1. מונחת לפניי בקשה לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ושיהוי. 2. לטענת הנתבעות/המבקשות תביעה זו עוקפת את ביהמ"ש לענייני תעבורה אשר הוא הערכאה הרלוונטית והמוסמכת. סעיף 27ב לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א - 1961 קובע חזקה שבעל הרכב נושא באחריות לעבירות תעבורה המבוצעות ברכב. על מנת לסתור את חזקת הבעלות על הטוען לכך להוכיח את מיהות הנהג או למי הועברה החזקה או שהרכב נלקח ללא רשות. סעיף 25 לפקודת התעבורה קובע כי שופט תעבורה מוסמך לדון בעבירות תעבורה. בעבירות קנס שהן עבירות תעבורה מסוג "ברירת משפט" והן העבירות בגינן נוצרו החובות מושא התביעה נתונה למקבל הודעת תשלום מסוג זה שלוש אפשרויות כמפורט בסעיף 299 לחסד"פ. הקנס הופך להרשעה חלוטה כאשר אדם שילם את הקנס או נמנע מלשלם וחלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או בקשה להישפט או לא נתבקשו בקשות אלו או נדחו אלו שהוגשו. מששונה סיווגן של עבירות התעבורה מ"חטא" ל"עוון" תקופת התיישנות העונשים היא עשר שנים כאשר על פי הפסיקה הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס לפני חלוף תקופת ההתיישנות מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומתחיל הוא מראשיתו. 3. לשיטת המבקשות, המשיבה עותרת להשבת סכומים שנגבו ממנה בגין 562 דוחות תעבורה בטענה כי העבירות בגינן ניתנו הדוחות בוצעו ע"י אחרים ולכן מבקשת הסבתן או ביטולן. נוסף על כך, עותרת להשבה בגין התיישנות. המשיבה לא פעלה בהתאם להוראות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי לעניין הגשת בקשות להסבה או ביטול הדוחות במועדים הקבועים לכך בדין. הדרך הנכונה לדון בעניינים מעין אלו בחלוף המועדים הקבועים היא בהגשת בקשה מתאימה ביחס לכל אחת מהודעות תשלום הקנס לביהמ"ש לענייני תעבורה ע"פ סעיף 230 לחסד"פ. גם הטענות בעניין נטלי ההוכחה, חזקת המסירה והרף הראייתי דינן להתברר בביהמ"ש לענייני תעבורה. הלכה פסוקה היא כי מקום שישנן הוראות חוק מפורשות באשר לאופן הערעור בחיקוקים ספציפיים יש לנהוג על פיהן; בשל חלוף המועדים לא יכול להיות חולק כי המשיבה הורשעה ונגזר דינה ולכן לא קמה לה זכות עיון; לגבי טענת המשיבה בדבר התיישנות הדוחות, לביהמ"ש שלום סמכות עניינית לדון בטענות הנוגעות להתיישנות העונש אך לא טענות בעניין התיישנות העבירה. המשיבה מכחישה את קבלת הדוחות והתקיימות התנאים המחייבים להרשעתה ולכן כופרת בעצם הרשעתה וטוענת להתיישנות העבירה. לא ניתן לטעון גם להתיישנות עבירה וגם להתיישנות עונש, מדובר בטענות הסותרות זו את זו. המבקשות פעלו לגביית החוב לפני מועד התיישנות העונש. דין התביעה סילוק על הסף מחמת שיהוי ניכר בהגשתה תוך גרימת נזק ראייתי. 