1. עניינה של התובענה דנן הנה זכאותו של התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה מהנתבע. הרקע לתובענה - התובע הגיש לנתבע ביום 10/6/01 תביעה לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. תביעה זו נדחתה על ידי הנתבע בשל בעלות על רכב מנועי. התובע הגיש לנתבע תביעה נוספת, ביום 25/8/02 לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. תביעה זו נדחתה אף היא משני טעמים, האחד, בשל אי המצאת מסמכים והאחר, בשל אי התייצבות בת הזוג בלשכת שירות התעסוקה בחודשים אוגוסט - ספטמבר 2002. 2. בכתב ההגנה טען הנתבע טענת סף לפיה, יש לדחות את התובענה מחמת התיישנות היות והוגשה לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק להגשתה. 3. בדיון המוקדם שהתקיים ביום 14/7/05 הסכימו ב"כ הצדדים על המוסכמות והפלוגתאות בתיק זה כדלקמן: מוסכמות א. התובע הגיש תביעה להבטחת הכנסה בשנת 2001, (להלן: "התביעה הראשונה"). ב. התובע יליד ישראל בעל אזרחות מיום היוולדו. ג. התובע הגיש תביעה שניה להבטחת הכנסה ביום 25/8/02, (להלן: "התביעה השניה"). פלוגתאות א. האם יש לדחות את תביעת התובע על הסף מחמת התיישנות. ב. האם יש לקבל את טענת הנתבע, כי שלח את החלטתו על דחיית התביעה הראשונה והתובע קיבל את ההחלטה כאמור ביום 14/8/01. ג. האם יש לקבל טענת הנתבע, כי שלח את החלטתו על דחיית התביעה השניה והתובע קיבל את ההחלטה כאמור ביום 7/10/02. ד. האם בדין נדחתה תביעתו הראשונה של התובע, מיום 10/6/01, בשל בעלות על רכב. ה. האם בדין נדחתה תביעתו השניה של התובע, מיום 25/8/02, בשל אי התייצבות בת הזוג בלשכת שירות התעסוקה ובשל אי המצאת מסמכים. 4. ראיות ועדים בתיק זה הוגש תצהיר התובע. התובע העיד בפנינו וכן העיד מטעמו מר ניהאד עאצי, חתנו. מטעם הנתבעת הוגשה תעודת עובד ציבור על שם אסעד קנג', מנהל מחלקת הבטחת הכנסה, סניף משנה מזרח ירושלים, אשר העיד גם בפנינו. לביה"ד הוצגו על ידי התובע מכתב הדחיה של הנתבע לתביעה מיום 25/8/02, סומן ת/1 וכן מסמך ממשרד התחבורה, משרד הרישוי לגבי רישומו של רכב מס' 5638284, סומן ת/2. מטעם הנתבע הוצגה תביעת התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה מיום 10/6/01, סומן נ/1. 5. דיון והכרעה המחלוקת הראשונה בה אדון הנה טענת התיישנות התובענה דנן. לאחר שאכריע בשאלה זו וככל שיידרש, אדון ביתר רכיבי התובענה ואבחן את זכאותו של התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. 6. התיישנות לטענת התובע הוא לא קיבל את החלטות הנתבע על דחיית תביעותיו (בין הראשונה ובין השניה) וכן, כי הנתבע לא הביא כל ראיה מטעמו על המצאת מכתבי הדחיה ומסירתם. לדידו, הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה לגבי המצאת מכתבי הדחיה לידיו ומשכך, הרי שלא החל מרוץ ההתיישנות ואין עילה למחיקת התובענה על הסף. מעבר לאמור נטען, יש לפרש את מושג ההתיישנות פרשנות גמישה, לטובת התובע היות ועסקינן בתובעה מתחום החקיקה הסוציאלית. לטענת הנתבע, המועד להגשת תובענות כנגד החלטותיו הנו בתום שישה חודשים ממועד מסירת ההחלטה למבוטח, מועד זה חלף לגבי שתי התביעות ולבית הדין אין סמכות להארכת המועדים כאמור. מכתבי הדחייה של הנתבע נשלחו באמצעות דואר רשום לכתובת המגורים האחרונה עליה הצהיר התובע בטפסי התביעה שהוגשו למל"ל. אין ברשות הנתבע אישורי מסירה של החלטותיו אולם חזקה כי ההחלטות נמסרו לתובע כדין. מעבר לאמור, די בעצם הגשת התביעה השניה, בחודש 25/8/02 כדי להוות ראיה לכאורה כי במועד הגשתה ידע התובע על דחיית תביעתו הקודמת. התובע אף פעל בניסיון להסיר את המכשול שעמד בפני זכאותו לתשלום גמלת הבטחת הכנסה - ביטול רישום הרכב על שמו. יתר על כן נטען, כי במקרה שלפנינו לאור חלוף הזמן אין מקום ואין זה מן הראוי, לברר את התובענה לגופה. כמו כן, מדובר בתובענה לגמלת כסף עם זכאות מתחדשת ולפיכך, אין בדחייתה כדי לחסום את התובע מלהגיש תובענה נוספת באותו עניין. 7. תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל-19691 קובעות כדלקמן: "קביעת מועדים להגשת תובענה 1. (א) תובענה נגד המוסד תוגש לבית הדין לעבודה לכל המוקדם בתום שלושים יום מהיום שבו הוגשה התביעה למוסד עצמו, זולת אם נתן המוסד החלטה בתביעה לפני תום המועד האמור. (ב) החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית-הדין לעבודה תוך ששה חדשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר". לעניין תחילת מועד מרוץ ההתיישנות ומסירת החלטות על ידי הנתבע נפסק, כי משקיימת הודעת דחייה אשר מופיע בה הציון "רשום" ואשר פרטי המבוטח המצוינים בה מדויקים ומשקיימת תכתובת מאותו המועד בין הצדדים סביר יותר לקבוע, כי מכתב הדחיה התקבל אצל המבוטח, (ראה עבל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ' אליאס חזן, פס"ד מיום 2/6/04). כן נפסק, כי מיצוי זכויות המבוטחים חייב להיעשות בדרכי המינהל שנקבעו בדין, ובהן נקצבו, כדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים מנהל, מועדים. התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא לסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין", (שם). לגבי חזקת תקינות המעשה המנהלי נפסק, כי משקיימת הודעת דחייה החזקה מובילה למסקנה, שההודעה נשלחה למבוטח והגיעה לידיו, (ראה עב"ל 1234/00 אכרם פארח - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם, ניתן ביום 27/10/02). יחד עם זאת, ולאור פסיקת בית הדין לעבודה יכול המוסד לביטוח לאומי להיזקק לתביעה אף בהעדר סיבה סבירה לאיחור בהגשתה. כל עוד קיימת, לכאורה, עילת התביעה, יש לשקול את הטעמים שביסוד הגבלת המועד לעניין חומרת הפגיעה ומשמעות שלילת התביעה לגבי הנפגע. הדרך הנכונה להפעלת הסמכות היא באיזון מערכות אלה. משך זמן השיהוי יהווה גורם בשיקול ככל שהוא משפיע על אפשרות בירור העובדות. על המוסד לשקול את כל הגורמים גם יחד ולהחליט "לאור משקלם המצטבר תוך איזון האינטרסים הלגיטימיים. הסיבה לאיחור בהגשת התביעה אין לה משקל קובע (ע"א 714/80 נפתלי גולדברג נ' דניאל בסה, פד"ע לז(3) 109, דב"ע לע/73-0 המוסד נ' פרגר, פד"ע ג 100). וכן, במקרה גבולי על הספק לפעול לטובת המבוטח היות ומדובר בחוק סוציאלי ובמיצוי זכויות מכוחו ולכן ביה"ד לא יביא לסגירת שערים בפני הזכאי על פי חוק משיקולים דיונים, (תב"ע נז/447-01 אלקלעי סלאח נ' המוסד). טענת התיישנות היא אכן טענה שאפשר לטעון, אך אין חובה לטעון אותה ומצפים מגוף ממלכתי וכזה הוא המוסד לביטוח לאומי שילך בעקבות המקובל בהליכים שבהם המדינה היא הנתבעת, שלא לטעון טענת התיישנות בכל מקרה ובכל הנסיבות (מב/130-0 אבוקסיס נ' המוסד, פד"ע יד 105). לגבי טענת השיהוי בהגשת התובענה, לאחר שחלף המועד הקבוע להגשתה נפסק, כי ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה במימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, (דב"ע לח/95-0 המוסד נ' יצחק בר, פד"ע י 247). 