נגד הנאשמת הוגש כתב אישום, המייחס לה עבירה לפי תקנה 28(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן- התקנות), בכך שביום 28.7.05 בשעה 20:00, בשדרות בני ברית באשדוד, מול תחנת דלק "סדש", נהגה ברכב, ובעת שהרכב בתנועה, השתמשה בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב. הנאשמת כפרה במיוחס לה בכתב האישום, וטענה, כי לא עשתה שימוש בטלפון נייד בעת הנהיגה. ראיות התביעה מטעם התביעה העיד עד יחיד, המתנדב, רפ"ק מיוחד אלי תפוחי. במסגרת עדותו הראשית הוגש הדוח שכתב העד לנאשמת (ת/1), בו ציין כי בהיותו בתפקיד לצורך אכיפת תנועה, נסע עם אבנר בסו שנהג בניידת סמויה, בשדרות בני ברית מצפון לדרום. לדבריו, הם נצמדו לרכבה של הנאשמת מצידו השמאלי, והוא ראה את הנאשמת מחזיקה טלפון נייד ביד שמאל, בצמוד לאוזן שמאל. לדבריו, אותתו לנאשמת לעצור, תוך שמירה על קשר עין רצוף עד לעצירת רכבה. לדבריו, הנהגת היתה לבד ברכב, מכשיר הטלפון הנייד היה מונח על המושב שלידה, ובנוסף הותקן ברכבה מכשיר טלפון קבוע. לדבריו, היא טענה בפניו שהילדים התקשרו לשוחח עימה. בחקירתו הנגדית, השיב העד כי לא הקריא לנאשמת את הדברים שכתב בדו"ח, אך הסביר לה את מהות העבירה, ולדבריו, היא הבינה אותו, שאם לא כן, לא היתה מגיבה כפי שהגיבה. עוד ציין, כי הנאשמת חתמה על קבלת הדוח ועל הדברים שאמרה לו "הילדים התקשרו". לשאלת הסנגור, טען העד, כי נהג הניידת-אבנר, לא ראה את העבירה, ולדבריו, כאשר הוא ראה את העבירה, ביקש מאבנר לעצור. לשאלה, באם שמר על קשר עין רציף עם הנאשמת, כיצד הגיע הטלפון הנייד שלה למושב הרכב, השיב העד "לא יודע. אני לא מסתכל שוטף מה היא עושה בתוך הרכב. ברגע שנסעתי במקביל אליה, ראיתי את הפלאפון ביד שמאל, צמוד לאוזן שמאל" והוסיף כי לא ראה את העברת הטלפון למושב, כשלדבריו "ראיתי את העבירה. ביקשתי ממנה לעצור. מה עשתה אח"כ לא ראיתי. אני כמהימנות רשמתי את כל הפרטים, ולכן רשמתי שראיתי טלפון על הכיסא". לשאלת הסנגור, האם ידע כי חלה עליו החובה לרשום את מספר הנקודות בדו"ח, השיב העד "אני לא רואה פה ציון נקודות. בטפסים הקודמים זה לא היה. רק עכשיו שינו את זה. אתה מדבר איתי על 2005. אם היה צריך, הייתי רושם... בדוחות החדשים שיצאו לפני שנתיים, יש סעיף מיוחד שכתוב מס' נקודות". עדות הנאשמת מטעם ההגנה, העידה הנאשמת לבדה. יצויין, כי בתחילת העדות העידה הנאשמת בעברית אך התקשתה בהבנת חלק מהשאלות ובמתן חלק מהתשובות, ולכן בהמשך חקירתה הנגדית דיברה בצרפתית, בסיועו של עובד בית המשפט. בעדותה הראשית טענה הנאשמת כי במועד העבירה הילדים התקשרו, אבל הטלפון שלה היה על הכסא. לדבריה, לא היה אירוע שאחזה בטלפון ודיברה באמצעותו. עוד טענה, כי הבינה שהשוטר אמר לה שהיא דיברה בפלאפון. בחקירתה הנגדית טענה הנאשמת, כי היא שילמה את הקנס הנקוב בדוח, מאחר וכתוב כי היא צריכה לשלם, אם כי אינה מבינה מה עוד כתוב ו"לא ראיתי נקודות". לדבריה, לא שאלה מדוע קיבלה קנס, ולשאלת בית המשפט למה שילמה את קנס אם לא ביצעה עבירה, השיבה "אני שילמתי על זה כי, זה לא קנס. יש... אני חשבתי שאני נוסעת מהר ברחוב. זה זה?", ולאחר שהתובע הסביר לה כי לא מדובר בעניין של מהירות, אלא לטלפון, שכן אמרה שהילדים התקשרו, השיבה שהילדים התקשרו אך יש לה טלפון קבוע. לאחר שעדותה תורגמה מצרפתית, טענה הנאשמת כי שילמה את הקנס, מאחר וחשבה שמדובר בקנס פשוט, והוסיפה "הייתי עם הפלאפון מתי שעצר אותי, אבל היה לי עוד פלאפון אחד שצלצל