת לאחר ביטול הקנסות, בהתאם לסכומים ששולמו ולמועדיהם". 9. המוסד ביקש לאחד הליך זה עם ההליך בתב"ע תשן/705 - 0, ובית-הדין החליט על איחוד ההליכים, ואלה נדונו לפי מותב בראשות השופט י' לובוצקי. הדיון בהליכים המאוחדים 10. בפתח הדיון בהליכים המאוחדים, ביום 19.9.1993, ביקש המערער כי אב בית-הדין יפסול עצמו מלדון בהליכים המאוחדים, מטעמים שונים שפירט, וביניהם - "התערבות חריגה וקיצונית של השופט באופן ניהול המשפט". אב בית-הדין דחה את הבקשה. ערעור על החלטה זו נדחה אף הוא (דב"ע נד/2 - 96). הכללתו של נושא זה בפיסקה 26 להודעת הערעור שלפנינו, אינה מצריכה, אפוא את התייחסותנו. 11. באותו דיון, לאחר שאב בית-הדין דחה את בקשת הפסילה שהוגשה לו, ביקש המערער להפסיק את הדיון כדי למצות את זכות הערעור על החלטה זו. אולם אב בית-הדין החליט לדון בקביעת הפלוגתות עקב איחוד ההליכים. המערער הודיע כי אינו מתכוון להתערב במהלך הדיון. בשים לב לעמדות הצדדים, לדיון המוקדם שכבר התנהל ולמסמכים שבתיק, קבע אב בית-הדין את הפלוגתות בהליכים המאוחדים, כדלקמן: 1. כשירות חיוב התובע בדמי ביטוח לגבי שנת 85' לרבות דיון בשאלה אם אכן טענת הנתבע קיים מעשה בי"ד או השתק בהתייחס לשומת הביטוח הנוגעת לשנה זו. 2. האם חויב התובע כדין בדמי ביטוח בהתייחס לשנים 86'-90' ועד בכלל, האם מגיעים לו החזרי כספים ששילם בפועל בהקשר זה. 3. האם חויב התובע כדין בקנסות בהתייחס לדמי הביטוח לשנים 86'-90' עד בכלל, והאם מגיעים לו החזרי כספים ששילם בפועל בהקשר זה". בקשה מאוחרת יותר של המערער (מיום 7.12.1993) לתיקון רשימת הפלוגתות (תב"ע נד/1041 - 12), נדחתה על-ידי אב בית-הדין. 12. על-פי הסכמה דיונית בין הצדדים לא הושמעו עדויות בהליכים המאוחדים, והצדדים הגישו ראיותיהם וסיכומיהם בכתב. 13. בפסק-דינו התרכז בית-הדין האזורי בפלוגתות שנקבעו לדיון (ראה פיסקה 11 לעיל), וקבע כדלקמן: (א) בעניין תוקף ההחלטה לחייב את המערער בתשלום דמי הביטוח הלאומי לגבי שנת 1985, נאמר על-ידי בית-הדין כי שאלה זו נדונה והוכרעה בהליך בתב"ע מח/69 - 0 (ראה פיסקה 3 לעיל), בהתייחס לאמור בפיסקה 4(ב) לפסק-הדין. לאור זאת, קבע בית- הדין כדלקמן: "רוצה לומר, טענתו היסודית של התובע כי המוסד לא היה רשאי לקבוע שומה על בסיס שומות שנקבעו ע"י שלטונות מס הכנסה, אלא צריך היה לקבוע שומה עצמאית על סמך חקירה ודרישה נפרדת - נדחתה. התובע מנוע אפוא מלהעלותה לדיון בשנית, בהתייחס לדמי הביטוח הנוגעים לשנת 1985. נותרה לתובע האפשרות להגיש תביעה כספית לפני ביה"ד, אם סבר הוא כי קופח בחישוב האריתמטי של דמי הביטוח ששילם בפועל. תביעה כזו לא הוכחה לפני ביה"ד בהליך הנוכחי וממילא אין להענות למשאלת התובע ליתן בידו הצהרה שיש בה לפגום בהצדקה שהיה לנתבע לגבות דמי ביטוח בקשר לשנת 1985, כפי שנגבו בפועל". (ב) בעניין תוקף ההחלטה לחייב את המערער בתשלום דמי הביטוח הלאומי לגבי השנים 1986-1990, קבע בית-הדין, בין השאר, כדלקמן: "השימוש שעושה המוסד בשומות