התובע, האפוטרופוס הכללי, טען שהנתבעת פלשה לדירה שאותה הוא מנהל עבור בעליה הנעדר. מספר שנים לאחר פלישתה, נחתם עימה הסכם לשכירות רגילה (להבדיל משכירות מוגנת), אולם תוקפו של ההסכם פג בסוף שנת 2006. לטענת התובע, הנתבעת לא חידשה את הסכם השכירות ואף אינה משלמת דמי שכירות זה שנים רבות ולפיכך לטענתו, קמה עילה לפינויה מהדירה. בתביעתו עתר התובע לצו המורה על פינוי הנתבעת מהדירה, לחייבה בתשלום מלוא דמי השכירות עד מועד הגשת התביעה וכן להתיר לו לפצל את סעדיו, כדי שיוכל לתבוע את דמי השכירות עבור התקופה שמאז הוגשה התביעה ועד פינוי הנתבעת בפועל. מנגד טוענת הנתבעת, כי הדירה שבה היא גרה הושכרה לה בשכירות מוגנת בראשית שנות השישים של המאה הקודמת, וכי התובע לא הוכיח את זכותו בדירה שבה היא גרה. לטענתה, טענות התובע אינן רלוונטיות לדירה זו. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (2010), פסק-דינו של כבוד השופט ס' גובראן בפסקאות 12-11. ראו גם: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145, 147 (1970); ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768, 773 (1973); ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353, 356 (1974); ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, 249 (1997)). ב. נושא התביעה ועיקרי ההליכים 3. נושא התביעה הוא כאמור, עתירת התובע לפינוי הנתבעת מדירת מגורים ששטחה כ-48 מ"ר, בת שני חדרים ברחוב קונדר בשכונת נחלת שמעון (שיח' ג'ארח) בירושלים (להלן - הדירה או הנכס). הדירה נמצאת על חלקה 25 בגוש שומה 30092 (בעבר, חלק מחלקה 1 בגוש שומה 30506; גוש 30821 בהסדר). כן עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים בגין התקופה שבה לטענתו, גרה הנתבעת בדירה שלא כדין וכן ביקש שיותר לו לפצל את סעדיו, כך שיוכל לתובע גם את דמי השכירות עבור התקופה שמאז הגשת התביעה ועד פינוי הנתבעת מהדירה בפועל. כתב התביעה הוגש ביום 4.6.2008 בהליך של סדר דין מקוצר. בהחלטת הרשם מיום 4.11.2008 נקבע בהסכמת הצדדים, כי התביעה תתברר בסדר דין רגיל. כתב ההגנה מטעם הנתבעת הוגש ביום 29.1.2009, ובו נטען בין השאר, כי הנתבעת היא דיירת מוגנת בדירה. 4. בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.9.2009 נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה, אשר רק לגביהן הורשו הצדדים להגיש את ראיותיהם, כלהלן (הנוסח במקור): "1.1 האם הנתבעת מחזיקה במושכר כדיירת מוגנת או כדיירת בשכר חודשי או שנתי או שהיא מחזיקה כיום בנכס מ-1.1.2007, ללא כל זכות? ואם יש לה זכות מהי הזכות? 1.2 האם בנסיבות העניין יש להורות על פינויה של הנתבעת מהנכס בגין העובדה שאין לה זכות להחזיק בו ו/או בגין העובדה שאיננה משלמת, כטענת התובע, את שכר הדירה? 1.3 האם הנתבעת חייבת לשלם לתובע שכר דירה בסך 17,080 ₪ עד ליום הגשת התביעה או סכום אחר ומהו? 1.4 את מי יש לחייב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד וכמה?" מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מאיר נדב (להלן - נדב), מרכז ניהול ופיקוח ארצי במשרד האפוטרופוס הכללי מאז שנת 1989, וכן תצהיר של מר אבי עודד, שמאי מקרקעין ומנהל נכסים בחברת "קבוצת ניהול נכסי אריאל - ניהול נכסים" (להלן - נכסי אריאל). חברה זו טיפלה בדירה הנדונה מאז יום 28.2.2007. כן הוגשה חוות-דעת של שמאי המקרקעין מאיר גרון, מטעם השמאי הממשלתי. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבעת וכן הוגשו תצהירי עדות ראשית של עוד שישה אנשים, אשר הצהירו שהם מכירים את הנתבעת שנים רבות וכי ידוע להם שהיא גרה באותה דירה מאז שנות השישים של המאה הקודמת. כן הוגשה חוות-דעתו של שמאי המקרקעין מוחמד בשיר. המצהירים נחקרו על תצהיריהם בשתי ישיבות הוכחות. בישיבה מיום 20.9.2010 נחקרו נדב (עמ' 29-7), מר אבי עודד (עמ' 31-29) והשמאי מר מאיר גרון (עמ' 37-31). בישיבה מיום 6.10.2010 העידו הנתבעת (עמ' 45-38), המצהירים הנוספים מטעם הנתבעת (באדר אבו אדולה - עמ' 46; באטמה מוחמד בשיטי - עמ' 47; מוחמד מוסא אלתמימי - עמ' 48-47; זנב חוסיין - עמ' 48) והשמאי מטעמה, מר מוחמד בשיר (עמ' 52-49). 5. בתום ישיבת ההוכחות, ביקשו הצדדים שהות של שישים יום כדי לנסות להגיע להסדר. ביום 2.1.2011 הודיע התובע כי לא נעשה כל ניסיון מצד הנתבעת להגיע להסדר כלשהו ולפיכך התבקש בית המשפט לקבוע מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים. בהחלטה מיום 25.1.2011 נקבע כי הצדדים יגישו את סיכומי טענותיהם בכתב ולכל צד הוקצב פרק זמן של שלושים יום. לאחר אינספור בקשות ארכה מטעם הצדדים ובמיוחד מטעם הנתבעת, הוגש סיכום טענות התובע ביום 19.5.2011 ואילו מטעם הנתבעת הוגש רק בחלוף עוד כשמונה חודשים, ביום 25.1.2012. ראינו לנכון להעיר, כי סיכום טענות הנתבעת הוגש כאמור, באיחור ניכר מאד, והוא אף מחזיק שבעה-עשר עמודים המודפסים בצפיפות (רווח של שורה). הדפסה בדרך זו, לא רק שאינה נוחה לקריאה, אלא שאילו הודפסו כראוי, לא מן הנמנע שסיכומי הנתבעת היו מחזיקים כשלושים עמודים. היקף זה של הסיכומים חורג מכל אמת מידה סבירה ומתקבלת על הדעת ביחס לנושא התביעה ולשאלות השנויות במחלוקת, באופן שהפך את קריאתם למשימה קשה ומתישה. כך גם ראוי לו לכותב שישווה לנגד עיניו את הקורא. ג. עיקרי העובדות על-פי גרסאות הצדדים גרסת התובע 6. גרסת התובע בעניין העובדות הרלוונטיות, כפי שתפורט להלן, הובאה בתצהירו של נדב ובנספחי תצהירו. 