א. מבוא: 1. מעשה בשיק על סך 113,717.57 ש"ח, שנמשך על חשבונו של הנתבע בבנק הבינלאומי הראשון, לפקודת התובעת שזמן פירעונו 31.10.97. השיק, הנושא על פניו, באותיות של קידוש לבנה, את הכיתוב "שיק לבטחון", סורב על ידי הבנק עקב אי כיסוי מספיק והוראת ביטול. שיק זה הוגש על ידי התובעת לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. משהוגשה התנגדות לביצועו - התנגדות אשר נתקבלה על ידי ערכת הערעור - התגלגלה תביעה זו לפתחי. 2. התובעת הינה חברה העוסקת בעבודות הובלה, ובבעלותה, בין היתר, משאיות שונות, לרבות משאית תוצרת פרייטליינר מספר רישוי 15-436-52 (להלן: "המשאית"). משאית זו נפגעה ביום 23.7.97 בתאונת דרכים בה היתה מעורבת והועברה לתיקון במוסך הנקרא בשם "המרכז עוזי רדיאטורים אגזוזים בשרון (1994) בע"מ, או כלשון הצדדים "עוזי" (וכך אכנהו אף אני בהמשך). המשאית היתה מבוטחת בחברת הביטוח כלל, אשר הנתבע שימש כסוכנה. 3. חברת הביטוח כלל, מיאנה לשלם את דמי תיקון המשאית, שכן התובעת לא שילמה לה את פרמיית הביטוח בגין הפוליסה. כפי שיודעים אנו כיום, בדיעבד, בוטלה הפוליסה על-ידי חברת כלל עקב אי תשלום הפרמיות. מכל מקום, בתקופה בה שהתה המשאית בתיקון אצל "עוזי" התנהלו מגעים בין התובעת, באמצעות הנתבע, לחברת כלל, כאשר לצדדים היתה תקווה, כי חברת כלל תשלם את עלות תיקון המשאית. 4. "עוזי" סירב לתקן את המשאית מבלי שיובטח תשלום שכרו מראש. על-כן מסר הנתבע, בשלב מסויים, שיק למר נחשון לוי, מנהל התובעת, על מנת שימסרהו ל"עוזי", כבטחון לתשלום שכרו. "עוזי" מיאן לקבל את השיק, אשר נשא, כאמור, את הכיתוב "שיק לבטחון". על-כן מסרה לו התובעת, בסופו של דבר, שיקים שלה על- מנת לשחרר את המשאית. כך שהשיק נותר בידי התובעת. 5. מנהל התובעת, מר נחשון לוי, הוסיף בשיק, את שם התובעת כשם הנפרע, וכן רשם את הסכום, אשר לטענתו מהווה את עלות התיקון, והגיש את השיק לפרעון, והשאר הלא הוא כתוב במבוא של פסק דיני זה. 6. אציין, כי במקביל לדיון בתביעה זו שבפני, התנהלו שני תיקים, שהדיון בהם אוחד, בבית משפט השלום בנתניה. בתיק אחד נדונה תביעתו של "עוזי" כנגד הנתבעת, בגין אי תשלום דמי תיקון המשאית. בתיק השני נדונה תביעת התובעת דנן כנגד "עוזי" וחברת כלל. חברת כלל נתבעה בגין חבותה כמבטחת על פי פוליסת הביטוח, ואילו "עוזי" בגין תיקון לקוי, השבתת המשאית וירידת ערכה. ב. טענות הצדדים: 7. גרסתה העובדתית של התובעת מופיעה בתצהירו של מנהלה, מר נחשון לוי: "4. דיווחתי לחברת הביטוח באמצעות סוכן הביטוח שלי, הנתבע, על התאונה. 5. במהלך התקופה שהמשאית היתה בתיקון במוסך הייתי בקשר עם הנתבע, והוא הבטיח לי שוב ושוב תשובת חברת הביטוח לתשלום עבור תיקון המשאית. בעל המוסך, עוזי, לא הסכים לשחרר את המשאית בטרם יקבל תשלום עבור התיקון שביצע. 