שנקבעו לפני שלטונות המס לצורך קביעת השתכרותו של עובד עצמאי, הוא לגיטימי ומתיישב עם הוראות חוק הביטוח הלאומי ותקנותיו... אין הצדקה לקביעה המחייבת את הנתבע להוציא לעובד עצמאי שומות עצמאיות (באמצעות 'ועדת שומה'), תוך זניחת שומות שנקבעו ע"י שלטונות המס לאותו העובד ממש. הליכה בדרך כזו אינה רצויה... זה לא סביר להכביד על ציבור המבוטחים והמוסד גם יחד בחקירה ודרישה הנוגעת להכנסות כל עובד עצמאי, בנוסף למה שכבר נעשה ע"י שלטונות המס. קיימת זיקה בין תשלום דמי ביטוח לשומה סופית שנקבעה ע"פ פקודת מס הכנסה, וזהו רצונו הברור של המחוקק. אם לתובע השגה על שומת המס דרכו פתוחה להגשת עתירה מתאימה לגוף המוסמך לדון בה. אם השגתו נוגעת לחישוב האריתמטי, או לשאלה אילו מרכיבי ההכנסה מחוייבים בדמי ביטוח, יש למבוטח את יומו לפני ביה"ד לעבודה. כאשר יסבור המבוטח כי תשלום המקדמות הוא המקפח (במקרה שאין עדיין שומת מס סופית) אזי קיים המנגנון של חישוב רבעוני מחדש (תקנה 4(א)(1) לתק' הביטוח הלאומי - מקדמות - תשמ"ד-1984), ולגביו כבר נפסק כי מחובת המוסד להפעילו 'במהירות הראויה' (דב"ע נב/21 - 0 קבלו נ' ב"ל, ס"ע 18 לפסה"ד מיום 29.10.92). בין כך ובין כך, אין בחומר שהונח לפני ביה"ד מטעם התובע והנתבע גם יחד, כדי להצביע על 'תשלום ביתר' שבו חוייב התובע, בהקשר לדמי הביטוח המתייחסים לשנים 1986 עד 1990 ועד בכלל. תשלום כזה הוא נשוא הדיון הנוכחי. משנקבע כי הדרך של הסתמכות על שומות שלטונות המס ללא בדיקה וחקירה עצמאית היא לגיטימית; ומשלא הראה התובע כי קופח בעת חיובו בדמי ביטוח (בהשוואה לאותן השומות), וממילא דין התביעה הנוגעת לתשלום דמי הביטוח להדחות". (ג) בנושא תוקף ההחלטה לחייב את המערער בתשלום הקנסות, נפסק על-ידי בית- הדין האזורי כדלקמן: "הנתבע רשאי בנסיבות מסוימות לגבות בנוסף לדמי ביטוח גם הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות... אין אפוא לחלוק על הזכות להטלת קנסות, לרבות הטלתן בעקבות פיגור בתשלום 'דמי ביטוח'. אין גם מקום לקבלת טענת התובע, כי השגה על דמי ביטוח לפני ביה"ד עוצרת את 'מירוץ הקנס'. דא עקא, בד בבד עם הזכות להטלת קנסות קיימת חובה למוסד להסביר למבוטח מיד עם דרישתו ממה נובעים הקנסות שהושתו עליו, ואת דרך חישובם. עיון בחומר שהוגש לביה"ד מלמד כי הנתבע לא מסר פירוט ברור ומדויק של סכומי הקנסות ותקופות התייחסותם עקב פיגור שפיגר התובע לדעת המוסד בתשלום דמי ביטוח (לרבות מקדמות בקשר אליו). זאת, חרף דרישותיו הכתובות של התובע. מאחר ולא נמסר פירוט של חישוב הקנסות כמוסבר לעיל, התביעה מתקבלת לעניין זה בלבד. ביה"ד מצהיר כי מחובתו של הנתבע להמציא לתובע פירוט חיוב הקנסות שבהם חויב התובע בקשר לדמי ביטוח המתייחס לשנים 1986 ועד 1990 ועד בכלל. הפירוט יכלול את הסכום ששולם בפיגור, תקופת הפיגור, שיעור הקנס ודרך חישובו. למותר לציין כי הנתבע רשאי להחזיר קנסות שגבה, חלף מילוי מצוות ביה"ד בקשר למסירת פרטים כאמור לעיל. מאחר וטרם ניתן פירוט נאות הנוגע לקנסות, אין בהכרעה הנוכחית משום קביעה כי הנתבע גבה אותם כדין". (ד) סיכום ההכרעה בפסק-הדין היה, כי תביעת המערער בקשר לדרך קביעת שומת דמי הביטוח הלאומי וסכום הקביעה נדחתה. תביעת המערער למסירת הפרטים בגין הקנסות שהוטלו עליו התקבלה. 