1. עניינו של פסק-דין חלקי זה הוא בשאלה האם הסכם הגירושין שעליו חתמו הצדדים ביום 31.12.1991, שאושר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו וקיבל תוקף של פסק-דין (ביום 22.1.1992 בתמ"א 116/92), בטל או ניתן לביטול. 2. בהחלטה מיום 30.1.2002 קבעתי כי בשלב הראשון "תדון שאלת בטול הסכם הגירושין כולו או רק את סעיף 6 להסכם הגירושין. בשלב השני תדון שאלת זכותה של התובעת למחצית הזכויות בדירה ברח' גלילי וזאת בין אם הסכם הגירושין יבוטל או סעיף 6 שבו יבוטל ובין אם ההסכם וסעיף 6 לא יבוטלו". רקע 3. הצדדים נישאו כדת משה וישראל ביום 20.6.1985 והתגרשו כנראה בחודש נובמבר 2002 (פרוטוקול, עמ' 4 שורה 19). לתובעת אלו נישואים ראשונים ולנתבע נישואים שניים. מנישואים אלו נולד לצדדים בן ביום 25.9.1987. 4. עד לחודש יולי בשנת 1990 התגוררו הצדדים בדירת הנתבע. הדירה נמכרה ביום 6.6.1990 ולאחר פינויה עברו הצדדים להתגורר בדירה שכורה. חודשים מספר לאחר מכן נפרדו הצדדים, כאשר האישה עברה להתגורר בדירה שכורה בגבעתיים והבעל עבר לבית מלון ולאחר מכן נכנס להתגורר בדירה שרכש ביום 15.2.1990 ברחוב ישראל גלילי בתל-אביב-יפו (להלן - הדירה בגלילי). 5.ביום 31.12.1991 חתמו הצדדים על הסכם גירושין. ההסכם נערך על-ידי עורך-דין. כאמור, הסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף של פסק-דין ביום 22.1.1992 בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על-ידי כבוד השופט י' דיאמנט (תמ"א 116/92). 6. ביום 7.1.1992, במקביל להגשת הבקשה לאישור ההסכם בבית-המשפט המחוזי, הוגשה בקשה משותפת של הצדדים לגירושין, לבית-הדין הרבני (גם בבקשה לבית-הדין הרבני מבוקש לאשר וליתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין). הדיון בבית-הדין הרבני נקבע ליום 26.1.1992, אולם הצדדים לא התייצבו לדיון (הנתבע טען כי המתין לאישה מחוץ לאולם, אולם משראה כי היא אינה מגיעה עזב גם הוא את בית-הדין הרבני). 7. למרות הפירוד בין הצדדים וחתימתם על הסכם הגירושין, באמצע שנת 1993 חזרה האישה עם בנה להתגורר עם הנתבע בדירה ברחוב גלילי. 8. ביום 13.4.1999 הגיש הנתבע תביעת גירושין לבית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו וכרך בה את ענייני הרכוש והמזונות. האישה עזבה את דירת המגורים ביום 9.5.1999. טענות התובעת 9. התובעת טוענת בכתב-התביעה כי במועד חתימת הסכם הגירושין הוטעתה לחשוב על-ידי הנתבע כי הדירה ברחוב גלילי נרכשה על שם שניהם וכי הנתבע טען בפניה כי אין צורך להתייחס במפורש לדירה בהסכם הואיל והיא בבעלות שניהם. התובעת לא העלתה כל טענה כי הוטעתה גם באשר לסעיפי ההסכם האחרים העוסקים במזונות ובמשמורת. 10. עוד טוענת התובעת כי למרות שחתמה על הסכם הגירושין, מעולם לא הופיעה בפני כבוד השופט דיאמנט בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו במעמד אישור ההסכם ורק בשנת 1999 נודע לה על פסק-הדין המאשר את ההסכם. 11. התובעת טענה עוד כי עורך-הדין שערך את ההסכם החתים אותה על "טופס חלק" בלי לדעת כי היא הוחתמה על טופס ייפוי-כוח; כי ההסכם הוגש לאישור בבית-המשפט המחוזי למרות שהסכימה לאשרו רק בבית-הדין הרבני; וכי הבקשה לגירושין אשר הוגשה לבית-הדין הרבני בשנת 1995 הוגשה שלא בהסכמתה (למרות שבכותרת נרשם "בהסכמה"). 12. לפיכך טוענת התובעת כי דין ההסכם להתבטל מחמת טעות או הטעיה וכי דין פסק-הדין להתבטל מחמת תרמית או טעות או הטעיה. 13. טענתה החלופית של התובעת הינה כי ההסכם בוטל או שונה על-ידי התנהגות הצדדים משחזרו לחיות יחדיו לכמה שנים נוספות. טענות הנתבע 14. הנתבע טוען כי יש לדחות את כל טענות התובעת כי חתמה על ההסכם בטעות או מתוך הטעיה וכי פסק-הדין הושג בתרמית. לטענתו התובעת נכחה באישור ההסכם בבית-המשפט המחוזי כפי שעולה מפרוטוקול הדיון וכי הבקשה לגירושין הוגשה לבית-הדין הרבני בהסכמתה. לעניין ביטול ההסכם מכללא טוען הנתבע כי הגם שחזרו הצדדים להתגורר יחדיו לאחר שנתיים של פירוד, הם לא חיו כזוג נשוי וכי לאורך כל השנים דובר על גירושין. לטענתו גם בשנת 1995 הוגשה בקשה משותפת לגירושין, אולם גם אז לא הופיעה האישה לדיון שנקבע. דיון ביטול מחמת טעות/הטעיה/תרמית 15. אני דוחה את טענת התובעת כי ההסכם ניתן