1. התובעת הינה חברה ציבורית שהייתה בעלת נכס מקרקעין ברחוב הטורים בירושלים ובו שני מבנים בשטח כולל של 4,275 מ"ר (להלן - הנכס). התובעת השכירה הנכס לנתבעת 4. החוזה הופר ודמי השכירות לא שולמו לתקופה של למעלה משנה ונותר חוב של למעלה מ- 3,500,000 ₪. התביעה הינה לחייב בתשלום החוב את הנתבעת 4 כשוכרת, הנתבעת 5 שערבה לה, וכן לחייב אישית את הנתבעים 1-3 ששמשו אורגנים של הנתבעת 4. לעניינה של נתבעת 6 אתייחס בסוף פסק הדין. כתב הגנה הוגש בשם נתבעים 2-6, אולם רק נתבעים 2, 3 התגוננו באופן אפקטיבי. רקע דיוני ועובדתי 2. חוזה השכירות בין התובעת לבין הנתבעת 4, מפעלי נופש לציבור החרדי בע"מ (להלן - החברה) נחתם בתאריך 23.3.1999, תחילת השכירות הייתה ביום 1.7.99 ולמשך 15 שנה, בשכר דירה חודשי של 39,900 דולר + מע"מ (ת/1/9). בשם החברה חתמו נתבעים 2, 3. 3. שכר הדירה שולם כסדרו באמצעות הוראת קבע במשך כחצי שנה. בתחילת שנת 2000 החלו אי סדרים בתשלום ומאפריל 2000 הופסקו התשלומים. ביוני 2000 נתנה החברה לתובעת ששה שיקים ע"ס 200,000 ₪ כל אחד, לתאריכים 15.6.00, 1.7.00, 15.7.00, 1.8.00, 15.8.00, 1.9.00, מתוכם כובד שיק אחד בלבד, ביום 1.8.00. השיקים נושאים חותמת החברה וחתימה של נתבע 3, דניאל טורם. 4. ביום 7.9.00 הגישה התובעת לבית משפט השלום בירושלים, תביעת פינוי ותביעה כספית על החוב שהצטבר עד אותו מועד. התביעה הוגשה נגד החברה והנתבעת 5, קרית רבני התפוצות (להלן - העמותה), שערבה לקיום התחייבויות החברה. הנתבעות לא התגוננו ובית משפט השלום נתן פסק-דין ביום 7.11.00 (ת/11/9). כמו כן ניתן צו לפיצול סעדים. 5. א. התביעה שלפני הוגשה לבית משפט זה ביום 13.6.02, נקבעה בפני הרכב אחר של בית המשפט, והועברה לטיפולי ביום 10.7.05. התביעה הינה לתשלום שכר דירה עד ליום 30.8.01, מועד בו נמסרה החזקה בנכס לחברה בשם אנגנטל פרופרטיס לימיטד, שרכשה הנכס מאת התובעת. ב. הנתבע 1 לא התגונן, וביום 11.2.04 ניתן נגדו פסק-דין על מלוא סכום התביעה. ג. כתב ההגנה הוגש בשם נתבעים 2-6. העמותה, נתבעת 5, במצב של חדלות פירעון ויש לעכב ההליכים נגדה. באשר לחברה, נתבעת 4, בסעיף 58 לכתב ההגנה, יש הסכמה ליתן נגדה פסק-דין. ד. המחלוקת העיקרית נסובה בעניינם של נתבעים 2, 3. 6.א. בחוזה השכירות הותר לחברה להשכיר הנכס השכרת משנה, לאחר קבלת אישור ספציפי לכל השכרה כזו. ב.בתאריך 27.7.99 השכירה החברה חלק מהנכס לישיבת "רינת התורה" תמורת דמי שכירות שנתיים בסך 630,000 ₪, ששולמו למעשה מראש (ת/11/9). בתאריך 6.8.00 הוארך חוזה השכירות בין החברה לבין ישיבת "רינת יצחק" לשנה נוספת (ת/3). תשלום דמי השכירות בסך 540,000 ₪ לכל השנה היה מיידי כנגד הנחה משמעותית (ת/4). ג. ביום 27.7.99, השכירה החברה חלק נוסף מהנכס לישיבת "אור שמואל" (ת/6), שמסרה כדמי שכירות 24 שיקים ע"ס 41,000 ₪ כל אחד. בחודש ספטמבר 1999 ביצעה החברה פעולת ניכיון שיקים וקיבלה בתמורת סכום מזומן של כ-800,000 ₪ (ראה סעיף 28(ג) לתצהיר אלי יקיר וכן סעיף 28 לכתב ההגנה). ד. ביום 6.8.00 השכירה התובעת חלק מהנכס לישיבת "עטרת יצחק", בלא ידיעה או הסכמה של התובעת. שכר הדירה החודשי שנקבע היה 10,256 דולר, ובתוך עשרה ימים שילמה השוכרת לחברה לפי הוראות החוזה 48,000$ (ת/12 סעיף 8(ד)(1)) שהם כ-200,000 ₪. ה. מנתונים אלה עולה, כי החברה תכננה לממן את דמי השכירות לתובעת מהשכרות משנה. השכרות אלה בוצעו, שוכרי המשנה שילמו שכר דירה לחברה, אך החברה לא העבירה סכומים אלה לתובעת. 