בכתב הגנתה טענה הנתבעת 1 (עיריית חיפה), כי בית משפט השלום אינו מוסמך לדון בתביעת התובע וכי תביעה זו צריכה להתברר בבימ"ש לעניינים מקומיים. הנתבעת 1 מסבירה, כי עניינה של התביעה הינה בחובותיה החלוטים של התובעת בגין 64 עבירות חניה שבוצעו בתחומיה של הנתבעת בסך כולל של 19,985.5 ₪ נכון לתאריך 4.2012. טענתה של התובעת לפיה יש לבטל את הודעות תשלום הקנס, אשר הושתו על התובעת מאחר והעבירות בוטלו, אינה בסמכות בימ"ש השלום ודינה להידחות על הסף. למעשה התובעת תוקפת את הרשעתה הפלילית בעבירה על חוק העזר של הנתבעת 1 בדבר העמדת רכב וחנייתו על פי הודעות תשלום קנס בהתאם לסעיף 229 (ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, 1982 וביהמ"ש אינו מוסמך לדון בתביעה זו, כי אם בימ"ש לעניינים מקומיים. התובעת מבקשת מביהמ"ש לקבוע, כי מעולם לא הורשעה בעבירות חנייה. סעד זה אינו מצוי בסמכותו של ביהמ"ש, כפי שנפסק בין היתר בע"א 8080/99 וקס נ' עיריית ת"א. ככל שהתובעת תמשיך להחזיק בטענה, כי לא הורשעה בעבירה ומשכך יש לבטל את השתת הקנסות, הרי כל טענה נוספת לפיה הקנסות התיישנו, הינה טענה אקדמית ומדובר בסעד תיאורטי. לא יעלה על הדעת לאפשר לתובעת "לשמור" על טענתה, כי דין ההרשעה להתבטל ולהתיר לה לנהל את ההליך באופן שאם הטענה בדבר התיישנות הקנסות תידחה, היא תוכל לפנות לערכאה המוסכמת לדון בעניינים מקומיים של הנתבעת ולטעון לביטול העבירה. בעניין זה מפנה הנתבעת לפסק דין במסגרת המרצת פתיחה 200698/08 אברי ארליך נ' עיריית ת"א, שם נאמר: "על המשיב (התובע) למצות תחילה בבית המשפט לעניינים מקומיים את בקשתו לביטול ההרשעות בגין טענתו להתיישנות העבירות. רק אם ביהמ"ש לעניינים מקומיים ידחה בקשתו זו, יוכל הוא להגיש תביעה להצהרה על התיישנות העונשים ואם יבקש גם להשיב את הסכום ששילם עליו, כאמור, להגיש את תביעתו בסדר דין רגיל". עוד מפנה הנתבעת לרע"א 2747/08, יעקב שאוליאן ואח' נ' רונית חורש ואח', שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטת ביהמ"ש המחוזי, לפיו: "בסיכומו של עניין קבע ביהמ"ש, כי "דרך המלך" הינה ראשית קביעת ביהמ"ש לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדוחות נשוא התביעה, או אז אם יקבע כי המבקש 1 לא ביצע את עבירות החנייה ו/או העבירות התיישנו כך שיבוטל ההליך הפלילי, יוכלו המבקשים לטעון את טענותיהם הנזיקיות עקב פעולות גבייה שביצעו המשיבים בגין הדוחות הנ"ל". כלומר, עמדתו של ביהמ"ש העליון כי יש לדון תחילה בבקשה לסעד הצהרתי לגבי התיישנות העבירה בבימ"ש לעניינים מקומיים ורק במידה ויקבע שישנה התיישנות, לדון בתביעת הנזיקין. כלומר, לא ניתן לכרוך את הטענה בדבר התיישנות העבירה בתביעת הנזיקין. לא מצאתי תגובה בכתב, כפי שציין ב"כ התובעת לעמדה זו של הנתבעת 1 בכתב הגנתה ואין לי אלא את עמדתו בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 13.1.13 ובהמשך את תשובתו לתגובת הנתבעת מס' 1. בתגובתו בע"פ הסביר ב"כ התובעת, כי אינו טוען למחיקת ההרשעות. ההרשעות עומדות בעינן. טענותיו הן לעניין התיישנות