המבקשת (ההסתדרות הציונית העולמית) נתנה בזמנו הלוואת לקיבוץ עין צורים. כנגד הלוואות אלו הוענקו למבקשת בטחונות שונים, שחלק מהם התבטא בשעבודים ספציפיים על מטלטלין ממטלטלי הקיבוץ. ביטחון נוסף להלוואות היתה ערבות שנתנה השותפות אור צורים מי צורים. בשותפות זו היה הקיבוץ השותף הראשי. כעולה מהחלטות קודמות שניתנו בהליך המתייחס לבקשתה של המבקשת (ראה, בין שאר, החלטתי מיום 23.4.20002 ומיום 7.7.2002), עברו חלק מעסקי הקיבוץ והשותפות "מטמורפוזה קניינית", באופן שהחברה בפירוק רכשה עסקים אלו. במסגרת הליכי הפירוק של החברה, נמכרו עסקיה לאחרים. לאחר כל אלו יזמה המבקשת את ההליך הזה, שיש בו מספר עתירות (ובכללן חילופיות). הדיון בהליך זה פוצל, וניתנו במהלכו החלטות שונות שיש בכל אחת מהן מענה לחלק מהעתירות של המבקשת. החלטה זו היא האחרונה בסדרת ההחלטות, והיא חותמת את הדיון בעתירת המבקשת. אין צריך לאמר שהחלטה זו היא חלק מ"ההחלטות בפיצול", ועתה, משנחתם הדיון בעתירת המבקשת, יש לקרוא את ההחלטות כולן - כאחת. בישיבת בית המשפט מיום 11.7.2002 ניתנה החלטה ובה נרשם, בין השאר, ש"נותרה שאלה אחת לדיון, והיא שאלת השעבודים הספציפיים". בהמשך ההחלטה נתחם תחום ההשתרעות הכספית של שעבודים אלו. המשמעות של החלטה זו היא שכפוף לטענה אחת, שהיא שתידון בהחלטה זו, השעבוד לטובת המבקשת יחול על אותו היקף כספי מתוך תמורת מכירת עסקי החברה בפירוק, כפי שנקבע באותה החלטה. במהלך הדיון הושמעה על-ידי חלק מהמשתתפים הטענה שהשעבוד הנטען על- ידי העותרת איננו תופש כלל ועיקר, משום שהחברה בפירוק לא טרחה לרושמו אצל רשם החברות, בניגוד לאמור בסעיף 180 לפקודת החברות. לפי סעיף זה, חלה על חברה הרוכשת ציוד משועבד, חובה לרשום את דבר השעבוד ברשם החברות בדרך בה היה נרשם השעבוד אילו היתה החברה יוצרת אותו. חובת רישום שעבוד זה, כמו גם דרך ואופן רישום השעבוד אצל רשם החברות, מפורטים בסעיף 178 לפקודה. בישיבה האמורה של בית המשפט מיום 11.7.2002 הוריתי ששאלת "חובת הרישום ברשם החברות, ובמקרה שיש חובה כזו, הנפקות של אי רישום כזה" תוכרע לאחר שהמצדדים בעמדה השוללת את תוקפו של השעבוד, יפנו אותי ל"סעיפי החוק ולאסמכתאות עליהם הם מסתמכים", ולאחר שהעותרת תשיב להם על-ידי הפנייתי לאותם סעיפי חוק ואסמכתאות עליהם היא מתבססת. כך אמנם נעשה, והחלטה זו עוסקת בשאלה זו בלבד. עיון בטעון הצדדים מעלה כי אין הם חלוקים על החובה לרשום שעבוד הנוצר על- ידי חברה גם ברשם החברות. מבחינה זו מתפרצים מתנגדי השעבוד לדלת פתוחה, שהרי גם העותרת מסכימה לכך. במסגרת "הסכמה" זו, מקובל על הכל שאם רישום כזה לא נעשה, השעבוד (ובמקרה שלנו משכון המטלטלין) איננו מועיל, אפילו הוא נרשם לפי חוק המשכון (תשכ"ז-1967). הטעם הוא (בין השאר) בכך שלפי סעיף 4 לחוק זה הרי כשמדובר "בנכסים שיש לגביהם בדין אחר הוראות מיוחדות..." יהיה כוחו של משכון כזה יפה "לגבי נושים אחרים של החייב" רק אם יקוימו "אותן הוראות מיוחדות". בענייננו "ההוראות המיוחדות" הן הוראות סעיף 178 לפקודת החברות. כל עוד אלו אינן מקוימות אין הרישום מועיל ביחס ל"נושים אחרים" (שאינם החייב עצמו). טענת העותרת היא שסעיף זה אינו רלוונטי לענייננו, משום שהמדובר אצלנו איננו ביצירת משכון, אלא ברכישת נכס ממושכן על-ידי החברה בפירוק מהקיבוץ או מהשותפות. אין חולק בין הצדדים כי המשכון על המטלטלין שמדובר בהם היה בעל תוקף מלא ביום יצירתו. ההלוואה ניתנה לקיבוץ, והמשכון נעשה על ידו, וכל הרישומים שצריכים להיעשות כדי ליתן תוקף למשכון כזה נעשו הלכה למעשה. אם אני מבין נכון את עמדת המתנגדים לשעבוד, הרי שלדעתם אין נפקא מינא בין רישום היוצר שעבוד אצל חברה לפי סעיף 178 לפקודה, לבין רישום "המכריז" על כך שחברה רכשה נכס משועבד. לעומתם טוענת העותרת כי זהו כל השוני. כשמדובר ביצירת שעבוד חלות הוראות סעיף 178 לפקודה, המתנות את קיום השעבוד ברישום. לא כן הדבר כשמדובר בחובת רישום שעבוד שכבר קיים על הנכס. במצב כזה כל שדורשת