הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון בעבירה של תקיפת עובד ציבור- עבירה לפי סעיף 382(א)(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977. לפי המפורט בכתב האישום המתוקן בתאריך 14.8.09 סמוך לחצות, הגיע הפקח שרון שנקמן (להלן: "הפקח") לגן ציבורי ברח' הסוכה בראשון לציון על מנת לטפל באירוע של הקמת רעש. הפקח פגש במקום במספר נערים וביניהם בנו הקטין של הנאשם- ד.א. הפקח ביקש מהנערים לעזוב את המקום ובתשובה השיב לו ד.א "מי אתה בכלל". הפקח הודיע לד.א כי אם לא יעזוב את המקום ירשום לו דו"ח, והחבורה עזבה את המקום. כעבור מס' דקות הגיע הפקח שוב אל המקום והבחין בד.א ובחבריו אשר חזרו למקום. הפקח פנה לנערים בשנית וביקש כי יעזבו את המקום. בתגובה צעק לעברו ד.א כי הוא אינו מתכוון לעשות כן. לפיכך ביקש הפקח לרשום לד.א דו"ח וזה דחפו. בשלב זה התקשרה הקטינה ל.ס, חברתו של ד.א, לאמו של ד.א (אשת הנאשם) והזעיקה אותה למקום. האם שהגיעה למקום צעקה על הפקח. מיד ובסמוך, הגיע למקום גם הנאשם ובלי הודעה מוקדמת הכה באגרופו בחזהו של הפקח. בשלב זה אחזו 2 הפקחים הנוספים שהיו במקום בנאשם, על מנת שלא ימשיך להכות את הפקח, והנאשם המשיך להתפרע ולהשתולל. הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו הנאשם יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בגינו. כמו כן הוסכם כי יתקבל תסקיר שירות מבחן בנוגע לנאשם, כשלבקשת בא כוח הנאשם תבחן אפשרות ביטול ההרשעה, ועמדת המאשימה תהיה להותרת ההרשעה על כנה, הטלת של"צ ומאסר מותנה. הצדדים הסכימו כי לצד כל עונש שיוטל, יושת על הנאשם קנס בסך 2,000 ₪ והוא יחויב בפיצוי המתלונן- הפקח שנקמן בסך 3,000 ₪. תסקיר שירות המבחן: לקראת הדיון שנקבע לטיעונים לעונש, התקבל תסקיר שירות המבחן ממנו עולה כי הנאשם כבן 50, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד בתעשייה האווירית לישראל בתפקיד אבטחת איכות ומתגורר בראשל"צ עם בני משפחתו. מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, אשר מנהל אורח חיים נורמטיבי לחלוטין, שירת שירות צבאי מלא בחיל האוויר, בהמשך שירת במילואים ומשנת 1985 ועד היום עובד בתעשייה האווירית לישראל. אשר לעבירה נשוא הדיון, ציין הנאשם בפני קצינת המבחן כי הוא מצר על התנהגותו והסביר כי מדובר באירוע חריג שאינו מאפיין את האופן בו מתמודד עם מצבי לחץ ותסכול. הנאשם הביע בושה על כך שנהג באלימות בפרט נוכח העובדה שבמקום היו נוכחים בנו וחבריו. שירות המבחן התרשם כי מדובר בעבירה לא מתוכננת, שבוצעה ע"י הנאשם בנסיבות מיוחדות, על רקע מעורבות רגשית והתגייסותו לעזרת בנו. להערכת שירות המבחן, פעל הנאשם מתוך הזדהות רגשית עם מצוקתם של אשתו ובנו ברגע הנתון ועל רקע תחושת מחויבות כלפיהם. עוד התרשם שירות המבחן כי הנאשם אינו מאופיין בדפוסי עבריינות אלימים או קבועים וכי הסיכון לאלימות חוזרת הוא נמוך. שירות המבחן סבור כי הרשעת הנאשם עלולה לפגוע במקור פרנסתו לאור הרגישות שבמקום העבודה, לפיכך ממליץ שירות המבחן לשקול את ביטול הרשעתו של הנאשם ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של 150 שעות ללא הרשעה בדין. טיעוני ב"כ המאשימה: ב"כ המאשימה בטיעוניה התנגדה בתוקף לביטול ההרשעה, עתרה להותרת ההרשעה על כנה ולהשתת ענישה מוחשית בדמות צו של"צ בהיקף של 150 שעות, קנס כספי ופיצוי, ולצדם עונש צופה פני עתיד בדמות מאסר על תנאי. ב"כ המאשימה הדגישה כי מדובר באירוע חמור במהלכו נקט הנאשם באלימות פיזית כלפי הפקח ונתן אגרוף