6. מאחר ותשובת חברת הביטוח בוששה להגיע והייתי בקשר רצוף עם הנתבע שהבטיח לי תשובה, ויצר בפני מצג שהענין יוסדר והתשלום יבוצע על ידי חברת הביטוח, הציע, בסוף, הנתבע כי אשלם בעצמי את החשבון, הואיל ועד יום 30.10.97 בטוח שיגיעו תגמולי הביטוח מחברת הביטוח. לתובעת ולי לא היה כסף לפרעון החשבון עבור תיקון המשאית, ולכן שאלתי את הנתבע מה יקרה במידה והבטחתו לא תמומש ותגמולי הביטוח לא יגיעו. אז נתן לי הנתבע, שידע את סכום החשבון עבור תיקון המשאית, שיק אישי שלו כערבות למילוי התחייבויות חברת הביטוח, על מנת שישמש לתשלום, אם חברת הביטוח לא תבצע התשלום, טרם זמן הפירעון שנרשם בו, עבור הוצאות תיקון המשאית. 7. על השיק נרשמו המילים "צ'ק לביטחון", צויין זמן פרעון, והשיק נחתם ע"י הנתבע. סוכם ביני לבין הנתבע כי ארשום בשיק את הסכום שיש לשלם עבור תיקון המשאית, והנתבע שידע את סכום התיקון ביקש כי אנסה לקבל הנחה. לא נכון שהנתבע הורה לי למלא בשיק סכום של 50,000 ש"ח בלבד. 8. ביקשתי למסור לבעל המוסך את שיק הביטחון שמסר לי הנתבע על מנת לשחרר את המשאית, במקום לתת לו שיק של החברה. מנהל המוסך סרב לקבל את השיק ודרש תשלום "במזומן" ולא בהמחאה "לבטחון". לכן הוסכם ביני לבין בעל המוסך כי התשלום יבוצע באמצעות שיקים ב- 6 תשלומים. 9. לאחר שהגיע מועד הפרעון וחברת הביטוח לא שילמה תגמולי הביטוח, מילאתי בשיק את עלות התיקון לפי סכום השיקים שמסרתי למוסך והצגתי את השיק לפרעון." 8. כנגדו, גרסת הנתבע בתצהירו, הינה כדלקמן: "5. כתנאי לשחרור המשאית דרש המוסך בטחונות עד לפרעון התשלום, כיוון שתשובת חברת הביטוח בנוגע לכיסוי הביטוחי התעכבה. מר נחשון לוי פנה אלי בענין זה וביקש לזרז שחרור המשאית. 6. עד לקבלת תשובת חברת הביטוח ובכפוף לה הסכמתי לתת למוסך שתיקן את המשאית הנ"ל צ'ק בטחון שלי עבור המוסך כבטחון וברצוני להדגיש שהצ'ק היה מיועד לא לפרעון אלא לבטחון למוסך בלבד ולא לתובעת. הסיכום הנ"ל עם בעל המוסך הושג טלפונית ממשרדי בשיחה עם בעל המוסך עוזי, כשמר לוי נחשון נוכח לידי. 7. בסיום השיחה הנ"ל מסרתי צ'ק ידנית למר לוי נחשון שהינו בעל מניות של המבוטחת או מנהלה על מנת שיעביר אותו למוסך, לידי עוזי הנ"ל. 8. הואיל שמדובר היה בצ'ק בטחון, אפילו לא טרחתי לרשום את שם המוטב, כי אני סברתי (מאוחר יותר הוסבר לי ע"י בא כוחי שזו טעות) כי שיק שרשום עליו "לביטחון" לא ניתן לפרעון. ... 10א. בסופו של דבר הסכים המוסך לשחרר את המשאית ללא מימוש הצ'ק. המשאית שוחררה והצ'ק צריך היה להיות מוחזר לי. 10ב. מבירור שערכתי עם עוזי הנ"ל התברר לי כי נחשון ביקש למסור לעוזי השיק הנ"ל אולם עוזי חזר בו מהסכמתו לקבל הצ'ק, כי סבר כמוני שהשיק אינו לפרעון אלא שיק ביטחון בלבד, ודרש תשלום עבור השחרור של המשאית כתנאי לשחרור." על-כן טוען הנתבע: "למיטב הבנתי מדובר במעשה מרמה וזיוף הואיל שהצ'ק היה מיועד למוסך כבטחון עד לשחרור המשאית, ומר נחשון לוי לא היה רשאי לרשום את שם התובעת כמוטבת בצ'ק ועשה זאת שלא כדין." (סעיף 12 לתצהירו) ג. מסירת השיק: 9. גרסתה של התובעת, באשר לסיבת מתן השיק, מפורטת, כאמור, בסעיף 6 לתצהירו של מר נחשון לוי, אשר צוטט לעיל. על פי גרסה זו, התחייב הנתבע לערוב לתשלום דמי תיקון המשאית על-ידי חברת הביטוח. התובעת לא פירטה מדוע זה הסכים הנתבע לערוב לחברת הביטוח, והאם חל עליו חיוב כלשהוא לנהוג כך, מכל סיבה שהיא. התובעת אף מציינת, מפורשות, כי השיק ניתן לה, כדברי מנהלה: "אז נתן לי הנתבע ... שיק אישי שלו..." (סעיף 6 הנ"ל). 