14. על כך הוגש ערעור זה שלפנינו. בהודעת הערעור ציין המערער כי הערעור מתייחס אל פסק-הדין ואל כל הליכי המשנה שבו. נציין כאן את הסתייגותנו מהתבטאויותיו של המערער בפיסקאות 10 ו-12 של הודעת הערעור. הטיעונים בערעור 15. הטענות העיקריות של המערער לפנינו הן כדלקמן: (א) תביעתו של המערער לא התייחסה לגובהם של דמי הביטוח הלאומי אשר עליו לשלם אלא לגבי יישום הוראות החוק לעניין סוגי ההכנסות החייבות בתשלום דמי ביטוח, וכן לטענה כי כל עוד לא הוצאה למערער "שומה כדין", המוסד מנוע מלנקוט נגדו הליכי גבייה על-פי פקודת המסים (גביה). לפיכך, כל עוד לא היו שומות, לא היו חיובים שהוצאו כדין על-ידי המוסד, ואי-תשלומם אינו בגדר "איחור"; (ב) הקנסות שהוטלו על המערער היו בלתי חוקיים בעליל, באשר אין בחוק הביטוח הלאומי הוראה מיוחדת המסמיכה את המוסד להטיל קנסות על מבוטחים הפונים להתדיינות עמו; (ג) לא היה מקום להכריע בהליכים על-פי הפלוגתות שנקבעו (ראה פיסקה 11 לעיל), מה גם שלפני כן נקבעו הפלוגתות בתב"ע תשן/705 - 0 (ראה פיסקה 6 לעיל); (ד) המוסד משתמש שלא כהלכה בנתון המספרי המועבר לו על-ידי פקיד השומה, שהוא ללא פירוט וללא חלוקה לסוגי מקורות ההכנסה על-פי סעיף 2 לפקודת מס הכנסה. לפיכך, אין המוסד יכול לאבחן את מקורות ההכנסה וסכומם כפי שדווחו בשומת מס הכנסה; (ה) שומת מס הכנסה הינה סכומי ה"הכנסה" מכל המקורות המנויים בסעיפים 2 ו-3 לפקודת מס הכנסה, בעוד ה"הכנסה" לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי נקבעת משני מקורות הכנסה בלבד. לפיכך, על המוסד לערוך לגבי המערער שומה, על-פי מקורות ההכנסה הרלוונטיים, לצורך קביעת דמי הביטוח הלאומי שהוא חייב לשלם; (ו) כל עוד לא נעשתה למערער שומה כדין, על-ידי המוסד, אין המוסד יכול להפעיל לגביו את הוראות פקודת המסים (גביה); (ז) נטל ההוכחה כי נעשתה למערער "שומה כדין", מוטל על המוסד. 16. הטענות העיקריות של בא-כוח המוסד לפנינו הן כדלקמן: (א) הטענה היסודית של המערער בשני ההליכים המאוחדים, הייתה זהה לטענה בתב"ע מח/64 - 0. טענה זו היא אם קיים בסיס חוקי לחיוב המערער בתשלום דמי ביטוח על בסיס שומה סופית שהתקבלה על-ידי פקיד השומה או שהשומה הסופית חייבת להיערך על-ידי המוסד. טענה זו הוכרעה בתב"ע מח/64 - 0; (ב) ההכרעה בתב"ע מח/64 - 0 היא בגדר "השתק פלוגתא" גם לגבי שנות המס 1986-1990; (ג) שומה סופית שנקבעה על-ידי פקיד השומה מחייבת את ועדת השומה שליד המוסד. סכום ההכנסה המועבר על-ידי פקיד השומה למוסד מפורט על-פי מקורות ההכנסה השונים, ולעניין דמי ביטוח מובאות בחשבון, על-ידי המוסד, ההכנסות הרלוונטיות בלבד, על-פי מקורות ההכנסה שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי; (ד) השגות