הקדמה: התובע, מר חסן עלי נאסר, רכש ביום 25/2/99 משאית מסוג וולוו 16-F מספר רישוי 25-571-00 שנת ייצור 1993 מהנתבעת מס' 2, חברת א.פ.ש.ר הובלות ומסחר בע"מ (להלן: "א.פ.ש.ר"), העביר את רישום הבעלות במשאית במשרד הרישוי על שמו והחל להשתמש בה. כשנה ומחצא לאחר מכן - ביום 14/9/00 - נתפסה המשאית והוצאה מחזקתו מתוקף הליכי הוצאה לפועל שנקט הנתבע מס' 1, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (להלן: "הבנק"), בגין חוב של מטר שאהר. בהסתמך על משכון הרשום על המשאית לטובת הבנק לפי שטר משכון מיום 14/10/1994. המשכון נרשם, בזמנו, הן אצל רשם המשכונות והן במשרד הרישוי, דא עקא שבעת ביצוע מכירת הרכב לתובע, השיעבוד במשרד הרישוי לא היה קיים משהסכים הבנק, עוד קודם לכן, לבטלו - כפי שעוד יפורט להלן. בתביעה זו עותר התובע לתת לידיו פסק-דין הצהרתי, המכריז שהוא הבעלים של המשאית הנ"ל וכי למשיבים אין כל זכויות בה. הבעלות על המשאית: במסגרת הליך קודם אשר נדון בפני כב' השופט אברהם אברהם, בבית משפט השלום בנצרת (ת.א. 9436/97) עתרה חברת א.פ.ש.ר. לקבלת סעד הצהרתי, לפיו יוכרז כי היא הבעלים של שתי משאיות, ביניהן המשאית נשוא תיק זה, וכי לבנק (בנק מרכנתיל דיסקונט) אין זכויות על המשאית, על אף המשכון הרשום ברשם המשכונות. פסק הדין בהליך האמור ניתן ביום 13/8/00, ושם נקבעו קביעות חשובות לענייננו, לכן, נפרט תחילה את העובדות שכב' השופט אברהם קבע ואח"כ נביא מדבריו את הקביעות האופרטיביות שנוגעות לעניין דנן, ונייחד את דברינו למשאית דנא, אף כי הדברים נקבעו שם לגבי שתי המשאיות. פארס מטר היה הבעלים של המשאית דנא אשר שועבדה לטובת הבנק כבטוחה לקבלת אשראי בחשבון עסקי של עסק משפחת מטר, שהתנהל בבנק על שם שאהר מטר, אחיו של פארס. השעבוד האמור נרשם כמשכון ברשם המשכונות ביום 14/10/94 לפי שטר משכון וכן נרשם במשרד הרישוי, סמוך לאותו מועד. מידי פעם בפעם, כאשר ביקש העסק של משפחת מטר להחליף משאית, הוא נדבר עם הבנק לקבלת הסכמתו. הפרקטיקה שנהגה בין הצדדים היתה שהבנק ביטל את רישום המשכון אצל משרד הרישוי והותיר את רישום המשכון על המשאית אצל רשם המשכונות, מתוך הסכמה שלאחר רכישת המשאית החדשה יועבר אליה המשכון. לפי קביעת כב' השופט אברהם, ביטול רישום המשכון אצל משרד הרישוי נעשה על מנת שערכה של המשאית בעיני רוכש פוטנציאלי לא יפחת. רישום המשכון אצל רשם המשכונות נותר בעינו כל העת, כאשר מעולם לא הוסכם לבטל את המשכון, והוא - המשכון גופו - לא בוטל מעולם, כי אם במשרד הרישוי ולצורך שצויין למעלה. במקרה שבפנינו, בניגוד לנוהג הנ"ל, משפחת מטר השתהתה בהחלפת המשאית אף שהשיעבוד במשרד הרישוי בוטל בשנת 1995, ומנגד, קשייה הכלכליים הלכו והכבירו ולכן הקימה משפחת מטר את חב' א.פ.ש.ר. והעבירה לה את המשאית זמן קצר לאחר הקמתה, כדי למנוע מימוש המשכונות, כך קבע כב' השופט אברהם. כב' השופט אברהם קבע שהקמת חב' א.פ.ש.ר. היתה פעולה פיקטיבית והעברת המשאית לבעלותה היתה העברה פיקטיבית, ללא תום לב ואולי גם ללא תמורה, וכי כל ההליך האמור היתה לו תכלית אחת ויחידה, הברחת המשאית מעיני הבנק ומהישג ידו, כדי למנוע מימוש המשכון הרשום - כאמור - ברשם המשכונות. אצטט להלן קביעות חשובות לענייננו מפסק דינו של כב' השופט אברהם: "5. העובדות... ג. הבנק העניק לעסק (בחשבון שהתנהל בשמו של שאהר) אשראי, וכנגדו שועבדו משאיות, שנרשמו במשרד הרישוי וברשם המשכונות. מפריקה לפריקה, עת ביקש העסק למכור משאית כדי לרכוש חדשה תחתיה, הוא נדבר עם הבנק ובין הצדדים, הוסכם כי הבנק יבטל את רישום המשכון אצל משרד הרישוי, על מנת שערך המשאית לא יפחת בעיני הרוכש הפוטנציאלי, והרישום אצל רשם המשכונות נותר בעינו... .. באשר המשכון גופו לא בוטל מעולם, אם כי במשרד הרישוי ולצורך שצויין לעיל". 10. סיכומם של דברים, לא היה כל תום לב בפעולה של רכישת המשאית על ידי החברה התובעת (א.