8. מעדותו של התובע עלה, כי לא עשה כל פעולה לאחר שלכאורה לא קיבל כל תשובה מהנתבע לגבי תביעותיו. התובע לא ידע להסביר מדוע לא פעל למיצוי זכויותיו כאמור: "ש.הגשת תביעה ב6/01 לא שילמו לך גמלה פנית למל"ל ודחו את התביעה. ת.פניתי ומילאתי טפסים והם שמו הכל מתחת לרצפה. עבדתי כל החיים שלי בשביל המדינה.למה עושים לי את זה בסוף חיי. ש.מה עשית כשדחו אותך. ת.הלכתי הם מילאו טפסים וחתמתי. לא קיבלתי דבר אפילו שלום לא אמרו לי. ש.חוזרת על השאלה. ת.לא עשיתי דבר. הגשתי שוב ואותו דבר קרה. לא שלחו לי מכתב הביתה", (עמ' 3 לפרוט' ש' 22-16). התובע העיד, כי ציין בטופס התביעה שהגיש למל"ל את כתובתו באבו טור, דירה מספר 782 ירושלים ולדבריו זו הכתובת שגר בה, (עמ' 3 לפרוט' ש' 23). וכן, כי דברי דואר רשום שנשלחים אליו לכתובת זה נמסרים לידו, (עמ' 3 לפרוט' ש' 27). אולם, עוד התברר מעדותו, כי למרות שציין את כתובתו כאמור, בשכונת אבו טור, התגורר בתקופה מסויימת בשכונת שועפט. התובע לא עדכן את הנתבע על כך (עמ' 4 לפרוט' ש' 12). מדבריו של התובע עלה, כי ידע שתביעתו נדחתה בשל בעלות על רכב. התובע פעל לביטול רישום הרכב לשם קבלת גמלת הבטחת הכנסה. טענתו כי לא ידע מדוע נדחתה תביעתו נראית לא סבירה לאור דבריו כאמור: "ש. ב6/01 הגשת תביעה והם לא שילמו לך ואמרו לך בגלל האוטו. ת.לא אמרו לי שום דבר, אמרו לי שיש לי אוטו על שם בני. אני גם לא ידעתי אמרתי שאני אברר. כעסתי על הבן שלי שבגלל זה אני לא מקבל הבטחת הכנסה והורדתי את הרכב מהכביש ואז הגשתי שוב תביעה. ש.כשבאת שוב הגשת כי ידעת שאז לא שילמו לך בגלל הרכב. ת.אני לא יודע למה הם לא משלמים אחרי שהבאתי את האישור", עמ' 3 לפרוט' ש' 28 עד עמ' 4 לפרוט' ש' 5). כך גם לגבי תביעתו השניה לתשלום גמלת הכנסה, התובע ידע על כך שתביעתו נדחתה בשל אי התייצבות אישתו בלשכת שירות התעסוקה ואף העיד, כי דרש ממנה להתייצב כדי לקבל תשלומים כאמור. טענתו כי לא ידע על סיבת הדחייה נראית תמוהה לאור עדותו בעניין זה כדלקמן: "ש.ידעת שאשתך צריכה להתייצב בלשכת שירות התעסוקה . ת.כן, היא חותמת עד עכשיו. ש.אמרו לך שהיא לא התייצבה חודשיים ולכן לא שילמו את הגמלה. ת.אני התרגזתי על עניין זה אמרתי לה שלא תלך כי הם לא משלמים לנו. היא מתייצבת מאז עד עכשיו. יש לה כרטיס והכל. אני אדם ישר" (עמ' 4 לפרוט' ש' 10-6). התובע נחקר שוב ושוב בשאלה, מדוע לא פנה לבית הדין בשעתו, כאשר נדחה על ידי הנתבע. תשובותיו בעניין זה היו מגמתיות ומתחמקות. לא ניתנה תשובה המניחה את הדעת, לשיהוי בהגשת התביעה על ידו: "ש. מה עשית בגלל שלא שילמו לך. ת.שום דבר לא עשיתי. אני חייב הרבה כספים לאנשים. ש.הזמן עובר ולא עשית כלום ואז פנית לבית הדין. ת.אני מגיש בקשה אומרים לי לחתום וללכת הבייתה ואין תשובה בכלל. ש.למה לא באת לבית הדין. ת.