בפני תביעה להשבה לאחר ביטול הסכם ופיצויי בגין חוסר תום לב והטעיה בעת כריתת ההסכם, ונוכח הפרת חוק הגנת הצרכן, התשמ"א - 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). העובדות: התובעים הינם בני זוג, שהתארסו וחיפשו מקום לעריכת חתונתם. הנתבעת היא חברת אירועים ותיקה אשר עורכת אירועים בין היתר גם בבית הכנסת הגדול בירושלים. ביום 4.2.10 חתמו הצדדים על טופס הזמנה ובו נקבע כי החתונה תהיה ביום 24.5.10, בבית הכנסת הגדול והתובעים הסכימו לשלם 145 ₪ בתוספת מע"מ למנה והתחייבו ל 300 מוזמנים (להלן: "ההזמנה"). במועד החתימה על ההזמנה שילמו התובעים לנתבעת מקדמה בת 2,000 ₪. בעקבות שמועות בדבר איכות האוכל וההכשר שלו ביררו התובעים אם לאולם בית הכנסת הגדול אין הכשר של רבנות ירושלים. ביום 17.2.10 משקיבלו התובעים אישור בכתב מאגף הכשרות והשחיטה ברבנות הראשית ירושלים, כי אכן אין כשרות לאולם, הודיעו לנתבעת על ביטול החתונה, וביקשו כי המקדמה ששילמו תושב לידם. עיקר המחלוקת: במסגרת תביעה זו טוענים התובעים כי הוטעו על ידי הנתבעת וכי עליה להשיב לידם את המקדמה ולפצותם על עוגמת הנפש שנגרמה להם. הנתבעת טוענה כי התובעים ביקשו לערוך את האירוע באולם זול יותר, ועל כן הם מעלים טענות בנוגע לכשרות, על אף שבמועד החתימה, שאלת הכשרות לא עניינה אותם כלל. עוד טוענת הנתבעת כי בתקופה שבה היתה אמורה החתונה להערך, היא היתה דואגת להזמין קייטרינג בהכשר בד"צ העדה החרדית או בהכשר של הרב זריצקי או בהכשר של הרב רובין. לשיטתה של הנתבעת, התובעים הם שהפרו את ההסכם עימה ואין הם זכאים להשבה או פיצויי. דיון והכרעה: בטרם אפנה לדון במחלוקות לגופו של עניין אתייחס לטענת הנתבעת לפיה הצדדים חתמו על תניית שיפוט ייחודית ועל כן יש להעביר את התובענה לבוררות בבית דין לממונות. תניית השיפוט: בסעיף 14 להזמנה נקבע כי: "מוסכם בזאת כי בכל מקרה "המזמין" ישלם את מלוא תשלום האירוע בלי קיזוזים ובמידה שיש בעיה לגשת לדין תורה מוסכם על הצדדים". מכוח תניה זו, שנוסחה על ידי הנתבעת כחלק מהזמנה סנטדרטית וקבועה, טוענת הנתבעת כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בתובענה. התובעים מצידם מבקשים לקיים את ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות. אין בידי לקבל את הטענה שחתימת התובעים על ההזמנה מהווה הסכמה לבוררות על פי הוראות סעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח - 1968. "תניית הבוררות" הנטענת מתנה את הליך הבוררות בתשלום מלוא הסכום לנתבעת ובכך מקנה לה יתרון לא הוגן, וספק אם היא יכולה לחול במקרים בהם ברור מלכתחילה כי התובעים לא חייבים לשלם את מלוא סכום ההזמנה, כמו במקרה זה. מכאן שספק רב בעיניי אם לאור הניסוח של סעיף 14 להזמנה התכוונו הצדדים כי סכסוך שיתגלע כשבועיים לאחר החתימה על ההזמנה, ועוד בטרם עשתה הנתבעת דבר, יופנה לבוררות. אף אם הייתי רואה בהסכמה זו הסכם בוררות הרי שבמקרה זה שיקולי הצדק מחייבים שלא לאכוף את ההסכם. הלכה פסוקה היא כי : "מגוון השיקולים שניתן להעלות כנגד אכיפת הסכם בוררות הוא רחב, ומערב הן שיקולי צדק הנוגעים לבעלי הדין עצמם ולמערכת היחסים ביניהם, והן אינטרסים כלליים הנעוצים באינטרס ציבורי רחב " (אוטולנגי, שם, חלק שני, פרק ב' וחלק שלישי, פרק ב'; רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט נ' ברקי פטה המפרים, פ"ד מח(1) 397, 403 רע"א 10723/05 אי.אי.סי.אי אינטרנשיונל בע"מ נ' אבי גבאי, תק-על 2006(1), 4487 , 4489 (2006) ). בעניינו מדובר בסעיף המתנה את קיום הבוררות בתשלום מלוא הכספים על פי ההזמנה. סעיף זה הינו חד צדדי מטבעו, ומכאן שהוא פוגע בשיקולי הצדק הנוגעים לבעלי הדין עצמם. בנוסף, סעיף זה נוגד את תכליתה של הבוררות לאפשר הליך מהיר, יעיל ולא יקר בין הצדדים. אין זה סביר לחייב את התובעים לשלם את מלוא הסכום על פי ההזמנה לנתבעת, שעה שהם תובעים השבה של המקדמה ופיצוי בלבד. לפיכך קבעתי כי ההליך ישמע בפני ולא יועבר לבוררות. האם ביטול ההסכם היה כדין? התובעים טענו בפני כי לא העלו בדעתם, שלאולם האירועים בבית הכנסת הגדול אין הכשר של הרבנות, וכי דבר לא נאמר להם בעניין זה בעת החתימה על ההזמנה, ועל כן לא ידעו על בעיית הכשרות. לטענת