בפניי בקשה לדחיית תובענה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ולחילופין מבקשת הנתבעת ליתן ארכה להגשת כתב הגנה. 1. בשנת 2003 פנתה הנתבעת לתובע לתשלום דו"ח חניה משנת 1998. התובע הודיע לנתבעת כי לא עבר כל עבירת חניה, כי לא קיבל את הדו"ח או כל הודעה על הדו"ח וכי חלה התיישנות על הדו"ח. למרות הודעת התובע ומכתביו, הנתבעת בקשה לנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע על פי פקודת המיסים (גביה). כן פנה התובע לנתבעת בדרישה לקבל העתק אישור על דואר רשום של דו"ח החניה. בתביעה זו מבקש התובע ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ו/או מי מטעמה לנקוט בהליכי גביה על פי פקודת המיסים (גביה) בגין הדו"ח שכן לטענתו לא קיבל הודעה כנדרש על פי דין בדבר הדו"ח תוך שנה מיום ביצוע הדו"ח וכי לא קיבל כל הודעה לעניין העונש תוך 3 שנים ולפיכך הדו"ח התיישן. מכאן התביעה שבפניי. 2. לטענת הנתבעת, הסמכות לדון בעבירות לפי פקודת העיריות מסורה לבית המשפט לעניינים מקומיים, בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת מבקשת להכריז על בטלותם של הדו"חות, היינו הסעד המתבקש במסגרת התביעה דנן הוא אזרחי חרף העובדה כי המדובר בהליך פלילי. כן מתבססת הנתבעת על ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית תל אביב ואח' (טרם פורסם) ניתן בבית המשפט העליון ביום 5.12.05 (להלן: "פס"ד וקס"), בו נפסק כי הדרך לתקוף את חוקיותם של קנסות ודו"חות החניה היא בדרך של הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט לעניינים מקומיים. מנגד טוען התובע, כי פס"ד וקס אינו חל במקרה דנן שכן התובע לא שילם את הודעת הקנס ולפיכך אין "הודאה", אין הרשעה ואין צורך להגיש הליך ל"ביטול" ההרשעה. עוד מציין התובע את סעיף 4 לפס"ד וקס הקובע כי ההליך העומד בפני התובע הוא הליך רגיל החל על תביעות בענייני קנסות אותם מטילה רשות מקומית או בהליך לביטול הרשעתם וכי המשמעות היחידה לקביעה בפס"ד וקס כי " ההליך הרגיל החל בענייני קנסות" הינה כדוגמת ההליך המתנהל בבית משפט זה. דיון טענת חוסר סמכות עניינית 3. סעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") קובע כהאי לישנא: "55. הסמכות (א) בית משפט לענינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם. (ב) ..... (ג) ....." 4. בענייננו, עותר התובע לצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לנקוט בהליכי גביה על פי פקודת המיסים (גביה) בגין דו"ח החניה שכן לטענת התובע לא התקבלה על ידו כל הודעה כנדרש על פי הדין בדבר הדו"ח תוך שנה מיום ביצוע הדו"ח וכי לא קיבל הודעה בעניין העונש תוך 3 שנים ולפיכך הדו"ח התיישן. 5. השאלה במקרה דנן היא היכן צריכה לידון תביעת התובע הנוגעת לביטולו של דו"ח החניה וטענות להתיישנותו? שאלת הסמכות העניינית נידונה בפס"ד וקס ובסעיף 5 לפסק הדין נקבע כדלקמן: "5. ......בפועל, בקשתם של המערערים מבית המשפט אינה אלא לקבוע כי הקנסות בהם חוייבו אינם חוקיים. תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא בהתנהלותם של המערערים עצמם. המערערים ביקשו מבית המשפט קמא, בבקשה אותה לא קיבל בית המשפט (בהחלטה עליה הם משיגים), לתקן את הסעדים הנתבעים בכתב התביעה שהגישו. לפי התיקון המבוקש, אמור היה להיתבע סעד הצהרתי- לפיו ההליך בו הוטל על המערערים הקנס המדובר בטל והגדרת העבירות הרלוונטיות כעבירות קנס נעשתה ללא סמכות. דברים אלה מחזקים את המסקנה כי תביעתם של המערערים עולה לכדי תקיפה ישירה של פעולות הרשות המנהלית. לאור הוראת סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, שנוסחו הוא לעיל, בקשת המערערים היא למעשה בקשה לביטול הרשעתם. אכן, אין להשיג על זכותם של המערערים לבקש את ביטולה של הרשעה, שלשיטתם נתקבלה בניגוד לחוק, אך לא נתברר לי ההגיון העומד מאחורי הגשת בקשה שכזו לבית המשפט האזרחי, שהרי אין לתקוף בהליך אזרחי תוצאותיו של הליך פלילי." (ההדגשה שלי - נ.