כללי 1 .עיריית חיפה, באמצעות חברה שהוקמה על ידה לצרכי גביית קנסות ובאה בנעליה, נקטה נגד התובעת הליכי גבייה מנהליים מכוח הוראות פקודת המסים [גבייה] (להלן: פקודת המסים או הפקודה) עקב אי-תשלום דוח חנייה שהוצמד לרכב אשר במועד הרלוונטי היה רשום על שמה. 2 .לטענת התובעת נקיטת הליכי גבייה מנהליים נגדה היו שלא כדין. על כן הגישה תובענה זו נגד העירייה ונגד החברה שהוקמה על ידה (שתי הנתבעות תקראנה להלן לשם קיצור: העירייה). בכתב התביעה מעלה התובעת טענות מטענות שונות על בסיסן מבוקשים שני סעדים הכרוכים האחד במשנהו. האחד כספי - פיצוי בגין הנזק הבלתי ממוני שנגרם לה בעטייה של התנהגות שלא כדין מצד העירייה או שלוחיה. השני הצהרתי - מתן הצהרה לפיה אין התובעת חייבת לשלם את הקנס משום שלא הוכח כי ניתן דוח, ואם ניתן, משום התיישנות העבירה או העונש. העובדות הצריכות להכרעה בתובענה 3 .במהלך חודש אוגוסט 2007 קבלה התובעת התראה בהתאם להוראות פקודת המסים הנושאת תאריך 8.8.07 ומוכתרת "התראה שנייה לפני עיקול מטלטלין". עם קבלת ההתראה פנתה התובעת טלפונית לנציגת מחלקת פניות הציבור בעירייה, וזו הבהירה לה כי הליכי הגבייה ננקטים בשל אי-תשלום דוח חניה שניתן בשנת 1996 עקב חניית רכב מספר רישוי 44-656-06 (להלן: הרכב), שהיה רשום על שמה ברשות הרישוי, במקום חניה מוסדרת ללא תו חניה בניגוד להוראות חוק עזר לחיפה (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ה-1985 (להלן: חוק העזר לחיפה). היות שלא זכרה שקבלה דוח חנייה, הודעה על תשלום קנס או דרישה אחרת כלשהי פנתה לעירייה באמצעות בא כוחה במטרה לברר את פשר ההתראה. 4 .בא כוחה אכן פנה לעירייה במכתב הנושא תאריך 3.9.07 ודרש את ביטול דוח החנייה ודרישת התשלום. לחילופין, ביקש שיומצאו לו העתקים מדוח החניה והמכתבים שנשלחו לתובעת בדואר רשום בצירוף אישור משלוח. כן ביקש את עיכוב הליכי הגבייה עד למיצוי הבירור. לטענת התובעת, היות שנאמר לה כי העניין בבדיקה לא עתרה לבית המשפט כדי להימנע מהוצאות מיותרות והמתינה לתשובת העירייה, שבוששה לבוא. 5 .ביום 10.3.08, עת שהו התובעת ושתי בנותיה הקטינות בדירת מגוריהן פקדו את המקום גובים מטעם העירייה ואלה איימו עליה לטענתה כי אם לא תסלק את החוב (שתפח בינתיים לאחר שהתווספו לקנס גם הוצאות גבייה) יוצאו מביתה המטלטלין, שעוקלו בשלב זה רק ברישום. לאחר התייעצות עם בא כוחה ותוך שהיא פועלת תחת אילוץ מסרה לגובים שני שיקים על סך כולל של החוב. לדבריה, היא ובא כוחה הבהירו לגובים שהשיקים לא ייפרעו בשל הוראת ביטול שתתן, וכך אמנם היה. 6 .התובעת פנתה באמצעות בא כוחה במכתב לעירייה, אשר השיבה במכתב מיום 20.3.08 לפיו פעלה היה כדין לאחר שהיא (התובעת) בחרה להתעלם ממכתב התשובה שנשלח אל בא כוחה ביום 28.11.07. העירייה גם הוסיפה כי "אין כל עילה להחזר כספי או כל דבר אחר הנדרש במכתבך". לגרסת התובעת, מכתב התשובה לא הגיע ליעדו והעתק ממנו נתקבל על ידי בא כוחה רק ביום 1.4.08 בעקבות פנייתו לעירייה. במכתבה מיום 28.11.07 ציינה העירייה כי "הודעות תשלום הקנס נשוא הליכי הגבייה נשלחו בדואר רשום במועדים הקבועים בחוק", עובדה המהווה ראיה מספקת להוכחת מסירתן. עוד צוין כי "נקיטת הליכי גבייה כדין...