1. לפניי מונחת תביעה כספית ע"ס 2,000 ₪ שעניינה בפיצוי כספי בגין עיקול שהוטל אגב דו"ח חניה שניתן לחובת התובע בשנת 2003, הפגיעה בשמו הטוב עקב הטלת העיקול האמור וכן הוצאות הטיפול בדרישת לביטול הקנס. עיקר טענות הצדדים והשתלשלות העניינים 2. מעיון בתיק עולה, כי מדובר בהודעת תשלום קנס מספר 19282-7-1 שהודפסה בתאריך 23.11.03 בגין אירוע מיום 27.02.03, לפיה נתבקש התובע לשלם קנס ע"ס 70 ₪ בגין העמדת רכבו במקום חניה מוסדר בלא ששילם אגרת הסדר חניה, עבירה על סעיף 3ג1 לחוק עזר עפולה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ב-1982 (להלן: "הקנס"). 3. נטען בתביעה, כי התובע הודיע לעיריית עפולה, מחלקת הפיקוח והחניה, כבר בתאריך 27.12.03 כי הוא מעולם לא נתקבלה הודעת הקנס לידיו, עתר לביטולה, וציין בין יתר דבריו כי משלוח הודעת הקנס ללא סימוכין לאחר 10 חודשים ממועד הפקתה, שולל את זכאותה של העירייה לגביית הקנס. הטעם לדרישת הביטול היה נעוץ בעצם תקיפת עצם הטלת הקנס, היינו הכחשת מעשה החניה ללא תשלום, ודרישה לקבלת אסמכתא לעבירה המיוחסת לו. התובע הודיע לעירייה, כי במידה ולא תיענה הנתבעת לביטול דרישת התשלום, הרי שהיא מתבקשת להמציא ראיה תומכת להודעה, כגון צילום או רישום המפרט סימנים מייחדים. לחלופין נכתב, כי במידה ושתי שתי דרישותיו של התובע לא ייענו, קרי ביטול הקנס ו/או המצאת אסמכתא לביצוע העבירה המיוחסת לו, הרי שהוא מבקש לראות במכתבו זה דרישה להישפט. נטען, כי החברה הכלכלית לא נענתה למכתבו זה של התובע והעבירה את הטיפול בדו"ח לידיה של הנתבעת מס' 2 לצורכי גבייה, וזו האחרונה שלחה בתורה ביום 13.06.06 התראה לתשלום קנס בצירוף עלויות גביה. משלב זה ואילך, וחרף פניותיו החזרות ונשנות של התובע וצירוף העתקי חליפת התכתובות בינו לבין החברה הכלכלית, המשיכה הנתבעת 2 בהליכי הגביה כנגד התובע, והטילה על חשבונו עיקול ע"ס 491 ₪ ביום 19.01.11. 4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, במרביתה, ולהלן אבאר עמדתי: שאלת הסמכות העניינית 5. בטרם אדון בטענות צדדים לגופן, עליי להידרש לטענה מקדמית שהעלו הנתבעות בפניי, ולפיה דין התביעה להידחות על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. 6. על-פי הוראת סעיף 225א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), העבירה במקרה זה- שהיא עבירת קנס מסוג ברירת משפט כהגדרת מושג זה בסעיף 228 לחסד"פ- מתיישנת תוך שנה מיום ביצוע העבירה, אלא אם כן הודעת תשלום הקנס נמסרת לנאשם במהלך תקופה זו. יצוין, כי שאלת התיישנות העונש- להבדיל משאלת התיישנות העבירה נמצאת בסמכותו של בית המשפט האזרחי. במהלך הדיון בפניי, טען נציג הנתבעות כי מאחר וטענתו העיקרית של התובע היא נזיקית בגין התנהלות לא תקינה מצד הנתבעת, הרי שהיא יכולה להישמע רק אם הוכח שהעבירה התיישנה. נציג הנתבעת היפנה, בהקשר זה, לקביעות בע"א (ת"א) 3758/06 יעקב שאוליאן נ' רונית חורש (19.02.2008). אקדים את המאוחר ואומר, כי אין בידי לקבל טענה זו, ואנמק. 