בחזהו. לשיטתה, נוכח שכיחות העבירות מסוג זה והעובדה כי עובדי הציבור חשופים מידי יום ביומו לאלימות על כל סוגיה, על בית המשפט להעביר מסר חד וברור שאלימות כלפי עובדי ציבור ופגיעה בתפקודם תתקל ביד קשה. לשיטתה, הגם שמדובר במקרה זה במעידה חד פעמית, עדיין מדובר בעבירה חמורה, שהערך המוגן המגולם בה בדמות הגנה על עובדי ציבור, נועד להגן על מעמדו ויכולת תפקודו של השירות הציבורי כנדבך מרכזי בפעולתן של רשויות השלטון. על כן על עובדי הציבור להיות מוגנים מחמת זעמם של אזרחים הנוטלים לעצמם את הרשות לעשות בהם שפטים. בטיעוניה הוסיפה וציינה, כי אין חשש שהרשעתו של הנאשם בפלילים תביא לכדי פגיעה בפרנסתו שכן מדובר בנאשם שעובד שנים רבות בתעשייה האווירית ולהבנתה אין חשש שאם יורשע יפוטר ממקום עבודתו, מה גם שלא הובאה כל ראיה בענין זה מצד הנאשם. לאור האמור ביקשה ב"כ המאשימה מבית המשפט להותיר את הרשעת הנאשם על כנה ולהטיל עליו צו של"צ, קנס, פיצוי ומאסר מותנה. טיעוני ב"כ הנאשם: ב"כ הנאשם עתר לאמץ את המלצת שירות המבחן. בטיעוניו ביקש לשפוך אור על נסיבות המקרה. לדבריו הנאשם הגיע למקום האירוע, לאחר שקיבל הודעה לפיה מכים את בנו. במקום הבחין בהמולה רבה סביב בנו ואשתו, נתקף סערת רגשות ובעקבותיה תקף את הפקח. ב"כ הנאשם טען כי גם הנאשם עצמו הותקף באירוע ע"י הפקחים, שהפליאו בו מכותיו וחבלו בו עד כי נזקק לטיפול רפואי בבית חולים. ב"כ הנאשם הציג טופס סיכום אשפוז של הנאשם מיום 16.8.09 לפיו נצפו סימני חבלה על בית החזה של הנאשם, על גבו, על ידו ועל רגלו הימנית (נ/1). ב"כ הנאשם הדגיש כי הנאשם עובד בתעשייה האווירית לישראל כ- 27 שנים בתפקיד מבקר איכות של מטוסים. לדבריו מדובר בתפקיד בעל רגישות גבוהה ומיוחדת ולכן הרשעת הנאשם בפלילים תוכל להזיק לו באופן שבו אף אם לא יפוטר מעבודתו, הרי שסביר כי הרשעתו תמנע את קידומו. ב"כ הנאשם הציג תעודות הוקרה שקיבל הנאשם הנוגעות לתרומתו לחיל האוויר (נ/2) ולתעשייה האווירית (נ/3). ב"כ הנאשם ביקש להתחשב בעברו הנקי של הנאשם, בלקיחת האחריות המלאה על מעשיו, בהבעת החרטה ובעובדה כי מדובר באדם נורמטיבי לחלוטין. ב"כ הנאשם טען כי הגם שמדובר בעבירות נגד עובדי ציבור, הרי שעצם המעידה החד פעמית, עברו הנקי של הנאשם, תסקיר שירות המבחן והפגיעה הלא מידתית האפשרית בעתידו המקצועי, מצדיקים בנסיבות מיוחדות אלה ביטול ההרשעה והסתפקות בענישה שעניינה הטלת של"צ, קנס ופיצוי למתלונן. הנאשם עצמו ניצל את זכות המילה האחרונה, הביע חרטה על מעשיו והסביר כי היו פרי סערת רגשות על רקע האירוע עם בנו, וכי התנהגות זו אינה מאפיינת אותו כלל ועיקר. דיון והכרעה סמכותו של בית המשפט לבטל הרשעה, הינה בהתאם לסעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 לפיו: "הרשיע ביהמ"ש את הנאשם, ולפני גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולדווח כאמור" ביטול הרשעה או הימנעות ממנה, מהווים חריג לכלל לפיו משקבע בית המשפט כי הנאשם ביצע עבירה, שומה על בית המשפט להרשיעו בדין, זאת כדי לממש את האינטרס הציבורי באכיפת הדין, ולקדם את עקרונות הרתעת היחיד והרבים והגמול, שהם עקרונות מרכזיים בתורת הענישה. בית המשפט הוסמך להימנע מהרשעה רק באותם מקרים בהם אין הלימה בין חומרת העבירה בהתאם לנסיבותיה הקונקרטיות, לבין ההשלכות שיש להרשעה על האינדיבידואל. וכך סוכמה ההלכה בע"פ 2083/96 כתב נ' מד"י: "הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את ביהמ"ש ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי". באותו