10. אציין, כי גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע. זה מודה כי מסר את השיק למר לוי - אולם רק לצורך מסירתו ל"עוזי". ומכאן שמעמדו של מר לוי היה מעמד של שלוח בכל הנוגע לשיק זה. גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסאותיו המוקדמות של מר נחשון לוי. כך למשל, מסר מר לוי תצהיר (נ/1), שנערך ביום 25.9.97, אשר נמסר במסגרת המ' 2414/97 בבית משפט השלום בנתניה, עת ביקש לחייב את "עוזי", למסור לו את המשאית. בתצהיר זה מעיד מר לוי, כי המבטחת של המשאית ממאנת לשלם את דמי הביטוח ובעקבות כך מסרבת "עוזי" לאפשר את שחרור המשאית, ומוסיף מר לוי ומעיד בתצהיר זה: "החזקת המשאית אצל הנתבעת, גורמת נזקים כבדים והפסד רווחים יום יומי והמוערכים בסך של 2,000 ש"ח ליום. לא היתה למשיבה ואין לה שום זכות חוקית או עילה למנוע הוצאת המשאית ומסירתה למבקשת, וכי נהוג למסור למוסך המתקן שיק לבטחון שזמן פרעונו לחודשיים לפחות עד קבלת הכספים מהביטוח. ולמרות שהמבקשת מסרה למשיבה שיק לבטחון מטעם סוכן הביטוח, להבטחת שכרה, בקשה המשיבה מהמבקשת תשלום מזומן בגין תיקון המשאית וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים לפני שהוכנסה המשאית לתיקון אצלה." (סעיף 5 לנ/1 - הדגשה שלי - ב.א.). הדברים מעידים על עצמם: השיק נמסר על-ידי הנתבע למשיבה - הלא היא "עוזי" וגם זאת רק לביטחון - כאשר השיק נועד להבטחת התשלום ל"עוזי". בעדותו בבית משפט השלום בנתניה, מוצג נ/2, מעיד מר לוי: "הלכתי למוסך במטרה לתת את השיק לעוזי, עוזי לא רצה לקחת את השיק". (עמ' 57 שורה 13). ואילו בתצהיר תשובותיו לשאלון (נ/3), מופיעה גרסה דומה, בפסקה טו: "נכון שבעל המוסך סרב לשחרר את המשאית כל עוד לא יובטח תשלום התיקון, ולכן נתן חיים אברהם את הצ'ק כערבות לכך שהמבטחת תשלם למוסך או לתובעת את מחיר התיקון. המשאית שוחררה רק אחרי שחיים אברהם נתן את הצ'ק, ואלמלא נתן אותו, לא היתה התובעת משחררת את המשאית עד שהמבטחת היתה משלמת את תגמולי הביטוח." גם בעדותו בעל-פה, הודה מר לוי: "חיים נתן לי השיק כדי לשחרר את המשאית. חשבתי שאם אלך לעוזי, וזה יקבל השיק, המשאית תשוחרר, אבל עוזי לא רצה." (עמ' 20 שורות 10-9). 