7. ראיתי להקדים ולהביא את פסיקתה המנחה של כב' השופטת נאוה בן אור ב - רת"ק 20709-09-10 עיריית ירושלים נ' קתרין (09.06.11) לעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בתביעה המונחת לפתחו, ובעיקר מאחר ויש בדיון שייערך בהמשך כדי לעורר שאלת הסמכות של ערכאה זו, בשים לב לתחומים אחרים של ענפי המשפט- המנהלי והפלילי. נפסק, כי כאשר מדובר בתביעת נזיקין בשל אופי אכיפתם של קנסות, נשענת, באופן אינהרנטי, על הקביעה כי הקנסות התיישנו, וכי בלא קביעה כזו לא תיכון תביעת נזיקין. הנה כי כן, בין אם הקנס התיישן בין אם לאו, ניתן להעלות על הדעת מקרים בהם אין מחלוקת שהקנס לא התיישן ואף ניתן לנקוט פעולות אכיפה לשם גבייתו, אלא שרשלנות בפעולות הגבייה עשויה להצמיח עילת תביעה בנזיקין. הסמכות לדון בתביעה כזו תהא נתונה לבית המשפט לתביעת קטנות, ככל שסכום הפיצוי הנדרש מצוי בגבולות סמכותו (שם, פיסקה 8). כן נפסק, והדברים יפים לענייננו, כי אין חולק שתביעת נזיקין כנגד העירייה, שגובהה אינו עולה על הסכום הקבוע בסעיף 60(א)(1) לחוק בתי המשפט, מצויה בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות. במסגרת הדיון בתובענה כזו, מוסמך בית המשפט לקבוע קביעות עובדתיות שונות, גם אם משמעותן ה"הצהרתית" היא שהקנסות התיישנו. קביעה כזו היא קביעה שבגררא (סעיף 76 לחוק בתי המשפט), ואין היא מחייבת אלא במסגרת ההליך בו נקבעה (שם, פסקה 9). 8. במהלך הדיון העידו התובע בעצמו ונציג הנתבעות, מר לוי אמנון. בעדותו חזר התובע על האמור בכתב התביעה וסקר את השתלשלות העניינים אל מול הנתבעות, החל מהמועד בו קיבל את דרישת התשלום בחודש נובמבר 2003 ועד למועד הגשת התביעה. מנגד, סקר נציג הנתבעות את הפרוצדורה הקיימת, החל מהנפקת הודעת הקנס ושליחתה וצירף מסמכים שונים בנושא. 9. התובע אינו מכחיש, כי קיבל את דרישת התשלום ואין הוא טוען טענה של התיישנות (עמ' 3, ש' 23). הנתבעות טענו ושקדו להראות, כי לא חלה בענייננו התיישנות. לאור גרסת התובע, אני קובעת כי טענת ההתיישנות אינה עומדת על הפרק, ונקודת ההנחה לדיון היא כי דרישת התשלום נשלחה לתובע לראשונה ביום 6.11.03 בהתאם ל- נ/1 תוך המועדים שנקבעו לכך, ומשכך מתייתר הדיון בשאלת חזקה המסירה שהתובע לא ביקש לסתור אותה משהודה בקבלת דרישת התשלום, כאמור. 10. בענייננו התובע אינו עותר בבקשה לביטול הדו"ח ולא טוען בדבר התיישנות העבירה, כי אם את נזקיו עקב הליכי הגבייה שנקטו הנתבעות בעטיו של הדו"ח. לאור האמור, טענת הנתבעות לפיה בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעה זו, דינה דחייה [ראו והשוו: ע"א (נצ') 28745-05-10 קובטי נ' עיריית עפולה (21.02.2011)]. האם התרשלו הנתבעות באופן הטיפול בענייננו של התובע עד להטלת העיקול 11. בכדי להבין את טענות הצדדים כדבעי, ראוי לפתוח בהקדמה קצרה לעניין המסגרת המשפטית לדיון בעבירות קנס מסוג דוחות החניה נשוא תיק זה. סעיף 77 לפקודת התעבורה [נוסח משולב] מורה, כי לרשות מקומית סמכות להתקין חוקי עזר בעניינים שונים ובהם הנוגע להסדרת חניה ואמצעים שינקטו כלפי בעלי רכב המפרים את הסדרי החניה. מכוח הסמכות שהוענקה לה, התקינה לה עיריית עפולה את חוק עזר עיריית עפולה (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ב-1982. 