של מבוטח לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי, אינן עילה לעיכוב הליכי גבייה של דמי הביטוח; (ה) רשימת הפלוגתות בהליכים המאוחדים נערכה לאחר ולאור איחוד ההליכים. הוראות החוק והתקנות בעניין דמי ביטוח לאומי 17. השיטה אשר נקבעה על-ידי המחוקק לגבי תשלום דמי ביטוח לאומי על-ידי מבוטחים בעלי הכנסה, היא בביסוס דמי הביטוח הלאומי על מקורות ההכנסה של המבוטח, בגבולות ובסייגים מסוימים. חובת תשלום דמי הביטוח הלאומי בעד עובד, מוטלת, בדרך-כלל, על מעבידו, ואילו מבוטח שהוא עובד עצמאי חייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי בעד עצמו - ראה סעיפים 342(א) ו-342(ב) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - חוק הביטוח הלאומי או החוק) (הגם שנושאי ההליך שלפנינו מתייחסים לתקופה שלפני כניסת הנוסח המשולב הנ"ל של החוק לתוקף, נתייחס אל הסעיפים המקבילים בנוסח החוק המשולב משנת תשנ"ה). 18. שיעור דמי הביטוח לעניין עובד, הוא באחוזים מ"הכנסתו החודשית" (סעיף 337(א) לחוק), ואילו שיעור דמי הביטוח לעניין עובד עצמאי, הוא באחוזים "מהכנסתו השנתית כשהיא מחולקת לתקופות שנקבעו לצורך תשלום מקדמות" (סעיף 337(א)(2) לחוק). "הכנסתו החדשית" של עובד, פורטה בסעיף 344(א) לחוק, ואילו "הכנסתו השנתית" של עובד עצמאי, פורטה בסעיף 345 לחוק כדלקמן: "345. (א) עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בפסקאות (1) ו-(8) של סעיף 2 לפקודת מס הכנסה, ומי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי יראו כהכנסתו השנתית את הכנסתו מהמקורות המפורטים בסעיף 2 האמור, והכל - בשנת המס שבעדה משתלמים דמי הביטוח (להלן - השנה השוטפת), ולאחר שנוכו ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה. (ב) (1) ההכנסה בשנה השוטפת תיקבע על פי השומה הסופית של ההכנסה כאמור לאותה שנה לפני כל פטור, ניכויים וזיכויים לפי פקודת מס הכנסה (להלן - ההכנסה בשומה), בהפחתת סכומים אלה: (א) סכומי דמי ביטוח ומס מקביל המותרים בניכוי מההכנסה בשומה לפי סעיף 47א לפקודת מס הכנסה; (ב) סכום שהותר בניכוי לפי סעיף 47(ב)(1) לפקודת מס הכנסה; ... (2) לגבי מבוטח שלא נערכה לו שומה כאמור והוא חייב על פי התקנות להגיש דין וחשבון על הכנסתו, תיקבע ההכנסה לפי הדין וחשבון של המבוטח בכפוף להוראות סעיפים 347 ו-357 עד 359, ואולם אם נערכה השומה למבוטח לאחר מכן, תיקבע הכנסתו על פיה ויראו את התשלומים ששילם על פי הדין וחשבון או על פי קביעה מכוח סעיפים 357 או 358 כמקדמות. (3) השר יקבע - (א) תנאים וכללים שלפיהם שומה עצמית כמשמעותה בסעיף 145(א) לפקודת מס הכנסה (להלן - שומה עצמית), תיחשב כשומה סופית; (ב) נסיבות שבהן תיחשב ההכנסה בשנה השוטפת, שלפיה שולמו מקדמות כאמור בפסקאות (1) או (2), כהכנסה לפי שומה סופית. (ג)-(ו) ...". 