11. לא הארכתי בפירוט הגרסאות שלעיל, אלא על מנת להראות כי למעשה גרסתו של מר לוי, המופיעה בתצהירו, אינה אלא גרסה מן העת האחרונה, אשר אינה עולה בקנה אחד עם גרסאותיו הקודמות - גרסאות המאששות למעשה את גרסתו של הנתבע, עד כדי אימותה. מאידך, העיד הנתבע מפורשות לגבי מטרת מסירת השיק, לפיה הוסמך מר לוי למלא את שמו של "עוזי" כנפרע בלבד, כאשר השיק נועד ל"עוזי" לביטחון בלבד (ר' עדותו בעמ' 20). הנתבע חזר במהלך עדותו, מספר פעמים, בצורה נחרצת על כך, שמסר השיק למר לוי אך ורק על מנת שימסרהו ל"עוזי". עדותו של הנתבע היתה אחידה, ברורה וחד משמעית. הנתבע נשמע באזני כמי שניסה לעזור לחבר או ללקוח במצוקה. אין ספק, כי מצוקתם של התובעת ומנהלה, מר לוי, היו אמיתיות, גם אם הסיבה בעטיה נקלעו למצוקה זו היתה נעוצה בהתנהגותם (ר' פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה). וכך העיד הנתבע: "ת. נתתי את זה כעזרה חברית למר נחשון על מנת שימשיך לעבוד עם המשאית, ובלי כל קשר האמנתי כי בנסיבות הקיימות חשבתי שאוכל לעזור לנחשון לקבל פיצוי מחברת הביטוח. התקיימה ישיבה במשרדי בנוכחות מנהל סניף חיפה מר שלמה גרינברג, מבקרת החברה. הישיבה היתה לאחר מתן השיק." (עמ' 16 שורות 13-10). יתכן, כי הנתבע היה נמהר במקצת בחושו לעזור לתובעת, חרף העובדה שלא חב לה כל חוב כספי, פרט לחוב מוסרי, כסוכן או חבר. אולם, אין בכך כדי לגרוע מאמינותו באשר לטענה, כי ביקש למסור את השיק אך ורק ל"עוזי", על מנת שישמש כפיקדון לביטחון בידי זה האחרון - למען שחרר המשאית, כאשר: "הוא (השיק - ב.א.) יעזור לנחשון להוציא בינתיים את המשאית כדי שהבן אדם יתחיל לעבוד בינתיים ולהתקדם." (עמ' 16 שורות 20-19). 12. כנגד גרסת הנתבע, נשמעו באזני גרסאותיו השונות של מר נחשון לוי, יותר כהגיגים, אשר השתנו בהתאם לנסיבות, מאשר מסירת גרסה אחת ברורה. כפי שפורט בפסקה 10 לעיל, מסר מר לוי מספר גרסאות, כאשר הקו המנחה בכולן הוא, כי השיק נמסר לו לשם מסירתו ל"עוזי", כבטחון לזה האחרון. בנסיבות אלה, לא האמנתי לגרסתו האחרונה, אשר נזכרה לראשונה בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית, ולפיה נמסר לו השיק לשם פרעון התשלום ולא ל"עוזי". גרסה זו אינה אמת, ויש בהעלאתה משום נשיכתה של היד אותה הושיט הנתבע למר לוי למען סייע לו בעת מצוקה. 13. לא נותר לי אלא לקבוע, במידה רבה מאוד של וודאות, כי השיק ניתן על-ידי הנתבע למר לוי לצורך מסירתו ל"עוזי" כשיק שישמש לביטחון עבור "עוזי". ד. מעמדה של התובעת כמחזיקה בשיק: 14. באת כח התובעת מכבירה מילים באשר למעמדה של התובעת בשיק, ומשכללת מעמד זה עד כדי היותו מעמד כשל אוחזת כשורה. נעלמה, כפי הנראה, מעיניה של התובעת ההלכה, כי נוטל השיק הראשון לא יהא אוחז כשורה בשיק. שכן קיומה של אחיזה כשורה דרש קיומו של סיחור, כמאמרו של בית המשפט העליון בע"א 364/83, מזרחי נ. יעקבי, פד"י מ"א (3)402. כן, משרשם נחשון לוי את שמה של התובעת כנפרעת, שלל ממנה, מיניה וביה, את המעמד הנכבד של אוחזת כשורה - מעמד אשר מקנה לה מעמד עדיף מכח החזקות השונות העומדות לה והפזורות על פני פקודת השטרות. 15. לנוכח קביעותיי העובדתיות בפרק הקודם, שואל אנוכי, האם ניתן לכנות את התובעת כ"אוחזת" על פי הוראות פקודת השטרות, שכן עצם העובדה כי הינה מחזיקה פיזית בשיק, עדיין אין בה, לנוכח העובדות שהוכחו בפני, כדי לעשותה ברת זכות אחיזה בשיק, מן הבחינה הקניינית. 