כללי 1. העותר החזיק אקדח ברישיון מאז שנת 1998. תוקף רישיון החזקת כלי יריה האחרון שלו היה עד ליום 31.7.13 . 2. ביום 3.3.13 הגישה בת זוגו (להלן: "המתלוננת") תלונה במשטרה על התנהגותו כלפיה. הוא נחקר במשטרה ביום 5.3.13, הכחיש את טענות המתלוננת, ובאותו היום הוא הפקיד את אקדחו במשטרה. לאחר מכן, המתלוננת פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בבאר - שבע בבקשה לצו הגנה נגד העותר ובית המשפט הוציא, ביום 12.3.13, במעמד צד אחד, צו האוסר על העותר להחזיק ולשאת נשק. בעקבות צו בית המשפט, ביטל פקיד הרישוי, ביום 3.4.13, את רישיון העותר להחזקת כלי יריה. בתאריך 17.5.13, הגישה המתלוננת תלונה נוספת נגד העותר, בה טענה כי הוא פגש אותה בבית הוריו וביקש ממנה לבטל את תלונתה נגדו. 3. בתאריך 26.5.13 סגרה המשטרה את התיק שנפתח נגד העותר בעקבות תלונתה הראשונה של המתלוננת, מחוסר ראיות. ובתאריך 28.6.13 סגרה המשטרה את התיק שנפתח נגד העותר בעקבות תלונתה השניה של המתלוננת, מחוסר ראיות. 4. בתאריך 3.7.13 ביטל בית המשפט לענייני משפחה בבאר - שבע את צו איסור החזקת ונשיאת הנשק שהוצא לעותר. 5. לאחר הדברים האלה, פנה העותר למשטרה וביקש לקבל חזרה את אקדחו, המופקד אצלה, והיא הפנתה אותו לפקיד הרישוי. העותר פנה לפקיד הרישוי בבקשה לחדש את רישיון החזקת הנשק שלו ונענה בשלילה. הנימוק שנרשם בהודעת הדחיה היה "אי המלצת משטרת ישראל". העותר הגיש ערר על החלטת פקיד הרישוי, לממונה, והממונה החליט לדחות את הערר. במכתב שקיבל העותר מהממונה, שכותרתו "החלטת הממונה בערר" נכתבו, בין היתר, הדברים הבאים: "בחינת בקשתו של העורר לחדש את הרישיון נבחנה מחדש ע"י הרשות המוסמכת לאור עמידת העורר בתבחינים ע"פ כתובתו ב לאחר שעין הממונה בחומר שעמד בפניו, ושקל את כל השיקולים, את טיעוניו של העורר מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החליט הממונה שלא לתת בידי העורר רישיון לכלי ירייה.". 6. מכאן העתירה. טיעוני הצדדים ב"כ העותר טוען, כי בהתחשב בנתוני העותר, בטיב התלונות שהוגשו נגדו על ידי המתלוננת ובסגירת התיקים על ידי המשטרה, לא היה מקום לדחות את בקשתו לקבל בחזרה את רישיון הנשק שלו. וכי החלטת המשיב בערר שהגיש העותר לאקונית ובלתי מנומקת והיא חסרת סבירות ומידתיות, ועל כן יש לבטלה. וב"כ המשיב טוענת, כי על רקע עובדות המקרה "עדיין לא ניתן לומר שהעותר אינו מהווה סיכון אם יאחז בנשק", וכי החלטת המשיב, "נוכח הראיות שהיו בידיו ולנוכח העובדה העולה מן התיקים, שעדיין מתקיים קשר כלשהו בין המתלוננת לעותר", סבירה, ואין מקום להתערב בה. דיון והכרעה 1. עיינתי בעתירה ובתגובה לה, על נספחיהן, ושמעתי את טיעוני הצדדים ומסקנתי היא כי דין העתירה להתקבל. 