א. ביום 7.3.05 חתמו העותרת והמשיב 3 (להלן המשיב וביחד הצדדים) על הסכם גירושין בבית הדין הרבני האזורי בתל אביב. ההסכם הושג לאחר שהתקיימו שלוש ישיבות בבית הדין (אם כי מדברי באת כוח העותרת בדיון נטענת - ללא אישוש - מחלוקת בעניין זה), ולאחר חתימתו התגרשו הצדדים. בכל הנוגע לדירת המגורים של הצדדים קבע ההסכם שני מסלולים: ראשית, כי מלוא הזכויות בדירה יועברו לידי העותרת; שנית: כי אם העותרת לא תמציא ערבים (אשר יחליפו את ערבותו של אבי המשיב) למשכנתא המוטלת על הדירה בתוך חודשיים ממתן הגט, יבוטל המסלול הראשון, הדירה תימכר ולאחר תשלום החובות הרובצים עליה יתחלקו הצדדים בשוה בתמורה. עוד נקבע (בסעיף ד(4) להסכם), כי בית הדין ימנה כונס נכסים למכירת הדירה לפי דרישת מי מהצדדים. אין חולק, כי עד היום לא הוחלפה ערבות אבי העותר, ובשנת 2011 הגיש המשיב לבית הדין הרבני תביעה למימוש המסלול השני. עניינה של העתירה, סמכות בית הדין לדון בתביעה זו. ב. בית הדין החליט לדון בנפרד בסוגיית הסמכות (ולפיכך לא נקבעו ממצאים בטענות הצדדים לגופן) וקבע, כי ההלכה שנקבעה בעניין סימה אמיר (בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259), לפיה אין לבית הדין סמכות נמשכת לדון בתביעה שעניינה אכיפת הסכם לאחר שהדיון בתביעת הגירושין תם, אינה חלה בענייננו. זאת, כיון שהסכם הגירושין עצמו כלל בתוכו את שני המסלולים, ובמסגרת המסלול השני סוכם על המשך מעורבות בית הדין ועל מינוי כונס נכסים. לשון אחר: "פסק הדין... קבע בד בבד, כי מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה". עוד נקבע, כי לפי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז - 1956(להלן חוק בתי דין דתיים) קיימת לבית הדין סמכות ראשונית למינוי כונס נכסים "לשם ביצוע פסק הדין", וממילא אין חלה בענייננו הלכת סימה אמיר. כלפי פסק דין זה (מיום 16.5.11) הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול, ואולם ביום 30.10.11 קיבל בית הדין הרבני הגדול את טענת המשיב, כי בנסיבות היה על העותרת להגיש בקשת רשות ערעור בתוך עשרה ימים (לפי תקנה קל"ג(2) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ"ג), וכיון שדבר זה לא נעשה - הורה בית הדין על מחיקת הערעור. ג. בעתירה שלפנינו נטען, כי תביעת המשיב היא תביעה חדשה, אשר הוגשה שנים לאחר שבית הדין הרבני סיים את הדיון בעניינם של הצדדים, ולפיכך בהתאם להלכת סימה אמיר (ולהלכה שנקבעה בבג"צ 6103/93 לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591) לא היתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעת המשיב. עוד נטען, כי החלטת בית הדין הרבני בנושא הסמכות היא למעשה פסק דין סופי בכל הנוגע לשאלה זו, ולפיכך בדין הגישה העותרת ערעור (ולא בקשת רשות ערעור). בתגובתו (מיום 5.4.12) טען בא כוח המשיב, בין היתר, כי הסכם הגירושין נערך ונחתם לאחר שלושה דיונים לגופו של עניין שנפרסו על פני שנה, כי מלאכתו של בית הדין לא נסתיימה עם חתימת ההסכם, וכי בידו סמכות ראשונית למנות כונס נכסים לביצוע פסק דינו לפי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים. עוד נטען לאי-מיצוי הליכים בבית הדין הגדול (נוכח האיחור בהגשת הערעור), הוזכר הקשר בין ההסכם לבין הגט שניתן בהסתמך עליו, והועלו שיקולי מדיניות, אשר תומכים - לשיטת המשיב - בהענקת הסמכות במקרים מסוג זה לבית הדין הרבני. בדיון (ביום 19.4.12) חזרו הצדדים על עיקר טיעוניהם (אם כי ביקשנו מהם להסביר גם מדוע לא יבוצע המסלול הראשון שבהסכם בשלב זה). היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הדגיש, כי בניגוד להלכות עליהן מסתמכת