הפקודה בסעיף 180 הוא שהחברה תרשום את דבר המשכון ברשם החברות. בשום מקום, כך טוענת המבקשת, לא נאמר שמחדלה של החברה בקיום חובה זו (מחדל המחייב את החברה בסנקציות פליליות) מבטל שעבוד שנוצר כדין. דעתי היא כדעת המבקשת. על ההבדל שבין הוראות הרישום שבסעיף 178 לעומת אלו שבסעיף 180, ניתן ללמוד כבר מהשוואה בין שני סעיפים אלו. סעיף 178 קובע במפורש ששעבוד שנוצר על-ידי החברה והטעון רישום לפי אותו סעיף "יהיה בטל כלפי המפרק וכל נושה של החברה... זולת אם פרטי השעבוד... נמסרו לרשם... בדרך ובמועד האמורים...". "הוראת בטלות" זו איננה כלולה בנוסח סעיף 180, והדברים ברורים. סעיף 180 עוסק בשעבוד שכבר נוצר. על הנכס המועבר לחברה טבוע "אות קין" של שעבוד, זאת מעצם הרישום כדין של אותו שעבוד בזמן יצירתו. סעיף 180 איננו מתיימר לבטל את הקיים, וכל שהוא מחייב הוא לרשום את השעבוד כדי שניתן יהיה לדעת על קיומו, גם מתוך עיון ברישומי רשם החברות. סעיפי החוק באנגליה דומים לסעיפים 178 ו-180 לפקודה, וההלכה שם היא שאי מילוי חובת הרישום המקבילה לסעיף 180 שלנו, איננו "מאיין" את השעבוד. ב-FARRAR'S COMPANY LAW )הוצאת BUTTERWORTHS מהדורה רביעית 1998) נאמר על רכוש שנרכש על-ידי חברה כשהוא כפוף לשעבוד, שסעיף 400 (של החוק האנגלי) "...PROVIDES THAT IT MUST BE REGISTERED ...FAILURE TO REGISTER UNDERS .DOES NOT INVALIDATE THE CHARGE 400 נראה לי שזהו הפרוש הנכון של "צמד הסעיפים" 178 ו-180 גם אצלנו. אינני סבור שהוראות חוק המשכון מערערות ומשנות מצב זה, שכן כל שנובע מהן הוא שכשיש הסדר אחר בדין אחר לרישום שעבוד, ינהגו לפיו. אולם כשאין הסדר אחר כזה, פשיטא שעולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה. הרישום לפי סעיף 180 אינו יוצר שעבוד, אלא מכריז על קיומו ברישומי רשם החברות, ובתור שכזה אין הוראות חוק המשכון משנות או פוגעות בנובע ממנו. "מתנגדי השעבוד" הדגישו את מטרות חוק המשכון, כפי שאלו פורטו בפסיקה, ליצור מצב בו די יהיה ל"נושה פוטנציאלי" לעיין ברשם החברות כדי לדעת אם יש שעבוד או משכון על נכס מנכסי החברה. אם אני מבין נכון את טיעוניהם, הרי שהם אומרים שמטרה זו תסוכל אם יימלט דבר המשכון על נכס ממושכן שנרכש על-ידי החברה, מרישומי רשם החברות. אין ספק שהמטרה "ללכוד" ברישומי רשם החברות את מקסימום השעבודים על נכסי החברה, היא מטרה השזורה בחקיקה הקיימת. אולם חקיקה זו לא התיימרה מעולם ללכוד ברישום כזה את כל נכסי החברה הממושכנים. כך למשל לא "יילכדו" ברישומי רשם החברות מטלטלין של החברה שאינם מנויים בסעיף 178 לפקודה. כבר נקבע שרשימה זו היא רשימה סגורה, ופריטים שאינם נכללים בה, יהיו משועבדים וממושכנים אף ללא רישום ברשם החברות. כיוצא בזה, גם מטלטלין של החברה המוחזקים על-ידי הנושה אינם חייבים ברישום ברשם החברות לצורך יצירת השעבוד. השעבוד והמשכון חלים עליהם גם ללא רשום. אמור מעתה, שאין כלל גורף לפיו תנאי למשכון נכסי החברה הוא שפרטים אודותיהם יירשמו ברשם החברות. נראה לי שהתוצאה של "ביטול" משכון שנוצר ונרשם כדין, רק משום שהנכס הממושכן נרכש על-ידי חברה ולא נרשם כממושכן על-ידי החברה, היא תוצאה קשה מאוד. טול מקרה של שעבוד נכס מקרקעין הנמצא בבעלותו של יחיד, שנרשם כדין בספרי רשם המקרקעין, והבעלות בו עוברת ממנו לחברה. "ביטול" השעבוד עקב אי רישום ברשם החברות, חרף קיום רישום ברשם המקרקעין, היא תוצאה קשה מאוד הפוגעת בעצם מהותו והגנתו של שעבוד מפני פגעי העברת בעלויות בנכס המשועבד. זוהי התוצאה המתבקשת אילו אימצתי את פרשנותם של מתנגדי השעבוד. כל כולו של השעבוד לא נוצר אלא כדי שהשעבוד יהיה "קשור בעבותות" לנכס המשועבד, והוא ילך אחריו כחבל אחרי הדלי, גם במצב של העברת בעלות. בכל הנסיבות הללו, אני דוחה את טענת "מתנגדי השעבוד", ומאשר את המשכון, בהיקף ועל הכספים, הכל כפי שנקבע בהחלטותיי הקודמות. "מתנגדי השעבוד" (למעט הכנ"ר) ישלמו למבקשת, כל אחד, הוצאות בסכום של 2,500 ש"ח. דיני חברותהקמת חברה