פסק דין התווה בית המשפט העליון שני תנאים מצטברים שבהתקיימם ניתן לבטל הרשעה, או להימנע ממנה. על פי קביעת כב' השופטת דורנר- "הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" וכך הותווה איזון האינטרסים בין הציבור לפרט הנאשם בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני: "... נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין". בגדר השיקולים שיש לשקול, אם כן, יש ליתן את הדעת לחומרת העבירה ונסיבותיה, חלקו של הנאשם בביצועה, ותוצאותיה של העבירה. בנוסף יש לבחון את הרקע לעבירה, האם מדובר במעידה חד פעמית ומהי סבירות הישנות המעשים. בהקשר זה יש משמעות, כמובן, לדרך נטילת האחריות מצד הנאשם לעבירות שביצע, ולהליך טיפולי מוסדי ואישי שהוא מבצע. חשיבות של ממש יש גם לגיל הנאשם, וככל שמדובר בבגיר נדרש מארג שיקולים נכבד ביותר ונסיבות מיוחדות כדי שתישקל חלופה של הימנעות מהרשעה. לצד שיקולים אלה, יש לבחון את השפעת ההרשעה על אופק חייו הנוכחי והעתידי של הנאשם, ועל תפקודו הנורמטיבי בחברה במישור הכלכלי - תעסוקתי, משפחתי ובריאותי. בהקשר זה נקבע כי נדרשות ראיות קונקרטיות ממשיות ומוכחות לפגיעה בעיסוקים בהווה ובעתיד, ואין די בחשש כללי וערטילאי. ומן הכלל אל הפרט ההכרעה בעניינו של הנאשם שבנדון אינה קלה. שירות המבחן ממליץ לשקול בחיוב ביטול ההרשעה, אולם משהגענו כדי יישום אמות המידה הנזכרות בנוגע לאפשרות ביטול הרשעה ביחס לנאשם שבפני, ושקלול הטעמים הנוגעים למהות המעשה שבביצועו הודה, מחד, אל מול נסיבותיו האישיות המקלות, מאידך, המסקנה הינה כי ידה של הכף התומכת בהרשעה - על העליונה, ומשכך נחה דעתי כי יש להותיר את הרשעת הנאשם בעינה. העבירה המיוחסת לנאשם בפניי היא עבירת פשע שעונש מאסר של 3 שנים קבוע לצידה. עיון בעובדות כתב האישום המתוקן מעלה כי הנאשם, דווקא אל מול בני משפחתו בנו הקטין וקטינים נוספים בפרט, וחרף היותו אדם נורמטיבי וערכי, נהג בהתלהמות שיכולה לאפיין בריון, הרבה יותר מאשר אדם בגילו, במעמדו, בחינוכו ובעיסוקו. בכך כשל בשיקול דעתו, מקום שזה צריך היה לסייע בידו לבחור אחרת. על האמור יש להוסיף כי אינטרס הציבור מחייב משום אמות מידה דקדקניות, שעה שאנו נדרשים לסוגיית ביטול הרשעה. כך במיוחד כאשר מדובר במי שזכו לחינוך הולם והשכילו לחיות חיים נורמטיביים כחברים תורמים לקהילה. למרבה הצער התנהגות בריונית ואלימה פשטה בחברה ומכרסמת ביסודותיה. בתי המשפט מצוויים לנקוט כלפי אלה הרואים בשימוש באלימות דרך לפתרון סכסוכים, בענישה משמעותית ומרתיעה. האינטרס הציבורי מחייב הוקעתן של עבירות המכוונות נגד עובדי ציבור, הראויים להגנת המערכת המשפטית בביצוע תפקידם, ואינם אמורים להיות קורבן לאלימות מצד הציבור, תוך הטלת ענישה מחמירה ומרתיעה. בתי המשפט שבו והדגישו כי פגיעה בנציגי רשויות אכיפת החוק, צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, שכן אלימות מסוג זה, מכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית וככזו מצדיקה ענישה מרתיעה. כל האמור מביאני לכלל מסקנה כי אופי המעשים מצדיק תווית פלילית של הרשעה. אין מדובר במקרה חריג המצדיק העדפת שיקולי השיקום של הנאשם על השיקול הציבורי ועל הצורך בהרתעה ובגינוי. כמו גם אין זה המקרה בו עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין חומרתה של העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה. שירות המבחן ממליץ לשקול בחיוב ביטול ההרשעה מאחר וזו מעלה חשש לפגיעה בסיכוייו התעסוקתיים העתידיים של