שיק שהוסב לטובת בנק בעסקת ניכיון, ולאחר מכן בוטל על ידי מושך השיק. האם הבנק זכאי לתשלום תמורתו? מהן ההגנות העומדות לרשות מושך השיק? אלה השאלות בהן נעסוק. העובדות בקצרה התובע הגיש לביצוע שיק ע"ס 49,500 ₪, שנמשך על בנק דיסקונט סניף נתניה, ומועד פרעונו 23.04.02 (להלן : "השיק" מוצג ). השיק נמשך על ידי הנתבעת חב' ארגו פיתוח וייצור בע"מ (להלן : "הנתבעת" ו"ארגו"), והוסב לטובת התובע בעסקת ניכיון, על ידי מר נתן רוזנשטוק, שניהל חשבון אצל התובע (להלן: "מר רוזנשטוק"). ניכיון השיק בוצע ביום 6.12.01 כשזמן פרעונו, כאמור לעיל, כ- 4 חודשים לאחר מכן. השיק חולל מאחר שניתנה לגביו הוראת ביטול ע"י הנתבעת, לפני מועד פרעונו.. טענות התובע טוען התובע, כי הוא אוחז כשורה בשיק. השיק סוחר אליו במהלך העבודה הרגיל, לאחר שהנתבעת עצמה מחקה קודם לכן את מגבלת הסחרות וחתמה בצד המחיקה. לדברי התובע, מר רוזנשטוק היה רשאי לבצע ניכיון של השיק, מאחר שלא הייתה כל מגבלת סחרות, ועל השיק עצמו לא הוספה כל התניה. עוד טוען התובע, כי לא הייתה לו סיבה להניח שהשיק לא יפרע, ולא היתה לו יכולת לדעת מהי עסקת היסוד, אשר בגינה ניתן השיק לרוזנשטוק ע"י הנתבעת, ואם העסקה צלחה או כשלה. כראיה לכך, מצביע התובע על העובדה ששיק קודם על סך זהה, שמועד פרעונו אף הוא 24.3.02 נוכה ביום 6.12.01, הוצג לפרעון ותמורתו שולמה ע"י הנתבעת. לבסוף טוען התובע, כי לא הייתה לו שום אינדיקציה על קשיים בהם היה שרוי, כביכול, מר רוזנשטוק, ולא היה ידוע לו דבר על מערכת היחסים המיוחדת, ששררה בין הצדדים הקרובים לשטר. לסיכום טוען התובע, כי קיבל את השיק בתום לב, כאשר הוא תקין על פניו ונתן בעדו ערך. לפיכך, הוא אוחז בשיק כשורה וזכאי לתשלום תמורתו מאת הנתבעת. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת, כי אין היא חייבת בתשלום סכום השיק, בשל הסיבות הבאות: מסירה על תנאי וכשלון תמורה מלא - השקים נמסרו למר רוזנשטוק על תנאי, כנגד עסקת ייזום והקמת מפעל בגרמניה, שלא יצאה לפועל. משנכשלה העסקה, אין הנתבעת חייבת בתשלום השיק, ואף היתה רשאית לבטלו. חוסר תום לב - התובע ידע, כי חשבונו של רוזנשטוק מצוי בקשיים ונע בין "חשבון מוגבל" ל"חשבון בפיקוח". התובע אף ידע, או היה עליו לדעת, כי מצבה הפיננסי של הנתבעת רעוע, ולכן היה עליו להימנע מביצוע עסקת ניכיון בשיק, שתמורתו לא תשולם. ביטול בהסכמה - לדברי הנתבעת, ביטול השיק בהסכמת רוזנשטוק, עוד לפני הגיע מועד פרעונו, עקב כשלון עסקת היסוד. עובדה זו, המצטרפת לכך ששיק אחר של הנתבעת, אשר ז.פ. היה 3.4.02 הוחזר מסיבת נל"מ, היתה צריכה לשמש נורת אזהרה לתובע, בדבר העדר יכולת פרעון של הנתבעת. טענות נוספות שנטענו ע"י הנתבעת, כגון הטענה כי רוזנשטוק חרג מההרשאה שניתנה לו, או הטענה, כי למרות שנמחקה את מגבלת הסחרות על גבי השיק המגבלה בעינה עומדת, לאור הנוסח המודפס של השיק בו נכתב "שלמו ל" - נזנחו בסיכומי ב"כ הנתבעת, ולכן אין מקום להתייחס אליהן עוד. הדיון המשפטי נטל ההוכחה מן המפורסמות היא, שמסירה על תנאי היא מסירה שכוונתה להקים חבות שטרית עתידית, המותנית בתנאי חיצוני מוקדם, כך שאם התנאי מתקיים - החבות השטרית קמה ואם לאו - היא פוקעת ועוברת מן העולם. הלכה היא, כי הנטל להוכיח שמסירתו של שיק היתה