12. חסד"פ מבחין בין עבירות קנס מסוג "ברירת קנס" (סעיף 222) לבין עבירות מסוג "ברירת משפט" (סעיף 228). בעבירות ברירת קנס מקבל הנאשם הזמנה לדין, אולם הוא רשאי לבחור לשלם את הקנס הנקוב בהזמנה. עם תשלום הקנס רואים בו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונשא את עונשו (סעיף 223(ב)). לא ישלם את הקנס עליו להתייצב לדיון בבית המשפט. 13. בעבירות מסוג ברירת משפט מקבל הנאשם לידיו הודעה לתשלום קנס ועומדת לו ברירה לבקש להישפט (סעיף 229(א)). אם יבקש להישפט יוזמן לדיון. אם ישלם את הקנס או ימנע מלבקש להישפט, רואים אותו כמי שהורשע והוטל עליו עונש הקנס (סעיף 229(א). לנאשם עומדת גם אפשרות נוספת והיא פניה לתובע לשם ביטול הודעת הקנס (הדו"ח) בהתאם לסעיף 229(א)(1). 14. הוראת סעיף 229 לחסד"פ, המסדירה תשלום קנס בגין ברירת משפט, כבענייננו, מורנו כדלקמן: "229. תשלום הקנס (א) מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה: (1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג); (2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה. מי שהגיש בקשה לביטול כאמור בפסקה (1) לא יהיה רשאי להודיע על רצונו להישפט כאמור בפסקה (2), אלא תוך שלושים ימים מיום המצאת ההודעה על החלטת התובע בענין הביטול. ...... (ח2) לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". 15. הנה כי כן, סעיף 229(א) לחסד"פ קובע, כי מי שהומצאה לו הודעת תשלום קנס ישלם את הקנס הנקוב בהודעה בתוך פרק זמן של תשעים ימים מיום ההמצאה. ואולם, בסעיף 229 לחוק נקבעו מנגנונים נוספים המאפשרים למי שהומצאה לו הודעת קנס כאמור להשיג כנגד הקנס בו חויב, בין היתר, משום שלא הוא שביצע את העבירה. סעיף 229(א)(1) לחסד"פ מאפשר למי שהומצאה לו הודעת קנס להגיש לתובע- בתוך שלושים ימים מיום המצאת הודעת הקנס) בקשה לביטולה. סעיף 229(א)(2) לחסד"פ מאפשר למי שבקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס נדחתה על ידי תובע- להגיש, בתוף 30 ימים ממועד המצאת ההודעה בדבר דחיית הבקשה לביטול- הודעה על רצונו להישפט על העבירה נושא ההודעה. זאת, במקביל לאפשרות העומדת לו ממילא להודיע- בתוך תשעים ימים מיום ההמצאה- שברצונו להישפט על העבירה נושא ההודעה. סעיף 230 לחסד"פ קובע, כי מי שהודיע שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט (בג"ץ 8558/07 שמעון חדד נ' משטרת ישראל (14.10.07). 16. סעיף 229(ג) לחסד"פ מסדיר את סמכותו של התובע, אי מי שהוסמך כתובע לדון בבקשת ביטול וכלשונו: "תובע רשאי לבטל הודעת תשלום קנס אם נוכח כי לא נעברה עבירה או כי היא נעברה שלא בידי מי שקיבל את ההודעה, או אם היה סבור שבנסיבות המקרה אין ענין לציבור בהמשך ההליכים; התובע יערוך רישום של הודעת תשלום קנס שביטל וינמק את החלטתו".