הנאשם. אדגיש כי פגיעה עתידית אפשרית, תיאורטית ונטולת בסיס עובדתי מוכח, אינה מקיימת את התנאי בדבר הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, לפיו על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. פגיעה כזו לא הוכחה בפנינו. הנתונים שהוצגו בפניי אינם עולים כדי אפשרות לנזק תעסוקתי קונקרטי שייגרם לנאשם בעצם הותרת הרשעתו. לנאשם ניתנה ההזדמנות להעביר לעיון בית המשפט אסמכתא כלשהי בנוגע לנזק תעסוקתי קונקרטי אפשרי, והוא בחר שלא לעשות כן. לדידי אין בעצם העובדה כי הנאשם עובד בגוף בטחוני כדי להוות אסמכתא ברורה, ממשית וקונקרטית ממנה ניתן להסיק כי לא ניתן יהיה להעסיק עוד את הנאשם בתפקידו או בכל תפקיד שהוא במסגרת החברה במידה ויורשע בדין. כאן המקום להעיר כי ההרשעה בעניינו של הנאשם ניתנה כבר לפני מס' חודשים רב ובשלב זה, לא נפגעה עבודתו בשום היבט. משכך, עסקינן לכל היותר בפוטנציאל לפגיעה תעסוקתית הרחוק ממימוש, לא ברור אם כלל יתממש ואין בו די כדי לגבור על העדפת האינטרס הציבורי שבהרשעת הנאשם בדין (השווה ע"פ 71416/00 מד"י נ' שטייף מיום 18.4.01). במכלול הנסיבות סבורני כי אין עסקינן במקרה קל ערך או בפגיעה קשה שתיגרם לנאשם בעצם הותרת הרשעתו בעינה על מנת שאעדיף את עתירת ההגנה. בחרתי לייחס משקל מכריע לאינטרס הציבור המבקש לחזות בענישה מרתיעה בנסיבות כגון אלו ובכללה הרשעה בדין ושוכנעתי כי אינטרס זה גובר על נסיבותיו הפרטניות של הנאשם. מכל המקובץ הבקשה לביטול ההרשעה נדחית. הענישה המאשימה עתרה כאמור להשתת ענישה הכוללת של"צ, מאסר מותנה, קנס ופיצוי למתלונן. ההגנה עתרה להימנע מהטלת של"צ מקום בו עתירתה לביטול ההרשעה תדחה. נסיבות הזכות לנאשם אינן מבוטלות ובהן, גילו, עברו הנקי, התיקון שהוכנס בכתב האישום, הודייתו, חרטתו הכנה המשקפת קבלת אחריות והפנמת הפסול שבמעשיו, תרומתו לחברה והתרשמות שירות המבחן לפיה הנאשם אינו מאופיין בדפוסי אלימות או עבריינות קבועים והמעשה הינו חריג לנוף חייו. שוכנעתי כי גם אם אין בנסיבות הללו את הכוח הנדרש לשם הימנעות מהרשעת הנאשם, יש בהן את זה המספיק לשם הקלה בענישתו. העבירה בה הורשע הנאשם ראויה להוקעה ויש לפעול במידת ההחמרה כדי לסייע במיגורה. יחד עם זאת, ראוי להתחשב בכל מקרה כפי נסיבותיו המיוחדות, הן מן הפן של הנסיבות האופפות את המעשה עצמו והן מן הפן האישי של העומד בפני בית המשפט לדין. סבורני כי בנסיבות המקרה והנאשם שבפני, די יהיה בענישה מותנית שתרחף כחרב מעל ראשו של הנאשם ולצידה ענישה מוחשית בדמות קנס ופיצוי למתלונן. לפיכך ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין, אני גוזרת על הנאשם את העונשים כדלקמן: א. 5 חודשי מאסר על תנאי. הנאשם לא יישא בעונש זה אלא אם יעבור על העבירה בה הורשע ו/או כל עבירה אחרת כנגד עובדי ציבור במשך 3 שנים מהיום. ב. קנס כספי בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 2 תשלומים שווים ורצופים. התשלום הראשון ישולם בתוך 30 יום מהיום והתשלום השני 30 יום לאחר מכן. פיגור בתשלום אחד מן השיעורים שנקבעו לעיל', יעמיד לפירעון מידי את יתרת הקנס שטרם שולמה ויחייב את הנאשם בתשלום תוספת פיגורים כחוק. ג. פיצוי למתלונן - ע"ת 4 - מר שרון שנקמן בסך 3,000 ₪ אשר יופקד בקופת בית המשפט ויועבר לידי המתלונן. הפיצוי ישולם בתוך 45 יום מהיום. המאשימה תדאג למסור למזכירות הפלילית את פרטי עד התביעה 4 על מנת שניתן יהיה להעביר לידיו את הפיצוי. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום מהיום. מטרד רעשקנס