לביטול מחמת טעות או הטעיה. התובעת טענה כי הוטעתה לחשוב כי הדירה ברחוב גלילי נרכשה על שם שניהם. לטענתה לא נכחה במועד חתימת הסכם הרכישה (15.2.1990) הואיל ושהתה באילת בשל מלחמת המפרץ. התובעת חזרה על טענה זו גם בסיכומים. טענה זו נדחית ולו בגלל שמלחמת המפרץ החלה רק בינואר 1991. התובעת טענה עוד כי העבירה לנתבע בשנת 1987 סך של 80,000 דולר מהתמורה שקיבלה ממכירת דירה שהייתה בבעלותה, תוך הבטחה של הנתבע כי לכשימכור את דירתו ירכשו דירה שתהיה בבעלותם המשותפת. התובעת לא הביאה כל ראיה ולו לכאורה לכך שהעבירה את הסך הנ"ל לנתבע. התובעת גם אינה רשומה כצד להסכם הרכישה. מדובר בעדות יחידה שאין לה סיוע והעדות היא של אדם המעוניין בתוצאות המשפט ושל בעל-דין. התובעת יכלה בנקל להמציא מסמכי בנק שלפיהם העבירה לנתבע את הסך של 80,000 דולר, אם אכן הדבר נעשה על-ידיה, ומכיוון שלא עשתה זאת אין בידי כל אפשרות לקבל את עדותה בעניין זה (ראה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). נוכחות התובעת בעת אישור ההסכם 16. כאמור לעיל, התובעת טענה כי כלל לא נכחה באישור ההסכם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מפרוטוקול הדיון עולה כי הצדדים שניהם נכחו. בפרוטוקול בפני כבוד השופט דיאמנט נרשם כי הצדדים הודיעו לבית-המשפט כי הגיעו להסכם בהבינם את תוכנו ותוצאותיו. כבוד השופט דיאמנט אישר ונתן תוקף של פסק-דין להסכם לאחר שתוכן ההסכם הוסבר והובהר לצדדים והם הצהירו כי עשו את ההסכם מרצונם החופשי ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו. טענת התובעת כי לא נכחה בעת אישור ההסכם ולא הצהירה על עשיית ההסכם מרצונה החופשי, למרות דברי כבוד השופט דיאמנט בפרוטוקול, היא טענה חצופה שטוב לה שלא הייתה נשמעת. לפיכך, אני דוחה את טענת התובעת כי לא הופיעה מעולם בפני כבוד השופט דיאמנט וכי עד לשנת 1999 לא ידעה כלל על פסק-הדין המאשר את ההסכם. ביטול מכללא של הסכם הגירושין 17. לאחר אישור ההסכם ולאחר פירוד של שנתיים הצדדים חזרו לחיות ביחד עם בנם הקטין במשך כ-6 שנים. 18. הסכם הגירושין עוסק בחמישה נושאים: (א) גירושין; (ב) החזקת הקטין; (ג) משמורת הקטין; (ד) תכולת הבית; (ה) היעדר תביעות. 19. כאמור, הצדדים לא התגרשו לפני הגשת התביעה ובכך הם ביטלו מכללא את הוראות הסכם הגירושין. הצדדים התגרשו לאחר שהנתבע הגיש תביעת גירושין חדשה לבית-הדין הרבני ביום 13.4.1999, בעוד שבקשתם להתגרש שהוגשה ביום 7.1.1992 לא נדונה הואיל והצדדים לא התייצבו. מכאן שאין בביטול הסכם הגירושין משנת 1991 כדי לפגום בגט שנעשה בנובמבר 2002. 20. במשך שש השנים שבהן הצדדים גרו עם בנם, כמובן שלא הייתה במשך שש השנים האלה כל נפקות לעניין משמורת הקטין אצל אמו ולעניין מזונותיו. 21. לגבי תכולת הדירה הוסכם כי כל אחד ייקח את חפציו הוא, לפיכך ביטול ההסכם אינו פוגע במי מהצדדים. כנראה נושא זה בוצע עם עזיבת התובעת את הבית בשנת 1999. 22. הסעיף היחידי הרלוונטי הוא סעיף 6 להסכם הקובע: "עם חתימת הצדדים על ההסכם וביצוע הוראותיו לרבות מתן גט, אין לצדדים ולא תהיינה להם כל תביעות ו/או טענות אחד כלפי משנהו...". 23. דהיינו, סעיף 6 עצמו קובע כי היעדר תביעות וטענות מותנה בקיום ההסכם ובמתן גט. כיוון שהצדדים לא התגרשו על סמך ההסכם וכיוון ששאר הוראות ההסכם לא קוימו כאמור, אין ספק כי ההסכם כולו בוטל מכללא על-ידי התנהגות הצדדים, בכך שהם חיו ביחד במשך כשש שנים. 24. האפשרות לבטל הסכם בכתב בדרך חוזה אחר שנעשה בהתנהגות ומכללא נקבעה בע"א 557/75 אגקי נ' כהן [1], בעמ' 73 (שם היה מדובר בהסכם לגבי מקרקעין כאשר דרישת הכתב מעוגנת בחוק; כן ראה ע"א 4946/94 אגברה נ' אגברה [2]). 25. לפיכך אני קובע כי הסכם הגירושין בוטל מכללא בהסכמת שני הצדדים והוא אינו מחייב אותם. 26. כפי שנאמר על-ידי י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי [3], בעמ' 549, 786, כאשר מבוטל הסכם, מבוטל גם פסק-הדין שאישר אותו. לפיכך, אני מבטל את פסק-הדין שניתן ביום 22.1.1992 בתמ"א 116/92. 27. הנתבע ישלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ש"ח ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. 28. יתקיים קדם-משפט לגבי זכויות התובעת בדירה. ביטול תביעהגירושין