16. כידוע, סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות קובע: "מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר." משקבעתי, כאמור, כי התובעת אינה אוחזת כשורה - הרי ממילא רשאי הנתבע להוכיח כי המסירה היתה למטרה מיוחדת בלבד, ולא לשם העברת זכות הקניין לתובעת. אך בכך לא די. למעשה, מלמדות העובדות כי, מעמדה של התובעת ביחס לשיק, אף נחות יותר. שכן, משקבלתי את טענתו של הנתבע, הרי כל ששימשה התובעת, או ליתר דיוק, מנהלה, מר נחשון לוי, לא היה אלא כשלוחו של הנתבע לשם מסירת השיק ל"עוזי". 17. כידוע, "מסירה", כמשמעה בסעיף 1 לפקודת השטרות, נוצרת רק בהתקיים שני יסודות מצטברים, פיזי ונפשי. כדברי בית המשפט העליון בע"א 665/83, בנק לאומי לישראל בע"מ נ. בן עליזה, פד"י לח' (4) 281, 285: "לשון אחר, דרושה מסירה פיסית בתוספת כוונה להעביר לנפרע את הקניין בשטר, "על-מנת שבד בבד עם קנינו במסמך יקום גם החיוב הנובע מן המסמך". אם, למשל, מולא השטר ונחתם כדין תוך כוונה למסרו לידי מי שצוין בו כנפרע או כנסב, אך העברה פיסית (ישירה או קונסטרוקטיבית) טרם בוצעה, אין התקשרות בת-פועל: ע"א 120/59 [4] בעמ' 1047 ("אין ההתקשרות... שלמה כל עוד לא נמסר המסמך לנפרע בכוונה להשלים בכל את העיסקה ולהפוך את הנפרע למי שזכאי לגבות את הכסף..."). הוא הדין אם פיסית נמסר המסמך, אך ללא תוספת הכוונה הנדרשת לעשות את ההתקשרות "בת פועל"." על דרישת היסוד הנפשי אומר השופט המנוח זוסמן, בספרו, דיני שטרות, מהד' 6, (הדפסה שניה), בהוצאת אמינון, תשמ"ג-1983, בעמ' 103, כי היסוד הנפשי, האובייקטיבי, הוא שהמסמך נמסר למטרה מסוימת, היינו ליתן באמצעות המסירה תוקף לחבות המוסר. 18. יש אף לזכור, כי המגמה שהתפתחה בפסיקה בשנים האחרונות, נטתה להעביר את נקודת הכובד בדיני השטרות מתחום דיני הקניין והמסמכים הסחירים לתחום דיני החוזים והחיובים, תוך השמת הדגש יותר על כוונת הצדדים וציפיותיהם. ראה למשל, בספרו של לרנר, דיני שטרות, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשנ"ט-1999, בעמ' 102. וכך פסק אף בית המשפט העליון ברע"א 2443/98 ליברמן נ. בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תקדין עליון, כרך 99 (2) בעמ' 425: "אך מעבר לכך: השטר אינו עומד בבדידותו. היחסים השיטריים פועלים במסגרת הנורמטיבית הכללית של המשפט. הדין הכללי, החל על התנהגותו של כל אדם, חל גם על התנהגותו של הזכאי או החייב על פי שטר. על כן יחולו דיני הקניין על הקניין בשטר. לענייננו, יחולו דיני הנזיקין על הצדדים לשטר. כך, למשל, דיני הגזל ועיכוב הנכס שלא כדין שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (סעיפים 49 ו-52 לפקודת הנזיקין) חלים לעניין גזל ועיכוב שלא כדין של השטר." ואילו ברע"א NORDLAND PAPIER AG 6250/98 נ. מפעלי