7. התובע מנהל את נכסי הנעדר יחיא קראואני (להלן - הנעדר), הכוללים את הדירה הנדונה, המצויה לטענת התובע, בחלקה 25. חלקה זו מצויה בהליכי הקפאה לצרכי הסדר ולפיכך אינה רשומה במרשם המקרקעין. עם זאת, התובע צירף את רשימת הנכסים בהתאם לרישומים בספרי ממשלת ירדן, המבוססים על רישומים מנדטוריים, שלפיהם הנעדר הוא בעל הדירה שבחלקה 25 (נספח א' של תצהירו של נדב). נכס זה הוקנה לתובע על-פי סעיף 5(א) בחוק הסדרי משפט ומנהל [נוסח משולב], התש"ל-1970. על-פי סעיף זה, מקרקעין שהיו מוקנים לממונה הירדני על רכוש האויב (להלן- הממונה הירדני) ערב היום שבו עבר השטח להחזקת צה"ל, יהיו מוקנים מיום תחילת צו החלת המשפט לאפוטרופוס הכללי (התובע) (סעיף 5(א)), אשר יעשה בהם כפי שהוא רשאי לעשות בנכס עזוב, אשר לגביו ניתן לו צו ניהול לפי סעיף 6(א) בחוק האפוטרופוס הכללי, התשל"ח-1978 (סעיף 5(ב)). הדירה הנדונה היא רכוש של בעלים פרטיים, ולפיכך היא מנוהלת בידי התובע בנאמנות עבור הנעדר, על-פי סעיף 9(א) בחוק האפוטרופוס הכללי 8. בביקורת שערך נדב בשנת 1989, התברר לו לטענתו, שהנתבעת פלשה שלא כדין אל הדירה ולפיכך ביום 22.10.1989 נשלח אליה מכתב מהלשכה המשפטית של התובע, שבו נאמר לנתבעת כי עליה לסלק ידה מהדירה (שם, נספח ב'). יוער, כי במכתב זה נאמר שהפנייה אל הנתבעת היא בעניין "חלקה 26 בגוש 30092". אולם לימים וכך גם במסגרת התיק הנדון, טען התובע, כי הייתה זו טעות בהדפסה וכי הכוונה הייתה לדירה שבחלקה 25. בתשובה לכך טענה הנתבעת, כי שכרה את הדירה מהגב' סברייה טהה. מבדיקה שערך נדב עלה, כי לטהא היו זכויות בדירה הסמוכה, שמצויה בחלקה 26, אך לא היו לה כל זכויות בדירה הנדונה, המצויה כאמור, בחלקה 25. בתיקי הממונה הירדני, אשר השכיר דירות בטרם הועבר השטח לידי צה"ל בשנת 1967, נמצא חוזה שנערך בינו לבין ג'מיל טהה, בעלה של הגב' סברייה טהה, ביום 4.5.1967, שעל-פיו הדירה המצויה בחלקה 26 הושכרה לו לתקופה של שנה (החוזה ותרגומו - שם, נספחים ג1 ו-ג2). בתיקי הממונה הירדני אין כל מסמך המאשר כי לטהה הוקנו זכויות כלשהן בדירה הנדונה, שבחלקה 25, וכי הדירה בחלקה 25 הייתה כאמור, בבעלות הנעדר ואילו הדירה שבחלקה 26 הייתה בבעלותו של אדם אחר, יחיא האג'ארי. על-פי החוזה שנחתם עם הממונה הירדני, נאסר על ג'מיל טהה להשכיר את הנכס לאחר, ללא הסכמתו בכתב (סעיפים 1(א) ו-(ד) בחוזה השכירות). גם הדירה בחלקה 26 הוקנתה בעבר לתובע, אשר ניהל אותה עד אשר שוחררה לבעליה בשנת 1994. בשנת 1989 נטשה סברייה טהה את הדירה שבחלקה 26 (מכתב התובע אל טהא בעניין נטישת הדירה - שם, נספח ג3), ובשנת 1993 השכיר התובע את הדירה שבחלקה 26 בשכירות בלתי מוגנת לאדם בשם אוסמה מחמד עלי אדקידק (חוזה שכירות זה - שם, נספח ד'). 9. ביום 24.11.1989 התייצבה הנתבעת במשרדי התובע יחד עם חבר משפחה יהודי, בפגישה זו מסרה היא מסמכים שונים. בין השאר, צירפה הנתבעת מסמכים של הליך משפטי שנוהל בינה לבין סברייה טהא (ת"א 2569/79 בבית משפט השלום בירושלים). בכתב התביעה שהגישה התובעת סברייה טהה ביום 3.5.1979 תבעה היא את פינוי הנתבעת מהדירה המצויה בחלקה 26 בשל כך שעל-פי הנטען, הנתבעת הפרה את תנאי השכירות. עוד נטען כי טהא השכירה לתובעת את הדירה בשכירות רגילה בשנת 1977, לאחר המועד הקובע לעניין דיירות מוגנת (20.8.1968) וכי הנתבעת מעולם לא שילמה דמי מפתח. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, שהיא דיירת מוגנת בדירה, שכן לטענתה, הוסכם עם התובעת טהה, שהנתבעת תשא בהוצאות תיקון הדירה והתאמתה למגורים, אשר יהוו את דמי המפתח (כתב התביעה וכתב ההגנה - שם, נספחים ה1 ו-ה2). ביום 20.11.1980 הגיעו סברייה טהה והנתבעת להסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, אשר לפיו הוסכם שהנתבעת תפנה את הדירה עד יום 1.11.1982, וכי כל התוספות ועבודות השיפוץ שנעשו בדירה, הם רכושה של טהה (התובעת). באי-כוחן של בעלות הדין חתומים על ההסדר ואף נאמר כי הוא תורגם להן. כן נאמר כי בנה של הנתבעת, ג'אסר, קרא לנתבעת את הסדר הפשרה וכי "הנתבעת הודיעה מפורשות שמסכימה להסכם" ואף חתמה על כך (הסדר הפשרה ופסק הדין - שם, נספח ו'). 10. על-פי טענת התובע, לאחר שנדב ערך את הביקורת בנכס בשנת 1989, הביעה הנתבעת את רצונה לגור בדירה שאותה מנהל התובע. לפיכך ביום 29.12.1991 שלח נדב מכתב אל הנתבעת, שבו היא הוזמנה להגיע אל משרדו, לשם חתימת חוזה שכירות עם התובע (המכתב ותרגומו - שם, נספחים ז1 ו-ז2). הנתבעת התייצבה במשרדו של נדבר וחוזה שכירות לשכירות רגילה (להבדיל משכירות מוגנת) נחתם בין התובע לבין הנתבעת ביום 27.12.1992 לתקופה שראשיתה ביום 1.1.1992 ועד יום 31.12.1994 (שם, נספח ח'). על-פי חוזה זה, דמי השכירות נקבעו לסך של 100 ₪ בחודש ובסך של 3,600 ₪ עבור מלוא התקופה, אך מתוך סכום זה קוזז סך של 1,200 ₪ בשל כך שהנתבעת טענה כי שיפצה את הדירה. לדברי נדב בתצהירו ובעדותו (פסקה 14 בתצהירו; עמ' 20-19 בעדותו) וכאמור בשולי החוזה, בטרם חתמה הנתבעת על החוזה, הוא הסביר לה את תוכנו בערבית והיא חתמה בפניו לאחר שהבינה את תוכנו. לחוזה זה צורף כתב ערבות שנחתם במועד חתימת החוזה, שעליו חתום ערב ששמו דוד מיכאל. בחוזה מופיעים פרטיו וכן העובדה שמקום עבודתו הוא בגנזך המדינה. ראוי להעיר כבר עתה, שבמקום המיועד לכתיבת פרטי "המושכר תיאורו ופרטיו", נכתב "דירת שני חדרים, מטבח ושירותים מחוץ לדירה". במקום המיועד לכתובת המושכר נכתב בכתב יד "שכונת שמעון הצדיק ... חלקה 25 בגוש 30092". עם זאת, ניכר כי הספרה "5" במספר החלקה תוקנה מ-"6" ל-"5", או להפך. 11. החל מיום 1.1.1995 ועד סוף שנת 2003, חתמה הנתבעת בכל שנה על מסמכי "חידוש והארכת ההסכם מיום 27.12.1992", שברובם אף צוין במפורש כי מדובר ב"חידוש והארכת הסכם השכירות הבלתי מוגנת" (שם, נספחים ט1-ט9). בכל מסמכי חידוש ההסכם צוין כי הם מתייחסים אל הדירה שבחלקה 25. ביום 9.6.1999 השתתף התובע בעלות שיפוץ הדירה בסכום שכלל את קיזוז חובה של הנתבעת לתובע ובסך נוסף של 1,030 ₪ (ספח המחאת התשלום - שם, נספח י'). בעקבות ביקורת שנערכה בדירה ביום 13.3.2003, מסר נדב לנתבעת מכתב מיום 26.3.2003, שבו התבקשה שלא לבצע שיפוצים נוספים בדירה שבחלקה 25, ללא הסכמת התובע (המכתב - שם, נספח י"א). לטענת נדב, את המכתב מסר לבתה של הנתבעת, מאחר שהנתבעת לא הייתה בבית. 12. בשנת 2004 העריך השמאי הממשלתי מחדש את סכום דמי השכירות עבור הדירה שבחלקה 25. על-פי הערכתו, סכום דמי השכירות הועמד על סך של 517 ₪ (שומת השמאי הממשלתי - שם, נספח י"ב). משלא חידשה הנתבעת את חוזה השכירות לשנת 2004, נשלח אליה ביום 12.9.2004 מכתב מהלשכה המשפטית של התובע, שבו התבקשה הנתבעת לפנות את המושכר בשל אי חידוש חוזה השכירות ולחלופין התבקשה, בתוך פרק זמן זה, לחתום על חוזה שכירות חדש (שם, נספח י"ג1). במכתב זה אף נאמר, כי כבר הודע לנתבעת, שהייתה הסכמה לכך שדמי השכירות יהיו בסך של 450 ₪ לחודש (במקום הסכום שקבע השמאי הממשלתי). ביום 15.12.2004 חתמה הנתבעת על הסכם שכירות חדש לדיירות בלתי מוגנת לתקופה שמיום 1.1.2004 ועד יום 31.12.2005, אשר גם בשוליו נכתב כי הנתבעת חתמה עליו לאחר שנדב הסביר לה את עיקריו והיא אשרה שהבינה את תוכנו (נספח י"ג2). בהסכם זה נקבע כי דמי השכירות יהיו בסך של 300 ₪ לחודש ומתוך מלוא הסכום עבור התקופה כולה, קוזז סך של 2,000 ₪, אשר היווה את השתתפות התובע בהוצאות איטום הגג. ביום 2.3.2006 שלח נדב מכתב לנתבעת, שבו הודיע לה כי התובע הסכים לכך שגם בשנת 2006 ייגבו ממנה דמי שכירות בסך של 300 ₪ לחודש, אולם הם יעודכנו בשנת 2007 (שם, נספח י"ד). ביום 28.2.2006 חתמה הנתבעת על חוזה שכירות נוסף, שהתייחס לתקופה שמיום 1.1.2006 ועד יום 31.12.2006 אשר בהתאם לאמור, נקבע בו שדמי השכירות יהיו בסך של 300 ₪ לחודש (שם, נספח ט"ו). כאמור בשולי החוזה, גם על חוזה זה חתמה הנתבעת לאחר שעיקריו הוסברו לה ותורגמו לה בנוכחות בן-דודה, נאדר. לטענת נדב, הוא מסר לנתבעת את הסכם השכירות החתום ואת שוברי התשלום בביתה, ביום 6.3.2006. 