2. נקודת הפתיחה לדיון היא העובדה שאין המדובר במי שביקש לראשונה רישיון להחזקת כלי יריה וסורב על ידי המשיב, אלא במי שהחזיק ברישיון להחזקת כלי יריה והחזיק בנשק, במשך כ- 30 שנה, שהמשיב ביטל את רישיונו בעודו בתוקף. ובנסיבות אלה נדרש המשיב לבסס היטב את החשש שהמשך החזקת נשק על ידי העותר יסכן את שלום הציבור (ראה בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה(30.12.81); עת"מ 765/04 ישראל דנציגר נ' ועדת הערר(13.04.05); עע"מ 5878/11 עו"ד ארז קלנטריה נ' פקיד רישוי לכלי יריה(28.01.13); עת"מ 14241-01-13 איתן כהן נ' השר לבטחון פנים(24.04.13)) 3. ביטול רישיון החזקת הנשק של העותר על ידי המשיב בא על רקע צו, שניתן במעמד צד אחד, על ידי בית המשפט לענייני משפחה, האוסר על העותר להחזיק או לשאת נשק. יצוין, כי במועד הוצאת הצו על ידי בית המשפט, אקדחו של העותר היה כבר מופקד במשטרה. 4. בעת קבלת ההחלטה על ביטול רישיון החזקת כלי יריה של העותר, היה בפני המשיב רק צו בית המשפט האוסר על העותר להחזיק ולשאת נשק. לא היה בפניו מידע נוסף הנוגע לעניין ולא היתה בפניו התייחסותו של העותר. 5. ככלל, כאשר ישנו צו שיפוטי האוסר על פלוני להחזיק נשק, אין טעם מעשי בביטול הרישיון שלו להחזקת נשק. מטרת ביטול הרישיון היא לאסור על בעל הרישיון להחזיק בנשק שהרישיון מתיר את החזקתו. צו שיפוטי האוסר על בעל רישיון להחזקת נשק להחזיק בנשק שהרישיון מתיר את החזקתו, פועל את אותה פעולה והוא מייתר את הצורך בביטול הרישיון. כאשר הנשק עצמו מופקד במשטרה, חוסר התוחלת שבביטול הרישיון המתיר את החזקתו, בולט עוד יותר. בהקשר זה יוזכר, כי להבדיל מרישיון כללי, כמו רישיון נהיגה, המתיר לבעליו לנהוג בכל רכב שהרישיון שבידו מתאים לו, רישיון החזקת נשק הוא רישיון המתיר להחזיק רק נשק אחד, מסוים, מוגדר על פי מספר סידורי ייחודי. 6. בנסיבות ענייננו, בהן צו בית המשפט האוסר על העותר להחזיק נשק ניתן במעמד צד אחד, ובפני פקיד הרישוי שביטל את רישיון החזקת הנשק של העותר לא היו נתונים הנוגעים לעניין מעבר לצו עצמו, ובודאי שלא היתה בפניו התייחסותו של העותר, והנשק של העותר היה מופקד במשטרה, ספק בעיני אם היתה הצדקה לבטל את רישיון החזקת הנשק של העותר בשלב בו הוא בוטל. 7. בהמשך, בית המשפט לענייני משפחה ביטל את הצו האוסר על העותר להחזיק נשק והעותר נדרש להגיש בקשה חדשה לקבלת רישיון להחזקת כלי יריה, והוא עשה זאת. בקשת העותר סורבה על ידי המשיב, אשר תלה את סירובו בעמדת המשטרה, שנימקה את התנגדותה להחזרת רישיונו של העותר בתלונות שהמתלוננת הגישה נגדו, שנסגרו על ידה מחוסר ראיות. 8. המשיב, כרשות מנהלית, רשאי לבסס את החלטותיו על ראיות מנהליות, שמשקלן קל מזה הנדרש לצורך הגשת כתב אישום. ממילא, אין בעובדה שהתיקים שנפתחו לעותר בעקבות תלונות המתלוננת, נסגרו מחוסר ראיות, כשלעצמה, כדי לקבוע שהמשיב איננו יכול להסתמך על דברי המתלוננת בתלונותיה לצורך קבלת החלטתו המנהלית. ומנגד, ראיה מנהלית, צריכה להיות בעלת משקל לא מבוטל, כזו שגוף מנהלי סביר היה מבסס את החלטתו עליה. על רקע דברים אלה יש לבחון את תלונות המתלוננת - במיוחד תלונתה הראשונה - מבחינת אמינותה ומבחינת מהותה והקשר שלה לנושא הדיון, דהיינו לרישיון החזקת הנשק של העותר. 