ייצור והוצאה, פד"י נג (2) 274: "אמת, השטר הוא בעל אופי משולש. הוא חיוב, הוא חפץ, הוא מסמך סחיר (ראו ברק, שם, עמ' 23). כחיוב, חלים על השטר דיני החיובים. אלה קובעים, בין השאר, את הכשרות ליצירתו של חיוב שיטרי (סעיף 21(ב) לפקודת השטרות); אלה שולטים על הפגמים ביצירתו (טעות, הטעיה, עושק); אלה קובעים את הפרתו; אלה קובעים את פקיעתו. קשר זה בין החיוב השיטרי לדיני החוזים אינו פוגם באופי החפצי או הסחיר של השטר. קשר זה אך מבטא את מורכבותו של השטר." (סעיף 11 לפסק הדין). ומוסיף בית המשפט העליון וקובע, בניגוד לדעה הקודמת, אשר שררה בפסיקה המוכרת של טרום שנות ה- 90, אשר הובאה על ידי באת כח התובעת בסיכומיה, כי אכן השטר יוצר חיוב משלו ומקים עילה משל עצמו "אך הוא גם מהווה עסקה מסחרית אחת עם עסקת היסוד, שגם היא יוצרת חיוב משלה בעילה משלה". (פסקה 13 לפסק הדין). 19. ומן הכלל אל הפרט: כפי שהראיתי לעיל, השיק נמסר לידיו של מר נחשון לוי, על מנת שימסרהו ל"עוזי". המסירה הפיזית לידיו של נחשון לוי לא לוותה ביסוד הנפשי הנדרש, לפיו המסירה לידיו נעשית במגמה לעשותו לבעל הזכות הקניינית בשיק. נהפוך הוא - כוונתו של הנתבע במסירה היתה, כי נחשון ייטול השיק כשלוח בלבד - על מנת שיביאו פיזית וימסרהו ל"עוזי". ומכאן שהיסוד הנפשי, אשר נלווה למסירה הפיזית, כוון למסירה ל"עוזי". לו משלים היה נחשון את התהליך ומוסר את השיק לידיו של "עוזי", היה מושלם אף היסוד הנפשי במסירה, אך האוחז היה הפעם "עוזי". אמנם, "עוזי" רשאי להסב לאחר מכן את השיק לאחרים, לרבות לתובעת, אך אין בסירובו לקבל את השיק, כדי להקנות זכויות לנחשון, או לתובעת, מעבר לזכויותיהם המקוריות בשיק. 20. משהוכח כי תפקידו של מר נחשון לוי היה כשל שלוח גרידא, הרי אף הוא לא הוסמך למלא בשיק אלא את שמה של "עוזי", כשם הנפרע, ולמסור את השיק ל"עוזי". משמיאן "עוזי" לקבל את השיק לידיו, היה על מר לוי להשיב את השיק לנתבע. משלא נהג כך, הרי הוא ביצע מעשה גזל, בנטלו לרשותו, או לרשות התובעת את אשר לא אמור היה להימסר להם. על פי העובדות שנקבעו על-ידי לעיל, לא היה בכוונתו של הנתבע כלל למלא את מקומה של חברת הביטוח ביחס לתובעת, ולשלם לה את נזקיה בגין התאונה שאירעה למשאית. 21. אף איני מקבל את טענת התובעת, כאילו משנמסר השיק לידי נחשון לוי, כאשר שם הנפרע ריק - עומדת לה הרשות להשלים את הפרטים החסרים, על-פי הוראת סעיף 19(א) לפקודה. הוראתו של סעיף זה הוחלה על מחזיק בשיק, ולא על גזלן. מר נחשון לוי שימש כשלוח לצורך מסירת השיק ל"עוזי" ותו לא - והוסמך להשלים את שמו של "עוזי" בשיק. משנטל את השיק לעצמו, ורשם את שמה של התובעת, הרי כמוהו כאותו גנב, אשר נטל שיק ריק ללא שם הנפרע, ורשם את שמו, או שם חברו, כנפרע. ואכן בע"א 2688/91, רפפורט נ. רוט, תקדין-עליון 95(1) 543, אשר צורף על ידי ב"כ הנתבע לסיכומיו, עמד כב' השופט אור על סוגיה זו, בהסתמכו על האמור בספרו של זוסמן (ר' לעיל) בעמ' 