7. דוד סגל, הנתבע 1, היה הרוח החיה, המוציא והמביא, המחליט והקובע בחברה. הדבר עולה, הן מעדויות וראיות שהביאה התובעת והן מעדויות ההגנה. סגל החליט מי יהיה רשום כמנהל בחברה, מי יהיה מורשה שלה, מי יעבוד ויקבל שכר, אלו נכסים החברה תשכור, הוא זה שניהל משא ומתן עם התובעת, הן לפני כריתת חוזה השכירות והן כאשר החלו הפרות החוזה בשנת 2000 (סעיפים 13-19 לתצהיר אלי יקיר וכן עמודים 30-31 לפרוטוקול). סגל אינו רשום כבעל מניות או מנהל בחברה ואף אינו מורשה חתימה. סגל הינו בעל תפקיד פורמאלי רק בעמותה (נתבעת 5), שהינה כאמור ערבה להתחייבויות החברה כלפי התובעת. התובעת עצמה ניהלה משא ומתן עם סגל ולא עם נתבעים 2, 3, אותם ראו נציגי התובעת רק בעת חתימה על החוזים או קבלת שיקים. כאשר החלו הליכים משפטיים במחצית השנייה של שנת 2000, נעלם סגל, ככל הנראה לחו"ל, וכעולה מטענות הצדדים, נטל עמו כספי שכירות המשנה שהיו מיועדים לתובעת. 8. א.הנתבע 2, קלמן שרייבר (להלן - שרייבר) נרשם כמייסד, בעל מניה אחת וכמנהל החברה, הנתבעת 4, שנוסדה ב-15.6.1998 (ת/4/9, 5). ביום 8.12.98 העביר שרייבר את המניה שלו לחברה בשם ARDREY HOLDING שכתובתה באיי הבתולה (ת/7/9), ונותר רשום כמנהל בחברה עד מאי 2001. שרייבר חתם כמנהל החברה על החוזים הבאים: חוזה השכירות בין התובעת לחברה (ת/2/9); חוזה השכרת משנה מיום 27.7.99 בין החברה לישיבת "אור שמואל" (ת/10/9); חוזה השכרת משנה מיום 27.7.99 בין החברה לישיבת "רינת התורה" (ת/11/9); חוזה בו שכרה החברה ביום 27.6.99 בריכת שחיה בשכונת קרית יובל בירושלים (ת/10). שרייבר היה גם מורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה (עדות פקיד הבנק, דניאל גואטה, בעמ' 9 לפרוטוקול). ב. שרייבר הינו בוגר מכון וינגייט, שניהל חנות ברעננה. לדבריו, בשנת 1998 פנה אליו סגל, חברו מילדות, והציע לו לנהל בירושלים בריכת שחיה ליהודים דתיים, לכן הסכים להירשם כמנהל בחברה. החברה שכרה בריכות שחיה בירושלים, האחת בתלפיות והשנייה בקרית יובל, ושרייבר ניהל אותן בפועל. לדברי שרייבר, סגל קבע הכל והחליט הכל ואילו שרייבר חתם חתימות פורמאליות כמורשה חתימה. בחקירה נגדית אישר, כי חתם על החוזים שצוינו לעיל, אולם עשה כן על-פי הוראות סגל, בלא לדעת תוכן החוזים ובלא שטרח לעיין או לקרוא בהם, ואף לא ידע, כי הנכס אוכלס על-ידי ישיבות (עמ' 46-44 לפרוטוקול). כמו כן, אמר שהתנתק מהחברה ועזב העבודה בירושלים במאי 2000 ועבר לנהריה (עמ' 45), אף כי המשיך להיות רשום כמנהל בחברה שנה נוספת. ג. כאשר נשאל אם שאל את סגל מדוע נזקק לו כמורשה חתימה, השיב שרייבר: "זה חלק מהסכם השכר שלי, שאני אהיה בעל זכות חתימה" (עמ' 47 לפרוטוקול). 9.א. הנתבע 3, דניאל טורם (להלן - טורם) נרשם כמייסד, בעל 99 מניות מבין 100 שהונפקו בחברה. לאחר מספר חודשים העביר את מניותיו לחברה בשםHARMIL INVESTMENTS LTD שכתובתה באיי הבתולה (ת/8/9). טורם היה מורשה חתימה של החברה וחתם על החוזים הבאים: חוזה השכירות בין התובעת לחברה (ת/2/9); חוזי השכרת משנה מיום 27.7.99 בין החברה לבין ישיבות "אור שמואל" ו"רינת התורה" (ת/10/9, 11); חוזי השכרת משנה מיום 6.8.00 בין החברה לבין ישיבות "עטרת יצחק" (ת/12) ו"רינת התורה" (ת/3). טורם היה מורשה חתימה בחשבון הבנק של החברה וחתם על שיקים רבים. בין השאר, חתם על ששת השיקים בסכום של 200,000 ₪ כל אחד, שמסרה החברה לתובעת בקיץ 2000 ומתוכם כובד שיק בודד. ב. טורם הינו רואה חשבון העוסק בייעוץ כלכלי בענייני נדל"ן, בעל משרד עצמאי ומלווה פרויקטים. לדבריו, לא שימש כרואה חשבון של החברה, אלא התבקש על-ידי סגל לסייע לשרייבר בצד הניהולי והכלכלי של החברה (עמ' 53 לפרוטוקול). טורם ניהל, בשם החברה, משא ומתן ארוך עם מלון דיפלומט, השוכן בתלפיות, בעניין השכרת בריכת השחייה, סייע לשרייבר בעניין השכרת הבריכה בקרית יובל, וכן ניהל בשם החברה משא ומתן עם ספקים גדולים (עמ' 54 לפרוטוקול). טורם קיבל שכר טרחה גלובלי בסך 6,000 ₪ לחודש (עמ' 64 לפרוטוקול). על-פי תצהירו ועדותו, סגל הוא זה שניהל משא ומתן עם התובעת ושוכרי המשנה, טורם לא ידע פרטים וחתם על החוזים לפי הנחיות של סגל. טורם העיד, כי שאל את סגל מדוע חוזה השכירות עם התובעת הינו לתקופה כה ארוכה של 15 שנה, וסגל השיב, שיש לו תוכנית לנכס "השכרת משנה שזו הייתה כל המטרה של ההסכם" [עם התובעת] (עמ' 55 לפרוטוקול). הוא הדין בחשבון הבנק - טורם העיד, כי חתם על שיקים על-פי הנחיות סגל, שטיפל בעצמו בחשבון, ולפיכך סגל הוא זה שהיה צריך לדאוג לכיסוי השיקים. עוד אמר, כי לא בדק אם יש כיסוי לשיקים עליהם חתם, "היות והתפקיד שלי היה מורשה חתימה ולא מנהל החברה" וגם כיוון שסגל ועוזרו, מר רוזנטלר, הסבירו לו כי הכל מתנהל כיאות (עמ' 56 לפרוטוקול). כמו כן, לא עקב אחרי הנעשה בחשבון הבנק, כי הבנק היה בקשר עם סגל ולא עם טורם. עם זאת, העיד טורם כי שאל מדוע צריך לחתום על ששת השיקים של 200,000 ₪ כ"א, שנמסרו לתובעת, ואז נודע לו "שהוראת הקבע לא מכובדת והם רוצים לשלם בשיקים ונצברו פיגורים", כיוון שלא היה כסף (עמ' 60 לפרוטוקול). עוד העיד טורם, כי התחיל להבין באוגוסט 2000 ש"יש בעיה", שכן השיקים שנתנו לתובעת בוטלו או לא כוסו, אף ששני שוכרי משנה שילמו סכומי שכר דירה נכבדים (עמ' 63 לפרוטוקול). חוזי השכרת המשנה משנת 99' נחתמו על-ידי שרייבר ועל-ידי טורם. חוזי השכרת המשנה משנת 2000 (ת/3, ת/12) נחתמו על-ידי טורם בלבד. כאשר נשאל על כך הבהיר טורם, כי לאחר שקלמן שרייבר פרש, הפך להיות מורשה חתימה יחיד והייתה על כך החלטה שנרשמה בפרוטוקול החברה, שסודר ואורגן על-ידי עורך הדין של החברה בנימין כץ. לפיכך, חתם לבדו על החוזים וכן על השיקים (ראה עמודים 62-63 לפרוטוקול). ג. טורם העיד, כי שאל את סגל מדוע הוא עצמו אינו נרשם כבעל מניות בחברה, ו"הוא [סגל] ביקש מסיבות שלו לא להיות רשום פורמלי בחברה. הוא לא הסביר מעבר לזה, אבל הסיכום שלי איתו היה שבמידה ואני נשאר, ברור שהוא עומד מאחורי החברה והוא מנהל אותה וכן הלאה" (עמ' 49 לפרוטוקול). מדברים אלה עולה, כי טורם הסתפק בתשובה סתמית ולא מספקת ולא ביקש הסבר נוסף. 10. באשר לשיקים שנמסרו לתובעת ביוני 2000: שלושת השיקים הראשונים לתאריכים 15.6.00, 1.7.00, 15.7.00 חזרו ללא כיסוי. שיק רביעי ליום 1.8.00 כובד. שני שיקים שמועד פרעונם 15.8.00, 1.9.00, בוטלו כאשר טורם היה אז מורשה חתימה יחידי בחשבון הבנק. כספי שכירות המשנה בסך כ-740,000 ₪, שגבתה החברה משתי ישיבות באוגוסט 2000, לאחר חתימת חוזי שכירות משנה מיום 6.8.00, לא הופקדו בחשבון הבנק של החברה (ת/1). להדגיש, שני השיקים האחרונים בוטלו לאחר שלחברה נכנסו סכומים נכבדים כנ"ל, שיועדו בעצם לכסות את שכר הדירה המגיע לתובעת. האם יש בכך תרמית, חוסר תום לב, מחדל או ניהול עסק כושל? לכך אתייחס בהמשך. התנהגות שרייבר וטורם - סיכום ומסקנות 11. שרייבר וטורם לבדם חתמו על כל המסמכים המהותיים של החברה, הן מסמכי היסוד והן המסמכים של תפעול שוטף, לרבות חוזים ושיקים. טורם, רואה חשבון בהשכלתו, פעל בחברה כיועץ כלכלי ומומחה בשוק הנדל"ן. וכן ניהל משא ומתן בענייני בריכות השחייה ומשא ומתן עם ספקים גדולים. השניים הציגו עצמם כעושי דברו המוחלטים של סגל, ללא שיקול דעת, בלא שאלות, בלא בדיקות ובלא תהיות, בבחינת חותמת גומי. גם בבית המשפט כך נהגו. הם הגישו תצהירים קצרים כעדות ראשית ולא הגישו מסמכים כלשהם. 