והייתה הבת שלי בבכי. נפלה. אמרתי לה, אני חוזרת אליך, ושמתי את הטלפון לידי. שמתי רמקול. אמרתי לה שאני חוזרת אליה". הנאשמת הדגימה כי אחזה בטלפון הנייד בידה מול גופה, מבלי להצמידו לאוזנה והפעילה רמקול. לשאלת בית המשפט, אם עשתה זאת בטלפון הנייד שלה, השיבה "כן. לא היה לי פלאפון באוזן בכלל. אמרתי לבת שלי, אני חוזרת אליך". בחקירתה החוזרת, נשאלה הנאשמת באיזה מצב היה הרכב בעת שענתה לבתה, והשיבה כי היתה בנסיעה איטית, וכי ענתה לטלפון שהונח על הכסא ביד ימין. לשאלת התובע, מדוע פנתה לעו"ד שנים לאחר העבירה, השיבה כי קיבלה מכתב, וכשביררה מה כתוב בו, נאמר לה שבמכתב הופיעה רשימת דוחות עם נקודות, ושעליה לפנות לעו"ד. סיכומי הצדדים ב"כ המאשימה עתר כי בית המשפט יאמץ את עדותו של עד התביעה, ולצורך חיזוקה יקבל את הודאת הנאשמת בעדותה כי דיברה ברמקול במהלך נסיעה, ואת דבריה לעורך הדוח כי ילדיה התקשרו אליה. לפיכך, עתר התובע להרשעת הנאשמת במיוחס לה בכתב האישום. ב"כ הנאשמת עתר לזיכויה של הנאשמת, בעיקר מחמת ההגנה מן הצדק. לטענתו, בעת ביצוע העבירה, חלה החובה על רושם הדוח לציין את מספר הנקודות בדו"ח, וזאת למרות שעד התביעה טען כי לא היתה קיימת חובה כזו. לדבריו, הנאשמת שילמה את הדוח מאחר ושקלה שיקולי כדאיות, שכן סברה כי העניין יסתיים בקנס בלבד. עוד טען, כי לא יהיה זה הוגן להרשיע את הנאשמת ובכך לייחס לה נקודות בגין העבירה, כאשר המשטרה, האמונה על אכיפת החוק, למעשה רמסה את החוק. בנוסף, טען הסנגור לבעייתיות בראיות, שכן עד התביעה הודה שלא ראה את מעבר הטלפון מאוזנה של הנאשמת אל מושב הרכב. לדבריו, הודייתה של הנאשמת כי ענתה לטלפון לפרק זמן קצר, אינה מתייחסת לאותו פרק זמן ולאותו מקרה עליו דיבר עד התביעה בדוח. דיון והכרעה לא יכול להיות ספק בכך, שמבחינה עובדתית המאשימה הוכיחה כי הנאשמת ביצעה את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום. תחילה יצויין, כי עדותו של עד התביעה עשתה עליי רושם אמין. העד ציין בת/1 כי ראה בבירור את העבירה, שכן ראה ממרחק קצר מאד את הנאשמת אוחזת בטלפון בצמוד לאוזנה השמאלית, בעת שישב במושב שליד הנהג בניידת, אשר נצמדה לרכב הנאשמת משמאל. גם דברי העד, כי ברכבה של הנאשמת הותקן בנוסף מכשיר טלפון קבוע, מעידים על אמינותו, הגינותו, ועל התנהלותו ללא משוא פנים כלפי הנאשמת. לא מצאתי כל בעייתיות או סתירה בטענת השוטר, כי כאשר עצרו את רכב הנאשמת והוא ניגש אליה, הוא מצא את הטלפון מונח על המושב לצידה. העד ציין כי שמר על קשר עין רציף עד לעצירת הרכב, אין הדבר מלמד, כי היה עליו לראות את הנחת הטלפון על המושב לאחר עצירת הרכב, ועד שניגש אל הנאשמת. יתרה מכך, כבר מאמרתה של הנאשמת לעד התביעה בת/1, כי הילדים התקשרו כדי לשוחח איתה, מצוי חיזוק משמעותי לעדותו. ניסיונותיו של הסנגור לטעון כי הנאשמת לא הבינה את עד התביעה, מאחר והיא דוברת בעיקר צרפתית, נסתרו בעדותה של הנאשמת, אשר אישרה כי אמרה לעד שהילדים התקשרו, ואף הסבירה באריכות את הסיטואציה. ואם לא די בכל אלו, הרי שבסופו של דבר, בעדותה לפניי הודתה הנאשמת בביצוע עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות מיקרופון המותקן ברכב, שכן העידה כי בעת שיחה שניהלה, בתה התקשרה לטלפון הנייד, ותוך כדי נהיגה, היא אחזה בטלפון הנייד בידה, הפעילה אותו ברמקול, שמעה שבתה בוכה, ואמרה לה שתחזור אליה. די בכך כדי להרשיע את הנאשמת, ואין צורך בהודאתה בהצמדת הטלפון לאוזנה. לא ניתן לקבל