13. מאז תום תקופת החוזה האחרון, בסוף שנת 2006, לא חתמה הנתבעת על חוזה שכירות ואף לא שילמה דמי שכירות, הגם שעל-פי הנטען, היא ממשיכה לגור בדירה. ביום 28.2.2007 הועבר הטיפול בדירה הנדונה אל חברת נכסי אריאל, וביום 26.6.2007 העריך השמאי הממשלתי את דמי השכירות מחדש. כאמור בחוות-דעתו של השמאי מאיר גרון, נקבע כי דמי השכירות יהיו בסך של 1,680 ₪ בחודש. ביום 8.7.2007 נשלחה אל הנתבעת מחברת נכסי אריאל דרישה לתשלום החוב (נספח ג' של תצהירו של אביב עודד), אשר ביום 30.6.2007 עמד על סך של 2,600 ₪ (שם, נספח ב'). מאז ובטרם הוגשה התביעה, הוחלפו מכתבים שונים בעניין בין התובע לבין בא כוחה של הנתבעת (נספחים ט"ז1-ט"ז4 של תצהירו של נדב). אז גם הייתה זו הפעם הראשונה שבה טענה הנתבעת, כי היא דיירת מוגנת בדירה (מכתב בא-כוחה של הנתבעת מיום 7.8.2007 - נספח ב' של תצהיר הנתבעת). גרסת הנתבעת 14. גרסת הנתבעת בעניין העובדות הרלוונטיות, כפי שתפורט להלן, הובאה בתצהירה, בהיעדר מסמכים לתמיכה בטענותיה. הנתבעת הצהירה בן השאר, כך: "הריני להצהיר כי אני אישה זקנה ואנאלפביתית ואיני יודעת קרוא וכתוב, לא השפה הערבית ובוודאי לא השפה העברית" (פסקה 6א בתצהיר הנתבעת). כן הוסיפה, הנתבעת שהיא ילידת 1942 וכי היא גרה בדירה בגפה, מאז פטירת בעלה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת. 15. על-פי טענת הנתבעת, היא גרה בדירה ברציפות, מאז ראשית שנות השישים של המאה הקודמת. לטענתה, היא שכרה את הדירה עוד בראשית שנות השישים מהמנוח ג'מיל טהה, אשר לטענת הנתבעת, היה בעל הזכויות בדירה וכי הוא ואשתו, סברייה, גרו בסמיכות לדירה. לאחר פטירת ג'מיל טהה, הפכה אשתו, סברייה, שאף היא נפטרה זה מכבר, להיות בעלת הזכויות בה והיא זו שהשכירה לנתבעת את הדירה תמורת דמי שכירות בסך של 10 דינר ירדני לחודש. לטענת הנתבעת, אין ברשותה קבלות מכיוון שסברייה טהה לא נהגה לתת קבלות עבור התשלום, אך למרות זאת, מצאה שתי קבלות (צילומם הלא מתורגם - נספח א' של תצהיר הנתבעת). 16. לטענת הנתבעת, היא מעולם לא שמעה על אדם בשם יחיא קרואני (הנעדר), ואף לא ידוע לה כי הייתה לו זיקה כלשהי אל הדירה. בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, לאחר שסברייה טהה נפטרה, פנה אל הנתבעת נציגו של התובע וטען, כי מאז פטירתה של סברייה טהה, הוא הפך להיות האחראי על הדירה. מאז החל הוא להחתים את הנתבעת על מסמכים שונים ולקבל מהנתבעת את דמי השכירות שאותם שילמה באמצעות השוברים שמסר לה. לטענת הנתבעת, מעולם לא הוסבר לה שהנכס לכאורה, שייך לנכסיו העזובים של הנעדר ומעולם שמו של הנעדר לא צוין בפניה. לטענתה, נציג התובע כלל לא קרא לה את תוכנם של אותם מסמכים, לא הסביר במה מדובר, אלא רק ציין כי מדובר במסמכים שעניינים דמי השכירות שאותם היא משלמת. לטענתה, רק בדיעבד הסביר לה בא-כוחה כי מדובר בחוזי שכירות לא מוגנת, בעוד שלטענתה, אין כל בסיס לכך שמעמדה אינו של דיירת מוגנת. בשנים 2006 ו-2007 דמי השכירות עמדו על סך של 300 ₪ לחודש, וביום 8.7.2007 נמסרה לנתבעת הודעה על העלאת דמי השכירות לסך של 1,680 בחודש. בתגובה לכך השיב בא-כוחה לתובע, כי הדרישה להעלאת דמי השכירות עומדת בניגוד לדין, בשל היות הנתבעת דיירת מוגנת בדירה. בתגובה לכך השיב התובע, כי לכאורה שכרה את הדירה מטהה בדיירות שאינה מוגנת בסוף שנת 1968 (התכתבות זו - נספחים ב' ו-ג' של תצהיר הנתבעת). אולם לטענת הנתבעת, טענה זו אינה נכונה. יוער כבר עתה, כי האמור במכתבו של התובע לעניין שכירת הדירה מטהה, התייחס לשכירת הדירה המצויה בחלקה 26 ולא לשכירת הדירה הנדונה, המצויה בחלקה 25. 17. בתצהירה הכחישה הנתבעת את טענת התובע, כי היא פלשה אל הדירה בשנת 1989. בנוסף לכך, הכחישה הנתבעת את מסמכי התביעה שהגישה נגדה סברייה טהה, אשר הסתיימה כאמור לעיל, בהסדר פשרה שאושר בפסק-דין. לטענתה, "לפי מיטב זכרוניה", התביעה היחידה שהגישה סברייה טהה נגדה, הייתה בעניין שיפוץ הדירה. כן הכחישה את תוכן האמור בכתב התביעה באותו הליך. כך גם הכחישה את התחייבותה לפנות את הדירה בהתאם לפסק הדין באותו הליך ואף טענה כי מעולם לא פינתה את הדירה. שכן לטענתה כאמור, מאז שנות השישים של המאה הקודמת הייתה דיירת מוגנת בדירה ולטענתה, זה אף מעמדה היום (פסקאות 18-16 בתצהיר של הנתבעת). בדומה, הנתבעת הכחישה שקיבלה את כל המכתבים אשר לטענת נדב נשלחו אליה. לטענתה, שילמה את דמי השכירות בסך של 300 ₪ בכל חודש ואף המשיכה לשלמם באמצעות הפקדת דמי השכירות לחשבון הבנק של חברת נכסי אריאל בבנק הפועלים (אישורי הפקדות - שם, נספח ד'). ד. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע 18. התובע טוען כי חוזה השכירות הראשון שנחתם עם התובעת בשנת 1992 קובע כי מדובר בשכירות שאינה שכירות מוגנת וכי כך נקבע גם בחוזים שנחתמו עם הנתבעת, אשר נחתמו לאחר מכן. בכולם אף צוין שהנתבעת חתמה עליהם לאחר שתוכנם הוסבר לה והיא הבינה את האמור בהם. ברוב המקרים, חתמה הנתבעת אף בנוכחות בנה, בן משפחה או ידיד המשפחה (עדותו של נדב, עמ' 20-19), והנתבעת עצמה אף אישרה את חתימת ידה על כל המסמכים (עמ' 39, 42). בנסיבות אלו, אין הנתבעת יכולה להתכחש לתוכנם של החוזים שעליהם חתמה במשך כחמש-עשרה שנים, פעם אחר פעם. עוד טען התובע, כי לא רק שבכל החוזים נאמר במפורש שהנתבעת אינה דיירת מוגנת, אלא שגם כאשר נחקרה ונשאלה מדוע לא חתמה על חוזה חדש לאחר שפג תוקפו של החוזה האחרון, השיבה היא, "כי היו איתו בעיות" (עמ' 43, שורות 5-1), וכי לא היה זה מן הטעם שהייתה לכאורה, דיירת מוגנת בדירה. לפיכך ובהיעדר מחלוקת כי הנתבעת לא חתמה על חוזה חדש וכי לא שילמה את דמי השכירות במלואם, טען התובע, כי על הנתבעת להתפנות מהדירה ולשלם את דמי השכירות עבור מלוא התקופה שבגינה לא שילמה. לעניין הטענה שהנתבעת לכאורה, מחזיקה בדירה שבחלקה 26 ולא בחלקה 25, טען התובע, כי הוכח שהדירה בחלקה 25 וכי שם נמצאה הנתבעת, כפי שאף העיד נדב (עמ' 17). כך אף נרשם בכל המסמכים. ככל שהיה מסמך שבו נכתב אחרת, הרי שלא הייתה זו אלא, טעות קולמוס וכדומה. 