מותנית בתנאי, שלא התקיים, מוטל על מושך השיק. כל זאת, לאור חזקת המסירה כדין, הקבועה בסעיף 20(ג) לפקודת השטרות, חזקת התמורה הקבועה בסעיף 29(א) לפקודה, וחזקת האחיזה כשורה, הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודה. מסירה על תנאי גרסתה של הנתבעת נשענת על הסכם, שנעשה בינה לבין מר רוזנשטוק (ת/1), ועל תצהירו של מנהלה, מר משה הראל. בהסכם נכתב, כי "חברת ארגו פתוח וייצור בע"מ לא תשא בעלות או מחויבות לתשלומים או הוצאות כלשהם קודם לקבלת סיוע בפועל...היה אם יתבצע תשלום אזי יחשב כהלוואה ע"ח עמלות..." (סעיף 6). הנתבעת גורסת, כי הוסכם שזכותו של מר רוזנשטוק לעשות שימוש בשיקים תקום רק אם יתקבל הסיוע בפועל, אולם התנאי האמור כלל לא התקיים, ולכן אין היא חבה בתשלום סכומם של השיקים, ואף הייתה זכאית להורות על ביטולם. אינני יכולה לקבל את גרסתה של הנתבעת, כי השיקים נמסרו למר רוזנשטוק על תנאי, וזאת בהעדר התניה כלשהי על גבי השיק או אינדיקציה אחרת, למעט עדותו של מנהל הנתבעת עצמו. ההסכם ת/1, עליו נסמך מנהל הנתבעת בעדותו, הוא הסכם הנושא תאריך 1.6.2001. לא נזכרים בו שיקים ספציפיים, ולא ניתן לקשור בינו לבין השיק נושא התביעה. ניתן היה לצפות, כי בעסקה על תנאי מסוג זה, ידאג מנהל הנתבעת כי יצוינו בהסכם שיקים ספציפיים, שנמסרו לרוזנשטוק על תנאי. כמו כן, ניתן היה לצפות, כי יצוין ע"ג השיקים עצמם, כי הם ניתנים למר רוזנשטוק לבטחון בלבד, ואינם ניתנים להעברה. לחילופי חילופין, ניתן היה לצפות, כי מנהל הנתבעת ידאג לקבל מרוזנשטוק אישור בכתב, כי השימוש בשיקים יעשה לאחר הצלחת פעילות הייזום בגרמניה. כאמור, כל האמור לעיל לא בוצע ע"י הנתבעת. ההיפך הוא הנכון, הנתבעת מחקה ביוזמתה את מגבלת הסחרות, שהודפסה מלכתחילה ע"ג השיק, ובכך למעשה הצהירה כלפי כולי עלמא, כי השיק עביר וטהיר מבחינתה. ב"כ הנתבעת לא מצא לנכון להתמודד עם כשלים שנתגלו בגרסת עדי ההגנה בנוגע לשאלה - מתי היה מר רוזנשטוק אמור לספק את הייעוץ והתמיכה בהקמת המפעל בגרמניה. מר רוזנשטוק העיד תחילה, כי מדובר בתקופה של שישה חודשים מיום קבלת השיק (עמ' 4 שורה 5 ), ולאחר מכן העיד, כי מדובר בתקופה של חצי שנה לאחר ההתקשרות (שורה 19 ). מנהל הנתבעת מר הראל העיד, כי העסקה בוטלה על ידו לאחר שהבין כי רוזנשטוק לא יעמוד בהסכם. מר הראל הציג הודעת ביטול בכתב של השיק, אך לא הציג הודעה בדבר ביטול ההסכם כולו. ניתן היה לצפות, כי לאחר שהעסקה נכשלה באופן טוטאלי, כמתואר על ידי מר הראל, היה הוא שולח מכתב ביטול לרוזנשטוק, ולא מסתפק רק במתן הוראת ביטול לשיק. ב"כ הנתבעת דבק בסיכומיו בטענה הסתמית, כי מדובר בתנאי שלא התקיים, ולכן היתה הנתבעת זכאית לבטל את השיקים, שנמסרו על תנאי. אני סבורה, כי מדובר בגרסה בעלמא ולכן אין בידי לקבלה. לפיכך, אינני מקבלת את הטענה, כי השיקים (ובמיוחד השיק נושא התביעה) נמסרו לרוזנשטוק על תנאי, או את הטענה שהנתבעת הייתה רשאית להורות על ביטולם. בכך שונה המקרה שבפני מעובדותיו של פסק דין אחר (רע"א 6553/97 חגאי נ' עבודי בע"מ, פ"ד נב(2) 345), שם נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן, כי הופר תנאי במסירה, שהותנה בין הצדדים בכתב ומראש (בע' 354), ולכן גם המסקנה המתחייבת שונה. מודעות התובע לסכנה