19. יודגש כי "הכנסה" לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי, אינה כוללת את כל מקורות ההכנסה על-פי סעיפים 2 ו-3 לפקודת מס הכנסה, שלגביהם ישנה חובת תשלום מס הכנסה. המונח "הכנסה" לעניין תשלום דמי ביטוח לאומי על-ידי עובד עצמאי, מתייחס למקורות ההכנסה המפורטים בפיסקאות 2(1) ו-2(8) לפקודה בלבד, דהיינו - השתכרות או רווח מעסק או משלח יד וכן השתכרות או רווח שמקורם בחקלאות, ולמקורות אלה בלבד (ראה דב"ע מט/98 - 0, 0-107 המוסד לביטוח לאומי - וייס ואח' [1], בעמ' 328 מול האות ה) (ראה לעניין זה גם את ההוראות המיוחדות שנקבעו לפי סעיף 371 לחוק לגבי סוגי מבוטחים; דב"ע מא/52 - 0 כהן - המוסד לביטוח לאומי [2]). פירוק שומת מס הכנסה למרכיביה על-ידי המוסד, וכן הוספת הפטורים, הניכויים והזיכויים לפי פקודת מס הכנסה, לעניין קביעת סכום דמי הביטוח הלאומי, הם נושאים אשר על-מנת ליישמם, המוסד חייב להתארגן מבחינה מינהלית (ראה דב"ע מט/28 - 0 המוסד לביטוח לאומי - ראובן גוטל [3], פיסקאות 9 ו-13 לפסק-הדין), מאחר ש"יש ויש צורך בפעולות שומה כדי לגבש את החיוב [בדמי ביטוח לאומי - י' א'] בכל מקרה נתון" (ע"א 648/82 פקיד השומה לגבייה מיוחדת נ' י' גפני ואח' [4], בעמ' 821 מול האות א). 20. המונח "שומה עצמית" הנזכר בסעיף 345(ב)(3) לחוק, מתייחס לדוח הנמסר לפקיד השומה, ואשר על-פי סעיף 145(א)(1) לפקודת מס הכנסה, רואים "את הדו"ח כקביעת הכנסה בידי אותו אדם". על-פי "השומה העצמית" כאמור שולח פקיד השומה לאותו אדם הודעה בדבר סכום המס שהוא חייב בו, וכן הוא רשאי לאשר את השומה העצמית, לתקנה או לקבוע שומה אחרת. על-פי סעיף 345(ב)(3)(א) לחוק, מוסמך שר העבודה והרווחה להתקין תקנות שלפיהן שומה עצמית תיחשב כשומה סופית, אך עד עתה לא הותקנו תקנות במסגרת זו. נוסיף בהקשר זה, כי המונח "שומה סופית" לא הוגדר בחוק (ראה בנושא זה, דב"ע מו/40 - 0 ש' שבח שירותים בע"מ - המוסד לביטוח לאומי [5]). 21. לגבי סוגים מסוימים של מבוטחים המנויים בסעיפים 347, 357 ו-358 לחוק, רשאי פקיד גבייה ראשי של המוסד לקבוע לגביהם את הסכום המגיע מהם כדמי ביטוח לאומי. מבוטח כאמור רשאי לערור על הקביעה לפני "ועדת השומה", המוסמכת לקבוע את דמי הביטוח שיש לשלמם (סעיפים 359 ו-372 לחוק; ראה דב"ע מב/174 - 0 סלמאן - המוסד לביטוח לאומי [6]). 22. בחוק הביטוח הלאומי נקבע גם מועד התשלום של דמי הביטוח (סעיף 353 לחוק) וכן חובת דיווח (סעיף 355 לחוק). החוק קבע קנס המוטל על אי-הגשת דוח (סעיף 356 לחוק), וכן קנס ותוספת בגין אי-תשלום דמי ביטוח במועד (סעיף 364 לחוק), תוך הסמכת המוסד לוותר חלות עליהם (סעיף 370 לחוק) (למהותו של ה"קנס" כאמור בסעיפים הנ"ל השווה לע"פ 758/80 יש לי בע"מ חברה פרטית ואח' נ' מדינת ישראל [7]; ר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [8]). 