4. מנגד טוענת המשיבה, כי לגישת המבקשות אין היא זכאית לשום סעד וכל ערכאה משפטית חסומה בפניה; למשיבה לא ניתן יומה כדי להתמודד עם טענת הבקשות בדבר המצאת הדוחות כדין; התובענה הוגשה בשנת 2010 והבקשה דנן כשלוש שנים לאחר מכן, בשיהוי כבד, ניכר ובלתי מוסבר; לביהמ"ש סמכות עניינית לדון בתביעה. המדובר בתביעה להשבת כספים שנגבו שלא כדין, בהליכי גבייה. העילות הן, בתמצית, עילה נזיקית-כספית ועילת הפרת חובות הגלוי והנימוק (ראו פירוט בסעיף 19). הלכה היא כי סמכות עניינית נקבעת על פי מבחן הסעד. כאשר הסעד הוא פיצוי כספי הסמכות נתונה לערכאה אזרחית. בענייננו הסעד העיקרי המבוקש הוא השבה של כספים שנגבו שלא כדין והחלטות המבקשות נבחנות אגב אורחא לסעד העיקרי. 5. המשיבה מפנה לסעיפים 225א, 228, 229, 237 לחסד"פ וסעיף 27ב לפקודת התעבורה (ראו סעיפים 28 - 34). לגרסתה, הבקשה מבוססת על טענת המבקשות שהדוחות נשלחו למשיבה והומצאו כדין. הטענה אינה נכונה ומקומה להתברר בראיות. על פי דרישת החוק המצאת דוחות תהיה במסירה אישית או בשליחת מכתב רשום עם אישור מסירה. לקראת סוף חודש 4/2009 התקבלה אצל המשיבה דרישה ממרכז הגבייה לתשלום דוחות בגין עבירות תעבורה שנעשו כנטען בין השנים 2003 - 2008. בהמשך נמסרה דרישה נוספת עליה נרשם כאילו נמסר למשיבה דרישה קודמת - דרישה כזו לא נמסרה. המשיבה הוכיחה כי לא החזיקה בכלי הרכב שביצעו את העבירות, כי פעלה על פי הדין לרבות המועדים הקבועים בו, המבקשות לא סיפקו הוכחה מספקת באשר לפעולתן על פי הדין ופעלו באופן חד צדדי לגביית הקנסות והפיגורים. מאמצי המשיבה וניסיונותיה לקבל מידע, הסברים ואסמכתאות עלו בתוהו ולכן הוגשה התביעה. בהתאם להחלטת ביהמ"ש העבירו המבקשות חלק מהנתונים ומהם עלה שבחלק ניכר לא הוצגו פלט מחשב וברוב הדוחות ניתן היה לבצע הסבה לו היתה המשיבה מקבלת את הדוחות במועד. מאחר שהמבקשות לא הרימו את נטל ההמצאה לא ניתן לשמוע מפיהן טענה כי הדוחות והקנסות חלוטים; בהעדר המצאה לא ניתן לעשות שימוש בערוץ התקיפה בביהמ"ש לענייני תעבורה. 6. עוד מוסיפה המשיבה וטוענת כי הפסיקה אינה תומכת בטענה שהסמכות הייחודית לדון בחזקת המסירה היא לביהמ"ש לתעבורה; אין כל יסוד לטענה שעל המשיבה לפנות לגבי כל דוח ודוח בנפרד; הטענה לאי חובת גילוי מסמכים חסרת כל יסוד. לא מדובר בהרשעות חלוטות כנטען; על מנת שהמשיבה תוכל למצות את זכויותיה לפי הדין לרבות לטעון בקשר עם היות הדוחות לא ברי גבייה לרבות מחמת התיישנות הרי שהמשיבה היתה זכאית לקבל מידע; על פי הפסיקה, רשות מנהלית מחוייבת לפרוש בפני נאשם הדורש זאת ראיות להוכחת המצאה ; טענת המבקשות שיש לנהוג לפי חוק ספציפי חסרת יסוד שכן המנגנון לביטול או הסבת דוחות מותנה בהמצאה כדין משזו בענייננו לא היתה הרי שלא ניתן לטעון כי על המשיבה היה לפעול לפי מנגנון זה. המבקשות הביאו פסיקה רלוונטית לענייני מס ולא למקרה דנן. המשיבה שילמה את הדוחות ובתביעה זו עותרת להשבה; גם הטענה בדבר העדר אפשרות לטעון להתיישנות עונש והתיישנות עבירה יחד אין לה בסיס. הטענה מבוססת על המצאה כדין; סעיף 225א לחסד"פ קובע דיני התיישנות מיוחדים לגבי הדרישה לתשלום קנס לגבי עבירות קנס (ראו פירוט בסעיף 69); יש לדחות את הטענה לסילוק התביעה מחמת שיהוי. התביעה הוגשה לאחר שמשך תקופה ניסתה המשיבה לבוא בדברים עם המבקשות ביחס להודעות תשלום הקנס שלא הומצאו ורק שהמגעים לא צלחו פנתה בחודש 10/2010 לביהמ"ש; הבקשה לסילוק על הסף נוגדת טעמי צדק והגינות שכן עבירות התעבורה בוצעו ע"י לקוחות המשיבה - צדדים שלישיים ששכרו ממנה את הרכבים. 