19. התובע טוען עוד כי די בכך שהתובע הראה את זכותו להחזיק בדירה, כדי שנטל ההוכחה יעבור אל שכמי הנתבעת להראות שהיא מחזיקה בו מכוח זכות. אולם לטענת התובע, הנתבעת לא הוכיחה את זכותה להחזיק בנכס. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעת היא שהיא דיירת מוגנת מכוח היותה דיירת מוגנת של סברייה טהה ומכאן לטענתה, זכותה להמשיך ולהחזיק בנכס במעמד זה. לטענת התובע, לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שהיא אף נסתרה בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין בשנת 1980, בתביעה שהגישה נגדה סברייה טהה. מכל מקום, כל ההתקשרות בין הנתבעת לבין טהה התייחסה לדירה הבנויה על חלקה 26, והוכח כי מאז שנת 1993 דירה זו הושכרה לאחר (אדקידק). כך גם ישנו שוני בתיאור של שתי הדירות. בנוסף טען התובע, כי אפילו דובר באותו נכס, הרי שבכל מקרה בהתאם לחוזה השכירות שנחתם בין טהה לבין הממונה הירדני, אסור היה לטהה להשכיר את הדירה בשכירות משנה. לפיכך אף הפרת ההסכם מהווה עילה לפינוי הנתבעת מהדירה. לטענת התובע, טענת הנתבעת כי היא דיירת מוגנת עלתה לראשונה רק בשנת 2007, לאחר שהתובע ביקש לעדכן את דמי השכירות. טענה זו של הנתבעת לא נתמכה בדבר. גם הטענה בדבר דמי שכירות נמוכים אינה תומכת בכך, שכן גם הערכת השמאי הממשלתי משנת 2004, באשר לדמי השכירות לדירה המושכרת בדיירות שאינה מוגנת, היו נמוכים, בסך של 517 ₪ בלבד. בכל מקרה, אפילו הייתה הנתבעת דיירת מוגנת - עובדה שעליה כאמור, חולק התובע ושלטענתו, אף לא הוכחה - הרי שאי תשלום דמי שכירות, מצדיק את פינויה מהדירה. 20. לבסוף טען התובע, כי הוא זכאי למלוא הסכום שנתבע עבור דמי שכירות ראויים ובהתאם לחוות-דעתו של השמאי מטעמו. לטענתו, הוכח שהנתבעת לא חידשה את חוזה השכירות וכי לא שילמה את מלוא דמי השכירות, כפי שחויבה לשלם. בעניין זה ביקש התובע להעדיף את חוות הדעה של השמאי מטעמו על פני חוות-דעת השמאי מטעם הנתבעת, מכיוון שהשמאי מטעם התובע העריך את שווי הדמי השכירות בשיטת ההשוואה, שהיא בעלת עדיפות ונחשבת לשיטה המועדפת, על-פני שיטת העלויות, שזו השיטה שלפיה חושבו דמי השכירות בחוות-דעתו של השמאי מטעם הנתבעת. עיקרי טענות הנתבעת 21. הנתבעת טענה, כי עלה בידיה להוכיח שהיא גרה בדירה מאז ראשית שנות השישים במעמד של דיירות מוגנת. זאת הגם שראוי להעיר כבר עתה, כי לא הובאה כל ראיה ממשית לכך. הנתבעת טוענת, כי טענות התובע התייחסו אל הדירה בחלקה 26 ולא אל הדירה בחלקה 25, כפי שעלה במכתב שנשלח אל הנתבעת עוד ביום 22.10.1989 (נספח ב' של תצהירו של נדב). לטענתה, לעניין זה, אין לקבל את טענות התובע באשר ל"טעות קולמוס". כך גם טענה, כי ממסמכים נוספים עולה כי הכוונה לדירה שבחלקה 26, שאותה לטענת הנתבעת, שכרה בשכירות מוגנת מטהה. 22. לטענת הנתבעת, התובע אף לא הוכיח את זכותו להחזיק בנכס ואת היעדר זכותה של הנתבעת להחזיק בנכס, וכי בעניין זה נטל ההוכחה מוטל על התובע. הנתבעת טענה עוד, כי הגם שחתמה על כל המסמכים, הרי שתוכנם לא הוסבר לה ולא תורגם לה, ולכן כלל לא הבינה על מה היא חותמת. בעניין זה הרחיבה הנתבעת בסיכומיה, וטענה כי במקום שבו החותם על המסמך הוטעה לחשוב שתוכנו שונה מזה שעליו חתם, הרי שהמסמך נעדר תוקף. 23. בכל מקרה, לטענת הנתבעת, היא שילמה את דמי השכירות, ואפילו פיגרה בתשלומים, הרי שלטענתה, היא זכאית לכך שיוענק לה סעד מן הצדק. כן טענה, כי בכל מקרה, אם תחויב בתשלום דמי השכירות הראויים, כי אז יש לקבוע זאת על-פי חוות-דעתו של השמאי מטעמה. ה. דיון והכרעה (1) השאלות הטעונות הכרעה 24. תביעת התובע לפינוי הנתבעת ולחיובה בתשלום דמי שכירות ראויים מתייחסת לדירה הבנויה בחלקה 25. הגם שהדבר לא נאמר במפורש בכתב התביעה, הוא עולה בבירור כבר מנספח א' של כתב התביעה, שזהו חוזה השכירות שנחתם עם הנתבעת ביום 28.2.2006, המתייחס כאמור, אל הדירה שבחלקה 25. כפי שנקבע בהחלטת בית המשפט מיום 7.9.2009, שלוש שאלות טעונות הכרעה: האחת, עניינה שאלת מעמד הנתבעת בדירה; האם היא דיירת מוגנת ואם אינה דיירת מוגנת, כי אז מכוח מה היא גרה בדירה מאז יום 1.1.2007; השנייה, האם יש להורות על פינוי הנתבעת מהדירה, בין בשל היותה נעדרת זכות להחזיק בה ובין בשל אי תשלום דמי שכירות; השלישית, שאלת חבות הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים. בטרם נפנה לדיון בשלוש השאלות האמורות, נידרש לשלושה עניינים כלליים השנויים במחלוקת בין הצדדים: האחד, עניינו השאלה על מי מבין הצדדים מוטל נטל ההוכחה; השני, עניינו שאלת זיהוי הדירה. האם כטענת התובע, התביעה מתייחסת אל הדירה הבנויה בחלקה 25, או שמא כטענת הנתבעת, טענותיו של התובע התייחסו אל הדירה הבנויה בחלקה 26 ולפיכך לנוכח הטעות בזיהוי הנכס ומאחר שלתובע אין זכויות בדירה זו, ממילא אין מקום לטענותו; השלישי, איזו השלכה, אם בכלל, יש לכך שלטענת הנתבעת היא אמנם חתמה על ההסכמים, אך מבלי להבין את תוכנם, וכי לטענתה, אף הוטעתה לגבי תוכנם. (2) הנושאים הכלליים שאלת נטל ההוכחה 25. ככלל וגם בתביעת פינוי, חל הכלל שעליו עמד בין השאר, כבוד השופט י' עמית ברע"א 296/11 מוחמד נג'אר נ' שאוקי חמדאן עליאן (2012), שלפיו "דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי ונטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט (ע"א 357/72 שנסי נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741 (1973); ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' ולך, פ"ד מג(2) 864, 870 (1989); ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ' ועדה המקומית לתכנון ובנייה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642 (1992); ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 681 (1993); ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997), פסקה 13 לפסק הדין; רע"א 1436/90 גיורא ארד חברה לניהול השקעות ושרותים בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מו(5) 101, 105 (1992); ע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס (3.11.2010))". כך גם, כפי שנקבע פעמים רבות לעניין תביעות לפינוי מקרקעין, לעניין זה הכלל הוא כי "ברגיל, נטל ההוכחה מוטל על התובע זכויות במקרקעין, ובגדרו עליו להוכיח זכות בקרקע מסוימת, על-מנת לזכות בתביעתו" (כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 8858/02 מדינת ישראל נ' סעיד מחמוד זהווה (2004), בפסקה 5). כך גם נקבע אגב תביעה לסילוק פולש כי "על התובע מכוח זכות, הנטל להוכיח את זכותו להחזיק בקרקע ואת היעדר זכותו של הנתבע, ועמידתו בנטל ההוכחה היא תנאי להצלחת התביעה" (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן-שמחון, פ"ד נח(1) 827 (2003), בפסקה 11). 