ביום 16.3.10 הגישה המבקשת את הבקשה דנן שכותרתה "בקשה לביטול החלטות של המנהלת המיוחדת בתביעות חוב של נושים, אותן אישרה באופן חלקי". המבקשת היא נושה שהגישה תביעת חוב כמו 4 נושים נוספים, ובסך הכל 5 נושים הגישו תביעות חוב. בגוף הבקשה שלפני עותרת המבקשת, בין היתר, כי בית המשפט יורה על ביטול החלטות המנהלת המיוחדת, שאישרה באופן חלקי את תביעות החוב של 4 נושים, וכן "...גם את ההחלטה שנתנה עו"ד צפרוני בתביעת המבקשת, שאף היא שגויה, זאת כדי שתביעות החוב כולן תבדקנה באופן שוויוני ע"י גורם אחד, ולפי דין". למבקשת גם טענות שונות לעניין אופן בדיקת תביעות החוב על-ידי המנהלת המיוחדת, ובסייפא לבקשה הוסיפה כי "...לבית המשפט סמכות לבטל את אישורי תביעות חוב לפי בקשת נושה כאמור בסעיף 95 לפקודת פשיטת הרגל" (סעיף 6 לבקשה). המנהלת המיוחדת התנגדה לבקשה. יתר הנושים הודיעו כי אינם נוקטים עמדה לגוף הבקשה, הגם שלמעשה בבקשה עצמה עותרת המבקשת, בין היתר, להורות על ביטול החלטות המנהלת המיוחדת בקשה שיש בה להשפיע על נושים אלה. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות השונות ולאחר שנתתי דעתי לחומר המצוי בתיק, גם להחלטות קודמות, אני רואה לדחות את הבקשה. המבקשת נסמכת בבקשתה על "סעיף 95 לפקודת פשיטת הרגל", כלשון הבקשה, אך נראה כי כוונתה היא לתקנה 95(ב) לתקנות פשיטת הרגל, התשמ"ה-1985 שכותרתה "ביטול תביעה או הפחתתה" ולשונה: "(א) מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה. (ב) נמנע הנאמן מלהגיש לבית המשפט בקשה כאמור, רשאי החייב, או כל נושה, או הכונס הרשמי, לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה". אכן, רשאית המבקשת כנושה לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה "שלא כיאות" לטעמה כאמור לעיל; אלא שבענייננו עותרת המבקשת לבטל החלטות שניתנו על-ידי המנהלת המיוחדת ביום 13.9.09 (בהתייחס לנושים האחרים) וביום 4.11.09 (בהתייחס למבקשת - הכרעת חוב מתוקנת). אלא שהבקשה לביטול החלטת המנהלת המיוחדת הוגשה על-ידי המבקשת רק ביום 16.3.10, קרי, בחלוף למעלה מחצי שנה מההחלטות שניתנו ביום 13.9.09, ובחלוף כארבעה חודשים מאז ההחלטה מיום 4.11.09 בענין המבקשת. לציין כי אף לא אחד מהנושים, לרבות המבקשת בעצמה, לא הגישו ערעור על ההחלטות המנהלת המיוחדת בהתאם לתקנה 96 לתקנות. תקנה 96 לתקנות קובעת כי ערעור על החלטת נאמן בעניין תביעת חוב, יוגש על-ידי נושה לבית המשפט תוך 45 יום מיום המצאת ההחלטה לנושה, והנה תחת הגשת הערעור על החלטת המנהלת המיוחדת שאישרה את תביעות החוב מצאה המבקשת להגיש בקשה לפי תקנה 95 לתקנות בחלוף חודשים לאחר מתן ההחלטות, בהתעלם ממועדים שנקבעו על פי דין. למעשה עותרת המבקשת מבית המשפט לקבוע כי ההסדר הקבוע בתקנה 95 לתקנות הוא 'הסדר על' שגובר על קביעות הדין לענין מועדים ובכלל זה מבקשת לקבוע למעשה כי תקנה 95 לתקנות היא אפשרות 'עוקפת ערעור' וניתן להגישה בכל עת, ולאחר שמוצו דרכים אחרות (כמו בענייננו עת ניסתה לבטל את מינוי המנהלת המיוחדת ללא הצלחה); ובמילים ברורות עותרת המבקשת לקבוע כי גם בחלוף המועד להגשת ערעור על החלטת נאמן, או מנהלת מיוחדת, לעניין תביעת חוב, מועד הקבוע בתקנה 96 לתקנות, יוכל עדיין כל נושה לעתור בכל עת ו'ללא הגבלת זמן' לביטול החלטת הנאמן באמצעות תקנה 95 לתקנות. ברי כי לא ניתן לקבל גישה זו של המבקשת, ואני דוחה אותה מכל וכל. ככל שסברה המבקשת שהחלטת המנהלת המיוחדת ניתנה 'שלא כראוי' היה עליה להגיש ערעור על החלטה זו במועד הקבוע בתקנה 96 לתקנות, ולמיצער לפנות בבקשה לפי תקנה 95 בסמוך למתן ההחלטה ובטרם הפכו החלטות המנהלת המיוחדת להיות חלוטות ובודאי לא לאחר שחלף המועד להגיש ערעור. משלא עשתה כך ומשלא הוגש ערעור על החלטות המנהלת המיוחדת על ידי מי מהנושים או על ידי הכנ"ר, הרי שהחלטות המנהלת המיוחדת בעניין תביעות החוב, הפכו לחלוטות, ואין להדרש לבקשה שהוגשה לאחר שההחלטות הפכו לחלוטות. מעבר לצורך אציין כי גם לגוף הטענות בבקשה, לא ראיתי ממש בנטען. המבקשת העלתה טענות שונות לעניין אופן בדיקת תביעות החוב על-ידי המנהלת המיוחדת, ואף "המליצה" על הדרך בה היה על המנהלת המיוחדת לנהוג לפי גישתה. לטעמי מדובר בטענות בעלמא שלא ראיתי להן כל תמיכה בחומר הראיות. טענות המבקשת, לפיהן היה על המנהלת המיוחדת "להעמיק ולחקור", נטענו ללא כל ביסוס, ואינן מקימות עילה מהותית ונדרשת לביטול החלטות המנהלת המיוחדת, בלשון המעטה; אך כאמור דברים אלה הם מעבר לצורך. אשר על כן אני דוחה את הבקשה. אודה כי שקלתי לחייב את המבקשת בהוצאות בגין הבקשה - זאת בשל מהותה ובשל המועד בו הוגשה, אולם בסופו של יום, ולאור התוצאה אליה הגעתי, החלטתי שלא לעשות צו להוצאות. ביטול תביעהתביעת חובחוב