פ.ש.ר.), אם לזו ייקרא רכישה כלל. ה"רכישה" נעשתה למראית עין בלבד, בנסיון לשלול מידי הבנק את האפשרות לממש את המשכון". "11. ... בענייננו - ביטול רישום של השעבוד אצל משרד הרישוי לא היה אלא למראית עין בלבד, ולא היתה בו הסכמה לבטל את המשכון... המשכון, שנרשם אצל רשם המשכונות, עומד במלוא תוקפו עד היום". "12. ... עתירתה בתביעתה שלפנינו להצהיר על בעלות שלה במשאיות (כשהיא נקיה מהמשכון לטובת הבנק) לא יכולה שתתקבל". "13. למעלה מן הצורך אנו נאמר, כי התובעת לא רכשה את המשאיות בתנאי "תקנת שוק", תנאים שאילו נתקיימו היו נותנים בידיה זכות בעלות, כשהיא נקיה מן המשכון... התובעת לא רכשה כל זכות במשאיות, באשר העסקה היתה למראית עין בלבד. ואם היתה רוכשת, היא היתה מקבלת זכות בעלות הכפופה למשכון שרבץ על המשאית". (ההדגשה אינה במקור - ע.ע.) "סיכום 14. המשכון שנרשם על שתי המשאיות ממשיך להתקיים במלוא תוקפו. בעלותה של החברה התובעת על המשאיות (שנרשמה אצל משרד הרישוי) כפופה למשכון זה, והבנק זכאי לממש את המשכון". העולה מהציטוטים לעיל הוא שכב' השופט אברהם קבע - לפי הבנתי - שהבעלות במשאית עברה לא.פ.ש.ר. בכפוף למשכון הרשום ברשם המשכונות, אשר לבנק הזכות לממשו. אומנם למקרא פסק הדין, ניתן לראות שהשופט אברהם ייחס חשיבות משנית לשאלה אם הבעלות במשאית עברה ל-א.פ.ש.ר. אם לאו, ולכן ניתן להבין את הדברים שנכתבו שם כאילו הבעלות לא עברה לא.פ.ש.ר. ואם כן עברה, הרי עברה בכפוף לשיעבוד לטובת הבנק. בנסיבות האלה, אנו נתייחס בהמשך לשתי האפשרויות: שהבעלות עברה לא.פ.ש.ר. כפופה לשיעבוד, ושהבעלות כלל לא עבר לא.פ.ש.ר. נתוני רקע: התובע, נהג משאית במקצועו, רכש ביום 25/2/99 את המשאית הנ"ל מחברת א.פ.ש.ר., אשר היתה רשומה אותה עת במשרד הרישוי כבעלים של המשאית ושילם עבורה כ-128,700 ₪, מתוכם כ-40,000 ₪ להסרת שיעבוד שהיה רשום במשרד הרישוי על המשאית לטובת הבנק הערבי הישראלי בע"מ (ונרשם תחתיו שיעבוד לטובת בנק דיסקונט שמימן חלק מהתמורה שהתובע שילם) וסכום נוסף של כ-88,700 ₪ שנמסרו לחברה, ממיטב כספו של התובע. מבדיקה שערך התובע במשרד הרישוי לא נתגלה לו שום שעבוד אחר מלבד השעבוד לטובת הבנק הערבי, שיעבוד אשר הוסר כאמור כנגד תשלום החוב. התובע העביר את הבעלות במשרד הרישוי ורשם את המשאית על שמו וציין כי הרכב משועבד לטובת בנק דיסקונט נצרת, ממנו נטל התובע הלוואה למימון הרכישה (נספח ב' לכתב התביעה). התובע החזיק את המשאית ברשותו כשנה ומחצא מיום 25/2/99 ועד 14/9/00, אז נתפסה המשאית על-ידי אנשי ההוצל"פ בגין חובותיו של מטר שאהר לבנק, וזאת בהתאם להחלטת כב' ראש ההוצל"פ נצרת מיום 10/7/97. יודגש כי פסק דינו הנ"ל של כב' השופט אברהם ניתן ביום 13/8/00. לאור האמור לעיל, התובע מבקש להצהיר כי רכש את המשאית בתנאי תקנת השוק "נקיה מכל עיקול ושעבוד". הבנק הכחיש כל זכות של התובע במשאית היות ונמכרה על-ידי מי שאינו הבעלים שלה א.פ.ש.ר., לפי קביעת כב' השופט אברהם. בנוסף טען, כי המשכון של הבנק שרישומו הושלם ברשם המשכונות ביום 14/10/94, כדרישת הדין, הוא התקף והוא בעל הקדימות מכול משכון אחר שנוצר מאוחר יותר, וכל זכות שנולדה מאוחר יותר תהא כפופה - כך לטענת הבנק - לאותו משכון שמכוחו הוא פועל כיום. לא זו אף זו, ב"כ הבנק טוען כי על פי דין, מהותו של הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ואיננו קונסטיטוטיבי, קרי אינו יוצר זכות כלשהי. הזכות נוצרה עם רישום המשכון ברשם המשכונות וזו עודנה קיימת במלוא תוקפה. השאלה העיקרית השנויה במחלוקת, לנוכח שרשרת האירועים הנ"ל, הינה זכותו של מי מהצדדים במשאית גוברת? זו של הבנק - לאור המשכון הרשום ברשם המשכונות, או זכותו של התובע? ההסדר הדיוני: ההסדר הדיוני הוכתב לפרוטוקול בפתח הישיבה שהתקיימה ביום 29/10/01, מפי התובע וב"כ הבנק, ונוסח, מפיהם, בזה הלשון: "אנו מבקשים לקבוע את התיק להוכחות. השאלה העובדתית היחידה השנויה במחלוקת היא שאלת תום הלב, ולכן ניתן להסתפק בעדותו של התובע ואולי בעדותו של מוכר הרכב". מצאתי כי על מנת להבין את משמעות ההסדר הדיוני הנ"ל אשר מפי הצדדים הוכתב, עלינו ללמוד את כתבי הטענות של הצדדים, הרי המחלוקת בין בעלי הדין נקבעת על פי הטיעון שבכתב התביעה וכתב ההגנה, אלא אם הוסכם על הרחבת יריעת המחלוקת במהלך הדיון. בכתב תביעתו טען התובע, בין היתר, כי רכש את המשאית בתמורה מלאה ובתום לב וב"תנאי תקנת השוק" (ראה סעיפים 10 ו-29(ג) לכתב התביעה המתוקן). בהגנתו, הבנק טען, בעיקר, שתיים: הטענה האחת: לא התקיימו תנאי השוק והיסודות החיוניים וההכרחיים להחלת תקנת השוק והטענה השניה: שחב' א.פ.ש.ר. לא היתה הבעלים של הרכב בעת מכירתו לתובע, ולכן, לפי הכלל שאין אדם יכול להעביר יותר מאשר יש לו, א.פ.ש.ר. לא יכלה להעביר את הבעלות במשאית לתובע, משום שהיא מעולם לא היתה בעלי המשאית. על יסוד הטיעון שפורט לעיל, יוצא כי משמעות אחת להסדר הדיוני שהצדדים בחרו להודיע אודותיו, והיא: במישור העובדתי: כל היסודות העובדתיים של תקנת השוק חלים ומתקיימים במקרה דנא והתובע פטור מהוכחתם, למעט עניין תום הלב ואילו במישור המשפטי, רשאים הצדדים לטעון כל טענה, בהסתמך על העובדות שבפני. גם סיכומי הצדדים שעה שתחילה הבנק פתח והגיש סיכומיו, התייחסו לשאלת חלותה של תקנת השוק על העיסקה דנא. מכתבי הטענות נוסח ההסדר הדיוני ומהתנהגות הצדדים לאחר אותו הסדר נראה שכנ"ל היא המשמעות ההוגנת והנכונה היחידה ואין להסדר לעיל משמעות אחרת. תקנת השוק: סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח - 1968, קובע בהאי לישנא : "34. תקנת השוק נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת במכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה אותו לחזקתו בתום לב". תוצאת "תקנת השוק" היא, כי ללא קשר לנסיבות בהן הגיע הנכס הנד לידי המוכר, הרי שהקונה בתנאי "תקנת השוק" רוכש בנכס בעלות שלמה ומלאה. (ראה א' זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים (עריכת ג' טדסקי, תשל"ה) 690- 679) (להלן: "זמיר"). על כן יש לבדוק האם קנה התובע את המשאית הממושכנת בתנאי "תקנת השוק". סעיף 34 לחוק המכר מונה שישה תנאים מצטברים על מנת שתחול תקנות השוק: 1. מכר; 2. נכס נד; 3. מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; א. המכירה היא במהלך עיסוקיו הרגיל; 5. הקונה קנה את הנכס וקיבלו לחזקתו; 6. תום ליבו של הקונה (ע"א 5664/93 כנעאן נגד united states of america, פ"ד נא(3) 11). הנחת היסוד, לאור ההסכמה הדיונית לעיל, היא שחמשת התנאים הראשונים מתקיימים ולכן אינם טעונים הוכחה, ואילו עדיין קיים הצורך להוכיח את תום ליבו של התובע. דהיינו: אם אקבע שהתובע הוכיח כי רכש את המשאית בתום לב, משמעות הקביעה שהוא רכש את המשאית בתנאי תקנת השוק. תום הלב: המבקש להסתמך על תקנת השוק חייב לשכנע את בית המשפט שנתמלאו התנאים הקבועים בסעיף 34 לחוק המכר, לרבות תום לבו בכל הקשור לעיסקה. עוד נקבע כי יש למקם את רף הדרישות בסעיף תקנת השוק גבוה ככל שניתן, וזאת בשל העובדה כי בהתקיים הוראות הסעיף נשללת הזכות מן הבעלים המקורי ללא עוול בכפו. (ע"א 5664/93 הנ"ל) תום הלב במסגרת סעיף 34 לחוק המכר הוא נפשי סובייקטיבי ומתייחס לידיעתו של הקונה. הקונה הוא תם לב אם אינו יודע שהמוכר אינו זכאי למכור או להעביר את הממכר כשהוא נקי מזכויות צד שלישי (זמיר, סעיפים 674 - 675). בית המשפט אינו בוחן כליות ולב ובדיקת תום הלב נעשית, מטבע הדברים, גם על סמך נסיבות אובייקטיביות שיש בהן כדי לצמצם את הפער המעשי בין המבחן האובייקטיבי למבחן הסובייקטיבי (זמיר, סעיף 681). גירסתו של התובע לנסיבות רכישת המשאית מחברת א.פ.ש.