12. קלמן שרייבר היה מנהל החברה מיום הקמתה. בחודש מאי 2000 עזב את החברה, לא עבד בה יותר, אף ששמו נותר כמנהל, שנה נוספת. עדותו זאת לא נסתרה ואף נתמכה בעדות של טורם, לפיה מאותה תקופה הוא עצמו היה מנהל יחיד, ואף נערך על כך פרוטוקול של החברה על-ידי עורך דין כץ, ולכן חתם לבדו על חוזים ושיקים. טורם לא היה רשום ברשם החברות כמנהל, אך אין חולק, כי היה נושא משרה בחברה ומורשה חתימה, קרי: אורגן של החברה. מדברים אלה עולה, כי על אף מעמדו הפורמאלי של שרייבר, בעת הרלוונטית להפרת החוזה על-ידי החברה, הוא לא היה מנהל פעיל, לא עבד בחברה ולא קיבל שכר. 13. כאמור, החל מחודש מאי 2000, טורם היה המנהל היחיד בחברה, ורק הוא חתם על מסמכים מחייבים. לדבריו, לא הוא היה המחליט והוא לא ידע מה קורה בחברה, מה מצבה הכספי, מה המאזנים, אלו כספים נכנסים ואלו יוצאים, שכן, כל האחריות הייתה על דוד סגל בלבד. בעדותו הציג את עצמו למעשה כמעין חותמת גומי, בבחינת 'יד חותמת' שאינה 'היד המחזיקה בארנק'. מבחינה נורמטיבית אין לקבל גישה כזו, ובמקרה זה אף העובדות שונות. דוד סגל היה האיש המרכזי והמחליט בחברה והוא ניהל משא ומתן עם התובעת לקראת חתימת החוזה וגם לאחריו בעת שבוצעו הפרות, אולם אין בכך כדי לשחרר את מנהלי החברה מחובותיהם. אורגן של חברה אינו יכול להישאר אדיש, אטום או להתעלם מכל מה שקורה בחברה מתוך הנחה, כי מסך ההתאגדות יגן עליה וככל שתוטל אחריות אישית יישא בה אדם אחר, שאין לו תפקיד פורמאלי כלשהו בחברה, ואף אם אותו אדם הוא זה שמקבל החלטות בחברה ואף מינה אותו לתפקיד מנהל. אם ניתן ידנו למצבים כאלה, אפשר שאורגנים בחברה ישילו מעצמם כל אחריות, הסטנדרטים של אחריות אישית של אורגנים בחברה יכורסמו ורמת הפיקוח על הנעשה בחברה תשחק עד כליון. לטורם, להבדיל משרייבר, הייתה מודעות ואף ידיעה על הנעשה בחברה, גם אם לא טרח לבדוק את כל הפרטים: טורם הינו רואה חשבון, יועץ כלכלי מומחה לנדל"ן, שהועסק כמנהל בשל הידע המקצועי שלו. הוא עזר לשרייבר בניהול בריכות השחייה, ניהל מו"מ בעניין הבריכות וכן עם ספקים גדולים. הוא ידע והבין, אף לדבריו, את המהות הכלכלית של השכרת נכס כה יקר למשך שנים רבות. הוא הבין היטב, כי מקורות ההכנסה העיקריים של החברה, שנועדו לכיסוי דמי השכירות לתובעת, הם מהשכרת משנה. הוא ידע, כי שכר הדירה לתובעת משולם בהוראות קבע וכי הוראות הקבע לא כובדו בתחילת שנת 2000 ולפיכך נוצר חוב ופיגורים, ועקב בעיות בחשבון הבנק, נתבקש לתת שיקים במקום הוראות הקבע. טורם חתם על ששת השיקים של 200,000 ₪ כ"א וידע, כי אותם שיקים יכוסו מהשכרת המשנה המיועדת, אשר על החוזים שלה אכן חתם זמן קצר לאחר מכן. מבחינה פיזית, טורם הוא גם זה שנשאר בחברה וקיבל משכורת חודשית, לעומת שרייבר, אשר עזב את החברה והסמכות שנותרה בידו הייתה למעשה פורמאלית בלבד. תמצית טענות הצדדים טענות התובעת 14.א. הנתבעים חברו למעשה תרמית כנגד התובעת: להימנע מתשלום שכר דירה לתובעת, לתת לשוכרי המשנה הנחה משמעותית כדי לקבל דמי שכירות מראש ואז להבריח הכסף, ובכך לסכל אפשרות ריאלית של גביית החוב על-ידי התובעת. ב. יש לדחות טענת שרייבר וטורם, כי שימשו חותמת גומי של סגל ולכן אינם נושאים באחריות. הדבר אינו נכון עובדתית במקרה זה ואינו נכון כגישה נורמטיבית כלפי נושאי תפקידים בחברה. ג. יש לחייב את שרייבר וטורם באופן אישי בהיותם נושאי משרה בחברה, בין בדרך של הרמת מסך ובין מכוח אחריות אישית מכוח דיני הנזיקין, בגין מעשים ומחדלים רשלניים. 