26. בענייננו, אין התובעת יכולה לכפור בזכותו של התובע להשכיר לה את הנכס, לאחר שחתמה על שניים-עשר הסכמי שכירות, והסכמים להארכת תוקפם של הסכמי השכירות, ביחס לשכירות במשך חמש-עשרה שנים (נספחים ח, ט1-ט9, י"ג2, ט"ו של תצהירו של נדב). בכל אותם הסכמים, אשר אין מחלוקת על כך שהנתבעת חתמה עליהם, אישרה הנתבעת בחתימת ידה את עובדת היות הנתבע "המשכיר" של הנכס. הנתבעת מעולם לא כפרה בזכותו של התובע להשכיר את הנכס ולפיכך בחתימתה על כל אותם הסכמים, אישרה למעשה את מעמדו של התובע, כמי שמשכיר את הנכס כדין. אישורה של הנתבעת למעמדו של התובע, כמי שמשכיר לה את הדירה כדין, אף באה לידי ביטוי בכך שבמשך כל השנים שילמה את דמי השכירות כפי שנקבע בהסכמים, מבלי למחות על כך או לערער על זכותו של התובע לגבות ממנה את דמי השכירות. 27. באשר לשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה להוכחת מעמד הדיירות המוגנת, על בעל הנכס או על הטוען לדיירות מוגנת, למיטב ידיעתי, שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה. סוגיה זו נדונה בע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד לא (1) 455 (1977), אולם הדעות נחלקו ונראה כי אין הכרעה בשאלה זו. כבוד השופטת מ' בן-פורת קבעה שבתביעת פינוי או סילוק-יד, על הנתבע להוכיח את מקור זכותו לישיבה בנכס במעמד של דייר מוגן. לעומת זאת, כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר חלק על כך. לשיטתו, שאלת נטל ההוכחה נגזרת מטענות הצדדים. אם למשל, טענת התובע היא שהנתבע חדל מלמלא אחר התנאים המקנים לו מעמד של דייר מוגן, כפי שהיה באותו מקרה, כי אז נטל ההוכחה מוטל על התובע הטוען כאמור. עם זאת קבע, כי באותו עניין לא היה צורך להכריע בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה להוכחת הדיירות המוגנת (שם, פסקה 7). כבוד השופט אשר, שהיה חבר המותב השלישי, הסכים לפסק-דינו של כבוד השופט שמגר, ולפיכך נראה כי באותו פסק-דין לא נקבעה הלכה בעניין זה. בפסקי-דין מהשנים האחרונות, אכן קבעו בתי המשפט כי השאלה טרם הוכרעה, אך לא ראו צורך להכריע בה במקרים שהובאו לפניהם (ראו למשל, רע"א 9361/06 סאמי יחיא מחמד אלמאני נ' סמיחה מחמד חמדי אלריאן (2006), כבוד השופטת ע' ארבל, בפסקה 5; רע"א 9354/05 אסמעיל אבדה נ' פדיא אחמד אלעמד (2005), כבוד השופט א' רובינשטיין, בפסקה ה(2)). כך הגם שבהערת אגב, בפסק-דין של כבוד השופטת ע' ארבל נאמר, כי הנטל להוכיח שהמחזיק בנכס אינו דייר מוגן, מוטל על בעל הנכס (רע"א 1483/07 דוד סאלח נ' טוני נסב (2007), בפסקה 5). מכל מקום, נראה כי הנטייה של בתי המשפט היא לבחון את הראיות לגופן, תוך בחינת השאלה, מי מבין הצדדים עמד בנטל השכנוע המוטל עליו להוכיח את טענותיו, הבעלים או הדייר הטוען כי הוא בעל מעמד של דייר מוגן, וזאת מבלי להכריע בשאלה על מי מוטל נטל ההוכחה בעניין זה (ראו למשל, רע"א 637/10 סליא זידאן נ' החברה לפיתוח עכו העתיקה בע"מ (2010), כבוד השופט א' רובנישטיין, בפסקאות ו-ז. שם נאמר כי "התוצאה זהה גם אם נטל ההוכחה על המשיבה" (פסקה ו'). ראו גם את פסקי הדין של כבוד השופט י' דנציגר ברע"א 6729/07 עזבון המנוחה עאידה מוקלשי נ' אמיל פאר (2009), בפסקה 6; רע"א 612/09 קובי קן דרור נ' יעקב ויסברג (2009), בפסקה 3). עם זאת, מאחר שהתובע נדרש להוכיח עובדה שלילית, כי הנתבעת אינה דיירת מוגנת, בכל מקרה חל הכלל שלפיו "בהוכחת עובדה בעלת יסוד שלילי, ניתן להסתפק בכמות פחותה של ראיות (ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003))" (עניין מוחמד נג'אר הנזכר לעיל, כבוד השופט י' עמית). שאלת זיהוי הדירה 28. תביעתו של התובע מתייחסת כאמור, לדירה המצויה בחלקה 25. זו גם הדירה שפרטיה נקובים בכל ההסכמים. אמנם בהסכם הראשון ישנו תיקון של הספרה "6" לספרה "5", ולא ברור מה קדם למה, אולם שאר ההסכמים עוסקים בדירה שבחלקה 25. העובדה שבמכתב ההתראה מיום 22.10.1989 (שם, נספח ב'), נאמר שהנתבעת גרה בדירה שבחלקה 26 אינה רלוונטית. כך בין אם מדובר בטעות הקלדה, כטענת התובע, ובין אם מדובר בעניין מהותי, כטענת הנתבעת, באשר אין במסמך זה כדי לעגן או כדי לשלול את זכויותיו של התובע או את זכויותיה של הנתבעת בנכס. מדובר כאמור, במכתב התראה בלבד, שלאחריו נחתמו הסכמי שכירות. 29. טענת הנתבעת כי היא לכאורה, גרה בדירה שבחלקה 26 בדיירות מוגנת, נסמכת על טענותיה כי היא שכרה את הדירה בדיירות מוגנת מסברייה טהה. טענה זו נסתרה ואינה מתיישבת עם עובדות אובייקטיביות, כפי שיורחב בעניין זה להלן, בעת שנידרש לטענת הנתבעת כי היא דיירת מוגנת. 