7. בתשובה לתגובה חוזרות המבקשות על טענותיהן ומוסיפות כי טענו לכל אורך ההליך שביהמ"ש נטול סמכות עניינית. טענה להעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל עת וביהמ"ש רשאי להעלותה מיוזמתו. המבקשות פרסו במסגרת קדה"מ את פלטי המחשב כדי לנסות ולהביא לצמצום המחלוקות אך מבלי לוותר על הטענה בדבר העדר סמכות עניינית; טענת המשיבה שדלתות הערכאה המשפטית סגורות לפניה אינן נכונות וביכולתה להגיש בקשה לפי סעיף 230 לחסד"פ; מצופה היה מהמשיבה, כמי שעיסוקה בהשכרת רכבים להחזיק מנגנונים מתאימים מול המשטרה בזמן אמת בענייני הסבה וביטול; עצם תשלום הדוחות אינו יכול להקנות סמכות עניינית הואיל ותשלום זה מהווה ראיה לכך שהמשיבה מוחזקת כמי שהודתה באשמה; העיקרון המנחה הוא שאין לעקוף הליכים פליליים באמצעות הליכים אזרחיים (מפנה לע"א 8080/99 וקס נ' עיריית ת"א וכן ע"א 3758/06 שאוליאן נ' עיריית ת"א-יפו מחלקת חניה ואכיפה); סוגיית "תקיפה עקיפה" של החלטות מנהליות בערכאות אזרחיות אליה התייחסה המשיבה אינה רלוונטית; אין די בהעלאת טענות כלליות וסתמיות בדבר רשלנות, הפרת חובה חקוקה או פעולה בחוסר סבירות וייחוסן למדינה כדי להקנות לביהמ"ש סמכות עניינית. על ביהמ"ש לבחון את מהות הטענות ומהות הסעדים. הסעדים להם עותרת המשיבה (קרי ביטול ו/או הסבת דוחות), אשר מהווים תנאי בלעדיו אין לסעד הכספי המבוקש, נתונים לסמכות ייחודית של ביהמ"ש לענייני תעבורה ואין לכותרות שהעניקה המשיבה כדי לשנות בעניין זה; ההליכים בחסד"פ הינם יחודיים ואין בלתם; בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית בשאלת המצאת הדוחות. זוהי אינה הנחת המוצא של המדינה כנטען, המדינה טוענת שבירור זה כמו גם נטלי ההוכחה, חזקת המסירה והרף הראייתי דינם להתברר בביהמ"ש לענייני תעבורה; למעלה מהצורך מציינות המבקשות כי הפלט הממוחשב שהעבירו למשיבה ובו אסמכתאות למשלוח דואר מהווים רשומה מוסדית ומכאן הינם ראיה קבילה למשלוח הודעות תשלום קנס בדואר רשום. אין לדרוש הבאתה של ראיה מקסימאלית כאישור מסירה וניתן להסתפק בראיות שהומצאו למשיבה; מחדלי המשיבה באי הסדרת הדוחות במועד פוגע באינטרס הציבורי של הגנה על שלום הציבור; חלוף השנים מונע מהמבקשות למצות את הדין מול הצדדים השלישיים; על כן מבוקש לסלק את התובענה בהעדר סמכות עניינית לחילופין להורות למשיבה לצמצם ולהבהיר את העילות והסעדים בכתב תביעתה ולתקן את תצהיריה באופן שיהלום את סמכותו העניינית של ביהמ"ש. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה סבורה אני כי דינה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. 