169: "על פי סעיף 19(ב) לפקודה, אין חותם המסמך הלא-שלם חייב, בהתאם לרשות לכאורה האמורה בסעיף הנ"ל, אלא אם הושלם המסמך 'בדיוק לפי ההרשאה שניתנה'. מכאן, שגם אם ניתנה ההרשאה, אבל החייב מוכיח שהשטר לא הושלם בדיוק על פיה, החייב פטור. התוצאה היא שפלוני שהורשה להשלים שטר ולכתוב בתורף '100 לירות' והוא כתב '200 לירות', אינו זכאי לגבות 200 לירות, כי לכך לא הורשה, אך הוא גם אינו זכאי לגבות 100 לירות, כי סכום זה לא רשום במסמך, והשלמה שלא נעשתה בדיוק לפי ההרשאה, אינה מחייבת וכמוה כלא נעשתה" (שם, בעמוד 169 - ההדגשה במקור)." על-כן, לא זכאית היתה הנתבעת להוסיף את שמה, כשם הנפרע בשיק. 22. עוד אציין לעניין זה, כי מסופק אנוכי אף אם הסכום שמולא, הינו הסכום הנכון. נראה, כי למר נחשון תאבון בריא, אשר קשה להשביעו, שאלמלא כן, לא אדע הכיצד ההין למלא בשיק את סכום עלות התיקון במלואו, כולל מע"מ, כולל דמי השתתפות עצמית שאמור היה לשלם לחברת הביטוח, ואף התעלם מסכום הפרמיות שלא שילם לחברת הביטוח. יוצא, כי במלאו את הסך הנקוב בשיק, מעשיר מר לוי את חברתו ומביאה למצב טוב בהרבה מן המצב בו אמורה היתה להיות, לו שילמה לה חברת הביטוח את דמי הביטוח. 23. נכון אמנם, כי לו הסכים "עוזי" לקבל את השיק, והיה תובע את הנתבע לפרעו - היה הנתבע מוצא עצמו במצב שונה. אולם איני מקבל את טענת באת-כח התובעת, כי יש להתייחס אל השיק כאילו הוסב על-ידי "עוזי" לתובעת. בפועל, השיק לא נתקבל כלל על-ידי "עוזי" וממילא לא הוסב לתובעת. על-כן, איני מקבל את הקונסטרוקציה המשפטית, עליה משתיתה התובעת אדני טענותיה לעניין זה. ו. לסיום: 24. די באמור כדי להביאני לכלל דחיית התביעה. נתתי דעתי לטענת התובעת, כי אי הבאתו של מר עוזי לעדות מטעם הנתבע, אמורה להיות לו לרועץ, ויש בה כדי להקים את החזקה, כי לו הובא לעדות, היתה עדותו פועלת לרעת עניינו של הנתבע. עם זאת, הושתתו קביעותיי העובדתיות על עדותו של הנתבע ועל עדויותיו של מנהל התובעת, מר נחשון לוי בהזדמנויות אחרות בנוסף להתרשמות מן העדים. בראיות אלה שהובאו בפני היה כדי לשכנעני, הרבה מעבר לרמת השכנוע הנדרשת במשפט אזרחי, כי גרסתו של הנתבע הינה הגרסה הנכונה, אף ללא עדותו של עוזי הנ"ל. נתתי דעתי, לעניין זה, אף לעובדה, כי התובעת לא טרחה לזמן את מר עוזי כעד מטעמה, חרף העובדה כי מר עוזי היה עד זמין לשני הצדדים באופן זהה. 25. לא מצאתי בראיות הקלושות שהביא הנתבע, המייחסות לתובעת מעשה מרמה כלפי חברת ביטוח, כל ראיה של ממש לשיטה אותה נוקט מר נחשון לוי ביחס למבטחים, או ראייה לחוסר אמינותו. 26. על-כן, קובע אנוכי, לסיום, כי התובעת אינה זכאית לאחוז בשיק נשוא התביעה, וכי במילוי פרטיו החסרים והגשתו לגבייה, ביצעה מעשה גזל כלפי הנתבע. לפיכך הנני דוחה את התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבע, לרבות שכ"ט פרקליטו בסכום כולל של 20,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק. מוסךשיקים