23. כמו כן נקבע בחוק כי תשלום המתקבל ממבוטח על חשבון דמי ביטוח ייזקף כנגד חובות קודמים של דמי ביטוח וכן כנגד קנס ותוספת על אותם החובות (סעיף 354 לחוק). הוראה זו נקבעה כדי "למנוע מצב שבו יהיה קיים חוב של דמי ביטוח בעד העבר, בעוד דמי ביטוח שוטפים ייזקפו לחשבון ההווה, כאשר תלוי ועמד חוב למוסד, אשר שיעורו הולך וגדל" (דב"ע נד/267 - 0 דויטש - המוסד לביטוח לאומי [9], פיסקה 17 לפסק-הדין). קביעת דמי הביטוח הלאומי שעל עובד עצמאי לשלם 24. השאלה העיקרית העומדת לדיון לפנינו היא דרך קביעת סכום דמי הביטוח הלאומי שעל עובד עצמאי לשלם. כפועל יוצא מכך, יש להתייחס לשאלת "חוקיות" גביית דמי הביטוח הלאומי. לאור בירור השאלה האמורה, אין אנו נדרשים לדון בטענתו של המערער בנושא הפלוגתות בבית-הדין האזורי (ראה פיסקה 15(ג) לעיל). 25. תחילה נבהיר כי עניין קביעת דמי הביטוח הלאומי על-ידי "ועדת השומה" לפי סעיף 372 לחוק, נדון בבית-הדין האזורי בתב"ע מח/64 - 0, ונפסק בו כפי שצוטט בפיסקה 4 לעיל. על פסק-הדין האמור לא הוגש ערעור, ונושא זה אינו נדון למעשה לפנינו בערעור זה. 26. כפי שכבר צוין בפיסקה 19 לעיל, דמי הביטוח הלאומי שעל עובד עצמאי לשלם נקבעים ומחושבים לא על בסיס כל מקורות הכנסותיו (בכפוף להוראות המיוחדות שנקבעו לפי סעיף 371 לחוק לגבי סוגי מבוטחים). הקביעה היא על-פי מקורות ההכנסה המפורטים בפיסקאות 2(1) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה בלבד. עוד צוין באותה פיסקה כי על המוסד להתארגן מבחינה מינהלית לצורך פירוק שומת מס הכנסה למרכיביה ולהוספת הפטורים, הניכויים והזיכויים לפי פקודת מס הכנסה, לעניין קביעת דמי הביטוח הלאומי. 27. בנושא זה, לגופו, אין למעשה מחלוקת בין הצדדים. המחלוקת היא, ככל המסתבר, בשאלה הפרוצדוראלית - אם על המוסד או על המבוטח, להראות, באיזו דרך נעשתה הקביעה של סכום דמי הביטוח הלאומי, על בסיס הנתונים של שומת מס הכנסה. 28. בסיכומיו בבית-הדין האזורי טען המערער בנושא זה, בין השאר, כדלקמן: "הגיון הדברים אם כן הוא, שהמב"ל הנתבע מודה כי הנו מחייב בדמי ביטוח על פי ההכנסה שנקבעה בשומת מס הכנסה, היינו על הכנסה מכל המקורות המפורטים ואלה שאינם מפורטים בסעיפים 2 ו-3 לפקודה, זאת בניגוד במפורש ובוטה להוראת סעיף 164(א) 'לחוק' הקובע כי הכנסתו של עובד עצמאי לצורך חוק הביטוח הלאומי וקביעת דמי הביטוח, הוא הכנסתו מהשתכרות/רווח מעסק, משלח יד וכו' (ס' 2(1)) והכנסתו מחקלאות (ס' 2(8))". "כאמור לנתבע אין כלל מערכת שומה, הנתבע מקבל ממס הכנסה נתון אחד ויחיד, 'הכנסה' על פי שומת מס הכנסה ואת אותו נתון, המועבר ב'שיחה בין מחשבים' מעבד מחשב הנתבע וקובע את דמי הביטוח. כאמור, שומה היא תהליך של שיקול דעת, ברירה, עיון והחלטות, מה מתוך ההכנסה הכוללת של המבוטח על פי מס הכנסה הינו בגדר הכנסה לצורך הביטוח הלאומי? והרי, החוק קובע כי רק הכנסה מהמקורות הקבועים בו במפורש, יחשבו להכנסה לצורך הטלת דמי ביטוח? לפיכך, פקיד שומה (שאיננו!) בנתבע, צריך לבצע שומה, להפריד מהסכום הגולמי את כל הסכומים הנובעים מהכנסות שאין להטיל עליהן תשלום דמי ביטוח ורק הסכום שניתן ליחס למקורות המותרים יש לשום - להטיל אריתמטית - לבצע חישוב דמי הביטוח באמצעות המחשב". 