9. המתלוננת הגישה את תלונתה הראשונה במשטרה ביום 3.3.13. באמרותיה, מאותו היום ומהיום שלמחרת, היא מסרה שבמהלך התקופה בה היא והעותר היו בקשר, היה אירוע אלים אחד, כחודש וחצי לפני הגשת התלונה, שבו, בשעת לילה מאוחרת התפתח בינה לבין העותר עימות מילולי והיא יצאה מהבית ורצה לכיוון בית האריזה, והעותר רץ אחריה, תפס בידיה בחוזקה ואמר לה "עכשיו את נכנסת הביתה". המתלוננת נשאלה וענתה, כי מלבד אירוע זה העותר מעולם לא תקף אותו פיזית ולא איים עליה. בעקבות תלונת המתלוננת, העותר זומן למשטרה ומסר את גרסתו. הוא מסר, כי הוא והמתלוננת היו בני זוג במשך כתשעה חודשים וכי מזה כחודש הוא מבקש להיפרד ממנה והיא איננה מקבלת את הפרידה ומסרבת לעזוב אותו. הוא הכחיש את סיפורה של המתלוננת על האירוע שתואר לעיל והגדירו כשקר, וציין, שאמה של המתלוננת שלחה אותה לטיפול פסיכיאטרי והוא המליץ למתלוננת להישמע לעצת אמה. חיזוק מסוים לטענת העותר שהרקע לתלונת המתלוננת נעוץ ברצונו להיפרד ממנה, ניתן למצוא בדברי המתלוננת עצמה, שסיפרה באמרתה הראשונה במשטרה כי ביום בו היא הגיעה למסור את תלונתה במשטרה היא היתה בבֵּית העותר במושב פארן והעותר הגיע, צעק עליה וכתב לה מכתב שהוא רוצה להיפרד ממנה ואז היא קמה והלכה. עוד סימן לכך ניתן למצוא בעובדה ש"אירוע האלימות" עליו התלוננה המתלוננת התרחש לדבריה כחודש וחצי לפני הגשת תלונתה והיא פנתה למשטרה רק ביום שהעותר כתב לה מכתב שהוא רוצה להיפרד ממנה. 10. גם אם תיאורה של המתלוננת - שלאחר ויכוח סוער בינה לבין העותר היא יצאה מהבית בשעה שתיים לפנות בוקר ורצה לעבר בית האריזה במושב, והעותר יצא אחריה, אחז בידיה בחוזקה והחזירה הביתה - היה מוכח כנכון, הרי שלא בהכרח היה מקום להגדירו כ"אירוע אלימות" ויתכן שניתן היה לראות בו דוקא ביטוי להתנהגות אחראית של העותר כלפי המתלוננת. 11. המשיב התייחס לתלונתה הראשונה של המתלוננת במשטרה כנתון העיקרי המצדיק את החלטתו. בהתאם לכך הוא צירף את אמרות המתלוננת והעותר במשטרה, הנוגעות אליה. תלונתה השניה של המתלוננת במשטרה ותשובת העותר לה, לא צורפו לכתב התשובה של המשיב, כך שלא ניתן להתייחס לפרטיה ולהעריכה. אולם, מהפרטים המופיעים בכתב התשובה של המשיב עולה כי המתלוננת טענה שבהזדמנות מסוימת כשהיא הגיעה לביקור בבית הורי העותר, היא והעותר נפגשו והעותר ביקש ממנה לבטל את תלונתה. המתלוננת לא טענה לאלימות מצד העותר או לאיום או להתנהגות אחרת היכולה לבסס מסקנה בדבר מסוכנות לציבור או לה. והעותר עצמו הכחיש מכל וכל את טענתה. 