הקנס. הנ"ל מפנה לה"פ 2012-11-05 בימ"ש השלום בת"א, מנדלוביץ' שי נ' עיריית ת"א, מפי השופטת יונה אטדגי ומסביר, כי על פי פסק הדין טענה לביטול הרשעה צריכה לידון בבימ"ש לעניינים מקומיים. טענה להתיישנות עבירה צריכה אף היא לידון בבימ"ש לעניינים מקומיים ואולם טענה להתיישנות קנס, כבמקרה שלפנינו, מקומה בבימ"ש זה. עוד מסביר הנ"ל, כי סעיף 4 לחוק העונשין קובע שאם התיישנה החקיקה, לא מבטלים את ההרשעה אלא יופסק ביצוע פסה"ד. כלומר, ההרשעה תישאר בעינה אך יופסק פסק הדין. הדבר מצביע על כך שניתן לטעון גם ביחס לאותן דוחות חנייה ברכס הכרמל, כי התיישנות הקנס למעשה מפסיקה את ביצוע פסה"ד. בתגובתה מסבירה הנתבעת 1, כי קודם כל יש לבחון את השאלה האם בכלל העבירה בוטלה והדבר הוא בסמכות בימ"ש לעניינים מקומיים. בהתייחס לה"פ מנדלוביץ, הרי מעולם לא היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי סמכותו של בימ"ש לדון בטענות בדבר התיישנות העונש ועל כן לא ברור מדוע מפנה התובעת לפסה"ד הנ"ל. כמו כן, באותו פס"ד נקבע: כי ביטול העבירה נמצא בסמכותו של בימ"ש לעניינים מקומיים ולכן הדבר מאשש את עמדתה של הנתבעת 1, שכביכול אינה מבקשת את ביטול העבירה מאחר ובחינת השאלה הינה אך ורק בסמכותו של בימ"ש לעניינים מקומיים. בתגובתה לטענה זו טוענת התובעת, כי שינוי החיקוק ביטל את העבירה ואת העונש עליה בהתאם לסעיף 4 לחוק העונשין וכי על אותם דוחות חלות טענות של התיישנות העונש וכן טענות נזיקיות אוטונומיות אחרות כלפי הנתבעת 1 כרשלנות הפרת חובה חקוקה, פרסום לשון הרע, פגיעה באוטונומיה ועשיית עושר ולא במשפט ולכל העילות הללו אין כל קשר לסעיף 4 לחוק העונשין ואין חולק שלבימ"ש השלום סמכות לדון בו. ביהמ"ש לעניינים מקומיים אינו מוסמך לדון כלל בנזיקין אלא בעבירות פליליות בלבד. הסעדים המבוקשים הינם בסמכות בימ"ש השלום בלבד. טענה להעדר סמכות נוגעת לטענה אחת בלבד משלל הטענות של התובעת. לאחר שבחנתי ובהרחבה את טיעוני הצדדים, להלן הכרעתי: 1. בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 13.1.13 הצהיר ב"כ התובעת במפורש: "אין טענה בכתב התביעה למחיקת ההרשעות. ההרשעות עומדות בעינן. הטענות בכתב התביעה הינן להתיישנות הקנס". עיינתי היטב ועברתי על כתב התביעה וב"כ התובעת אינו מדייק בהצהרתו זו. כך למשל בסעיף 58ג לסעדים המבוקשים על ידו, הוא מציין כי בימ"ש מתבקש להצהיר, כי "התובעת לא היתה ואינה חייבת דבר לנתבעת בגין דוחות חנייה בכל הרחובות בכרמל שבהם בוטלה לגביה חובת כרטיס חנייה לתושבי האיזור". ברור לחלוטין שסעד זה אינו בסמכות בימ"ש השלום אלא בסמכות בימ"ש לעניינים מקומיים. התביעה מנוסחת בצורה משפטית על מנת להגיע לתוצאה, מבחינתו של ב"כ התובע, והיא ההתדיינות בבימ"ש זה. ואולם, ניסוחי כתב התביעה הולכים על חבל דק מאוד לעניין הסמכויות של בימ"ש השלום אל מול הסמכויות של בימ"ש לעניינים מקומיים. כך פותחת התובעת את תביעתה: "תביעה זו מוגשת בגין השימוש הבלתי חוקי, השיטתי, שעשתה עיריית חיפה בפקודת המיסים (גבייה) לעניין דוחות חנייה שהתיישנו או