30. מכל מקום, תביעת התובע עוסקת כאמור בדירה שבחלקה 25, ושם על-פי עדותו של נדב פגש את הנתבעת וראה ששם היא גרה (עמ' 17 שורה 13). אם אמנם הנתבעת אינה גרה בחלקה 25, אזי ממילא שלפסק-דין שיורה על פינוייה, ככל שכך ייקבע, לא תהיה כל משמעות. הרי ברור שהנתבעת לא תידרש להתפנות מדירה שאינה גרה בה. בשולי הדברים נעיר, כי אמנם ישנה לכאורה, סתירה בין שטח הדירה שבחלקה 25 כפי שהוא מופיע במסמכי הממונה הירדני לבין שטחו בהערכת השמאי (נספח י"ב), אולם אין מחלוקת על כך שבמרוצת השנים חלו שינויים בנכס ונעשו בו עבודות שיפוצים, כך שלעניין זה ישנו קושי להסתמך על נתונים מלפני כחמישים שנה. ההשלכה שיש לחתימת הנתבעת על כל ההסכמים 31. כפי שכבר נאמר, במשך חמש-עשרה שנים, משנת 1992 ועד שנת 2006, חתמה הנתבעת על שניים-עשר הסכמי שכירות ועל הסכמים להארכת תוקפם של הסכמי השכירות, ביחס לשכירות במשך כל תקופה זו. הנתבעת מתכחשת לתוכנם ובעיקר לעובדה שנאמר בהם שמעמדה בדירה הוא של שוכרת רגילה, שאינה דיירת מוגנת. את טענתה היא מנסה לבסס על כך שהיא, כאמור בתצהירה "אישה זקנה ואנאלפביתית ואיני יודעת קרוא וכתוב" (פסקה 6א בתצהירה), וכי לטענתה, לא הוסבר לה על מה היא חתמה וכי לא הבינה את תוכנם של ההסכמים. טענת הנתבעת היא אפוא, כי מאחר שלטענתה הוטעתה כאמור, אין משמעות לכל אותם חוזים שבהם נאמר כי היא אינה דיירת מוגנת בדירה. מנגד טוען התובע, כי התובעת הבינה היטב על מה היא חותמת, כי הוסבר לה בכל פעם לפני שחתמה, וכי היו עמה בני משפחה מטעמה שהבינו היטב את הדברים. בנוסף לכך, חזקה על הנתבעת שבמשך חמש עשרה השנים טרחה לברר על מה חתמה, וכי מעולם קודם לשנת 2007 לא טענה בפני התובע כי בניגוד לאמור בכל ההסכמים, היא כן דיירת מוגנת בדירה. טענת התובע היא כאמור, שהנתבעת לא הוטעתה לחתום על החוזים, כי ידעה על מה היא חותמת וכי בכל מקרה, חזקה על אדם שחתם על מסמך כי הוא יודע על מה חתם, הבין את המסמך והסכים לתוכנו. לאחר בחינת ראיות הצדדים, פרוטוקול הדיון וטענות הצדדים בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את טענות הנתבעת, אלא יש לקבל את טענותיו של התובע בעניין זה. כל זאת מן הטעמים שעליהם נעמוד עתה. 32. המשמעות המשפטית של טענת הנתבעת היא אפוא, כי לאור הטעייתה הנטענת, הרי שלכאורה חל הכלל שלפיו חרף החתימה, לא נעשה דבר, "non est factum", וכי ההסכמים לכאורה, בטלים. כך בעוד שהתובע טוען כאמור, כי חתימותיה של הנתבעת על כל ההסכמים, תקפות וממילא שכל ההסכמים מחייבים. הכלל האמור, כי בהיעדר הבנה לחתימה חל הכלל שלא נעשה דבר נדון בהרחבה בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבנין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980) (בפסקה 7). באותו עניין נקבע כי המשמעות של הכלל האמור, כי לא נעשה דבר, כפי שנקבע בפסיקה האנגלית (ראו שם) היא, כי יש לראות מסמך כבטל רק אם "יסוד ההסכמה למסמך נעדר לחלוטין". כך למשל, במקום שבו עיוור, מי שאינו יודע לקרוא או מי שנמנע מקריאתו בשל טעם שאינו כרוך בהתרשלות מצדו, הוחתם על מסמך בעוד שתוכנו שונה לחלוטין מזה שנאמר לו כי הוא חותם עליו. במקרה זה, החתימה נעדרת תוקף לא רק בשל המרמה, אם הייתה מרמה, אלא מהטעם שהחותם מעולם לא התכוון לחתום על המסמך שעליו הוחתם. לכן, מבחינה משפטית, יש לראות את החותם כמי שלא חתם על המסמך שעליו מופיעה חתימתו, ולפיכך, הגם שפיזית הוא כן חתם עליו, בפועל לא נעשה דבר וכאילו לא חתם. מנגד, אם החותם הבין כי מדובר במסמך שעניינו מסוים, אך שגה באשר לתוצאות המשפטיות של חתימתו או של העסקה שנקשר בה בחתימתו, כי אז לא תעמוד לו הטענה האמורה, שעניינה כי לא נעשה דבר. כך גם לא תעמוד לו טענה זו, אם לא טרח לקרוא על מה חתם ולבחון את תוצאות חתימתו. רק עם הונע לחשוב כי למסמך מהות מסוימת, השונה באופן בסיסי ממשמעותה, כי אז יורה בית המשפט על כך שהמסמך בטל. כך גם נקבע, כי אף הסתמכות עיוורת על מי שייעץ לחותם לחתום על המסמך, לא תאפשר הסתמכות על הכלל כי לא נעשה דבר. כאמור שם: "... אין הטענה [טענת לא נעשה דבר. ת"ב] עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים. ... אולם יש מקרים בהם לא תעמוד טענת non est factum, גם כאשר החותם חתם בלי דעת וזאת כאשר האדם חותם על-פי עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו, מבלי שהיתה טעות או הטעיה באשר למהותו של המסמך, אלא מתוך הסתמכות עיוורת על דעת היועץ האמור, ואמון בה, ותוך נכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה". נמצא אפוא, שכדי שתתקבל טענת הנתבעת, כי יש להורות על בטלות חוזי השכירות, מכוח העיקרון של "לא נעשה דבר", היה עליה להוכיח שהוטעתה לחשוב שחתמה על מסמך השונה מזה שעליו חתמה וזאת, כטענתה, בשל מעשה הטעיה ורמייה מצד נציג התובע (נדב). לעומת זאת, אם יימצא שהוכח כי הנתבעת רק לא טרחה לבדוק מה תוכנם של החוזים בטרם חתמה עליהם, או כי הסתמכה "הסתמכות עיוורת על דעת" נציג התובע תוך מתן "אמון בו ונכונות לחתום על כל מסמך על-פי שיקולו של הלה, יהיה המסמך אשר יהיה", כי אז לא יעמוד לנתבעת הכלל המביא לבטלות חוזי השכירות שעליהם חתמה. 33. טענת הנתבעת היא טענה המייחסת לתובע מעשיי רמייה והטעייה. שכן לטענתה, התובע, באמצעות נדב, הטעה אותה בכך שגרם לה לחשוב שהיא דיירת מוגנת בדירה, בעוד שלא כך הם פני הדברים ובפועל הוחתמה על חוזי שכירות לשכירות רגילה. מאחר שזו טענת הנתבעת, הרי שהנטל להוכיח את מעשה המרמה מוטל עליה, ואף דרושה מידת הוכחה גדולה יותר וודאית יותר מזו הדרושה בהליך אזרחי רגיל. כך למשל נקבע לעניין זה בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1) 414 (1965) (כבוד השופט ברנזון, בעמ' 416): "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של אדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור ... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי" (ראו גם: פסק-דינה של המשנה לנשיא בית המשפט העליון מ' בן-פורת בע"א 260/82 שמעון סלומון נ' ששון אמונה, פ"ד לח(4) 253 (1984) בפסקה 3. כן ראו את פסקי הדין הרבים שהוזכרו אגב דיון בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית בע"א (מחוזי חיפה) 4911/07 פטר קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (2008) בפסקה 10). 34. בחינת טענות הנתבעת אף צריכות להיות לאור החזקה שעליה ביקש התובע להסתמך, שעניינה בכך שחזקה על אדם שחתם על מסמך, כי הוא יודע על מה חתם, הבין אותו והסכים לתוכנו. חזקה אשר מטילה נטל כבד על המבקש לסתור אותה. כך למשל נקבע בע"א 8533/06 נורית גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (2008) (כבוד השופט י' אֵלון, בפסקה 5): "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו (ראו ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד נח(2) 145 (2003); ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי (11.11.2004); ע"א 6055/04 לנדאו נ' בל"ל (12.7.2006)). חזקה זו מתעצמת, שעה שהמדובר הינו במסמכים מהותיים כגון שטרי שיעבוד ומשכנתא (ראו לדוגמא ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559 (1997); ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375 (2002)). על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה (ראו ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 91 (1983); ע"א 624/88 גולד נ' מעוז, פ"ד מד(1) 497, 503 (1990); ע"א 1548/96 הנ"ל בעמ' 570)". 