12. טענתו העיקרית של המשיב, המצדיקה לדידו את סירובו לחדש את רישיון החזקת הנשק של העותר הינה, כי "עדיין לא ניתן לומר שהעותר אינו מהווה סיכון אם יאחז בנשק". ראשית, יש לשים לב לאופן בו ניסח המשיב את עמדתו. המשיב איננו טוען, באופן פוזיטיבי, שהחזקת נשק על ידי העותר מהווה סיכון לציבור, אלא הוא טוען שלא ניתן לומר שהעותר אינו מהווה סכנה לציבור. חשש המוגדר באופן הזה יכל אולי להספיק לסירוב לבקשה ראשונית למתן רישיון להחזקת נשק למי שלא היה בידו כזה, אך אין בו כדי להצדיק ביטול רישיון החזקת נשק המוחזק על ידי בעליו במשך כ 30 שנה. שנית, האירוע המתואר בתלונתה הראשונה של המתלוננת, רחוק מלהצדיק את המסקנה שהחזרת רשיון החזקת הנשק לעותר תסכן את הציבור או את המתלוננת. אדרבא, מהתיאור שמסרה המתלוננת ניתן ללמוד שגם בשעת כעס ועימות סוער, העותר שומר על גבולות התנהגותו והוא איננו נוקט באלימות. הוא איננו תוקף את המתלוננת, גם לא בידיו, לא באגרוף, לא בסטירה ואפילו לא בדחיפה. ובודאי שהוא איננו משתמש או מאיים להשתמש בנשק שהוא מחזיק. על רקע זה, הנחת המשיב שהעותר - שבשעת כעסו לא הפעיל אלימות "בידיים" כלפי מי שהיה אתו בריב, וכמובן שלא השתמש ולא איים להשתמש בנשק שהיה ברשותו - יפעיל נשק בנסיבות דומות אם רישיונו להחזקת נשק יושב לו, משוללת יסוד. 13. בבחינת החשש הנטען על ידי המשיב לסיכון שלום המתלוננת ושלום הציבור, מצד העותר, יש לתהות על קנקנו של האדם בו מדובר ולבחון את האופן בו הוא התנהל עד כה. העותר הוא גבר כבן 48, חקלאי ממושב פארן שעל גבול ירדן, העוסק בשיווק ראשי בקר. הוא מחזיק בנשק מזה קרוב ל 30 שנה, מבלי שאי פעם הופנתה כלפיו טענה בעניין זה. במשך שנים הוא נמנה על צוות הכוננות של המושב בו הוא מתגורר ובמסגרת זו הוא החזיק גם נשק צבאי, וגם בהקשר זה לא באה עליו תלונה כלשהי. ואין רבב פלילי בעברו. על רקע נתונים אלה, טענת המדינה, גם כשהיא נאמרת בחצי פה, כי החזקת נשק על ידו מסכנת את הציבור, רחוקה מלהיות מבוססת והיא עושה לו עוול. 14. באשר לסכנה למתלוננת, המשיב טען בתגובתו לעתירה (בסעיף 3 לחלק הכללי) כי החלטתו היתה סבירה בין היתר נוכח "העובדה העולה מן התיקים, שעדיין מתקיים קשר כלשהו בין המתלוננת לעותר". ראשית, יש לזכור את מסגרת הדברים. הקשר בין העותר למתלוננת היה קצר טווח יחסית והוא הסתכם בכתשעה חודשים בלבד. העותר הוא זה שיזם את סיום הקשר ונראה שהמתלוננת היא שהתקשתה לקבל את הפרידה. כך שהחששות הטבועים במצב ההפוך, אינם מתקיימים כאן. שנית, תלונות המתלוננת הוגשו לפני כשנה, בזמן שהעותר והמתלוננת עוד היו בקשר. מאז, כפי שהעותר הצהיר, אין בין העותר למתלוננת כל קשר ולא באה כל תלונה נוספת מצד המתלוננת נגד העותר. שלישית, מהפרטים הרשומים באמרתה השניה של המתלוננת במשטרה עולה כי המתלוננת מתגוררת בירושלים. ואילו העותר עצמו מתגורר במושב פארן. 15. כאמור, ביטול רישיון החזקת הנשק של העותר בא על רקע צו בית המשפט לענייני משפחה, שניתן במעמד צד אחד, האוסר על העותר להחזיק נשק. זמן מה לאחר מכן, בית המשפט לענייני משפחה