פניתי לעורך דין והוא הפנה אותי לבית הדין. ש.זה הוא עשה רק בשנת 2004 למה לא עשית את זה לפני כן בשנת 2002. ת.איך אני יעשה? לא יודע מה עשיתי לקח לי זמן עד שתפסתי את העניין", (עמ' 4 לפרוט' ש' 23-16). וכן, "ש.ב"כ הנתבע שאלה אותך למה לא פנית לבית הדין. ת.כי המוח שלי היה סתום. מרוב התרגשות שלי לא ראיתי כלום. ש.מדוע המשכת ללכת לפקידים של המל"ל למרות שלא משלמים לך. ת.מה אני יעשה אני אשב בבית? אני מוכרח ללכת כי יש יום טוב ויום רע אולי יסכימו", (עמ' 5 לפרוט' ש' 5-2). לעומת עדותו של התובע העיד מטעם הנתבע מר אסעד, מנהל מחלקת הבטחת הכנסה, סניף משנה מזרח ירושלים. מדבריו עלה, כי מכתבי הדחיה נשלחו לתובע בדואר רשום לכתובת שמסר באבו טור. העד אף הציג בפנינו את מכתב הדחיה לגבי התביעה השניה (סומן ת/1). כן התברר, כי ביום הגשת התביעה השניה נמסרה לידי התובע הדרישה להמצאת מסמכים לגבי רישום הרכב, ובנוסף נשלחה תזכורת על כך ביום 16/9/02, אשר חזרה בדואר. 9. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בעניין שוכנעתי, כי התובע ידע זה מכבר על דחיית תביעותיו, הן הראשונה והן השניה ולא פנה לבית הדין במסגרת המועדים הקבועים בחוק כאמור. ראיה לידיעתו הנה, פעולותיו לביטול רישום הרכב והתייצבות בת זוגו בלשכת שירות התעסוקה. מקובלת עלי טענת הנתבע, כי בנסיבות העניין, גם אם התובע לא קיבל את ההחלטה בדבר הדחייה הרי שלא עשה דבר כדי לברר מה עלה בגורל תביעותיו. התובע גם לא טען למניעה כלשהי להגשת התובענה. מעבר לאמור מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה, הודעות הדחייה נשלחו לתובע בדואר רשום וכפי שכבר נפסק בעניין זה, חזקה כי נמסרו לו. כמו כן, התובע לא מסר כל כתובת אחרת למשלוח מסמכים ואף לא הודיע לנתבע על מעברו הזמני לשועפט ובכך, ככל שהודעות הדחייה לא נמסרו לידיו, אין לו אלא להלין על עצמו. למרות האמור לעיל, ובשים לב לקושי והכבדה בבירור ובדיקות העובדות לאשורן בתביעתו של התובע שוכנעתי, כי יש מקום לבחון לגופו של עניין את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה (בכפוף למגבלות הנובעות מחלוף הזמן). זאת לאור ההלכה הפסוקה לפיה אין מקום לדחיית תובענות על הסף מחמת התיישנות. 10. בעלות על רכב תקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב - 1982 (להלן: התקנות) שוללת את הזכאות לקצבת הבטחת הכנסה ממבוטח שהוא בעל רכב, וזאת לשונה של התקנה: "(א). כהכנסה חודשית מנכס יראו סכום השווה ל- 8% משוויו חולק ל- 12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר. (ב).שווי הנכס לענין תקנת משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א - 1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי. (ג). על אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חודשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו; בתקנה זו, 'רכב מנועי' - רכב המונע בכוח מיכני..." סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א - 1980 ( להלן: החוק) : "(א) בסעיף זה, 'רכב' - רכב מנועי כהגדרתו בסעיף 1 לפקודת התעבורה, למעט אופנוע. (ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה. (ג) לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה..." הכלל