(ההדגשה שלי- ש.נ). בסעיף 229(ד) נקבע, כי : "החליט התובע שלא לבטל את הודעת תשלום הקנס, ימציא למבקש הודעה על כך ואולם הוראת סעיף קטן (ב) יחולו כאילו לא הוגשה הבקשה לביטול לתובע". 17. עוד יוטעם, כי תקנה 57 לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת לאמור: "מסמכים שיש לערכם לפי החוק או לפי תקנות אלה, ונקבעו להם טפסים בתוספת, ייערכו בהתאם לטפסים אלה או בדומה להם ככל האפשר". מדובר בטפסים המשמשים דוגמה. 18. עיקר המחלוקת בתיק דנן היא, האם יש לראות בדרישת התובע להישפט שהועלתה על ידו במכתב רגיל ששלח ולא באמצעות מילוי טופס מוכן מראש, כ"ברירת משפט" כדין. משהועלתה על ידי התובע דרישה זו, האם היה על הנתבעות לפעול בהתאם לה. 19. במהלך הדיון העיד נציג הנתבעות, כי "באם ביקש התובע לא לשלם את הקנס ולהישפט על עבירת התנועה, היה עליו למלא את הטופס, לחתום עליו ולשלוח אותו לעירייה. אינני יודע מתי הועברה הבקשה. אני לא יודע על בקשה של התובע להישפט וגם מכתבו מיום 27.12.03 אינו עונה על הדרישה להגיש בקשה להישפט. טופס בקשה להישפט לא בא במכתב אלא בא בבקשה מיוחדת של העירייה" (עמ' 3, ש' 13-16). 20. מנגד, העיד התובע בהאי לישנא: "אני הגבתי בזמן, במיידית והנוהל המקובל הוא שאתה שולח בקשה לראיות והעירייה כשלה במקרה הנדון כי העבירה מהעירייה לחברה הכלכלית ומשם לשוהם. בד"כ עירייה ממציאה ראיה אבל כאן הם שלחו את דף המחשב בלבד ואני אמרתי להם שזה פלט רשום, אני התכתבתי איתם, הם לא אמרו לי לחתום על הטופס לבקשה להישפט". בהמשך העיד התובע, כי "הודעתי להם בצורה מאוד פשוטה ועניינית שאני מבקש ראיה ואם לא אז תרשו לי להישפט. אם היו אומרים לי תחתום על טופס כזה או אחר, הייתי חותם ומעביר. הם פעלו תוך כדי התכתבות איתי, בוא בזמן הם הטילו עיקול, זה היה תוך כדי משא ומתן" (שם, ש' 26-19). 21. עיון בחומר הראיות שהונח בפניי מעלה, כי דו"ח העבירה שקיבל התובע (נ/3) היה מסוג "ברירת משפט", שבצדו קנס של 70 ₪. אולם, כמי שלא הודה במיוחס לו, לא שילם התובע את הקנס. התובע שלח לרשות הפיקוח והחניה בעיריית עפולה, בתאריך 27.12.03, קרי תוך 30 יום ממועד קבלת הודעת תשלום הקנס לראשונה (הופק ביום 23.11.03, כך שמועד התשלום נקבע עד ליום 23.02.04), בקשה ל-"ביטול הקנס" ועמה כרך דרישה להישפט במידה ודרישת ביטול הקנס שהגיש תידחה. במכתב זה כותב התובע, כי "מעולם לא זרקתי הודעות קנס שהוצמדו לחלון מכוניתי. ניראה כי הודעת הקנס בטעות יסודה ואבקש לבטלה. אני רואה במשלוח הודעת תשלום קנס ללא סימוכין, ובאיחור של 10 חודשים זלזול באזרח. במידה ואינכם מבטלים הודעה זו אבקשכם להמציא ראיה נוספת התומכת ברישום כגון צילום או עדות התומכת בנדון. ראו במכתבי זה בקשה להישפט במידה ולא היענה" (צ"ל- תיענה). 