בטרם חלפו שלוש שנים מהמועד בו הפך הקנס לחלוט, עוצרת את מרוץ ההתיישנות". טענות התובעת 7 .טענות התובעת הנן בתמצית כי בנקיטת הליכי גבייה מנהליים פעלה העירייה שלא כדין. זאת, משום שהעירייה לא הוכיחה את ביצוע העבירה (דוח חניה) וממילא לא הוכיחה כי התובעת קבלה את הדוח ואת הדרישה לתשלומו. מכאן העבירה, ככל שבוצעה, התיישנה. ואם העבירה לא התיישנה אזי הקנס התיישן. עוד הוסיפה, כי ההוצאות שהושתו עליה לא הוטלו בחוק או בפסק דין. על כן הליך הגבייה אינו כדין וההוצאות אינן בנות גבייה באמצעות הליכי גבייה מנהליים. מה עוד שהעירייה החליטה להמשיך בהליכים אלה חרף התראת בא כוחה לבל תעשה כן. 8 .עוד הוסיפה התובעת בכתב התביעה כי הגובים שפקדו את ביתה פעלו ללא הרשאה כדין ובשל כך ההליך פגום. בסיכומיה זנחה התובעת טענה זו וכן את הטענה כי ההוצאות הושתו עליה שלא כדין, ועל כן אין צורך להדרש להן. 9 .התובעת, הסבורה שהתנהגות העירייה מהווה הפרת חובה חקוקה, רשלנות והסגת גבול, הגישה תובענה זו לפיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לה, לטענתה, בעטיה של התנהגות העירייה. כן בקשה התובעת לפסוק לטובתה הוצאות לדוגמה. עוד עתרה התובעת למתן פסק דין הצהרתי לפיו אינה חייבת לשלם את הקנס וההוצאות הנלוות וכי העירייה אינה רשאית לנקוט בהליכי גבייה מנהליים נגדה. אלה שננקטו, בטלים ומבוטלים מעיקרא. העלאת טענות עובדתיות חלופיות 10 .בכתב התביעה העלתה התובעת טענות עובדתיות חלופיות. מחד גיסא טוענת שלא קבלה דוח חניה במועד הנקוב כך שהעבירה התיישנה; מאידך גיסא, כי הקנס התיישן. תקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת לאמור: צ"בכתב טענות אין לטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות, אלא אם כן הצהיר הטוען כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לו; אין באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות". 11 .לא זו בלבד שהתובעת לא הצהירה כי העובדות כהווייתן אינן ידועות לה אלא שהסתפקה באמירה כללית וסתמית לפיה "לא זכור לה" עובדת קבלת דוח חניה. העלאת עובדות חלופיות פועלת בעוכריה ומעמידה בספק את בסיס תביעתה. מעבר לכך, הסמכות העניינית לדון בטענות החלופיות מסורה לבתי משפט שונים. הסמכות העניינית לדון בתובענה 12 .העירייה העלתה טענה לפיה אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתובענה, ולדעתה מסורה הסמכות לבית משפט לעניינים מקומיים. ואמנם, לפי סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984 מסורה הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר למיניהם לבית משפט לעניינים מקומיים ובמקרה דנן עסקינן בעבירת חנייה לפי הוראות חוק העזר לחיפה. עם זאת, אין די בכך, שכן בית משפט לעניינים מקומיים דן בפן הפלילי הנובע מהעבירה בעוד שעניינים הנוגעים לפן האזרחי מסורים לבית משפט האזרחי. 