ר. כפי שהעיד בעדותו הראשית והנגדית, הינה כדלקמן: התובע נהג משאית במקצועו, ב-23/10/98 החל לחפש משאית לעבודתו לאחר שמכר משאית אחרת שהיתה בבעלותו. לאחר כארבעה חדשים אמר לו מר האני מנאדרה, שכנו, כי יש משאית בדבוריה מתאימה ועונה על דרישותיו, היא במצב טוב, ושניתן להשיגה במחיר נוח. התובע פנה, יחד עם מנהל החשבונות שלו מר מוחמד סלימאן לבעל המשאית, ראה את המשאית נשוא התביעה, והיא מצאה חן בעיניו על כן החל לנהל משא ומתן לרכישתה. תוך המשא ומתן, נודע לתובע שהמשאית משועבדת לטובת בנק ערבי ישראלי. בסוף המשא ומתן סוכם כי ירכוש את המשאית תמורת -.128,700 ₪, מהם סך של -.40,000 ₪ יועבר לחשבון חברת א.פ.ש.ר. בבנק הערבי להסרת השעבוד שרובץ עליה לטובת הבנק הערבי, והיתרה תועבר לידי החברה. בסיכום דברים זה סמך התובע על הרישום במשרד הרישוי, שם לא נרשם שיעבוד נוסף, מלבד אותו שיעבוד לטובת בנק ערבי. לתמיכת גירסתו צרף התובע חשבונית מס וכן אישור הפקדת סך של -.40,000 ₪ לחשבון חברת א.פ.ש.ר., כן העתק מרשיון רכב, המתעד העברת בעלות על שם התובע וכן משכון לטובת בנק דיסקונט שמימן לתובע חלק ממחיר המשאית (ראה המסמכים שהתובע הגיש במסגרת בש"א 3661/00). לאחר שמיעת עדות התובע ושקילת מכלול הראיות הגעתי למסקנה, כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח כי היה תם לב בכל הנוגע לרכישת המשאית מחברת א.פ.ש.ר. וזאת בין היתר מהטעמים הבאים: תמורה: דרישת התמורה לצורך תקנת השוק באה להעיד על תום ליבו של הקונה. כמו כן מיועדת היא לאזן בין האינטרסים העלולים להיפגע ולסייע בהעדפת האינטרס הראוי להגנה, על פני האחרים. ומהווה אינדיקאציה למידת ההסתמכות של צד שלישי על העיסקה שביצע בתום לב (ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' עלי יונס חסן, פ"ד מז(5) 1, בעמ' 23 ). התובע קנה את המשאית במחיר של -.128,700 ₪ שחלק ממנו, סך של -.40,000 ₪, הועברו ישירות לחשבון א.פ.ש.ר. בבנק ערבי לסילוק השעבוד שרבץ עליה, והיתרה שולמה לחברה. התובע הציג חשבונית הנושאת את הלוגו של חברת א.פ.ש.ר. ואת התאריך 28/2/99. על החשבונית מצויין שהיא מנפקת לתובע ובה מצויינים פרטי המשאית נשוא התביעה, בשולי החשבונית מצויין המחיר וכן סכום המע"מ בגין העיסקה. במשא ומתן - כפי שבואר לעיל - הגיעו הצדדים להסכמה, כי הרכב יימכר בסך -.128,700 ₪, כולל מע"מ, כאשר לפי עדות התובע, ועדותו לא נסתרה, מחירון המשאית אותה עת היה כ-150,000 ₪, דהיינו המחיר ששולם היה נמוך בכ-14.2% מערכו לפי המחירון דאז, אלא שלעניין זה ניתן הסבר הגיוני, כי נתגלו במשאית ליקויים מכאניים והצמיגים דרשו החלפה, על כן מדובר במחיר סביר (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 18 וכן חשבונית המס) זאת ועוד התובע העיד, כי בעת התגבשות העיסקה לא התעורר בלבו ולו צל של חשד, כי מדובר בעיסקה בלתי כשרה. גם בבדיקה במשרד הרישוי לא נתגלה כל פגם בהעברה ולא נתגלה קיומו של שעבוד לבנק, או בעיה כלשהי בזכויות א.פ.ש.ר. במשאית. יתרה מזו, כשהתברר לתובע כי שעבוד לטובת הבנק הערבי רובץ על המשאית, הוא טיפל בהסרתו ביעילות ובמהירות (ראה הראיות בבש"א 3661/00). בנוסף, הבנק הוא זה שהתרשל ויצר מצג שווא בהתנהגותו ובמחדליו אשר הותיר רושם לכל הבודק כי הרכב נקי מכל שעבוד ו/או עיקול, כפי שעוד יפורט בהמשך. התובע, שהוא העד היחיד שהעיד בפני, הותיר עלי רושם אמין לחלוטין, ואני קובע בזאת כי בעדותו הוא אמר אמת, והראיות שהוגשו בתיק, בייחוד במסגרת בש"א 3661/00, מהווים סיוע וחיזוק לעדותו, ומחזקים את מסקנתי בליבי כי התובע העיד אמת. האם אי-בדיקה ברשם המשכונות פוגמת בתום הלב? אקדים ואומר כי העובדה שלגביה אין מחלוקת, לפיה התובע לא בדק אם ברשם המשכונות רשום משכון על המשאית אם לאו, אין בכוחה, לדעתי, לפגום בתום ליבו של התובע. בית המשפט התייחס לא אחת לשאלת מעמדו של רישום כלי רכב במשרד הרישוי. בע"א 