לפיו שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה נותר שריר וקיים, על אף המקרים הבודדים בהם הובעו בפסיקת בי"ד זה דעות אחרות. ראה פסק דינו של כב' הנשיא אדלר בעב"ל 1010/04 המל"ל נגד זהבה עמר, לא פורסם, ניתן ביום 15.3.05). בעניין עמר הנ"ל הרחיב ביה"ד הארצי וקבע מה הם המבחנים לקביעת שימוש קבוע ברכב ע"י המבוטח: "המבחן העיקרי בסוגיית השימוש ברכב הינו הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. "טובת הנאה" פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב , אם כי לאו דווקא כספית. החזקה היא , כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או , כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש ברכב. לעומת זאת , הוא מחויב להוכיח כי שימושו של המבוטח ברכב - קבוע ולא אקראי, בודד או חד פעמי , שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש ברכב הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה". ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שהינו בעל רכוש ממנו ניתן להפיק הכנסה ו/או אדם אשר מסוגל לשאת בעלות השימוש ברכוש במקום להמיר את כספי השימוש לצורך מחיה. לטענת התובע, למשך תקופה מסוימת היה רשום רכב מנועי על שם בנו אולם הרכב היה בבעלות חתנו ולא בבעלותו. כן נטען, כי רישום הרכב בוטל זה מכבר וממילא, רכב זה מושבת ואינו בשימוש. הווה אומר, אין מחלוקת כי רישום הבעלות היה פיקטיבי. למרות טענות התובע כאמור, במועד הגשת התביעה הראשונה כאשר הצהיר כי על שמו של אחד מבניו רשום רכב מנועי הוא לא העלה כל טענה באשר לאי בעלותו על הרכב ולא הציג כל אישור על ביטול רישום הרכב. מעבר לאמור לא ברורה טענתו, כי מחד, מעולם לא היה רשום רכב על שמו או על שם אחד מבני משפחתו ומאידך, כי במשך תקופה מסוימת רכב שהיה בבעלות חתנו, היה רשום על שם בנו (סעיף 6 לתצהירו). מר ניהאד עאצי, חתנו של התובע, העיד בעניין זה. עדותו הייתה מגמתית ולא סבירה, כאשר חזר שוב ושוב על טענותיו, כי רשם את הרכב על שם בנו של התובע, ללא כל הסבר המניח את הדעת. עדותו לא הוסיפה ולו במעט לביסוס טענותיו של התובע בעניין זה: "ש. תמשיך לספר מה ידוע לך על הרכב, איך זה קשור לחמך. ת. הרכב היה בשם בנו ואני רשמתי את זה על שם בנו של התובע כי הוא גבר הוא יכול ללכת למשרד הרישוי אני יכול לבקש ממנו דברים. לאחר מכן כשחמי הגיש תביעה למל"ל אמרו לו שיש על שמו רכב. בזמן שנתבקשתי להעביר את הרכב על שמי כי יש בעיה התחילה האינתיפאדה. היו מחסומים לא יכולנו לעבור, הפסקנו לעבוד בכלל. הרכב כבר לא נתן לי הכנסה אלא רק הוצאות. בסוף אני לקחתי והשבתי את הרכב", (עמ' 7 לפרוט' ש' 15-10). 11. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ובכפוף למגבלות חלוף הזמן בתביעתו של התובע, שוכנעתי, כי התובע היה בעלים על רכב למרות שהרכב היה רשום על שם בנו, שאינו נושא רישיון נהיגה כדין. הנסיבות אותן תאר, לפיהן הרכב היה בבעלות חתנו לא מקובלת עלי ועדותו של התובע ושל חתנו בעניין זה הייתה קלושה ומגמתית. גרסה זו נראית בעיניי תמוהה ולא ניתן לה כל הסבר הגיוני. לא זו אף זו, אישור ביטול הרכב הוגש למל"ל רק בשנת 2002, כשנה ושלושה חודשים לאחר הגשת התביעה