35. נמצא אפוא, שנטל הראיה ונטל השכנוע מוטלים על הנתבעת ואף מוטל עליה נטל כבד מן הרגיל, וזאת משני טעמים. הטעם הראשון נעוץ בכך שטענתה כלפי התובע, היא טענה של מרמה ושל הטעיה. הטעם השני נובע מכך שהנתבעת מבקשת לסתור את החזקה כי חתימתה על חוזי השכירות מאשרת כי הבינה את תוכנם והסכימה להם. זאת ועוד, כאמור לעיל ובהתאם להלכה שנקבעה בעניין אדלר, על הנתבעת להוכיח הטעייה של ממש כדי להביא לכך שייקבע כי חרף חתימתה, בפועל לא נעשה דבר, ועל כן יש להורות על בטלות המסמך. לשם כך כאמור, אין די בכך שהנתבעת תוכיח כי החתימה נבעה ממתן אמון בנציג התובע וכי חתמה על המסמך על-פי שיקול-דעתו, יהיה תוכנו של המסמך אשר יהיה. 36. כפי שנבקש להראות עתה, הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה האמור ולפיכך המסקנה היא שהנתבעת ידעה היטב שהיא אינה דיירת מוגנת וכי הבינה את כל הנאמר בחוזים שעליהם חתמה. כך עולה משורה של ראיות הסותרות את טענות הנתבעת, שאלו עיקריהן: ראשית, הנתבעת אישרה שחתמה על כל החוזים (עמ' 39 שורות 21-15; עמ' 42 שורות 29-24). שנית, בשולי החוזים כל החוזים נאמר שנדב הסביר לנתבעת את עיקרי תוכנם ואף ציין מי נכח בעת החתימה יחד עם הנתבעת. נדב העיד שהוא דובר ערבית ובעל תואר בשפה ובספרות ערבית (עמ' 19 שורות 14-13). הוא העיד כי הסביר לנתבעת את עיקרי כל אחד מהחוזים ובעניין החוזה המקורי הדגיש "אשר לחוזה המקורי, אני מציין שוב שתרגמתי בפני השוכרת עיקרי הדברים וודאי ודאי את הדברים המהותיים, שזה הסכם שכירות בלתי מוגנת, לגבי דמי השכירות, תקופת השכירות, הסברתי לה בקצרה לגבי הסעיפים, מהותם ודברים חשובים פרטי יותר בערבית כך שלא היה כל מקום לשאלות או ספקות". כן הוסיף כאמור, שבחלק מהמקרים נכח עם הנתבעת מכר או בן משפחה (עמ' 19 שורה 25 עד עמ' 20 שורה 2). שלישית, אין לקבל את טענת הנתבעת המנסה להסתתר מאחורי הטענה כי היא "אישה זקנה ואנאלפביתית". כל זאת מטעמים אלו: האחד, הנתבעת היא ילידת שנת 1942. גם היום, בכל הכבוד, אין לראות בה "זקנה". בוודאי שגם לשיטתה, לא הייתה "זקנה" בעת חתימת החוזה הראשון, בשנת 1994, שאז הייתה כבת חמישים ושתיים בלבד. השני, הנתבעת העידה על עצמה כמי שתמיד הייתה זו אשר טיפלה בכל ענייני הבית, כלשונה "אני הייתי מטפלת בכל העניינים בבית" (עמ' 40 שורה 25). השלישי, מהתנהלות הנתבעת במהלך חתימת החוזים עולה, שהיא ידעה היטב לעמוד על זכויותיה. כך למשל, כבר בעת החתימה על החוזה הראשון מיום 31.12.1994, דאגה להפחתת דמי השכירות בכך שנעשה קיזוז של עלויות תיקונים ושיפוצים מדמי השכירות. בדומה לכך, בחוזה מיום 15.12.2004 הופחתו דמי השכירות וקוזזו מהם הוצאות איטום הגג. כך היה גם במסגרת החתימה על החוזה האחרון, שנחתם ביום 28.2.2006, שבמסגרתו הופחתו דמי השכירות לסך של 300 ₪, חרף קביעת השמאי הממשלתי, כי על דמי השכירות להיות בסך של 517 ₪ לכל חודש. לכל אלו יש להוסיף את העובדה, שאין מדובר בהסכם יחיד שעליו חתמה הנתבעת. מדובר בשורה ארוכה של שניים-עשר חוזים והסכמים להארכת תוקפם, שעליהם חתמה הנתבעת כאמור, במשך חמש-עשרה שנים. חזקה עליה שבכל אותה תקופה ארוכה וממושכת, שבמהלכה חתמה על כל אותם חוזים, שמצאה לנכון לברר את תוכנם ולדעת היטב בדיוק על מה היא חותמת. המסקנה היא אפוא, שהנתבעת ידעה גם ידעה היטב על מה היא חתמה וכי הסכימה לתוכנם של החוזים. כל זאת לאור הטעמים האמורים ואף לאור העובדה, שהנתבעת, שנטל ההוכחה להוכיח כי לא ידעה על מה חתמה במשך חמש-עשרה שנים, וכי לכאורה, הוטעתה, לא עמדה בנטל זה ואף לא במקצתו. כל טענותיה אינן אלא טענות בעלמא בלתי מבוססות, שכאמור, אף נסתרו. (3) דיון בשלוש השאלות הטעונות הכרעה 37. בשים לב למסקנות האמורות בעניין הנושאים הכלליים השנויים במחלוקת, נפנה עתה לדון בשלוש השאלות הטעונות הכרעה. מעמד הנתבעת בדירה 38. השאלה הראשונה היא כאמור, אם אמנם הנתבעת דיירת מוגנת בדירה כטענתה, או שמא אינה דיירת מוגנת. אם אינה דיירת מוגנת, אזי יש לבחון מכוח מה היא גרה בדירה מאז יום 1.1.2007. אם אמנם נטל ההוכחה מוטל על התובע, הרי שעמד בנטל זה והוכיח כאמור לעיל, כי הנתבעת אינה דיירת מוגנת וכי היא אישרה זאת בחתימתה על כל הסכמי השכירות. טענת הנתבעת, שהיא לכאורה, דיירת מוגנת, לא רק שלא הוכחה, אלא נסתרה, כפי שיובהר עתה. 39. טענת הנתבעת שהיא לכאורה, דיירת מוגנת, נסמכת על טענתה שהיא שכרה את הדירה בתור דיירת מוגנת מסברייה טהה. הנתבעת לא הוכיחה זאת בדבר. הקבלות בכתב יד שהוגשו כדי לתמוך לכאורה, בטענה זו, אינן יכולות לסייע לתובעת, מאחר שמדובר בצילומי מסמכים בכתב-יד אשר לא הובאה כל ראיה לאמיתות תוכנן והן אף לא הוגשו בידי מי שערך אותם. מכל מקום, מסמכי תביעת הפינוי שהגישה סברייה טהה נגד הנתבעת, וחוזה השכירות שנחתם הין ההמונה הירדני לבין טהה, סותרים טענה זו. ראשית לכל, הדירה שאותה שכרה הנתבעת מסברייה טהה הייתה הדירה הבנויה בחלקה 26, כאמור בכתב התביעה שהגישה סברייה טהה (נספח ה1 של תצהירו של נדב). עובדה זו אף נתמכת בכך שהדירה שאותה שכר טהה מהממונה הירדני, אמנם הייתה הדירה שבחלקה 26, כפי שעולה מהחוזה שנחתם בין הממונה הירדני לבין טהה (שם, נספחים ג1 ו-ג2). שנית, בכתב התביעה שהגישה סברייה טהה נגד הנתבעת, נטען שהנתבעת מעולם לא שילמה דמי מפתח וכי אינה דיירת מוגנת. עוד נאמר, כי הנכס מנוהל על-ידי האפוטורופוס הכללי (נספח ה1 לתצהירו של נדב). הנתבעת מעולם לא סתרה טענה זו, ורק טענה בכתב ההגנה, מבלי לבסס את טענתה בדבר, כי הוסכם עם טהה שהוצאות שיפוץ הבית יהוו את דמי המפתח (שם, נספח ה2). בסופו של דבר, בפסק-דין שניתן בהסכמת הנתבעת, בחתימתה ובחתימת בא-כוחה, אשר ניתן לאחר שאישרה שהבינה היטב את הדברים, נקבע שעל הנתבעת לפנות את הדירה עד יום 1.11.1982 (שם, נספח ו'). כך שבין אם הנתבעת עמדה בפסק הדין שניתן בהסכמתה ובין אם לאו, לא יכולה להיות מחלוקת על כך שלאחר המועד האמור, לא הייתה רשאית להמשיך לגור בדירה. שלישית, ביום 6.1.1992 השכיר התובע את הדירה שבחלקה 26 לאדקידק (נספח ד') ובשנת 1994 החזיר התובע דירה זו לבעליו