את טענת הסנגור, כי הודאתה של הנאשמת מתייחסת לעבירה שבוצעה בזמן אחר מזה שדיבר עליו עד התביעה, מאחר והודייתה אינה תואמת בפרטיה את עדות עד התביעה. די בכך שאזכיר את סמכות בית המשפט להרשיע נאשם על פי עובדות שנתגלו לפניו, ואת העובדה שאם הנאשמת היתה מספרת גרסתה זו בישיבת ההקראה, היא היתה מורשעת על פי הודאתה כבר באותו שלב. מכל מקום, מכלול הראיות, ובעיקר האמון שנתתי בעדות עד התביעה, לאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעד יחיד, מובילים למסקנה חד משמעית, ומעבר לכל ספק סביר, כי הנאשמת עברה את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום. מכאן לבחינת טענת ההגנה מן הצדק. יצויין, כי הנאשמת אשר כאמור שילמה את הקנס, הגישה בקשה להישפט באיחור, שלטענת הסנגור התקבלה בשל הפגם שנפל באי רישום הנקודות בדוח. החובה לציון מספר הנקודות לחיוב על גבי הדוח, המצויה בסעיף 69א(ד) לפקודת התעבורה (להלן- הפקודה) התווספה בחוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 55), התשס"ג-2002, שנכנס לתוקפו ביום 21.5.04. עם זאת, בתקופה שבין ה- 27.9.05 ועד 1.5.06 חלו תקנות התעבורה (מסירת מידע בדבר מספר הנקודות לחיוב) (הוראת שעה), תשס"ה-2005, אשר קבעו דרך חלופית למתן מידע בדבר מספר הנקודות לחיוב, באמצעות מידע קולי ממוחשב. מכאן, שבמועד ביצוע העבירה נשוא כתב האישום, חלה החובה לרישום הנקודות. אין חולק כי בענייננו לא נרשמו הנקודות בדוח, וכי עד התביעה העיד כי לא ידע באותה תקופה כי החובה קיימת. נשאלת השאלה, האם מחדלו של עד התביעה מלציין את מספר הנקודות על גבי הדוח, מביא לתחולתה של דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ולזיכויה של הנאשמת מעבירה, אשר הוכח לפניי כי בוצעה על ידה. דוקטרינת ההגנה מן הצדק, אשר הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון, תוך אימוץ דינים זרים, בע"פ 2910/94 יפת נ. מדינת ישראל (להלן- הלכת יפת), הלכה והתפתחה בפסיקה, ואף הורחבה ע"י בית המשפט העליון בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ', בה נקבע מבחן "הפגיעה הממשית בתחושת הצדק", אשר חולק לשלושה שלבים. כיום, לאחר עיגון הדוקטרינה כטענה מקדמית בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ), הרי שהתנאים להוכחתה קלים יותר ואין עוד צורך במבחנים הנוקשים יחסית של התנהגות שערורייתית של הרשות, או של פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, אשר נקבעו בהלכת יפת, אלא די בכך שההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. הטענה של "הגנה מן הצדק" בהקשר של אי רישום נקודות, בניגוד לחובה שנקבעה בפקודה, היא טענה שעולה חדשות לבקרים ע"י סנגורים, בבקשות להארכת המועד להשפט בעבירות תעבורה, על פי סעיף 230 לחסד"פ, כאשר מהות הטענה היא, כי אדם הודה בביצוע עבירה (בעצם תשלום הדוח) רק משיקולי כדאיות, שכן לא ידע כי פרט לקנס ייענש בדרך נוספת של צבירת נקודות, וזאת בשל רשלנותו של עורך הדוח. בתקופה האחרונה ניתנו מספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים ברחבי הארץ, וברובם נדחתה הטענה של הגנה מן הצדק, לגבי הארכת מועד להשפט, בנסיבות דומות. וכך למשל, נסקרה סוגיה זו בהרחבה ע"י כבוד השופט שפסר בעפ"ת (מחוזי ב"ש) 30650-02-10 מרדכי נ. מדינת ישראל. כבוד השופט שפסר קבע, כי בקשות מסוג זה, בהן לא מועלית טענת הגנה של ממש (היינו טענה שממנה ניתן ללמוד כי קיים סיכוי שחף מפשע הורשע