782/86 חברת אוטובוסים מטאר אל קודס נ' מנהל מס ערך מוסף, (פ"ד מג(2) 564, 570) נסקרה הפסיקה שקבעה כי הרישום במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי גרידא. אולם, גם אם אין הרישום קונסטיטוטיבי אין חולק על חשיבותו. הרישום יוצר מאגר מידע בידי רשות, עליו מסתמכים רוכשי רכב כדי לוודא בעלותו של המוכר ברכב הנמכר בטרם ירכשוהו. עיקולים ושעבודים נרשמים על כלי הרכב כדי לתרום גם במלחמה בגניבות כלי רכב. לפיכך, גם אם אין הרישום בגדר אקט קונסטיטוטיבי אלא דקלרטיבי, חשיבותו היא רבה. בפסק הדין המנחה בסוגיה שבפנינו הוא ע"א 716/72 זהבה רוזנשטרייך נ. חב' א"י לאוטומובילים בע"מ (פ"ד כז(2) 709), אשר סב סביב מכונית שהיתה של חברה, המערערת רכשה את המכונית משבדקה ומצאה כי במשרד הרישוי לא רשום שום שיעבוד על אותה מכונית, דא קא שהסתבר - בדיעבד - כי רשום על אותה מכונית שיעבוד ברשם החברות לטובת המשיבה. גם שם לא היתה מחלוקת שבשעת רכישת המכונית המערערת לא ידעה בפועל אודות קיום השעבוד ברשם החברות. בפסק הדין האמור קבע כב' השופט ברנזון כי הדוקטרינה של "ידיעה קונסטרוקטיבית" או "ידיעה בכוח", המבוססת על ההנחה שבפועל אדם אינו יודע את העובדות ואף על פי כן אומרים שהוא כביכול, מבחינה קונסטרוקטיבית, יודע אותן, אינה חלה על מכירה בתנאי תקנת השוק. עוד קבע כב' השופט ברנזון, בזה הלשון: "המושג "תום-לב" אינו מוגדר בחוק המכר, אך הוא אינו חדש עמנו. הוא מצוי בחוקים אחרים, ומובנו ידוע: "יושר לב". כלומר, על הקונה לנהוג בהגינות ברכישת הממכר מאת הסוחר המוכרו במהלך הרגיל של עסקיו ותו לא, כשאין לו ידיעה ואין לו יסוד לחשוד בקיומו של פגם או מגבלה כלשהם בזכותו של המוכר. לעולם תום-לב הוא עניין סובייקטיבי... רישום שעבוד של חברה על נכס נד אצל רשם החברות משמש הודעה לכולי עלמא וכוונתו לשמש התראה ואזהרה לכל העוסקים עם החברה כי הנכס משועבד. אבל הרישום כשלעצמו אינו עומד בפני תקנת השוק המהווה סייג חשוב לכלל זה. אילו קיבלנו את טענת המשיבה כי הרישום אצל רשם החברות פועל גם לגבי רכישת נכס לפי תקנת השוק, היינו יוצרים מצב מוזר ובלתי-נסבל". (ההדגשות שלי - ע.ע.) בהמשך פסק הדין נפסק כי לא חוק המשכון, תשכ"ז-1967, ולא תקנות המשכון (סדרי רישום ועיון), תשכ"ז - 1967, קובעים כי חזקה על אדם שהוא יודע על המשכון אף שבפועל אינו יודע על רישומו. עוד צויין שם ש"שעבוד על נכס נד בא לקצו במכירת הנכס בנסיבות שבהן כללי השוק הפתוח של חוק המכר חלים..." ובסיום פסק הדין נפסק: "למשיבה היתה אפשרות, אם כי לא מוטלת עליה חובה כזאת, לרשום הערה על קיומו של השעבוד במשרד הרישוי וברשיון הרכב, ובדרך זו להביא את העובדה הזאת לידיעת כל מי שבא לרכוש את הרכב. המשיבה אישרה כי בדרך כלל היא נוהגת כך, ולא תירצה מדוע לא נהגה כך גם במקרה זה. דבר מובן מאליו הוא, כי קונה רכב בודק את ניירות הרכב והרישומים במשרד הרישוי ובדרך כלל סומך על הכתוב בהם. מאידך, האם היה יסוד למשיבה להניח כי דרכו של קונה רכב ללכת לרשם החברות ולבדוק אם רשום אצלו שעבוד עליו? ואולם אפילו נאמר כי המערערת התרשלה בכך שלא עשתה בדיקה כזו, הרי כלל ידוע הוא שאין רשלנות רגילה, ואף רשלנות רבתי, מפקיעה את תום-הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום-לב, ורשלנות כזאת אין לייחס למערערת, כשלא היה לה כל יסוד לחשוד באי-שלמות זכותה של המוכרת על המכונית. כאמור, אין חובת רישום שעבודים במשרד הרישוי או ברשיון הרכב, אבל כל מי שעיניו בראשו ורוצה לשמור על אינטרס שלו בעניין זה, ידאג לכך שיהיה זכר לשעבוד הקיים לטובתו במסמכי הרישוי. בענייןMotor Bishopsgate מסביר השופט דנינג בפרטות עד כמה חשוב לדאוג לכך שמסמכי הרכב ישקפו את מצב הבעלות כהווייתו, ומי שאינו דואג לכך עושה זאת על סיכונו". (ההדגשות שלי - ע.