בוטלו מחמת שינוי החוק ...". ובהמשך: "כתוצאה מרשלנותה והשימוש הבלתי חוקי בהוראת פקודת המיסים (גבייה) למטרת גביית קנסות בניגוד לחוק פגעה הנתבעת לתובעת וגרמה לה נזקים חמורים". ובהמשך ולעניין הנתבעת 2, משרד התחבורה - רשות הרישוי: "התנהלות רשלנית ובניגוד לדין אפשר לנתבעת (עיריית חיפה) לפגוע בתובעת". הניסוח הזה אכן בעייתי ואולם, ב"כ התובעת הצהיר מפורשות, כי ינהל את התיק אך ורק בסוגיה שעניינה שכנוע בימ"ש זה, כי הקנסות התיישנו והפועל היוצא שלהם הוא בין השאר העילות השונות הנזיקיות שאינן בסמכותו של בימ"ש לעניינים מקומיים. 2. פסק דינה של כב' השופטת אטדגי בה"פ 2012-11-05 מקובל עלי לחלוטין. בוצעו בו האבחנות הנדרשות והודגמו בו שני פסקי הדין החשובים של בימ"ש העליון, האחד בפרשת ע"א 8080/99 וקס ו- ע"פ 3482/99 פסי. שני פסקי דין אלה אכן אינם סותרים האחד את השני. מדובר בשלוש אפשרויות שיש לתת עליהן את הדעת, וזאת בשאלה היכן וכיצד צריכות לידון בקשות הנוגעות לביטול קנסות חנייה עירוניים וטענות להתיישנותם. ואלה האפשרויות: א. ביטול פסה"ד נשוא כתב האישום או הדו"ח צריך לידון בביהמ"ש שהרשיע אותו, הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, ותשומת הלב לכך שמי שקיבל הודעת תשלום קנס ולא שילם אותה במועד הנקוב, דינו כמי שהורשע באותה עבירה. ב. התיישנות העבירה - טענה להתיישנות העבירה ע"י מי שנתבע לשלם את הקנס בעבירות חנייה יכולה לבוא רק לאחר ביטול ההרשעה ע"י ביהמ"ש לעניינים מקומיים ואז יוכל הנאשם ש"נהנה" מתקופת התיישנות מקוצרת בהתאם לסעיף 239א לחסד"פ. על כן, גם התיישנות העבירה דינה לידון אך ורק בביהמ"ש לעניינים מקומיים. ג. התיישנות הקנס - טענה לפיה לא ניתן לגבות את הקנס בגין התיישנות, למעשה היא טענה להתיישנות העונש. טענת ההתיישנות הזו שונה מטענת התיישנות העבירה כיוון שהיא מניחה את קיומם של ההרשעה וגזר הדין (כפי שטען ב"כ התובעת בטיעוניו בביהמ"ש) ואינה מבקשת לערער עליהם, אלא על האפשרות לאכיפתו של עונש (הקנס). כאשר העונש "הוא הקנס", יחולו על גבייתו הוראות פקודות המיסים (גבייה), כאילו היה המס כמשמעותו באותה פקודה ובכך למעשה ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי (כפי שהוסבר יפה בפרשת פסי). מכאן שתביעה שעניינה התיישנותו של קנס כאמור, תידון בבימ"ש השלום. אני מניח שלכך כיוון ב"כ התובעת, אם כי ניסוחיו הפתלתלים בכתב התביעה היקשו עד מאוד את הבנת העניין. מכל מקום, על כך ועל כך בלבד הוא יוכל להציג את ראיותיו בתביעה זו וכל עניין אחר שאיננו בסמכות בימ"ש לעניינים מקומיים, מן הסתם לא יהיה רלוונטי בתיק זה. אשר על כן ולאחר התלבטות, החלטתי כי לבימ"ש זה יש סמכות עניינית לדון בתיק, מה עוד שמדובר בעילות נזיקיות ששורבבו לעניין התנהגותה הנטענת של הנתבעת 1, דבר המצריך בירור עובדתי. לאור הערותיי דלעיל, אין בדעתי לפסוק הוצאות משפט. התיק נקבע להוכחות ליום 15.12.13 שעה 09:00. התובע יגיש את ראיותיו באמצעות תצהירים בתוך 60 יום. הנתבעת 1 בתוך 60 יום לאחר מכן. הנתבעת 2 בתוך 60 יום לאחר מכן. קנסעירייה