22. במכתב תשובה ששיגרה החברה הכלכלית לפיתוח עפולה לתובע ביום 26.01.04 (נ/4) נכתב: "במענה לפנייתך מיום 27.12.03 אנו מעבירים לך צילום מהדוח המאמת כי רכב מס' רישוי 29-763-28 חנה בעפולה ברח' הנשיא בתאריך 17/2/03". סתמה ולא פירשה. תשובה לקונית זו, שאין בה אמרה מפורשת, לפיה דרישת התובע לביטול הקנס נדחית, הביאה אותו לשלוח לחברה הכלכלית מכתב נוסף ביום 17.02.04 ובו נכתב: "לא צורף למיכתבכם תיעוד או ראיה נוספת כבקשתי למעט פלט מחשב החוזר על פירטי הודעת הקנס. לאור הנ"ל נא לבטל את הודעת הקנס עפ"י בקשתי המקורית. ראו בהודעתי זאת בקשה להישפט במידה ולא הענה" (כך נכתב במקור). 23. החל ממועד מכתב זה ביום 26.01.04 ועד לשנת 2006, לא שלחה הנתבעת תשובה כלשהי למכתב התובע מתאריך 27.02.04, שבו העלה את דרישתו המפורשת להישפט במידה ותידחה דרישתו לביטול הקנס. בתאריך 13.06.06 הנפיקה הנתבעת 2 שאליה הועבר הטיפול בגביית הקנס, דרישת תשלום לפי פקודת המסים גביה. גם בשלב זה, שלח התובע מכתב המופנה למחלקה המשפטית של הנתבעת 2 ביום 20.06.06 (נ/5), תוך שהוא מפנה לשני מכתביו הקודמים, והוסיף כי "אבקשכם לבטל את הודעת הקנס החוזרות תוך התעלמות מפניותיי. אני שומר לעצמי זכות להגיש תביעה בגין הטרדת אזרח תוך ניצול סמכויות שלא עפ"י הכללים של מינהל תקין". 24. במכתב ששיגרה המחלקה המשפטית של הנתבעת 2 מיום 28.09.06 (נ/6), למעלה משנה וחצי ממועד דרישת הביטול והדרישה להישפט שנשלחה ע"י התובע, השיבה הנתבעת 2 לפנייתו האחרונה של התובע מיום 20.06.06 (נ/5), ואלה היו עיקר נימוקיה: "1. מבדיקה שערכתי עולה כי, חלף המועד הקבוע בהתאם לסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן:"החסד"פ") לערער על עצם הטלת הדו"ח. 2. הדו"ח נרשם לרכב שבמועד הטלתו היה רשום במשרד הרישוי על שמך. לפיכך, לפי סעיף 27ב' לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, הינך מוחזק כמי שביצע את עבירת החניה ואחראי בתשלומו. 3. אין ברישומינו כל אינדיקציה לפנייה קודמת מטעמך בעניין שבנדון, ולפיכך כל עוד לא תוצג ראיה לביסוס טענותיך אלו, לרבות אישור דואר רשום המעיד על משלוח פנייתך בפועל, נדחית טענתך בעניין זה" (הדגשה הוספה - ש.נ.). 25. נימוקיה של הנתבעת כפי שצוטטו לעיל, בעיקרם, אינם מקובלים עליי, וזאת בלשון המעטה. על מנת להמחיש את העקרונות אליהם מחויבת עירייה המעבירה את סמכויות גבית החובות לידיה של חברת גביה פרטית, ראיתי להביא את דבריו של כבוד השופט י' דנציגר בעע"ם 6848/10 איתן ארז נ' עיריית גבעתיים (30.05.2012) שם הביע את דעתו לעניין גביית קנסות של עירייה בידי חברה פרטית, זאת לאחר שסברתי כי הדברים שנאמרו נכונים למקרים כמו זה שמונח בפניי, בציינו כי: "גביית קנסות שלא שולמו נעשית על פי פקודת המסים (גביה) המקנה לרשות הגובה מכוחה סמכויות נרחבות הפוגעות מעצם טיבן בזכויותיו של החייב. נוכח זאת מתחייבת הקפדה יתרה על כך שהגורמים הגובים קנסות מכוח פקודת המסים (גביה) אכן הוסמכו לעשות זאת". כן נאמר כי- "יצויין בהקשר זה כי ייתכנו מקרים בהם העברת פעילות לידי גורם פרטי תעורר קשיים גם אם אינה כרוכה באצילת