וחדל מלהמשיך ולנהל אותה (ראו לעניין זה עדותו של נדב, בעמ' 28-26). כך שבנסיבות אלו, לא יתכן שגם הנתבעת, שאף לא טענה זאת, וגם בני הזוג אדקידק, גרו יחד בדירה שבחלקה 26. בנוסף לכך, הנכס שהושכר לאדקידק כולל, כאמור בהסכם, "שני חדרים ומטבח", בעוד שהנכס שהושכר לנתבעת כולל "שני חדרים, מטבח ושירותים", כך שברור שאין מדובר באותו נכס. רביעית, הנתבעת התכחשה להליכים שהיו בינה לבין סברייה טהה ולתוכנם וטענה שלכל היותר עסקו בעניין שיפוץ הדירה. הכחשה זו אין לקבל בהיעדר כל תימוכין וראיות של ממש. אין בה אלא כדי להוסיף ולשלול מאמינתה של הנתבעת, שנראה כי באופן עקבי הראיה היחידה שיש בפיה, היא התכחשות גורפת להסכמותיה ולחתימותיה. מכל מקום, על פי החוזה שנחתם בין הממונה הירדני, שהתובע בא בנעליו, לבין טהה, אסור היה לטהה להשכיר את הדירה לאחר וממילא שאסור היה לו להשכיר את הדירה בשכירות מוגנת. כך שבכל מקרה, אפילו היה מדובר באותו נכס - ולא כך - ספק רב אם היה תוקף כלשהו להשכרת הדירה שבחלקה 26 לנתבעת בשכירות מוגנת. אולם בכל מקרה וכאמור, הנתבעת לא הניחה ולו בדל ראייה לטענתה, כי שכרה מטהה את הדירה בשכירות מוגנת, כשם שלא הניחה, ולו בדל ראיה, לכך שמדובר בדירה הנדונה. כך או אחרת, נראה שהנתבעת אמנם פינתה את הדירה שבחלקה 26, שאותה שכרה בעבר מטהה, ובכל מקרה, נמצאה ונמצאת בדירה שבחלקה 25, שלגביה נחתמו עימה כל חוזי השכירות, שלפיהם שכרה את הדירה מהתובע בשכירות רגילה. 40. המסקנה אם כן היא, שהנתבעת אינה דיירת מוגנת בדירה הנדונה, המצויה בחלקה 25. לא רק שכאמור, הדבר הוכח בראיותיו הברורות של התובע, אלא שהנתבעת לא הניחה דבר כדי לסתור ראיות אלו וכדי להוכיח אחרת. בהקשר זה נוסיף, כי שורת העדים שהתייצבו כדי לתמוך בטענותיה של הנתבעת, לא הוכיחו דבר. ניכר היה כי היו אלו מספר אנשים אשר נקראו כדי לדקלם את אשר התבקשו לדקלם, אך לא ידעו דבר מעבר לכך. לא זו בלבד, אלא שבעצם העובדה שהנתבעת מצאה לנכון לגרור אל אולם בית המשפט שורה של אנשים שאינם נמנים עם בני משפחתה, מעוררת תהיות, אם לא מעבר לכך. 41. משנמצא שהנתבעת אינה דיירת מוגנת ומאחר שאין מחלוקת על כך שהנתבעת לא חתמה על הסכם שכירות שלפיו תמשיך לשכור את הדירה הנדונה לאחר סוף שנת 2006, הרי שהמסקנה המתבקשת היא, כי החל מיום 1.1.2007 שוהה הנתבעת בדירה שלא כדין. עילת הפינוי נגד הנתבעת 42. משהגענו לכלל מסקנה כי מאז יום 1.1.2007 שוהה הנתבעת בדירה בהיעדר זכות להחזיק בה, הרי שממילא ישנה עילה לפינויה מהדירה. בעניין זה נקבע בסעיף 20(א) בחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971, כי "בתום השכירות חייב השוכר להחזיר למשכיר את המושכר". על-פי חוזה השכירות האחרון, מיום 28.2.2006, השכירות הסתיימה ביום 31.12.2006 ומאז מועד זה, גרה הנתבעת במושכר שלא כדין. 43. לעניין אסופת המסמכים המתיימרים להיות תשלומים שהנתבעת שילמה לתובע, יוער, כי הנתבע לא חלק על תשלומים שונים ששילמה הנתבעת, כפי שיובהר להלן, אולם אין בעצם התשלום רלוונטיות בהיעדר הסכם שכירות בתוקף. אפילו הייתה לכך רלוונטיות, הרי שבכל מקרה, לאור סעיף 19 בחוק השכירות והשאילה, רשאי התובע להביא להפסקת השכירות. חבות הנתבעת לשלם דמי שכירות ראויים 44. בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעת לשלם את דמי השכירות מאז פג תוקפו של חוזה השכירות האחרון ועד יום הגשת התביעה, בניכוי הסכומים ששילמה הנתבעת מעת לעת. סכום זה, על-פי תעריף דמי השכירות המעודכנים, הוא בסך של 16,480 ₪, לפי החישוב הבא, אשר לא נסתר (תצהירו של אבי עודד מחברת נכסי אריאל, בפסקה 18): החוב עד ליום 30.6.2007 הוא בסך של 2,600 ₪, על-פי התעריף של דמי שכירות בסך של 300 ₪ בחודש; החוב מיום 1.7.2007 ועד יום 31.5.2008 הוא בסך של 18,400 ₪, על-פי התעריף של 1,680 ₪ בחודש; במהלך התקופה שעד יום הגשת התביעה שילמה הנתבעת 4,600 ₪ בחודש. מכאן אפוא, שיתרת חובה של הנתבעת הוא בסך 16,480 ₪ (= 4,600 ₪ - 18,480 ₪ + 2,600 ₪). 45. יוער כי התובע עתר כאמור, לחייב את הנתבעת רק בסכום דמי השכירות שעד יום הגשת התביעה ועתר להתיר לו לפצל את סעדיו, כך שיוכל לתבוע את יתרת הסכום עד מועד פינוי הדירה בפועל. משכך נתבע, הרי שכך ייקבע. עם זאת, לא הייתה כל מניעה שהתובע יתבע את מלוא דמי השכירות הראויים מהיום שבו נוצרה עילת הפינוי ועד הפינוי בפועל, אפילו מועד הפינוי בפועל הוא לאחר מועד הגשת התביעה או לאחר מתן פסק הדין (ע"א 448/88 בן יאיר השון נ' עיזבון יצחק הדסאי, פ"ד מה(2) 36 (1991), כבוד השופט ד' לוין בפסקה 16). 46. לבסוף, לעניין עצם סכום דמי השכירות הראויים, יש להעדיף את חוות-דעתו של השמאי מטעם השמאי הממשלתי, מר מאיר גרון, שחיווה את דעתו מטעם התובע וקבע שדמי השכירות הראויים לחודש עבור הדירה הנדונה הם בסך של 1,680 ₪. זאת על פני חוות-דעתו של מוחמד בשיר, שחיווה את דעתו מטעם הנתבעת, שקבע שסכום דמי השכירות לחודש הם בסך של 530 ₪. כפי שהעיד מר גרון (עמ' 36-35), חוות-דעתו נסמכת על הערכת "לא מעט נכסים" באיזור הנדון והיא נערכה על-פי שיטת ההשוואה, שזו השיטה הנכונה יותר להערכת שווים של נכסים לעניין קביעת דמי שכירות. מנגד, מר בשיר לא ערך השוואה לעסקאות שכירות אחרות באזור המדובר ועל-כן חישב את דמי השכירות לפי שיטת עלויות הבניה (עמ' 50 בעדותו). שיטת ההשוואה היא השיטה הנכונה יותר, וכפי שטען התובע, היא אף השיטה המקובלת ביותר, כפי שאף נקבעה בתקן מספר 2.0 של הוועדה לתקינה שמאית של מועצרת שמאי המקרקעין במשרד המשפטים. ו. סיכום ותוצאה 47. לאור כל האמור, המסקנה היא אפוא, כי מאז יום 1.7.2007 מחזיקה הנתבעת בדירה שבחלקה 25 שלא כדין ולפיכך עליה לפנותה. לפיכך הנתבעת תפנה את הדירה לכל המאוחר עד יום 1.8.2013. כן תשלם הנתבעת לתובע את מלוא חובה, בסך של 16,480 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (4.6.2008) ועד התשלום בפועל. לתובע ניתן היתר לפצל את סעדיו ולתבוע את יתרת דמי השכירות שעל הנתבעת לשלם לו מיום הגשת התביעה ועד פינוי הדירה בפועל. הנתבעת תישא בשכר-טרחת בא-כוחו של התובע ובהוצאות המשפט שהוציא, בסך של 20,000 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. 48. בשולי הדברים יוער, כי מאחר שיש להניח שהדירה בכל מקרה תושכר, מוצע לצדדים לנסות להגיע להסדר, אשר ימנע את פינוי הנתבעת מהדירה. חוזה שכירותחוזהשכירות