ג.) 6. בה"פ 201211/05 מנדלוביץ שי נ' עיריית תל אביב ניתן מפי כבוד השופט יונה אטדגי בבית משפט השלום בתל-אביב ביום 9.2.06 (לא פורסם) (להלן: "פס"ד מנדלוביץ") ערך בית המשפט אבחנה, בין שלוש טענות שונות המועלות בתביעות הנוגעות לדו"חות חניה: טענה אחת הינה ביטול פסק הדין, נשוא כתב האישום, היינו דו"ח החניה, טענה שנייה היא להתיישנות העבירה וטענה שלישית היא להתיישנות העונש (הקנס). עוד נקבע בפס"ד מנדלוביץ כי האבחנה העיקרית, הנוגעת לטיב בירור הטענה (פלילי או אזרחי) ולפורום בירורה (בית משפט אזרחי, בית משפט לתעבורה, בית משפט לעניינים מקומיים), היא בין הטענות הראשונה והשניה לבין הטענה השלישית, כפי שפורטו לעיל. 7. ביטול פסק הדין , נשוא כתב האישום (הדו"ח) כפי שנקבע בפס"ד מנדלוביץ, כאשר נעברת עבירת חניה על פי חוק עזר של רשות מקומית, ניתנת הבחירה למקבל הודעת תשלום הקנס (דו"ח החניה) לשלמו או להגיש לתובע בקשה לביטול ההודעה, או להודיע על רצונו להישפט על העבירה בבית המשפט (סעיף 229(א) לחוק סדר דין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982). בהתאם לסעיף 229(ח2) לחוק סדר דין הפלילי: "לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס". במקרה שבפניי, מהעובדות כפי שעלו בכתב התביעה, התובע לא שילם את הקנס ואף לא ביקש להישפט ובית המשפט לא דן בעניינו כי אם ההרשעה נעשתה מכח החוק. בפס"ד מנדלוביץ נקבע כי ".....בקשה לביטול פסק הדין, היינו הדו"ח, צריכה להיות מוגשת בפני בית המשפט, שהיה דן בעניינו, אילו הנאשם היה משתמש בזכותו לבקש להישפט. כאשר מדובר בעבירות על פי חוקי העזר העירוניים, בית משפט זה הוא בית המשפט לעניינים מקומיים, על פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984..." 8. מן האמור לעיל עולה כי תביעתו של התובע לצו מניעה האוסר על הנתבעת לנקוט בהליכי גבייה על פי פקודת המיסים (גביה) בגין הדו"ח, דהיינו תביעה לביטול הדו"ח אמורה להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. 9. טענת התובע להתיישנות העבירה התובע טוען להתיישנות הדו"ח. טענת התובע להתיישנות העבירה הואיל ולא קיבל כל הודעה כנדרש על פי הדין בדבר הדו"ח תוך שנה מיום ביצוע הדו"ח יכולה להתברר רק לאחר ביטול ההרשעה , על פי האמור לעיל, על ידי בית המשפט לעניינים מקומיים ולפיכך צריכה אף טענה זו להתברר בבית המשפט לעניינים מקומיים. 10. טענת התובע להתיישנות העונש התובע טוען, כי לא קיבל כל הודעה לעניין העונש תוך 3 שנים ולפיכך הדו"ח התיישן. הסמכות העניינית לדון בטענת התיישנותו של קנס לפיה לא ניתן לאכוף את גביית הקנס מסורה לבית המשפט האזרחי, שכן "העונש" הוא קנס (עליו חלים הוראות פקודת המיסים (גביה)) ובכך ניטל "אופיו" הפלילי של הקנס והוא הופך לחוב אזרחי. 11. לאור כל האמור לעיל עולה כי על התביעה לצו המניעה, אשר משמעותה ביטול העבירה נשוא הודעת הקנס בגין עבירת החניה על פי חוק עזר עירוני לרבות טענת התובע להתיישנות העבירה להידון בבית המשפט לעניינים מקומיים. באשר לטענת התובעת להתיישנות העונש הרי שלאור האמור בסעיף 10 כאמור לעיל לכאורה בית משפט זה מוסמך לדון בטענת התיישנות העונש. עם זאת, הואיל והכרעה בטענת התיישנות העונש תלויה בהכרעת בית המשפט לעניינים מקומיים בשאלת ביטולו של דו"ח החניה, היינו אם למשל יבוטל הדו"ח הרי שיתייתר הצורך לדון בטענת התיישנות העונש, הרי שראוי כי אף טענה זו תידון במסגרת מכלול טענות התובע. לאור האמור לעיל, אני מורה על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. קנסעירייהתל אביב