בעבירה), ואשר מהותן היא "טעות בכדאיות" ההודאה שהודה המבקש, ונסיון להתחמק מאמצעי התיקון שהוטלו ע"י רשות הרישוי, אינן מקימות חשש לעיוות דין או "הגנה מן הצדק". לאחרונה, אף ניתנה החלטת בית המשפט העליון ברע"פ 6610/10 לם נגד מדינת ישראל, בקשה לרשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (אשר דחה במישרין את הטענה של הגנה מן הצדק בהקשר זה), בה נקבע כדלקמן: "בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני בית משפט זה, ולכך אין בידי להיעתר. למבקש עמדה הזכות לקיים משפט כהלכתו, ומטעמיו בחר לשלם את הקנס, ועל כן הוא בבחינת מי שהודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו. בנסיבות אלו, וחרף הפגם המנהלי שבאי-יידוע המבקש על מספר הנקודות שיזקפו לחובתו, אינני סבור כי נגרם לו עיוות דין אשר עשוי להצדיק את ביטול הרשעתו. דהיינו, כיום, לאור ההלכה הפסוקה, לא היתה מתקבלת בקשת הנאשמת להארכת המועד להישפט בגין הדוח, שכן מעיון בו עולה כי מעבר לתשלום הקנס, הרי שהיא הודתה בביצוע העבירה כבר בפני עורך הדוח, ועל כן לא היה נקבע כי נגרם לה עיוות דין. לאחר שהנאשמת זכתה מן ההפקר, וקיבלה הזדמנות להביא גרסתה בפני בית המשפט ולהוכיח את חפותה, עקב טענתה להגנה מן הצדק, לא ניתן לקבל טענתה, כי שוב עומדת לה תחולת ההגנה מן הצדק, גם לאחר שאשמתה הוכחה בפני בית המשפט. בהקשר זה יש לציין את פסק דינו של כבוד השופט בן יוסף בעפ"ת (מחוזי ת"א) 27402-09-10 רפאלוב נ' מדינת ישראל, בו נדחתה טענת ההגנה מן הצדק בנוגע לבקשה לפי סעיף 230 לחסד"פ, ונקבעו הדברים, אשר יפים גם לענייננו: "גם באופן פרקטי, קבלת הערעור אין בה כל תועלת. התיק יחזור לבית המשפט קמא, יתנהל התיק לגופו, הסיכוי רב הוא שהמערער יורשע והמחדל של זקיפת הנקודות לחובתו של המערער לא יתוקן, זאת למרות שהשוטר, כאמור, אכן לא מילא את חובתו בעת רישום הדו"ח. כאן המקום לומר, כי עפ"י החוק והפקודה, החיוב בנקודות... איננו חיוב פלילי, החיוב הוא מנהלי. בית המשפט לתעבורה אין לו סמכות להטיל נקודות או לבטל נקודות. בית המשפט לתעבורה מוסמך להטיל את העונשים שבפקודת התעבורה... מכאן גם התרופה לה זכאי או לא זכאי המערער. עליו להגיש עתירה מנהלית לערכאה המוסמכת, בית המשפט המנהלי, ולהראות שחיובו, חיוב מנהלי בנקודות, לא היה מוצדק ולכן יש לבטל אותן, כולן או חלקן...". לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לומר כי בענייננו מחדלו של עד התביעה מלציין את מספר הנקודות בדוח מביא ל"פגיעה ממשית בתחושת הצדק", או לכך שההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. כאמור, המחדל של עד התביעה, הוא מחדל מנהלי, ואין בו כדי להשליך על חפותה או אשמתה של הנאשמת בהליך הפלילי. לאור כל האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום. גזר דין הנאשמת הורשעה בעבירה של שימוש בטלפון נייד בעת שהרכב נמצא בתנועה, מיום 28.7.05. המדובר בנאשמת שוותק נהיגתה משנת 2004 ולחובתה 8 הרשעות קודמות, 6 מתוכן, בוצעו בשנת 2005 והרשעה אחרונה משנת 2007. יצוין, כי לנאשמת הרשעות חמורות בעבירות חמורות , כגון נהיגה באור אדום, אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייה בבטחה, אי ציות לתמרור ב-37 ועבירות מהירות. הנאשמת ביקשה להישפט באיחור רב , רק בסוף שנת 2009, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי המאפשרת לה להישפט בבית המשפט, כך שלאמשפט תעבורהדיבור בטלפון בזמן נהיגהטלפוןקנס