15. טענות הנתבעים א. לא הובאה ראיה כלשהי, כי הנתבעים שרייבר וטורם נטלו חלק בתרמית, או קנוניה, או כי הייתה להם מודעות או כוונה של תרמית. ב. בין התובעת לבין שרייבר וטורם לא היה קשר כלשהו, התובעת לא הסתמכה על אמירה שלהם, או התנהגות שלהם כלפיה ולפיכך הם לא עשו מצג כלשהו המקים חבות אישית. כיוון שלא היה קשר כלשהו בין התובעת לבין נתבעים אלה, אין לומר, כי הם פעלו כלפיה בחוסר תום לב וללא יסוד זה, אין בסיס להרמת מסך או להטלת אחריות אישית. הפן המשפטי 16. יש לאבחן בין הרמת מסך של החברה לבין הטלת חבות אישית על האורגן עצמו בשל פעולותיו, מעשיו או מחדליו. הרמת מסך הינה תרופה המכרסמת עד התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה, ואילו האחריות האישית מקיימת את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, אולם מרחיבה את מעגל היריבויות ותורמת לפיתוח סטנדרטים לאחריות אישית של אורגנים בחברה (ראה ע"א 407/89 צוק-אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי ואח' פ"ד מח(5) 661, סעיף 27 לפסק דינו של הנשיא שמגר). לאבחנה זו חשיבות, שכן אחריות אישית מוטלת על האורגן על-פי כללים רגילים של הטלת אחריות במשפט האזרחי, קרי חבות, סיבתיות ונזק, שאז עצם העובדה כי אותו אורגן מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או שלוח של החברה, אינה משחררת אותו מאחריות בנזיקין (שם, סעיף 18 לפסק הדין). 17. יחד עם זאת, עצם העובדה שחברה ביצעה עוולה, אינה מצמיחה אוטומטית את המסקנה, כי מוטלת אחריות על האורגן "... כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות, שהותוו בפקודת הנזיקין..." (שם, סעיף 21). לאור האמור, הטלת אחריות אישית בנזיקין על אורגן בחברה, מותנית בהתקיימות כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות בדיני נזיקין. בעוולת הרשלנות השאלה הבסיסית הינה אם על אותו אורגן (שרייבר וטורם) חלה חובת זהירות כלפי התובעת, וכמו כן יש להראות קשר סיבתי ונזק. שאלת קיום חובת זהירות אישית של אורגן בחברה כלפי צד שלישי, כאשר החברה מתקשרת בחוזה עם אותו צד שלישי (התובעת), הינה שאלה מורכבת המעוררת שיקולי מדיניות המאפשרים לצמצם או להרחיב את חובת הציפיות הנורמטיבית (ראה ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך, פ"ד נח(4)693, 702-701; ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל פ"ד נא(4) 769, סעיף 27 לפסק הדין). 18. לעומת זאת, הרמת מסך תהיה על-פי הוראות חוק החברות, סעיפים 6, 54, אשר תוקנו ביום 17.3.2005 בתיקון מס' 3. התיקון צמצם את האפשרויות להרמת מסך ולהטלת אחריות אישית על בעלי מניות ועל אורגנים בחברה (ראה מאמרה של ד"ר אירית חביב-סגל חוק החברות (תיקון מס' 3) רפורמה חקיקתית בדיני חברות, שפורסם בכתב עת לענייני תאגידים, כרך ב'). במקרה שלפני, התרחשו האירועים העיקריים בשנת 2000, דהיינו לפני תיקון מס' 3 משנת 2005. כיוון שמדובר בתיקון מהותי, אין התיקון חל רטרואקטיבית, והכללים להרמת מסך בענייננו הם אלו שנקבעו בחוק ובפסיקה לפני תיקון מס' 3 (ראה בעניין זה ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ תקדין עליון 2005(4) סעיף יא(6) לפסק דינו של כב' השופט אליקים רובינשטיין). בתיקון מס' 3 הוחלף סעיף 6 לחוק החברות ובוטל סעיף 54(ב) לחוק זה. להלן ציטוט שני הסעיפים שבוטלו, אך היו שרירים וקיימים בעת שהיה קשר בין הצדדים: סעיף 6 הקודם: "6.