הראשונה. מאישור זה לא ניתן ללמוד, באיזה מועד הושבת הרכב ומשכך, טענת התובע כי הרכב היה מושבת ולא בשימוש, לא הוכחה על ידו. יצויין, כי לאור חלוף הזמן אין אפשרות לבחון כעת האם נעשה שימוש ברכב על ידי התובע. מהאמור לעיל עולה, כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח, כי רישום הרכב דנן על שמו של בן התובע, אינו משקף את הבעלות האמיתית וכי התובע הוא הבעלים האמיתיים של הרכב. לפיכך בשעתו, בדין נדחתה תביעתו של התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה בשל בעלות על רכב. 12. אי המצאת מסמכים סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובע: "(א) לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גמלה או המקבל גמלה, לפי דרישות המוסד לביטוח לאומי - למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים. (ב) כל עוד לא קוימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלום של גמלה או להחליט על אי מתן גמלה" כאמור לעיל התובע נדרש להמציא מסמכים הקשורים לבעלותו על הרכב אולם לא פעל בהתאם לדרישה וככל שהעביר מסמכים מדובר במועד מאוחר ובשיהוי ניכר בהגשתם. כבר נפסק בעניין זה, כי המל"ל אינו יכול לגלות בעצמו כל פרט הנוגע לזכאות המבוטח ולכן החובה מוטלת על המבוטח לגלות ולשתף פעולה עם המוסד (דב"ע נד/297-04 אמינה עסאס נ' המוסד). משנמנע התובע בשעתו להציג את המסמכים הנדרשים הרי שבדין החליט הנתבע לשלול את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה. 13. אי התייצבות בת הזוג בלשכת שירות התעסוקה תביעתו השניה של התובע נדחתה מטעם נוסף, משלא התקיימה אצל בת זוגו עילת זכאות כנדרש בסעיף 2 (א) לחוק, לא בחודש 8/02 ולא בחודש 9/02. אין חולק בין הצדדים, כי במועד דחיית התובענה לא התקיימה אצל בת זוגו של התובע עילת זכאות. אולם, לטענת התובע, היות ובת זוגו החלה להתייצב במהלך חודש 10/02 כנדרש, היה על הנתבע לשלם גמלה בהתאם להתייצבות כאמור, ללא קשר אם הוגשה תביעה חוזרת אם לאו. למרות טענותיו כי בת זוגו החלה להתייצב בחודש 10/02 התובע לא הציג בפני בית הדין אישורי התייצבות של בת זוגו. טענה זו נטענה בעלמא ובכלליות. התובע גם לא העביר לידי הנתבע כל אישור על התייצבות בת הזוג, לפיכך, בדין נדחתה תביעתו. כמו כן, לא מצאתי כל ממש בטענת התובע, כי היה על הנתבע לחדש את הטיפול בתביעתו לאחר שבת הזוג החלה להתייצב, משלא הוצג על ידו כל אישור בעניין. 14. בשולי הדברים אציין, כי במהלך ניהול ההליכים בתיק זה התברר, כי בבית הדין התנהל תיק נוסף בעניינו של התובע, (בל 10756/04) בו נדחתה תביעתו לתשלום קצבת זקנה בנימוק של "אי תושבות" החל מחודש 1/03. עוד יצויין, כי התובע החל לקבל תשלום קצבת זקנה מהנתבע, מחודש 04/02 ועד לחודש 12/02. הווה אומר, משאין מחלוקת כי לכל המוקדם אשת התובע החלה להתייצב בלשכת שירות התעסוקה רק בחודש 10/02, הרי שתביעתו של התובע מתייחסת לכל היותר לגבי החודשים 10/02 ועד 12/02 בלבד ועניינה השלמת הכנסה בלבד, ובחודשים אלה ממילא יש לבחון מחדש את זכאותו לקבלת תשלומים מהנתבע. 15. סוף דבר התובענה נדחית, הן מחמת התיישנות והן לגופו של עניין בשל בעלות על רכב מנועי, אי המצאת מסמכים ואי התייצבות בת הזוג בלשכת שירות התעסוקה. רכב