שיקול הדעת השלטוני, וזאת נוכח ההבדלים באתוס הארגוני בין גורמים פרטיים לגורמים ציבוריים העשויים להשפיע על הציבור הנדרש לשירותיהם,..., כך או כך, סבורני- מבלי להתייחס דווקא למקרה הקונקרטי שלפנינו- כי על רשות העוסקת בגביית חובות להקפיד ולפעול כלפי החייבים בהגינות ובסבירות, תוך שהיא מבטיחה כי זכויות החייב אינן נפגעות במידה שהסתייעות זו מותרת על פי הדין, עליה להבטיח ביתר שאת כי גורם זה יפעל גם הוא על פי העקרונות האמורים מול החייבים". עוד נקבע כי- "בהקשר זה נדרשת הרשות לוודא כי הגורמים בהם היא נעזרת לא יפגעו בזכויות הפרט, גם אם לא בזדון, כדי להשיא את רווחיהם ..., וזאת נוכח פוטנציאל הפגיעה המשמעותי בזכויות החייבים הכרוך מטבעו בהליכי הגביה ונוכח פוטנציאל הפגיעה המשמעותי בזכויות החייבים הכרוך מטבעו בהליכי הגביה ונוכח כך שאפילו אם שיקול הדעת בנוגע להפעלת סמכות הגביה נשאר כולו בידי הרשות הרי שהגורם הפרטי בו היא מסתייעת מפעיל כוח סטטוטורי מול החייבים כחלק מתהליך הגביה" (שם, פסקאות 18 ו-19). 26. בנסיבות העניין שלפנינו, רשלנותה של העירייה וכל מי שבא במקומה, קרי הנתבעת 2, התבטאה בכך שכבר במעמד משלוח המכתב מיום 26.01.04 (נ/4,) היה עליה לפרט מפורשות את מסקנתה לדחיית דרישתו של התובע לביטול הקנס, ולמצער להסב את תשומת לבו של התובע לכך שעליו להגיש בקשה נפרדת לברירת משפט. העדר מסקנה ברורה ומפורשת לעניין גורל בקשת הביטול בגוף המכתב האמור, הובילה לכך שהתובע המשיך לפנות פעם אוחר פעם אל הנתבעת בעניין הקנס בין השנים 2003 עד 2011, מבלי לומר נואש. לא מדובר בפניות סרק, כפי שניסתה לטעון הנתבעת 2 במכתבה מיום 15.11.09 (נ/8, סעיף 2), ואין לצפות מהאזרח להסיק מסקנות, כאשר לא מובאת בפניו מסקנה עניינית וברורה בדבר החלטת העירייה או מי מטעמה אודות דרישתו לביטול הקנס או הדרישה הלופית להישפט. אופן ניסוח מכתבי המענה ששלחה הנתבעת אל התובע אינה עולה בכפיפה אחת עם הוראות סעיף 229 (ג) לחסד"פ המטילה על העירייה חובת הנמקה. 27. מחדל נוסף בהתנהלות הנתבעת נעוץ באמור בסעיף 3 למכתבה מיום 28.09.06 (נ/6), לפיו נשללו מכל וכל פניות קודמות של התובע בנדון אל עיריית עפולה. כפירה זו מעידה כאלף עדים על הכשל שליווה את הטיפול בפניותיו של התובע, כשל שמקורו באי הבנה של ממש או בבדיקה לא ממצה של נסיבות המקרה. דומני, כי הטיפול בפנייתו של התובע היה יכול להסתיים בצורה שונה ואחרת לו הייתה העירייה ו/או מי מטעמה טורחת למסור לתובע תשובה ברורה ומפורשת בדבר דחיית דרישת הביטול, וכן הסבר אודות האפשרות העומדת לפניו לבחור ברירת משפט, משלא חלפו להם המועדים הקבועים לכך. 28. מששוכנעתי, כי במהלך תקופה המשתרעת על פני 7 שנים, מאז פנייתו הראשונה לביטול הדו"ח, שעמה כרך דרישה חלופית להישפט היה והדרישה לביטול הקנס תידחה ע"י העירייה, ניסה התובע לחפש מזור וסעד אצל העירייה ו/או מי מטעמה (קרי: החברה הכלכלית לפיתוח עפולה וחברת הגביה שוהר) ללא כל הצלחה. ברם, במענה שמסרה העירייה ו/או מי מטעמה לתובע נפל כשל, כפי שכבר פורט מעלה, עד שחלף לו המועד הקבוע בתקנות חסד"פ להגשת הבקשה להישפט [ראו למשל: ע"פ (י-ם) 40395/07 יאיר גרין נ' מדינת ישראל (05.08.07)]. 