הטמונה בעסקת ניכיון ב"כ הנתבעת טוען, כי מחיקת המילים "למוטב בלבד", המהווה ביטול הגבלת הסחרות בשיקים, חייבה את התובע לנהוג משנה זהירות, שמא הוא מניח את כספו על קרן הצבי בעסקת הניכיון. כאשר נשאל מנהל הנתבעת, מדוע מחק את המילים "למוטב בלבד לא עביר לא סחיר" השיב, כי עשה כן מכיוון ש"כולם ביקשו את השינוי הזה" (ע' 27 ש' 5). טענתו של מר הראל מעוררת תמיהה ואינה אמינה עלי, לאור העובדה שמדובר בחברה, שדאגה להדפיס מלכתחילה את השיקים שלה עם המילים "למוטב בלבד, לא עביר לא סחיר". אין ספק בעיני, כי מנהל הנתבעת ידע היטב, כפי שיודע כל אדם מן הישוב, כי מתן שיקים שנמחקו מהם המילים "למוטב בלבד, לא עביר לא סחיר", כמוה כמתן כסף, שניתן להעבירו מיד ליד. כל טענה אחרת, עומדת בניגוד להגיון ולאורחות חיי המסחר המקובלים במקומותינו. ודוק: אין בפני מצב של הוראות סותרות בדפוס או בכתב יד, כפי שאירע בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(4) 498. הנשיא שמגר קבע שם (בע' 513-514), כי אם מדובר בשטר המכיל הוראות סותרות - יש להתחקות אחר ההוראה הקולעת ביותר לאומד דעת הצדדים. כך, למשל, אם הוראה אחת בכתב-יד והוראה אחרת מודפסת, ההנחה היא, כי ההוראה בכתב-יד גוברת. במקרה קיצוני, בו שתי ההוראות הנוגדות מודפסות, הרי שיש לנסות ולהתחקות אחר אומד דעת הצדדים לשטר. בענייננו, הגבלת הסחרות והעבירות בוטלה על ידי הנתבעת עצמה. חברת ארגו אינה חברה חדשה, וניתן להניח כי עשתה שימוש בשיקים מסוג זה והיתה מודעת היטב למשמעות הביטול האמור. לשם הזהירות בלבד אציין, שגם אם אבקש ללכת בדרך שהתווה מנהל הנתבעת בעדותו, ואקבל את טענתו כי היה תמים ו"כולם ביקשו זאת", אין לזקוף תמימות זו לחובתו של התובע, אשר קיבל לידיו שיקים תקינים על פניהם. הלכה פסוקה היא, שתיקון על גבי שיק, אשר לצידו מופיעה חתימתו של המושך, הוא בבחינת נוהג שקנה לו שביתה בבנקאות ובחיי המסחר, עד שאין בתיקון כזה המופיע על גבי השיק כדי לפגום בתקינותו (ראה, ע"א 217/87 מרכז פרץ לרשתות בע"מ נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד מג(4) 613 616). אמנם, ב"כ הנתבעת סבור, כי המחיקה של הגבלת הסחרות פוגמת בשלמותם של השקים, עד כדי פגיעה בעבירותם ובטהירותם, אך הדבר עומד בניגוד לנוהג הסוחרים המקובל במקומותינו ובניגוד להלכה הפסוקה. סבורה אני, כי אין די באמירתו של ב"כ הנתבעת, בדבר משנה הזהירות שהיה על התובע לנהוג, לנוכח מחיקת המילים "למוטב בלבד", כדי להצביע על כך שהתובע ידע או היה עליו לדעת, כי טמון סיכון כלשהו בעסקת הניכיון, עד כדי כך שהנתבעת לא תוכל לפרוע את השיק. אחיזה כשורה - חוסר תום לב מצד התובע. ב"כ התובע טוענת, כי מעמדו של התובע הוא של אוחז כשורה. אוחז כשורה מוגדר בסעיף 28(א) לפקודה כך: "אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה: (1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל; (2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה". סעיף 29(א) לפקודה קובע: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה צד לו בעד ערך". ב"כ התובע טוענת, כי לזכות התובע קמה חזקת אחיזה כשורה, לאור העובדה שבעת שקיבל את השיקים בעסקת ניכיון מאת רוזנשטוק, היו השיקים תקינים על פניהם ולא היה ידוע