29. לעומת זאת, נטען על-ידי המוסד בסיכומים שהוגשו מטעמו בבית-הדין האזורי, כדלקמן: "בדרישות לתשלום דמי הביטוח אין כל הודעה בכך שדמי הביטוח נקבעים לפי כל סעיפים 2 ו-3 לפקודה. כשנרשם בדרישה 'דמי ביטוח לפי השומה...' אין כל ראיה שדמי הביטוח לא חושבו כדין ועל פי החוק. אין כל הודאה של הנתבע כי דמי הביטוח מחושבים לפי כלל שומת הכנסה על פי הפקודה... מדיון מט/28 - 0 עולה ברורות כי יש הבדל בין קביעות פקודת מס הכנסה וקביעות חוק הביטוח הלאומי בהטלת מסוי. ראינו כי הכנסה לענין דמי ביטוח היא על פי סעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודה. ראינו כי קיימים סעיפים הפוטרים הכנסה מתשלום דמי ביטוח... אין שחר לטענת התובע בסיכומיו כאילו לוקח הנתבע בחשבון לעניין הכנסת עובד עצמאי בדרך שיגרה את כל ההכנסה המנויה בסעיף 2 לפקודת מס הכנסה. אין זה מפליא כי התובע לא הגיש תצהיר מטעמו פן יאלץ לחשוף בבית הדין את החישוב האריתמטי של ההכנסות מהן נדרש לשלם דמי ביטוח ונוכל להיווכח כי החישוב היה כדין ועל פי הוראות חוק הביטוח הלאומי... כבר נקבע בפסק דינה של כבוד השופטת גבריאלי כי הנתונים בפני התובע ברורים. קיימת השומה העצמית. קיימים האחוזים בחוק ולא יקשה על התובע לוודא אם אכן החישוב נכון. אם החישוב אינו נכון - (טענה שהתובע אינו מעלה ולא בכדי) פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית הדין. התובע אף אינו טוען כי נלקחו בחשבון לענין הכנסתו לתשלום דמי ביטוח הכנסות שאינן מנויות על סעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודה. אין טענה כי נלקח בחשבון דיבידנד (סעיף 2(4) לפקודה) או קיצבה (סעיף 2(5) לפקודה) או דמי שכירות, תמלוגים, דמי מפתח ועוד (סעיף 5(6) לפקודה) וכן הלאה... הנתבע אינו שולל זכותו של התובע להתדיין עמו בערכאות כל אימת שיש טענה ספציפית בנוגע לרכיבי ההכנסה שהובאו בחשבון לצורך גבית דמי הביטוח ופסקי הדין שאוזכרו לעיל יוכיחו. התובע אינו טוען כלפי הנתבע כי הביא בחשבון לצרכי חישוב דמי ביטוח רכיבי הכנסה שאינם מופיעים בסעיפים 2(1) ו-2(8) לפקודת מס הכנסה". בעיקרי הטיעון לפנינו הוסיף בא-כוח המוסד בנושא זה כדלקמן: "12. סכום ההכנסה המועבר ע"י פקיד שומה למשיב מכוח סעיף 235(ב) לפקודה אינו אחד אלא מפורט עפ"י מקורות ההכנסה המנויים בסעיף 2 לפקודה, כפי שהם ישימים לגבי נישום שלגביו נערכה השומה, כגון סכום הכנסה מעסק, משכר, מרכוש וכיו"ב. את הביטוי 'סכום ההכנסה של נישום' בסעיף 235(ב) הנ"ל יש לפרש לאור מטרת הסעיף שהינה לאפשר ביצוע סעיף 345 לחוק, הנזקק למקורות ההכנסה כמפורט בסעיף 2 לפקודה. 13. פקיד הגביה של המשיב יביא בחשבון לענין המבוטח את הכנסותיו מהמקורות הרלבנטיים לגביו. ר' דב"ע תשן/22 - 0 מל"ל - גליק פד"ע כ"ב 161, 169". 