13 .במקרה דנן עתרה התובעת לסעד של פיצוי ולסעד הצהרתי. אין חולק שהסמכות לדון בסעד הכספי מסורה לבית משפט זה ויתכן כי לצורך ההכרעה ייזקק בית המשפט כעניין שבגררה לעניינים שאינם בגדר סמכותו. שונה המצב בנוגע לתובענה למתן סעד הצהרתי. סמכותו העניינית של בית משפט השלום או של בית משפט לעניינים מקומיים נבחנת לפי מהות הטענה המועלית על ידי מקבל הדוח. אם טענתו הנה כי לא נעברה עבירה או כי העבירה התיישנה אזי המדובר בהליך פלילי והסמכות העניינית מסורה לבית משפט לעניינים מקומיים. לעומת זאת, אם טענתו הנה כי הקנס התיישן, אזי הסמכות מסורה לבית משפט השלום במסגרת הליך אזרחי. ראה בסוגיה ע"פ 3482/99 פסי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (5) 715 [1999]. כן ראה ע"א 8080/99 וקס נ' עיריית תל-אביב [2005] [פורסם באתר נבו]. 14 .כאן המקום לציין, כי בשום שלב לא הכחישה התובעת שהרכב היה אותה עת בבעלותה. לכן, בנוסף לחזקת ההרשעה נהנית העירייה מחזקת אחריות הבעלים של רכב המצויה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה[נוסח חדש] לפיה האחריות לביצוע עבירת תנועה - ובתוך כך גם עבירת חניה לפי חוק עזר - מוטלת על הבעלים הרשום של הרכב. 15 .יוצא אפוא שבית משפט זה אינו מוסמך לדון בטענות הנוגעות לעצם ביצוע העבירה או התיישנות העבירה ומקומן של טענות אלו בבית משפט לעניינים מקומיים במסגרת ההליך הפלילי. דין התובענה אפוא להדחות, ככל שמתייחסת לעניינים אלה. ההתייחסות להלן תהא אפוא לטענת התיישנות הקנס. התיישנות הקנס 16. טענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה הכופרת בביצוע העבירה, שהרי ביסודה עומדת ההנחה שמקבל הדוח הורשע בעבירה המיוחסת לו ונגזר עליו הקנס הנקוב בדוח. הנחה זו מושתתת על חזקת ההרשעה הקבועה בסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) לפיה אי-תשלום הקנס ואי-פניה במועדים הקבועים בחוק בבקשה לביטול הדוח או להישפט "...יראו אותו [את מקבל הדוח], בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". 17 .מכאן, רק אם התובעת הורשעה ונגזר עליה הקנס תתכן התיישנות העונש (הקנס). טענותיה כי אינה זוכרת שהוצמד דוח על שמשת רכבה או כי קבלה את ההודעה לתשלום הקנס אינן אפוא רלוונטיות. היות שטענת התובעת הנה כי הקנס התיישן ניתן לקבוע, ללא צורך בהסתמכות על ראיות העירייה כי התובעת קבלה, אם לא הדוח המקורי, את ההודעה לתשלום הקנס שנשלחה אליה בדואר רשום בתוך שנה ממועד ביצוע העבירה. 18. אני קובעת אפוא כי בעצם העלאת טענת התיישנות הקנס יש משום הודאה מצד התובעת בקיומו של פסק דין חלוט לפיו הורשעה בביצוע עבירה לפי חוק העזר לחיפה והוטל עליה עונש של קנס. 19 .סוגיית התיישנות העונש מוסדרת בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי וקובע לאמור: "עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר, עברו - .... (3) בחטא - שלוש שנים. יש לבחון אפוא מתי הוטל העונש, אם הוחל בביצועו ואם כן האם נפסק ביצועו וכמה זמן חלף מאז הפסקת הביצוע ועד למועד נקיטת הליכי הגבייה המנהליים. נטל הראיה 20 .