ביטל את הצו האמור והדבר הובא לידיעת המשיב. נתון זה הוא בעל משמעות, שכן, החלטות בית המשפט בעניין נשקו של העותר ניתנו במסגרת בקשה לצו הגנה, בה הנושא העיקרי שעל הפרק הוא בטחונו של מבקש הצו - המתלוננת. העובדה שבית המשפט ביטל את הצו - למרות שיש להניח שהוא היה מודע לתלונת המתלוננת נגד העותר - מלמדת על פניה שהשופט שדן בענין סבר שאין בהחזרת הנשק לידי העותר כדי לסכן את המתלוננת או את הציבור. אמנם, החלטת בית המשפט איננה מונעת מהמשיב להחליט בכל זאת שלא לחדש את רישיון החזקת הנשק של העותר, אולם היא מחייבת אותו להתייחס אליה, לשקול את משמעויותיה ולהסביר מדוע למרות החלטת בית המשפט הוא מחליט שיש בהחזרת רישיון החזקת הנשק לעותר כדי לסכן את המתלוננת או את הציבור. ההנמקה המופיעה בהחלטת הממונה בערר, לפיה "הממונה עיין בחומר, שקל את כל השיקולים ואת טענות הצדדים והחליט מה שהחליט", היא כללית ו"נוסחתית" והיא יכולה להתאים לכל ערר שנדחה או שהתקבל. אין בה נימוקים הנוגעים לערר המסוים ואין בה התייחסות עניינית להחלטת בית המשפט לבטל את הצו האוסר על העותר להחזיק נשק, והיא נראית כתשובה שבלונית העלולה ליצור תחושה של זלזול וחוסר התייחסות עניינית. והיא איננה ראויה. 16. לאחר שבית המשפט לענייני משפחה ביטל את הצו האוסר על העותר להחזיק נשק, פנה העותר למשיב בבקשה לקבלת רישיון להחזקת כלי יריה. הבקשה הובאה בפני פקיד הרישוי המוסמך - גב' שוורץ סיגלית - וביום 10.9.13 היא הודיעה לו, כי בתוקף סמכותה על פי סעיף 12(א)(1) לחוק כלי יריה, תש"ט-1949, היא דחתה את בקשתו וכי זכותו להגיש ערר על החלטתה וערר זה יובא לדיון בפני הממונה, אשר יחליט בו כנדרש בסעיף 12(ג1) לחוק. העותר ניצל את זכותו והגיש ערר על החלטתה של גב' שוורץ. והנה, הערר שהגיש העותר הובא בפני לא אחרת מאשר גב' שוורץ עצמה, שהודיעה לו ביום 24.12.13 כי היא שקלה את כל השיקולים והטענות הנוגעים לענין...., והחליטה לדחות את הערר. אמנם, מקריאת "החלטת הממונה בערר", הכתובה בגוף שלישי והמציינת ש"הממונה עיין" ו"הממונה שקל" וכו', לא ניתן לדעת שגב' שוורץ, החתומה על המכתב, היא היא "הממונה". אולם, במהלך הדיון בעתירה, הצהירה ב"כ המשיב כי הגב' סיגלית שוורץ היא זו שקיבלה את ההחלטה בערר שהגיש העותר (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 15). אין צורך לומר כי התנהלות זו פסולה מכל וכל והיא פוגעת קשות בכללי הצדק הטבעי הבסיסיים (ראה דפנה ברק-ארז "משפט מנהלי" כרך א' עמוד 461) ומצדיקה כשלעצמה את ביטול ההחלטה ואת קבלת העתירה. תשומת לב הממונים על הנושא, להתנהלות שהתגלתה כאן, שמא המדובר בדרך פעולה מקובלת, שיש לשרש. 17. סוף דבר, נוכח כל האמור, אני מקבל את העתירה ומורה למשיב לחדש את רישיון החזקת כלי יריה שהיה לעותר קודם החלטת המשיב לבטלו. אני מחייב את המשיב בתשלום הוצאות ושכ"ט העותר בסך של 12,000 ₪, להיום. נשקרישיון נשק