30. מאחר שדמי הביטוח הלאומי הם בגדר תשלום חובה המוטל בחוק, וקביעתם לגבי עובד עצמאי מוגבלת למקורות הכנסה מסוימים בלבד (סעיף 345(א) לחוק), ועל-פי חישוב מיוחד של תוספת והפחתה (סעיף 345(ב)(1) לחוק), הרי שעל המוסד להביא לידיעת המבוטח העובד העצמאי את פירוט המרכיבים המהווים בסיס לקביעת דמי הביטוח הלאומי לגביו. ככל שמרכיבים אלה, מתוך השומה של המבוטח, מצויים בידי המוסד, אין כל קושי בהבאת פירוט המרכיבים לידיעת המבוטח. ככל שמרכיבים אלה אינם מצויים בידי המוסד, מטעם כל שהוא, עליו לבררם באמצעים ועל-פי הסמכויות שבידו (ראה גם סעיף 235(ב) לפקודת מס הכנסה), ולהביאם לידיעת המבוטח. 31. חזקה היא שהמוסד, כגוף מינהלי, פועל כדין ובהתאם לסמכויותיו. על-כן, נדרש הוא להתארגן מבחינה מינהלית כדי למסור למבוטח שהוא עובד עצמאי, דרך שיגרה, את המרכיבים המהווים בסיס לקביעת דמי הביטוח הלאומי לגביו. מטבע הדברים, לא כל מבוטח שהוא עובד עצמאי מודע ובר-יכולת מעשית לבחון את פרטי הדרישה ממנו לתשלום דמי ביטוח לאומי, ולהשיג עליהם ככל שהוא חושב שנפלה בהם טעות. משום כך, מרכיבי ההכנסה שלפיה נקבעים דמי הביטוח הלאומי, צריכים להיות לנגד עיני המבוטח בצורה ברורה, על-מנת שיוכל לבודקם, וככל שירצה בכך - לבקש או לעתור לתיקון הנראה לו. 32. ניתן להניח כי האמור בפיסקה 30 לעיל מחייב היערכות מתאימה של המוסד. על-כן לקביעה זו ניתן תוקף פרוספקטיבי, שיחל לא מאוחר מיום 1.1.1997. כמו כן, אין אנו מחליטים בהליך זה בדבר התוצאה או התוצאות של אי-מסירה, בעתיד, של מרכיבי ההכנסה שלפיה נקבע סכום דמי הביטוח הלאומי של מבוטח שהוא עובד עצמאי. ככל שהשאלה תתעורר בעתיד, יתייחס אליה בית-הדין. 33. לאור הקביעה בפיסקאות 30, 31 ו-32 לעיל, התוצאה היא כי הערעור מתקבל בשאלה המשפטית שעורר המערער בהליך הערעור, אך באופן מעשי התוצאה היא פרוספקטיבית, ואין על-כן שינוי בתוצאות ההליכים המאוחדים בבית-הדין האזורי. דעת מיעוט 34. אחד מחברי המותב בדעה שיש לדחות את הערעור, מטעמים אלה: (א) עובד עצמאי אשר יש לו הכנסה ממקורות שונים, והוא מגיש דוח לפקיד השומה, מפרט בדוח את מקורות ההכנסה שלו. משנקבעת השומה של העובד העצמאי, מודע הוא היטב למרכיבי ההכנסה שעל-פיהם נקבעה השומה שלו. די, לדעתי, במודעות זו כדי שלא להטיל על המוסד נטל העשוי להיות נטל מכביד ולחייב אותו בפירוק מרכיבי ההכנסה של העובד העצמאי וקביעת דמי הביטוח הלאומי על- פיהם. (ב) עובד עצמאי אשר חישוב דמי הביטוח הסופיים על-פי השומה שלו, אינו נראה לו, מהטעם שהוא מתייחס גם לרכיבי הכנסה אשר אין משלמים ביטוח לאומי בגינם, יביא את הדבר לתשומת לב המוסד, ולאחר בדיקת העניין יתקן המוסד את חישוב דמי הביטוח לגביו. (ג) הניסיון מלמד כי מאז הקמת המוסד והפעלת שיטה זו של תשלום דמי ביטוח לאומי על-ידי עובדים עצמאיים, לא התגלו והועלו קשיים ביישום המעשי של השיטה. על-כן אין מקום להטיל נטל נוסף על כתפי המוסד בהנהגת נוהל שהשתרש ושאין הכרח בשינויו. סיכום 35. לאור כל האמור, אנו מחליטים, ברוב דעות, לקבל את הערעור כמפורט בפיסקה 33 לעיל. 36. המוסד ישלם למערער הוצאות ערעור זה בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. קנסביטוח לאומי