לתובע, כי מדובר בעסקה עתידית על תנאי או בעסקה שלא יצאה אל הפועל. לדברי ב"כ התובע, במועד שבו השקים הוסבו לתובע, ההסכם עם רוזנשטוק לא בוטל ע"י הנתבעת והיה שריר וקיים, ולא היה ידוע למנהל הסניף כל נימוק שהיה בו כדי למנוע את עסקת הניכיון עם רוזנשטוק. מעיון בדפי החשבון עולה, כי רוזנשטוק נהג לבצע ניכיון שיקים אצל התובע מעת לעת, כך שלא היה מדובר בפעילות יוצאת דופן מבחינתו או מבחינת התובע . מנהל הסניף מר רדליך העיד, כי בחודש דצמבר 2001 או בסמוך לכך, לא היתה לתובע שום אינדיקציה לקשיים בהם היה נתון רוזנשטוק, או לקשייה של הנתבעת, מאחר ששיק נוסף שבוצע לגביו ניכיון יחד עם השיק נושא התביעה, נפרע כסדרו. גם רוזנשטוק עצמו העיד, "אני לא הייתי בקשיים כספיים" (ע' 5 ש' 6). בנסיבות אלה, מקובלת עלי הטענה, כי מדובר היה במהלך רגיל של פעילות, אשר במסגרתו איפשר התובע לרוזנשטוק לבצע עסקאות ניכיון שונות, ואין בו כדי לשלול את תום לבו של התובע. לפיכך, אין בטענות שהעלה ב"כ הנתבעת כדי לפגום בטענת תום הלב, שנטענה על ידי התובע. מתן ערך בעסקת ניכיון "דוגמא קלאסית של 'ערך' במישור הבנקאי היא תשלום במזומן בעד השטר או זיכוי חשבון הלקוח ואפשרות למשיכה מיידית של סכום השיק" (ש' לרנר "שטר ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות", משפטים, כרך יז(1) 71, 72). העסקה דנן היא עסקה של ניכיון שיקים, בה מוכר הלקוח לבנק שיק, שהוא מחזיק כנפרע או כנסב, והבנק הרוכש משלם למוכר את הסכום הנקוב בשיק, בניכוי מראש של ריבית בשיעור מוסכם. בעסקה של ניכיון שטרות, מסב הנפרע את השטר לרוכש, וכמסב החתום על השטר הוא מתחייב בכל מקרה לפורעו לאוחז. מתן תמורה בעת הפקדת השטר נחשב ל"ערך", בין אם מתקבל תשלום במזומן בעד השטר ובין אם נעשה זיכוי בחשבון המצוי ביתרת חובה, שכן גם חוב קודם משמש תמורה על-פי הוראת סעיף 26(א)(2) לפקודת השטרות. מנהל התובע העיד, כי בוצעה עסקת ניכיון בשיקים ביום 6.12.01, והציג את טופס הפקדת השיקים ודפי החשבון המעידים על כך. עסקת הניכיון בוצעה במועד בו ההסכם בין הנתבעת לרוזנשטוק היה עדיין שריר וקיים, גם על פי גרסת הנתבעת. לפיכך, במועד סיחור השיקים לתובע, לא נכשלה עדיין התמורה בעסקת היסוד בין הנתבעת לבין רוזנשטוק. גם מנהלה של הנתבעת העיד בתצהירו (סעיף 5), כי "במועד משיכת השיק ומסירתו לידיו של רוזנשטוק בחודש ינואר , לא ניתן כל רמז כי עסקיו של הנ"ל מצויים בקשיים כלכליים כל שהם ואו כי רוזנשטוק לא יקיים את התחייבויותיו כלפי הנתבעת". טענת ההגנה העיקרית שהעלתה הנתבעת בהתנגדות, היתה טענת כשלון התמורה בעסקת היסוד ואין ספק, כי במועד שבו נמסרו השיקים לתובע לנכיון העסקה עדין לא נכשלה, ולא עמדה לנתבעת טענה זו. התוצאה אם כן היא, שהתובע הוא אוחז בתום לב ובעד ערך בנוגע לשיק נושא התביעה. ב"כ הנתבעת טוען, שמעיון מדפי החשבון עולה, כי חשבונו של רוזנשטוק ביום סיחור השיק לידי התובע עמד על יתרת חובה, ועל חוסר בטחונות של 111,000 ₪, כמפורט במוצג נ/5. בנוסף, לא הייתה זו הפעם הראשונה ששיקים שניתנו לרוזנשטוק ע"י גורמים אחרים לא כובדו, ותמורתם שולמה במזומן ע"י רוזנשטוק עצמו. ב"כ הנתבעת סבור, כי לאור המידע המצוי בדפי החשבון, אין לקבל את הסבריו של מנהל הסניף, שלאורך כל החקירה הנגדית התחמק