(א) הרמה של מסך ההתאגדות היא כל אחד מאלה: (1) ייחוס זכויות וחובות של החברה לבעל מניה בה. (2) ייחוס תכונות, זכויות וחובות של בעל מניה לחברה. (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית משפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק או אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם; (2) בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי של החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה; (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) אין בהוראת סעיף זה כדי למנוע מבית משפט להעניק סעדים אחרים, לרבות השעיית זכותו של בעל מניה מסוים בחברה להיפרע את חובו, עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל יתר התחייבויותיה." סעיף 54(ב) שבוטל: "נוסף על הוראת סעיף 6 רשאי בית משפט לייחס את זכויותיה וחובותיה של החברה ליחידים באורגנים השונים, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים, או אם התקיים תנאי הקבוע בחיקוק לייחוס זכויות וחובות כאמור." אחריות אישית והרמת מסך 19. כיצד יש לסווג ולמקם את התנהגותם של שרייבר וטורם? האם מדובר בביצוע עוולות תרמית ורשלנות כנטען על-ידי התובעת, או האם יש מקום להרמת מסך? יוער, כי אין מדובר בהסדרים המוציאים זה את זה וייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה להטיל אחריות מכוח שני ההסדרים. 20. תרמית התובעת טוענת, כי הנתבעים ובהם שרייבר וטורם, חברו כדי לרמותה, בכך שלא שילמו שכר דירה, נתנו שיקים ללא כיסוי להרדמת התובעת ובה בעת האריכו את חוזי שכירות המשנה (אחד מהם מבלי לקבל רשות של התובעת), וגבו את שכר הדירה השנתי מייד ובמזומן תמורת הנחה. בכך יכלו להפיק מבחינתם את המירב מהשכרת המשנה ולהעלם עם הכסף. התובעת נקלעה למצוקה לא רק בגלל חוב גדול שלא קיבלה, אלא גם בגלל העובדה שהבניין היה מאוכלס על-ידי שוכר המשנה, בכך נאלצה, למעשה, למכור את הבניין לחברה זרה, שהסתבר כי אחד מנציגיה החשובים הינו לא אחר מאשר טורם. אין די בטענות אלה, שכן להוכחת תרמית, יש להראות תוכנית וכוונה. שרייבר, אף שהיה רשום כמנהל, לא היה פעיל כלל באותה תקופה רלוונטית של הפרת החוזה ומתן השיקים, ולמעשה לא היה מודע לכל המהלכים הללו. מכאן, שאין לייחס לו מעשה תרמית או כוונת תרמית. טורם, היה מודע אומנם לפיגור בשכר הדירה, למתן השיקים לכיסוי החוב ולהשכרות המשנה, אולם אין די בראיות הללו כדי להצביע כי טורם רקם מזימה או תוכנית כזו, או כי תכנן את המהלך של ריקון קופת החברה ויצירת חוב, על-מנת לדחוף את התובעת למכור את הנכס. לאור האמור, עילת התרמית לא הוכחה. 21. רשלנות א. קלמן שרייבר לא היה מנהל בפועל בזמן הרלוונטי והקריטי לענייננו. אף אם היה רשום כמנהל, הוא לא נטל חלק במעשי ההפרה ובכל המהלכים בין החודשים מאי ועד אוגוסט 2000, שהביאו לתביעה זו. ציינתי לעיל, כי גם מבחינה נורמטיבית אין זה ראוי, כי מנהל ישתחרר מחובותיו הפורמאליים ויניח לאחרים לעשות בחברה כבתוך שלהם. אולם במקרה זה, אין מעשה או מחדל קונקרטי של שרייבר, כנושא משרה בתאגיד, שיכול להקים חובת זהירות כלפי התובעת. ב. דניאל טורם היה מורשה חתימה ומנהל יחיד של החברה בזמן הרלוונטי. כאמור, טורם ידע כי הצטבר חוב שכר דירה של החברה לתובעת, הוא חתם על שישה שיקים לכיסוי החוב וידע כי מקור ההכנסה העיקרי של החברה לכיסוי החוב הוא מהשכרת משנה. טורם חתם על חוזי השכרת המשנה, ואף שידע כי הכסף מיועד לתשלום לתובעת, שכן זהו הבסיס הכלכלי לחוזה עם התובעת, לא דאג לכיסוי השיקים על-ידי הפקדת שכר הדירה מהשכרות המשנה לחשבון הבנק של החברה (ת/1) ממנו נמשכו השיקים בחתימתו. שלושה מבין