9. כידוע, המבחן הקובע לאיזו ערכאה נתונה הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד (ע"א 510/82 רינה חסן נ' יפה פלדמן, פ"ד לז(3)1; ע"א 2846/03 ריצ'ארד ב' אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529). בחינת הסעד העיקרי המבוקש נעשית על פי האמור בתובענה, ראו פרשת אלדרמן: "מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך, הא ותו לא. על פי הסעד הנקוב שם נדע האם ההליך הוגש לבית המשפט המוסמך או שמא חובה היה להגישו לבית משפט אחר. אין כלל צורך להידרש לטענותיו של הנתבע (או המשיב) בכתב הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על פי האמור בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל." 10. מעיון בכתב התביעה, תחת פרק ה"סעדים", עולה כי הסעד העיקרי המבוקש הינו: "לבטל את דרישת התשלום בגין 140 הדוחות.. וכי התובעת אינה חייבת לשלם דוחות אלה וכי על הנתבעות ו/או מי מהן להשיב ו/או לשלם לתובעת את כל הסכומים ששילמה ו/או תשלם בגין דוחות אלה.." (סעיף 57.2.1 לכתב התביעה) מבוקש סעד בנוסח דומה גם ביחס לדוחות נוספים (ראו סעיפים 57.2.2 וכן 57.2.3). קרי הסעד המבוקש הוא ביטול הדוחות וכפועל יוצא השבת הכספים ששילמה המשיבה בגינם. 11. סעיף 25(א)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] העוסק בסמכותו של שופט תעבורה קובע כי מוסמך הוא לדון בין השאר בעבירות תעבורה. לפי סעיף 229 לחסד"פ אדם שקיבל דוח בגין עבירת קנס רשאי לשלמו, להגיש לתובע בקשה לביטולו או להודיע שברצונו להישפט על העבירה. ברע"א 2747/08 יעקב שאוליאן נ' רונית חורש סוכם המצב הנורמטיבי כך: "סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי קובע חזקה כי מששולם קנס רואים את מקבל הדו"ח כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט. סעיף 229(ח2) לחוק קובע כי אף אם לא שילם אדם את הקנס, וחלפו המועדים להגשת בקשת ביטול הקנס או בקשה להישפט או שהבקשות נדחו, יראו אותו כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. בעניין וקס, קבע בית משפט זה כי תביעות אשר עניינן תקיפת חוקיות הקנסות הינן למעשה השגות על הרשעה פלילית, אשר מקומן אינו בהליך אזרחי." 12. מכאן, בענייננו מששולמו חלק מהקנסות וחלק עדיין משולמים, כך על פי כתב התביעה, הרי שרואים במשיבה כאילו הורשעה בביהמ"ש ונגזר עליה הקנס. עתירתה בתביעה זו "לבטל את דרישת התשלום" אינה אלא בקשה לביטול הרשעה שאינה בסמכות ביהמ"ש זה אלא ביהמ"ש הדן בהליך פלילי. ראו עניין וקס, שהובא ע"י המבקשות: "לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הובא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי. " 13. וראו גם עניין שאוליאן (בפסה"ד שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי) שהובא אף הוא ע"י המבקשות: "מי שמבקש לבטל פסק דין שניתן לפי סעיף 229 (ח') לחסד"פ צריך להגיש בקשה בפני בית המשפט שהיה דן בעניינו אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש ולהישפט שזה בית המשפט לעניינים מקומיים. לאחר הוראות סעיף 229 (ח) יחד עם הוראות סעיף 229 (ח 2), בין אם שילם אדם את הקנס ובין אם לא שילמו וחלפו המועדים להגשת הבקשות נשוא ס"ק (ח 2) - בשני המקרים ייחשב האדם כאילו הורשע. ההבדל בין שני ס"ק אלו ענייננו אם האדם נשא כבר עונשו (ס"ק ח) או שעליו עדיין לשאת עונשו (ס"ק (ח 2)). משכך, הפורום לביטול ההרשעה הינו בית המשפט לעניינים מקומיים. כך גם טענה כי הדו"חות כלל לא הומצאו מקומה באותו הליך ביטול, כפי כל מקרה שניתן פס"ד והנאשם או הנתבע טוענים לעניין המצאה. כך גם טענה להתיישנות העבירה יכולה לבוא רק לאחר ביטול ההרשעה ע"י בית המשפט לעניינים מקומיים. סיכומם של דברים, כל הקשור להשגות על ההרשעה עצמה מקומו בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי ולא בבית המשפט האזרחי." (ראו גם רע"א 5369-03-11 עיריית ירושלים נ' יוחנן רעי). מהציטוט בין היתר עולה שטענתה העיקרית של המשיבה בדבר אי המצאת הדוחות מקומה באותו הליך ביטול הדן בהליך הפלילי ולא בביהמ"ש זה. 14. לסיכומו של עניין, המשיבה נחשבת כמי שהורשעה ונגזר עליה הקנס הנקוב בדוחות. לפיכך, תביעתה הינה בבחינת השגה על הרשעה פלילית שאין מקומה בביהמ"ש זה אלא בביהמ"ש בו היה מתברר העניין לו היתה המשיבה מביעה את רצונה להישפט הוא ביהמ"ש לענייני תעבורה. 15. באשר לטענה בעניין התיישנות חלק מהדוחות קבעה הפסיקה כי יש להבחין בין התיישנות העונש לבין התיישנות העבירה לשם קביעת שאלת הסמכות, ראו שאוליאן: "טענה לגבי התיישנות העונש ו/או הקנס, לרבות הטענה שלא ניתן לגבות את הקנס בשל התיישנות, או כל הקשור לעצם אופן פעולת הגבייה של הקנס, צריכה להתברר בבית המשפט האזרחי בלא קשר לביטול ההרשעה בעבירה. טענה זו שונה מטענת התיישנות העבירה, כיוון שהיא מניחה את קיום ההרשעה וגזה"ד, ולא תוקפת אותם אלא את אכיפת העונש בלבד, וכאשר העונש הוא קנס ניטל "אופיו" הפלילי והוא הופך לחוב "אזרחי". מדובר למעשה בתקופת הפעולה של הרשות." 16. לפני סיום אציין כי לא מצאתי ממש בטענת המשיבה לשיהוי בהגשת הבקשה לסילוק על הסף. המשיבה עמדה על טענתה זו כבר במסגרת כתב ההגנה ובישיבת קדם המשפט הראשונה שהתקיימה בפניי (עמ' 1 שו' 21-22), ראו גם החלטתי בעמ' 2 שו' 2-5. טענה זו נטענה גם במהלך קדם המשפט השני שהתקיים, ראו פרוטוקול מיום 24/1/13. הזמן שחלף מעת הגשת כתב התביעה ועד הגשת הבקשה על ידי המבקשות נוצל בין היתר על מנת להציג מסמכים ולדון באפשרות לסיים התיק בפשרה. אין לזקוף זאת לחובת המבקשות. 17. אשר על כן, הנני קובעת כי לביהמ"ש זה הסמכות לדון בטענות הנוגעות להתיישנות העונש או הקנס וכן באופן פעולת הגבייה אך לא בטענות התיישנות העבירה ולא בשאלת ביטול הדוחות; הסבתם והשבת הסכומים שנגבו בגין דוחות אלו. לאור התוצאה אליה הגעתי על המשיבה להודיע בתוך 30 ימים אם ברצונה לתקן את כתב התביעה ולכלול בו את הסעדים הנתונים בסמכות בית משפט זה. לגבי הסעדים האחרים - רשאית המשיבה להעביר חלק זה של תביעתה לבית המשפט המוסמך. נקבע לתזכורת פנימית ליום 30/10/13 . קנסהתיישנות