משאלותיו של ב"כ הנתבעת, השיב שאינו זוכר בדיוק ולא התייחס למוצגים שהוצגו בפניו. במיוחד סבור כן ב"כ הנתבעת, לאור העובדה שרוזנשטוק זומן לישיבת בירור בסניף (נ/3) וסמוך לאחר מכן החל בהליך פשיטת רגל. אני סבורה, כי די בהסבריו של מנהל הסניף מר רדליך, כדי ללמד שעסקת הניכיון בוצעה על ידי התובע בתום לב ובעד ערך. מר רדליך העיד, כי הכיר את חשבונו של מר רוזנשטוק. אמנם, ערב הפקדת השיקים לניכיון היה החשבון ביתרת חובה, אך לדברי מר רדליך, מדובר היה בסכום שאינו חריג, ובחשבון שהתנהל לאורך שנים תחת פיקוח כחלק מההתנהלות העסקית, "ויש חשבונות שמתנהלים כך שנים רבות" (עמ' 13 שורה 25). עיון בדפי החשבון של רוזנשטוק מלמד, כי בתקופה שבה בוצע הניכיון הייתה לחשבון מסגרת של 100,000 ₪. אמנם, היו חריגות בחשבון באופן תדיר, אך הדבר לא מנע את המשך הפעילות השוטפת בו. הפעילות בחשבון אף התאפיינה בביצוע ניכיונות שיקים, בסכומים מצטברים של למעלה מ- 600,000 ₪. נראה, כי התובע נתן אמון כה רב ביכולתו הכלכלית של מר רוזנשטוק, עד שהסכים לקבל ממנו שיקים סולו לניכיון בסכומים שעד 100,000 ₪, כעולה מדפי החשבון. סך האובליגו של רוזנשטוק בתקופות שונות היה 2 מיליון ₪. מסגרת האשראי הייתה בתוקף לפחות עד 22.03.02, והוסרה רק שלושה חודשים לאחר שבוצע הניכיון האמור. העובדה שבנק מאפשר ללקוח לחרוג מהמסגרת שאושרה לו, אינה מצביעה על רשלנות מצידו. עד לאחרונה, לא נאסר על בנקים לאפשר פעילות בחשבון שחרג מהמסגרת המאושרת, והדברים היו נתונים לשיקול דעת הבנק, תוך התחשבות בפרמטרים שונים, כמו: היקף הפעילות העסקית בחשבון, היקף בטחונות, האמון בלקוח וכיו"ב. אמנם, עומד לחול שינוי בנושא זה החל מינואר 2006, אשר במסגרתו יאסר על הבנקים לאפשר חריגה ממסגרת האשראי, אך דיוננו נסב על המצב ששרר קודם לשינוי האמור. מסתבר גם, שהנתבעת עצמה ניהלה עם מר רוזנשטוק פעילות ענפה של החלפת שיקים בסכומים נכבדים מאוד. מעיון בכרטסת הנהלת החשבונות של נתן רוזנשטוק אצל הנתבעת עולה, כי בתקופה שבין 01.02.01 לבין 30.01.02 בוצעו "החלפות" שיקים בסכום העולה על 800,000 ₪. מנהל הנתבעת אישר זאת בעדותו ואמר, כי "רוזנשטוק עזר לי ...נתן לי מדי פעם הלוואות ובגין ההלוואות שילמתי לו ריביות והכל רשום, אבל עסקאות קונקרטיות לא נסגרו עסקאות כפי שציפינו" (ע' 31 ש' 8). המסקנה המתבקשת היא, כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח, שדבק רבב בהתנהגותו של התובע. כמו כן, לא עלה בידי הנתבעת לשלול את הטענה, כי במועד ביצוע עסקת הניכיון היה התובע תם לב ולא היתה לו כל סיבה לחשוד, כי השיק לא יכובד על ידי הנתבעת, או שתחול התדרדרות דרסטית במצב חשבונו של רוזנשטוק. לסיכום מלאכתו של התובע תמה, מאחר שלא הוכח בפני, כי לנתבעת הגנה טובה מפני התביעה. לפיכך, אני מקבלת את התביעה וקובעת, כי התובע רשאי להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל לביצוע השיק, מהשלב בו הופסקו עם הגשת התנגדותה של הנתבעת. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוצאו על ידו, ושכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪, בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית, החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. שיקים