התובעים אילו היו יודעים שאין הכשר, ושהאוכל המוגש באירוע הוא קייטרינג, ולא מבושל במקום, לא היו מתקשרים עם הנתבעת. הנתבעת העלתה טענות שונות וסותרות בעניין זה. ראשית טענה הנתבעת כי התובעים אינם דתיים ונושא הכשרות לא הטריד אותם כלל. טענה זו הינה תמוהה שכן בהזמנה עצמה מצויין כי בארוע תהא הקפדה על ריקודי נשים וגברים בנפרד, ומסעיף זה בהזמנה, ניתן ללמוד על אופיו הדתי של המקום. בכדי לסבר את האוזן אציין כי התובעים העידו שהינם חוזרים בתשובה, והבהירו כי נושא הכשרות היה חשוב גם להם וגם לבני משפחתם ואורחיהם. בדיון בפני טענה נציגת הנתבעת הגב' דבורה טופלי, כי בהזמנה מצויין במפורש שההכשר הוא של בד"צ העדה החרדית ומכך יכלו התובעים ללמוד שאין הכשר של הרבנות. עיון בהזמנה מעלה כי לא מצויין בה דבר וחצי דבר בנוגע להכשר מכל מין שהוא, וגם לא מצויין בה שהאוכל הוא של קייטרינג חיצוני. גב' טופלי הוסיפה וטענה כי כשרות בד"צ או הכשר של אחד הרבנים עימם הם עובדים, הינו מחמיר יותר מההכשר של רבנות ירושלים ועל כן עדיף. אין בידי לקבל טענה זו שכן לא הוכח בפני שאכן קיים מדרג בהכשרים כפי שטוענת הנתבעת אלא מגזרים שונים מעדיפים הכשרים שונים. כך יש מגזרים המעדיפים את ההכשר של החתם יוסף, יש מגזרים המעדיפים הכשר של בד"צ העדה החרדית ויש מגזרים שההכשר של הרבנות ירושלים הוא ההכשר העדיף ביניהם. אוסיף עוד לעניין זה ואציין כי כאשר גילו התובעים כי הנתבעת מסרבת להשיב את הכספים לידם, בדקו וגילו כי ביום 10.3.10 אסרה הרבנות ירושלים על קיום חופות בבית הכנסת הגדול, וזאת בשל בעיית הכשרות. מכאן שלא מדובר בגחמה של התובעים בנוגע לכשרות אלא בבעיה אמיתית ומהותית בעריכת חופה ואירוע באולם. לבסוף טענה הנתבעת כי התובעים לא ידעו אותה שהם מבטלים את ההתקשרות בשל בעיית הכשרות, ואילו היתה ערה לכך היתה דואגת להביא קייטרינג בעל הכשר מתאים. אין בידי לקבל טענה זו שכן בהודעת הביטול שנשלחה ביום 17.1.10 התייחסו התובעים מפורשות להעדרה של תעודת כשרות מהרבנות. לפיכך התובעים הוכיחו כי ביטלו את ההתקשרות בשל אי התאמה של המקום לצרכיהם וזאת בשל העדרה של תעודת כשרות מתאימה. העובדה שהנתבעת לא ידעה את התובעים שאין בידה תעודת כשרות של הרבנות מהווה חוסר תום לב במשא ומתן וזאת בניגוד להוראות סעיף 12 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973. בנוסף מהווה התנהגות הנתבעת גם הפרה יסודית או לכל הפחות הפרה יסודית צפויה של ההסכם, המאפשרות גם הן את ביטולה של ההתקשרות. סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א - 1970 קובע כי הפרה יסודית הינה "הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". השתכנעתי במקרה שבפני, כי אף אדם סביר לא היה מתקשר לערוך את חתונתו בבית הכנסת הגדול דווקא, אילו היה יודע מראש שאין בידי אולם האירועים תעודת כשרות מתאימה ומשרבנות ירושלים אינה מתירה עריכת חופה וקידושין במקום. מכאן שהנתבעת נהגה בחוסר תום לב שעה שלא הבהירה כי אין בידה תעודת כשרות, והיא הפרה את ההתקשרות בין הצדדים או שהיה צפוי כי תפר אותה במועד החתונה. אם לא די בכל אלו הרי שסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, שכותרתו "איסור הטעיה" קובע כי: "(א)לא יעשה עוסק דבר - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי עסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה: (1) הטיב, המהות, הכמות והסוג של נכס או שירות; .." השאלות אם האוכל המוגש בחתונה מבושל במקום, והאם יש למקום הכשר של הרבנות הן שאלות מהותית לעסקה זו. לפיכך הנתבעת עברה על הוראות חוק הגנת הצרכן, שעה שלא ציינה במפורש בהסכם כי היא רוכשת האוכל מחברת קייטרינג חיצונית וכי אין לה הכשר של הרבנות. על כן ביטול ההסכם היה כדין. הסעד הראוי: משהטעתה הנתבעת את התובעים הרי שעסקינן גם בהפרה של ההסכם וגם בעוולה נזיקית, ועל כן אני מקבלת את תביעתם של התובעים במלואה, וקובעת כי הנתבעת תשיב לידם סך של 2,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4.2.10 ועד התשלום בפועל, ותפצה את התובעים בסך של 3,500 ₪ על פי תביעתם. בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות התובעים בסך של 2,000 ₪. ביטול תביעהרבנות