הטלת עונש, ביצועו או הפסקת ביצועו נוגעים להליכים פליליים. לכן ברגיל נטל הוכחת עובדות אלו מוטל על כתפי התביעה הכללית. ואולם, בענייננו עסקינן בהליך אזרחי ועל כן הנטל להוכיח כי העירייה לא החלה בביצוע העונש או הפסיקה את ביצועו ולא המשיכה את הליכי הביצוע למשך תקופה העולה על שלוש שנים מוטל על כתפי התובעת בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. אמנם נכון, מידת ההוכחה הנדרשת מהתובעת פחותה יותר, שהרי עליה להוכיח עובדה שלילית. עם זאת, הדבר אינו בלתי אפשרי, שהרי בידי התובעת עמדו לא רק טענת העירייה לפיה נקטה בהליכי גבייה בתוך המועדים הנקובים בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי אלא גם אותם רישומי העירייה המעידים לכאורה על ביצוע הליכי גבייה. 21 .חרף העובדה שהיו בידי התובעת נתונים אלה, לא עשתה כל מאמץ להוכיח כי העירייה לא בצעה הליכי גבייה עד למועד בו קבלה את ההתראה השנייה לפי פקודת המסים. ראוי לזכור כי גם בעניין זה נהנית העירייה מחזקת ההמצאה המצויה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי) ובסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). ראה גם רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל - אגף התנועה ואח' [2008] (פורסם באתר נבו). תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת לאמור: "בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לענין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן") בסעיף 237(א) לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו המצאת מסמכים קובע בתת סעיף (1)(ב) כי משלוח מכתב רשום הנו אחד מדרכי ההמצאה. סעיף 237(ג) מעניק לבית המשפט סמכות לראות באישור לפיו סירב הנמען לקבל את המסמך או המכתב או סירב לחתום על אישור המסירה "כאילו הומצא [המסמך או המכתב] כדין". 22 .התובעת הסתפקה באמירה סתמית לפיה "אינה זוכרת" שקבלה דרישה לתשלום הקנס לפני קבלת ההתראה השנייה. אין די באמירה זו כדי להניח תשתית עובדתית לביסוס גרסתה, שאם נאמר אחרת די היה לה לתובעת בהגשת התובענה כדי ליצור חזקה לטובתה כי העירייה לא מלאה אחר חובתה ולא פעלה בתוך המועדים הקבועים בדין. 23 .יש לזכור כי היו בידי התובעת הנתונים הרלוונטיים (ולמצער היה ביכולתה לקבלם לפני שלב הבאת הראיות במסגרת גילוי מסמכים). מכאן, לצורך הנחת תשתית עובדתית לכאורה לביסוס טענה לפיה לא קבלה את הדרישות או ההתראות לתשלום הקנס יכולה היתה להוכיח, לדוגמה, שמכתבי העירייה לא נשלחו למענה הרשום או לכתובת מגוריה בפועל או כי במועדים הרלוונטיים לא שהתה בארץ. התובעת לא עשתה כן. די בכך כדי לדחות את עתירתה למתן סעד הצהרתי לפיו הקנס התיישן. 24 .נוכח קביעתי דלעיל, אין עוד צורך לבחון האם עלה בידי העירייה להוכיח כי המציאה לתובעת את דרישות התשלום. בקצירת האומר ייאמר, כי העירייה הגישה אמנם פלטי מחשב המעידים לכאורה על המצאת הדרישות. פלטי מחשב אלה מהווים "רשומה מוסדית" במובן המונח בסעיף 35 לפקודת הראיות. עם זאת, העירייה לא עמדה בדרישות הוראת סעיף 36(א) לפקודת הראיות ולכן לא הוכחה כדבעי אמיתות תוכנן. 