ששת השיקים לא כובדו, ואילו שניים נוספים, אותם שיקים שנועדו לפירעון מייד לאחר קבלת הכספים מהשכרות המשנה, בוטלו. כיוון שטורם הינו מורשה חתימה יחיד, הוא נושא באחריות לביטול שיקים אלה, וההנחה היא שהוא זה שביטלם. טורם לא סתר הנחה זו. האם קמה חובת זהירות של טורם כנושא משרה בחברה כלפי התובעת כצד שלישי? ציינתי לעיל, כי על-פי הפסיקה מדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות, שיכולים לפעול בכיוונים מנוגדים. אומנם הקשר הישיר והאישי בין טורם לבין התובעת היה מצומצם, אולם מעת שהפך להיות מנהל יחיד ומעת שחתם על אותם שיקים, קמה חובת זהירות מצידו כלפי התובעת. טורם, כמנהל יחיד וכאיש מקצוע, היה מודע להוצאות הנכבדות לשכר דירה ולצורך בכיסויים, וגם ידע על הקשיים. מעת שחתם על שיקים, שהיו תחליף להוראת קבע, היה עליו לדאוג לכיסוי בחשבון. בחותמו על חוזי השכרת משנה, פעל בכיוון הראוי לכיסוי, אולם כשל בשלב המכריע, קרי להבטיח כי אותם כספים יכנסו לחשבון, ובמקום זאת אף ביטל שני שיקים. לצורך גיבוש חובת זהירות אישית של מנהל, על התובעת לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילות רגילה ושגרתית של אותו נושא משרה. נראה לי, כי הנתונים שפורטו לעיל הם כאלה: התנהלות החברה באותה עת לא הייתה רגילה ושגרתית, החוב היה ידוע, הלחץ בחשבון היה מוכר, הוראות הקבע לא כובדו מזה מספר חודשים, החוב הצטבר, המבנה הכלכלי של העסקה כולה היה מובן ומוכר למר טורם, ומכאן גם שלטורם כמנהל קמה חובת זהירות לפחות בכל הקשור לשיקים אלה, אף אם התובעת לא היתה עמו בקשר יומיומי כמו עם סגל. מנהל הנותן שיקים כתחליף להילך התשלום החוזי המוסכם ומודע לצבירת חוב גדול, יוצר בכך ציפייה - כעניין של מדיניות - כי יהיו כספים במועדי הפירעון של השיקים. ציפייה זו מקימה חובת זהירות, והעובדה כי טורם לא דאג שכספי השכרת המשנה שנועדו לכיסוי השיקים יכנסו לחשבון, מהווה הפרה של אותה חובה. יש לאבחן מקרה זה מהמקרה שנדון במקרה של פניגשטיין שהוזכר לעיל, שכן במקרה שלפני מדובר בשיקים, שכבר בעת מסירתם היוו תחליף להוראת קבע, על רקע בעיות ידועות בחשבון הבנק, ושלא כמו בפסק-דין פניגשטיין, בידי טורם היה הכוח והסמכות לדאוג להכנסת הכספים לחשבון הבנק, אך הוא לא עשה כן, ויותר מכך, אף ביטל שני שיקים ממש בעת שהכספים היו אמורים להיות בידו. לאור האמור, התרשל טורם בכל הקשור לשיקים הללו, שנמסרו כתחליף לשכר הדירה, והוא נושא באחריות אישית בעניין זה. הרמת מסך - אחריות אורגן על-פי חוק החברות 22. סעיף 6 לחוק החברות, עניינו הרמת מסך ההתאגדות מעל בעלי המניות. סעיף 54 לחוק החברות, עניינו אחריות אישית של האורגנים בחברה. ציינתי לעיל, כי שני סעיפים אלה תוקנו בשנת 2005 באופן שצמצם את אחריות בעלי המניות והאורגנים. בענייננו חל הדין הקודם, מכוח הכלל הפרשני, כי תיקון מהותי אינו חל רטרואקטיבי, אף שבצידו כלל פרשני נוסף, שיש לפרש החוק הקודם, ככל האפשר, לפי כוונת המחוקק בתיקון החדש. סעיף 54(ב) שחל בעת הרלוונטית, איפשר לייחס חובות של החברה לאורגן, אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג) ובשינויים המחויבים. סעיף 6(ג) קבע, כי ניתן להרים מסך במקרים חריגים מקום שבנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, אם היה יסוד סביר להניח, כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה, או אם היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. טורם הינו יועץ כלכלי ושימש בחברה כמורשה חתימה ומנהל יחיד בעת הרלוונטית. ציינתי לעיל, כי הוא היה מודע לדמי