29. אוסיף ואציין, כי שותפה אני לדעתו של כבוד השופט גדעון ברק בת"ק 36410-12-09 עמיקם נ' עיריית רחובות (19.04.2010), שעיקר נסיבותיו דומות למקרה המונח בפתחו של בית משפט זה, שם נפסק כי "ברירת המחדל בעבירת קנס היא תשלום הקנס אולם אם הגיש מקבל הדו"ח בקשה להישפט ראוי לאפשר הליך זה ולא לעמוד על פורמליות של הגשת בקשה נפרדת. בבקשה אותה הגיש התובע לביטול הדו"חות, הוא כלל בפירוש בקשה, שאם יוחלט שלא לבטל את הדו"חות לראות באותה בקשה גם בקשה להישפט ולכן היה על הנתבעת לקבל את הבקשה החלופית של התובע. התובע היה רשאי להניח שאם בקשתו לביטול הדו"חות תידחה, תקבל הנתבעת את הבקשה החלופית ותראה בבקשה שהוגשה בקשה להישפט" (שם, פסקאות 6(ג) ו-7 לפסק הדין) . מסקנה זו הינה נכונה ויפה גם לנסיבות המקרה הנדון כאן. 30. לסיום - שוכנעתי כי בנסיבות העניין דנן, יש מקום לקבל את התביעה ולפסוק לתובע פיצוי כספי בגין התנהלות הנתבעות בטיפול בפנייתו לביטול הקנס ולדרישתו להישפט, כטענה חלופית. אופן הטיפול שהוענק תובע ע"י הנתבעות הביאה להטלת עיקול על חשבונו ללא שהועמד על האפשרות לברירת משפט, חרף דרישתו המפורשת להישפט. הוכח בפניי בראיות מוצקות, כי למשך 7 שנים רצופות, לא זנח התובע את דרישת תשלום הקנס ופעל לביטולה או להישפט, ומנגד פעלו הנתבעות בחוסר תיאום, ללא שהביאו בפני התובע החלטה מפורטת כדבעי, ולו בתמצית, ולפיה דרישתו ביטול הקנס נדחית, תוך מתן אפשרות לתובע לברירת משפט, או למצער למתן הסבר תמציתי בדבר הדרך הראויה להגשת דרישה לברירת משפט לאחר דחיית בקשתו לביטול הקנס, כל זאת לפני שחלפו להם המועדים שנקבעו בחוק ובתקנות החסד"פ. התנהלות זו, גרמה לתובע לפנות אל הנתבעות באין ספור מכתבים במהלך כל התקופה הנ"ל, תוך גרימת נזק כספי לתובע בדמות עלויות משלוח מכתבים אלה, הטרחה ועוגמת הנפש שהייתה כרוכה בכך, ובסופו של דבר הטלת עיקול על חשבונו, על כל המשתמע מכך. 31. מכל הטעמים שמניתי לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי על דרך האומדנה בסך של 1,200 ₪. 32. בטרם סיום, אדגיש כי פסק דין זה אינו עוסק בחוקיות הקנס או בטענות שמעלה התובע כנגד הודעת דרישת התשלום (ברירת הביטול לגופו של עניין). בנוסף, אין עסקינן כאן בברירת המשפט עצמה. עניינו של פסק דין זה הוא בשאלה האם עומדת לתובע תביעת נזיקין בעקבות רשלנות שדבקה בפעולות הגביה שנקטו הנתבעות לאורך הטיפול בעניינו של התובע. סוף דבר 33. על יסוד כל המקובץ לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. 34. אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי כספי ע"ס 1,200 ₪. עוד אני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪. 35. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד מועד התשלום המלא בפועל. 36.קנסעירייה