ע.) מסקנת בית המשפט העליון בפרשת רוזנשטרייך היתה שהמכונית עברה לבעלות המערערת משוחררת מהשעבוד אף שנרשם ברשם החברות. לדידי, המקרה דנא כמעט זהה למקרה שבפרשת רוזנשטרייך, וכל אשר ציטטתי לעיל תקף ויפה גם לענייננו, כך שהתוצאה של פסק דין רוזנשטרייך חייבת להיות התוצאה בהליך זה. בע"א 86/89 מדינת ישראל נ' בנק הפועלים בע"מ, (פ"ד מד(2) עמ' 726), דן כב' הנשיא שמגר בצורך בהסדר חקיקתי אשר יטיל חובה לרשום את קיום המשכון ברשיון הרכב. הוא אמר שם כי: "ראוי היה לפתור את הנושא שלפנינו בצורה פשוטה וברורה על יסוד הכללת הוראה מתאימה בתקנות המשכון (סדרי רישום ועיון). במלים אחרות, הבטחת האינטרס של הפרט צריך, למשל, לזכות לאותה תשומת לב אשר לה זוכה האינטרס הפיסקלי של גורמי המיסוי". בנוסף לאמור לעיל ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח', (פ"ד נא(4) 464) נאמר, כי ראוי להביא בחשבון כי מדובר ב"פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם המתיימר לבצע פעולה כבעל רכב הוא אכן בעל הרכב... זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה קשורה בעלות כלשהי, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, ... יש בה כדי לסייע בהעברה כשרה של הרכב מן האדם שהוא בעליו לאדם הרוכש אותו בכסף מלא. בכך יש גם כדי לסייע במלחמה במגפת גניבת המכוניות שפשתה בארצנו ולמנוע לא אחת מקונים תמימים לשים כספם על קרן הצבי. ... כל התרשלות בדרך לרישום הרכב עלולה ליצור מצג שוא רשלני ולהכשיל את מי שהסתמך על מרשם זה... הבנק הוא זה שבידיו האפשרות וההזדמנות לעריכת הבדיקה ולמניעת ההטעיה". (שם, עמ' 476, 477). חיזוק לדעתי מוצא אני בדבר כב' השופט נסים ממן, בע"א (נצרת) 1005/01 - בנק ערבי ישראלי נ' בני מ. שהוואן, (תק-מח 2001(2), 15545 ,עמ' 15549) שם נאמר - אמנם אגב אורחא, בזה הלשון: "א. אכן, בע"א 716/72 רוזנשטרייך... נקבע כי אין לדרוש מקונה רגיל של מטלטל לעיין בכל ששת משרדי רשם המשכונות בארץ בטרם יבצע את העיסקה, שמא החפץ ממושכן. אולם המדובר בקונה שרכש את המכונית בתנאי תקנת השוק והמשיבה אינה באה בגדר קונה כזה. ב. ...אם הכוונה היא שתום ליבו של הקונה אינו נפגע אם עיין רק במאגר אחד - לכך אנו מסכימים..." מכל המקובץ לעיל עולה את אשר כתבתי בפתח פרק זה, דהיינו, העובדה שהתובע לא בדק ברשם המשכונות בטרם רכש את המשאית, אינה פוגמת בתום ליבו, שעה שהמשכון הנטען לא היה רשום במשרד הרישוי (אף שאין חובה לרשמו במשרד הרישוי) ושעה שלא היתה כל סיבה שתעלה חשד כלשהו בלב התובע לגבי אמיתות או תמימות זכויות א.פ.ש.ר. במשאית וזכותה למכור אותה לו. העברת הבעלות לתובע: הבנק טען כי כב' השופט אברהם קבע שהבעלות על המשאית לא עברה לא.פ.ש.ר. ולכן, לפי הכלל שאדם אינו יכול להעביר לצד ג' יותר מאשר יש לו, הרי שהמשאית לא היתה בבעלות א.פ.ש.ר., ולכן לא היה מכר והבעלות על המשאית לא יכולה לעבור לתובע, משום שא.פ.ש.ר. שלא היתה הבעלים, לא היתה יכולה להעביר את הבעלות במשאית שאינה שלה, לתובע. דין הטענה להידחות משתי סיבות. האחת, משום שטעות ביסוד הטענה. כב' השופט אברהם קבע - כפי שציטטתי לעיל, שהבעלות במשאית כן עברה לא.פ.ש.ר., ברם עברה ועל גבה רובץ המשכון, כך שהבנק רשאי לממש את המשכון, אף שהבעלות במשאית עברה לא.פ.ש.ר.. השניה, גם אם נניח, כטענת הבנק, שכב' השופט אברהם קבע בפסק דינו האמור שהבעלות במשאית לא עברה לא.פ.ש.ר., הרי, עדיין, משקבענו כי בעיסקת מכר המשאית מא.פ.ש.ר. לתובע התקיימו כל תנאי תקנת השוק, הרי התובע רכש את הבעלות במשאית כשהיא נקיה מכל שעבוד, אף שא.פ.ש.ר. אינה הבעלים (דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארה"ב, תק-על, 2003(1), 1730; זמיר, עמ' 695, וכן ת.