השכירות הגבוהים וכי מימונם בא משכירות משנה. טורם לא ציין מקור הכנסות אחר וכאשר נשאל האם היו הכנסות גבוהות מהבריכות שהחברה שכרה, התייחס להכנסות אלה כמעט בביטול. כאשר החברה נותנת שיקים בסכומים גבוהים לתשלום שכר דירה, על המנהל, שהינו גם יועץ כלכלי, לדאוג לכיסוי, בעיקר שהוא מודע לרציונל העסקי של ההשכרה. טורם דאג לכך, בנוטלו חלק בהשכרת המשנה, אך בכך שלא דאג כי כספי שכירות המשנה יופקדו מייד בחשבון הבנק, נטל סיכון בלתי סביר, ופגע ביכולת של החברה לפרוע את חובותיה. מקור כספי אחר לא היה וטענה כי סגל היה אמור לדאוג לכיסוי, אינה יכולה להתקבל שכן, כאמור, מנהל חברה לא יכול להסיר מעצמו כליל אחריות בטענה כי אדם אחר שאינו מנהל פורמאלי בחברה, עושה בה כרצונו, והדבר נכון שבעתיים במצב הנתון כאן, בו טורם ידע על החוב הגדול ואף נתן שיקים בגינו. ביטול שני השיקים ה-15.8.00 ו-1.9.00, מחמירים עוד יותר את התמונה ומחדדים את המסקנה, כי הניהול העסקי לא היה לטובת החברה, ובוודאי שהיה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. לפיכך, גם מכוח הוראות סעיף 6(ג) וסעיף 54(ב) שחלו בזמנו, יש לייחס לטורם את החובות שנוצרו עקב מהלך מתן השיקים. שרייבר לא היה אותה עת מנהל פעיל, לא נטל חלק באירועים הקשורים לשיקים ולפיכך, אין מקום לחיוב אישי כלפיו. 23. המסקנה הינה, כי הן מכוח אחריות אישית בנזיקין והן על-פי סעיף 54(ב) לחוק החברות, יש לחייב את טורם בחובות החברה, בכל הקשור לששת השיקים. אין מקום לחייב את טורם או שרייבר בכל יתר חובות החברה לתובעת, שכן בכל המהלכים האחרים אין משום תרמית, רשלנות, או ניהול עסקי שאינו לטובת החברה, או שיש בהם משום לקיחת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת לפרוע את חובותיה. 24. בין ששת השיקים, שיק אחד כובד ולפיכך מדובר בחמישה שיקים בסכום של 200,000 ₪ כל שיק ובסך הכל 1,000,000 ₪, שתאריכם הממוצע הינו 20.7.00. 25. ציינתי לעיל, כי אין מחלוקת שיש ליתן פסק-דין נגד החברה, נתבעת 4. על-פי תצהירו של אלי יקיר, שהוגש לבית המשפט בתאריך 9.6.05, לאחר מתן פסק הדין שניתן בבית המשפט השלום (ראה סעיף 4 לעיל), יתרת החוב בגינו מבוקש מתן פסק-דין כנגד נתבעת 4, הינו 2,887,079 ₪ נכון ליום הגשת התביעה 13.6.02. 26. הנתבעת 5 חדלת פירעון, לפיכך ההליכים נגדה מעוכבים. 27. הנתבעת 6, חברת איקאפוד בע"מ, לא הביאה ראיות כלשהן מטעמה. אולם גם אם אקבל את ראיות התובעת בעניינה, אין בכך די. העובדה כי חברה זו קשורה לאשכול תאגידים שיצר דוד סגל, וכי היה לה קשרי אספקת שירותי קייטרינג, עם מי משוכרי משנה וכי אחיו של דוד סגל, אורי סגל, ניהל חברה זו, אין בה די כדי להקים חבות חוזית או נזיקית בין התובעת לבינה. התוצאה 28. א. התביעה נגד נתבע 2, קלמן שרייבר, נדחית. התובעת תישא בהוצאות ועוד שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. ב. הנתבע 3, דניאל טורם, חייב לשלם לתובעת סכום של 1,000,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום 20.7.00, וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל - 80,000 ₪, צמוד ונושא ריבית מהיום. ג. הנתבעת 4, חייבת לשלם לתובעת סכום של 2,877,079 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 13.6.02, וכן הוצאות משפט ועוד שכר טרחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪, צמוד ונושא ריבית מהיום. ד. כל סכום שישולם על-ידי טורם יקוזז מהחוב של נתבעת 4. ה. התביעה נגד נתבעת 5, מעוכבת. ו. התביעה נגד נתבעת 6 נדחית, ללא צו להוצאות. שיקיםמקרקעיןשכירותדמי שכירות