25 .עם זאת, עצם אי-קבלת פלטי המחשב כראיה לאמיתות תוכנם אינה פוסלת אותם לחלוטין מלשמש כראיה. ברבות השנים חלה תפנית בתחום דיני הראיות מקבילות למשקל (ראה בסוגיה ע"פ פלטי המחשב יחד עם עדותה של דורית אבנשטיין, מנהלת גבייה ועיקולים במחלקת חניה באגף הפיקוח הכללי בעירייה, תומכים במסקנה שהעירייה פעלה בתוך המועדים הנקובים בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי והגביה לא הופסקה בפרקי זמן העולים על שלוש שנים. מכאן, שהעונש לא התיישן. 26 .התובעת לא הביאה כאמור ראיות לסתור, ועל כן גם מטעם זה ניתן לקבוע כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה את תביעתה. עולה מהמקובץ, כי בנסיבות רשאית היתה העירייה לנקוט נגדה בהליכי גבייה מנהליים. התובעת אינה זכאית אפוא לסעד ההצהרתי המבוקש ומשלא הוכיחה כי הליכי הגבייה היו שלא כדין ממילא אינה זכאית לסעד הכספי הנתבע על ידה. 27 .היות שאין בפי התובעת טענה וממילא אין ראיה כי הגובים מטעם העירייה פעלו תוך התעמרות בה או בילדיה או עשו מעשים פסולים אחרים שהיה בכוחם להקים עילה לפיצויים, דין התובענה לפיצויים להדחות גם מטעם זה. בעניין זה ראוי לציין, כי טענתה לפיה הגובים איימו עליה בהוצאת מעוקלים אם לא תיאות לשלם את חובה אינה מקימה עילת תביעה. אמירה מעין זו, הנאמרת על ידי בעל תפקיד במסגרת מילוי תפקידו, חסרה את היסוד הנסיבתי "שלא כדין" כדי שתהווה איום, והיא בגדר אזהרה או התראה מותרות אשר אינן מצמיחות עילת תביעה. ראה בין היתר ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 [1989]. אשר על כן, דין התובענה הכספית להדחות אף היא. 28 .לו קבלתי את התביעה גם אז לא הייתי רואה לחייב את העירייה בתשלום פיצויים, שכן התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק - ואין די באי-נעימות הנובעת מעצם ביקור גובים הפועלים מכוח הרשאה שניתנה להם בדין בביתו של אדם. 29 .לא זו אף זו, התובעת הפרה את חובתה להקטין את הנזק. גם בהנחה שעם קבלת ההתראה השנייה לפני נקיטת הליכי גבייה מנהליים נודע לה לראשונה על קיומם של ההליכים נגדה, הרי יכולה היתה על נקלה וללא צורך בהוצאה כספית משמעותית לפנות בעצמה לבית משפט לעניינים מקומיים ולהעלות שם את טענותיה בקשר לדוח החניה. כמו-כן, משראתה לטענתה שתשובת העירייה מתמהמהת (והוכח שהעירייה שלחה מכתב תשובה סמוך לאחר פניית בא כוחה) ואינה משיבה על פנייתה באמצעות בא כוחה לא נקטה בשום פעולה, כגון משלוח מכתב תזכורת או ביקור במשרדי העירייה, ומטעמיה היא בחרה להתעלם ממכתב ההתראה שקבלה (בה נאמר מפורשות כי יינקטו הליכי עיקול והוצאת המעוקלים אם לא תשלם את החוב) ולשבת באפס מעשה. בנסיבות אלו, תרמה התובעת תרומה משמעותית להמשך נקיטת הליכי גבייה נגדה. 30 .סוף דבר, אני דוחה את התובענה על כל חלקיה. התובעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 2,000 ₪. משפט תעבורהקנסחניהדוח חניה