א. (חיפה) 6020/00 הפניקס הישראלי נ' מרגי ואח') רשלנות הבנק: הבנק כשל פעמיים בהן התרשל רשלנות קשה שלא ניתן להמעיט במשקלה. אפרט: הפעם האחת: המשאית נשוא תיק זה, כמוה כמשאיות אחרות, שימשה בטוחה לבנק למתן אשראי לעיסקם של "משפחת מטר", כלשון כב' השופט אברהם בפסק דינו מיום 13/8/00. "משפחת מטר" היא הבעלים המקורי של המשאית. הבנק פיתח נוהג עם משפחת מטר, לפיו כשמשפחת מטר ביקשה להחליף משאית, הבנק היה מבטל את רישום המשכון במשרד הרישוי ומותירו רשום ברשם המשכונות מתוך הסכמה שלאחר רכישת משאית חדשה יועבר המשכון אליה. כב' השופט אברהם קבע, כאמור, כי "ביטול רישום המשכון אצל משרד הרישוי נעשה על מנת שערכה של המשאית בעיני רוכש פוטנציאלי לא יפחת". ברם, בקביעה לעיל, אליה וקוץ בה, קוץ גדול מאוד בה. יוצא למעשה שהבנק התכוון להטעות רוכש פוטנציאלי של המשאית, משום שיש במעשה הנ"ל משום הנחה מבוססת שרוכש פוטנציאלי יבדוק - כנהוג - במשרד הרישוי ולא יבדוק - כפי שגם כן נהוג - ברשם המשכונות. הבנק ידע שרוכש פוטנציאלי לא יבדוק ברשם המשכונות ולא יידע אודות קיום המשכון וירכוש את המשאית כאילו לא רובץ עליה משכון. יוצא איפוא, שהבנק רצה במעשהו לעיל להותיר את המשכון קיים, תוך הסתרת הדבר מעיני רוכש פוטנציאלי, כדי שהמחיר של המשאית לא ייפגע!! לדעתי, במעשהו הנ"ל התרשל הבנק כלפי עצמו וחשף את עצמו, מרצון, לסיכון שכיום הוא מנסה להתנער ממנו ולהטילו על כתפי התובע. לדעתי הבנק - במעשהו לעיל - ידע והעריך, או, לכל הפחות, יש להניח שידע והעריך את מצב הדברים שאותו רוכש פוטנציאלי לא יבדוק ברשם המשכונות, כך שלמעשה הבנק - במזיד ובזדון - רצה שהמשאית תוצג בפני הרוכש הפוטנציאלי כנקיה משעבוד, ומשכך רצה, לא תישמע היום מפיו טענה שאותו מצג שהבנק עצמו - בידיו הוא - יצר, לא יציל את כספי התובע התם. בנסיבות לעיל חל העיקרון של "הסתכנות מרצון" שבסעיף 5 לפקודת הנזיקין, עיקרון שמוביל אותנו להשוואת ה"מוסריות" שבהתנהגות שני הצדדים למחלוקת או - כלשון הפסיקה - מבחן "מידת האשמה". במקרה דנא רואה אני את התנהגות הבנק ומעשהו לעיל כמעשה לא מוסרי בעליל, משום שיש בו התעלמות מכוונת מהנהוג בשוק, תוך הפגנת אדישות ואי-איכפתיות לסיכון כספו של רוכש פוטנציאלי, סיכון שהבנק יצר בכוונה. רשלנות זו של הבנק יצרה מצג שווא רשלני שהכשיל את התובע שהסתמך על רישום משרד הרישוי (ראה הפסיקה לעיל), ומשכך הבנק בחר משמעות הדבר שהוא - הבנק - שם את כספו שלו על קרן הצבי ומנוע מלהישמע בטענה כי המשכון תקף אף שרישומו במשרד הרישוי בוטל בנסיבות המיוחדות לעיל. ואם כבר איזכרנו את פקודת הנזיקין ואת הסעיף 5 שבה, לא נוכל להעלים עין מסעיף 65 לפקודה, אשר קבע את העיקרון המוסרי שבמבחן מידת האשמה, בקובעו: "65. התנהגות התובע נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". במקרה דנא, הבנק, בבטלו רישום השיעבוד במשרד הרישוי, התכוון להעלים מעיני כל רוכש פוטנציאלי - ובכלל זה גם התובע, קיום המשכון הרשום ברשם המשכונות, ביודעו שרוכשים פוטנציאליים נוהגים לבדוק במשרד הרישוי ואינם נוהגים לבדוק ברשם המשכונות. יוצא שהבנק, בבטלו רישום השיעבוד במשרד הרישוי גרם לכך שהתובע ירכוש את המשאית, בהסתמכו על רישום לא מדוייק במשרד הרישוי, אי דיוק שנוצר ע"י התנהגות הבנק כנ"ל. אין לומר שלא עמדה לבנק אופציה אחרת. הבנק יכול היה לנהוג, למשל, כפי שבנק ערבי נהג, או, יכול היה לבטל את השיעבוד כולו כנגד בטוחות אחרות או יכול היה להשאיר את רישום השיעבוד במשרד הרישוי ואז הקונה היה מפקיד את התמורה בחשבון הבנק, והבנק היה אז מבטל את השיעבוד ולא - כפי שנעשה - תוך ניסיון הטעיית הרוכש הפוטנציאלי. הפעם השניה: בה כשל הבנק היתה כאשר במהלך ניהול המשפט במסגרת ת.א. 9436/97, שם א.פ.ש.ר ביקשה סעד הצהרתי שיכריז עליה כבעלים של המשאית, לא עשה הבנק מאומה כדי לרשום הערה במשרד הרישוי שאותה משאית לא תימכר ולא תועבר לצד ג', אף שהבנק ידע שא.פ.ש.ר. רשומה במשרד הרישוי כבעלים של המשאית ואף שעניין זה היה בלב לבה של המחלוקת באותו תיק משטען הבנק - וכך גם נקבע בפסק הדין, שחברת א.