העותרת, בענייננו סמכות בית הדין למנות כונס נכסים לביצוע פסק דינו היא סמכות ראשונית מכוח סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים, ואין מתעוררת איפוא שאלת הסמכות הנמשכת. דיון והכרעה ד. לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. אף אם נתעלם משאלת מיצוי ההליכים בבית הדין הרבני הגדול (ראו בג"צ 2068/90 סחייק נ' בית הדין הרבני האיזורי (לא פורסם)), סבורני כי לא נפל פגם בהחלטת בית הדין הרבני האזורי לגופה; ובודאי שלא במידה המצדיקה את התערבות בית משפט זה. זאת, בשל קיומה של סמכות נמשכת נוכח טיב ההסכם והוראותיו, ונוכח מהות תביעת המשיב. אכן, שאלת התנאים בהם קמה לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בפסקי דין שעניינם סוגיות רכושיות אינה פשוטה. כפי שנאמר בפסק דין אחר שניתן בסוגיה זו אך בשבוע שעבר (ביום 18.4.12): "לא נעלם מעינינו שאך לאחרונה הוחלט להרחיב את ההרכב במסגרת דיון בעתירה העוסקת בשאלת סמכותו הנמשכת של בית הדין הרבני לדון בהסכמי גירושין אותם אישר ללא דיון לגופו של ההסכם (בג"ץ 6929/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, החלטה מיום 7.3.2012)" (בג"צ 1607/11 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (לא פורסם)). ואולם, אף אם לא נידרש לשאלת מעורבות בית הדין בניסוח ההסכם, או לשאלת המשמעות שיש ליתן למעורבות נטענת זו; הנה בענייננו יש יסוד לקביעת בית הדין האזורי, לפיה בהינתן המסלול השני בהסכם הגירושין "מלאכתו של בית הדין טרם הסתיימה". חרף הזמן הניכר שחלף, ומבלי להביע עמדה לגבי סבירות דרישתו של המשיב למכירת הדירה במועד זה, בנסיבות - למצער במישור העקרוני - יש ממש בקביעת בית הדין הרבני: "כי ההסכם לעניין הזכויות בדירה, כמוהו כמו כל פסק דין לפירוק שיתוף בדירת בני זוג, אשר בו קובע בית הדין מנגנון מדורג לעניין חלוקת זכויות הצדדים בנכס". השאלה אם בנסיבות הוגשה תביעת המשיב במסגרת אותו "מנגנון מדורג" היא שאלה עצמאית (אשר בית הדין לא דן בה לגופה), ואולם ככל שהתשובה לכך תהא בחיוב, תומך הדבר בהכרעת בית הדין לעניין הסמכות. ומכל מקום, עיון בהסכם בו הוספו בכתב יד הוראות פרטניות לעניין מעורבות בית הדין במימושו, מאשש את הקביעה בדבר סמכות לפי הוראות ההסכם גופו. ה. מעבר לכל אלה, בסופו של יום, מהחומר המונח בפנינו (ולא למותר לציין, כי אין בפנינו עותק מהתביעה שהגיש המשיב לבית הדין הרבני), יתכן שניתן לראות בהליך בקשה למינוי כונס נכסים, בהתאם להסכמת הצדדים בסעיף ד(4) להסכם ומכוח סמכות בית הדין הרבני לפי סעיף 7ד לחוק בתי דין דתיים. סעיף זה, אשר הוסף לחוק במסגרת תיקון תשס"א (ראו חוק בתי דין רבניים (כפיית ציות) (תיקון מס' 3) תשס"א-2001; ספר החוקים תשס"א 154), נועד להקנות לבתי הדין סמכות "לתת סעדי עזר" (ראו הצעת חוק בתי דין דתיים (כפיית ציות) (תיקון מס' 3) (דרכי דיון וצווי עזר), תש"ס - 2000; הצעות חוק תש"ס 189), והוא מורה: "בית דין, כשהוא דן בענין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים (בסעיף זה - הכונס) על נכס מסוים של נתבע, אם הוכח להנחת דעתו, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין...". בנסיבות המקרה דנא אין צורך לטעת מסמרות ולהרחיב את הדיבור לגבי קיומה של סמכות ראשונית לפי סעיף לחוק בתי דין דתיים, שכן קיימת, כאמור, סמכות נמשכת. ו. מטעמים אלה סבורני, כי אין מתעוררת בענייננו שאלה כללית המצדיקה התערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. איננו נעתרים איפוא לעתירה. העותרת תשא בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 5,000 ש"ח. ביצוע פסק דיןבתי דין דתיים