פ.ש.ר. היא חברת קש שנועדה להברחת נכסי משפחת מטר מעיני הנושים, ובכללם הבנק. אילו ביקש הבנק מבית המשפט להורות על רישום הערה במשרד הרישוי שתמנע העברת או מכירת המשאית לצד ג', בית המשפט בוודאי היה נעתר ואז התובע היה עולה על הבעיה הקיימת בכל הקשור לזכויות הבעלות של א.פ.ש.ר. במשאית, והיה נמנע מרכישת המשאית, או - אז - היה מסתכן ברכישתה והיה פועל תוך הסתכנות מרצון, ולא תעמוד לו טענת תום הלב, או תקנת השוק, שעה שידע על השיעבוד. הבנק שוב בחר, משיקוליו שלו, שלא לרשום שום הערה במשרד הרישוי ושמר על שתיקתו. אילולא מחדל זה, כך יש להניח, התובע - ככל רוכש סביר - היה נמנע מכריתת העיסקה ומרכישת המשאית. בשני מעשיו הנ"ל הפר הנתבע את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלות עליו כלפי התובע והפרת חובת הזהירות גרמה במידה רבה לכריתת עיסקת רכישת המשאית ע"י התובע. מיותר לציין כי הבנק, כמוסד מעין ציבורי, כפוף לחובת נאמנות והגינות כלפי כולי עלמא, ובכלל זה התובע. הבנק חייב לנהוג בצורה הגונה ולהימנע מיצירת מצגים שעשויים להטעות מאן דהוא. חובה זו של הבנק היא חובה כללית כלפי כל הציבור, שאם לא כך - תימצא מחטיא את המטרה וחשפת ציבור חלש להטעיותיו של בנק חזק. בהתנהגותו הרשלנית הנ"ל של הבנק יצר מצג שעליו הסתמך התובע עת רכש את המשאית וכיום הבנק לא יישמע בטענותיו שעל אף רשלנותו הקשה השיעבוד עודנו ישים וניתן למימוש ללא התחשבות בכספו של התובע התם. בנוסף לכל המובא לעיל, מצאתי כי אומר שאימוץ טיעון הבנק והגעה למסקנה שהבנק מבקש תוביל אותנו לעשיית עושר ולא במשפט, גם שימוש בדיני עשיית עושר ולא במשפט, בייחוד הסיפא של סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, תביא אותנו לתוצאה שהשבת המשאית לידי הבנק היא תוצאה בלתי צודקת בנסיבות העניין. סיום: אשר על כן, בהסתמך על כל המובא לעיל, אני קובע שהתובע רכש את המשאית בתנאי תקנת השוק, ולכן זכות הבעלות במשאית עברה לתובע, כשהיא נקיה מכל שיעבוד, לרבות המשכון שהבנק טוען לו. גם התנהגותו הרשלנית של הבנק אשר ביטל את רישום השיעבוד במשרד הרישוי על המשאית נשוא דיוננו, תוך התעלמות מהאינטרסים של רוכשים פוטנציאליים של המשאית, ואף בכוונת זדון להטעות אותם רוכשים פוטנציאליים, בהניחו כי הם לא יבדקו ברשם המשכונות ולא ידעו אודות קיומו של המשכון וכן התנהגותו הרשלנית של הבנק, אשר במהלך קיומו של ההליך השיפוטי בפני כב' השופט אברהם, הליך שנמשך כ-3 שנים, לא דאג לרשום הערה במשרד הרישוי, המזהירה כל אדם הבא לרכוש את המשאית דנא אודות קיומו של אותו הליך שיפוטי, ואודות קיומה של בעיה, באשר לבעלות במשאית ולזכות הבנק למימוש המשכון, התנהגויותיו האמורות של הבנק מהוות הסתכנות מרצון, והצגת מצג שווא בפני התובע אודות היות הבעלות במשאית נקיה מכל שעבוד, ובנסיבות אלה גם מבחינה מוסרית נראה כי אך צודק והוגן להגיע לתוצאה שהבעלות במשאית עברה בשלמות, וללא זכות צד ג' אל התובע. לתוצאה מוסרית זו ניתן להגיע בדרכים רבות ושונות, ביניהן הדרכים לעיל (הסתכנות מרצון, יצירת מצג שווא, סעיף 65 לפק', רשלנות, מניעות והשתק, עשיית עושר ולא במשפט וכו'). אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומצהיר בזאת שמשאית הוולוו נשוא תיק זה הינה בבעלותו של התובע, ואין לבנק זכות כלשהי במשאית האמורה, ואין לו זכות לממש את המשכון הרשום על המשאית ברשם המשכונות, ודינו של המשכון להתבטל, לפיכך, אני קובע שאין לאותו משכון כל תוקף על המשאית האמורה שכיום היא בבעלות התובע. כמו כן, אני מחייב את הבנק לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של -.10,000 ₪ כולל מע"מ, וכולל אגרה. סכום הוצאות המשפט ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. משפט תעבורהמשרד הרישוי / משרד התחבורה