בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 16.5.12 (להלן: "פסק הדין"), עד לדיון והכרעה בערעור שהגישו המבקשים. רקע 1. המשיבה הינה הבעלים הרשום של המקרקעין הנמצאים בשד' ירושלים 165, תל אביב, והידועים כחלקה 2 בגוש 7048 (להלן: "המקרקעין"). המבקשים שכרו מהמשיבה בית מלאכה, סככה וחצר צמודה (להלן: "המושכר המוגן") על פי חוזה שכירות מיום 9.9.74, והמשיכו להחזיק בהם כדיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב-1972. המשיבה הגישה תביעת פינוי וכן תביעה כספית על סך 539,847 ₪, כנגד המבקשים וכנגד נתבע נוסף בשם מר אגבריה סברי (להלן: "מר אגבריה"). המשיבה טענה בתביעתה, כי המבקשים ביצעו הפרות המקימות נגדם עילת פינוי מהמושכר המוגן, וזאת בין היתר בשל אי תשלום דמי שכירות מוגנים והעברת השימוש במושכר למר אגבריה. בנוסף טענה המשיבה, כי המבקשים פלשו לשטח נוסף (להלן: "שטח הפלישה") ובנו בו תוספות בנייה. בפסק הדין חויבו המבקשים ומר אגבריה לפנות את המושכר המוגן ולסלק ידם משטח הפלישה, וזאת עד ולא יאוחר מיום 31.10.12 (להלן: "פסק הדין לפינוי"). התביעה הכספית התקבלה בחלקה. המבקשים חויבו לשלם למשיבה סך של 88,000 ₪. כמו כן הושתו על המבקשים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ (להלן: "החיובים הכספיים"). טענות המבקשים 2. לטענת המבקשים קיימים סיכויים טובים ביותר לקבלת הערעור על פסק הדין, באופן המצדיק את עיכוב ביצוע פסק הדין. המבקשים מבקשים לעכב הן את פסק הדין לפינוי והן את פסק הדין הכספי. במסגרת הערעור שהגישו, טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה במספר קביעות בפסק הדין: בית המשפט טעה בכך שקבע כי למבקשים הוברר החל מחודש אפריך 2006 כי המשיבה היא בעלת הזכויות בנכס. בית המשפט שגה בכך שקבע כי המבקשים ביצעו שינויים במושכר המוגן ופלשו לשטח הפלישה, שכן לעניין זה ניתן לפני כ-30 שנה פסק דין אשר המשיבה לא עמדה על קיומו. בית המשפט טעה עת קבע כי המבקשים השכירו את המושכר המוגן למר אגבריה. על בית המשפט היה ליתן למבקשים סעד מן הצדק. בית המשפט שגה עת קיבל את התביעה הכספית. באשר למאזן הנוחות, טוענים המבקשים כי הוא נוטה באופן מובהק לטובתם, שכן הנזק שיגרם למבקשים היה ופסק הדין לא יעוכב עולה עשרות מונים על הנזק שייגרם למשיבה. המבקשים הינם אנשים מבוגרים, שאינם מצויים בקו הבריאות. הם השקיעו ממיטב כספם במושכר המוגן, לרבות תשלום דמי מפתח, וקיום פסק הדין עלול להותירם חסרי כל. טענות המשיבה 3. המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע פסק הדין. ראשית טוענת המשיבה כי בכל מקרה אין לעכב את ביצוע הרכיב הכספי בפסק הדין. ככל שיתקבל הערעור חזקה כי המשיבה תשיב את הכספים, והמבקשים אף לא טוענים כי לא יוכלו להיפרע חזרה מהמשיבה. לטענת המשיבה סיכויי הערעור להתקבל קלושים. עילות הפינוי בתביעה הן רבות ואין בפי המבקשים טענות שיש בהן לשנות את הכרעת בית המשפט. במאזן הנוחות בין הצדדים נוטה הכף בבירור לטובת המשיבה, שכן זכות הקניין שלה הינה זכות יסוד המעוגנת בחוק יסוד, וככזו היא גוברת על כל זכות לה טוענים המבקשים. בסיום תגובתה מבקשת המשיבה כי ככל שיעוכב פסק הדין, הרי יש לעכב את פסק הדין לפינוי בלבד, בכפוף להפקדת סכום נכבד בקופת בית המשפט. המסגרת המשפטית 4. בדונו בעתירה לעיכוב ביצוע פסק דין על בית המשפט לבחון שתי שאלות: האחת- מה מידת סיכויי ההצלחה בערעור. השנייה- האם יהא זה מן הנמנע או קשה מאד להשיב את המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעור לאחר ביצוע פסק הדין. כמו כן על בית המשפט לשקול את מאזן הנזקים והנוחות, את התוצאות שתיגרמנה לכל אחד מהצדדים אם תתקבל הבקשה או תידחה, את מהות הנזקים שיגרמו ואת האפשרות לתקנם. (בש"א 3158/91 שמואל פלאטו שרון נגד קומפני פריזיין). כלל הוא, כי המבקש עיכוב ביצוע של פסק דין צריך להצביע על סיכויים טובים לקבלת הערעור ועל מאזן נוחות הנוטה לטובתו. אולם, קיימים יחסי גומלין בין שתי דרישות אלו, וככל שמצליח המבקש להצביע על נזק בלתי הפיך במקרה שהביצוע לא יעוכב עד לשמיעת הערעור, כך פוחת הנטל המוטל עליו להצביע על סיכויים טובים לזכות בערעורו. (רע"א 7161/05 בת דור אגודה לאומנות המחול תל אביב נ' מיכאל פוקס ואח'). הלכה היא כי כאשר קיים חשש רציני שהמבקש לא יוכל, או יתקשה מאוד, להשיב את המצב לקדמותו, אזי חשש זה יהיה השיקול המכריע, המצדיק עיכוב ביצועו של פסק-דין, כדי לא לסכל מראש את טעמו ותכליתו של הערעור. (ע"א 4781/01 מדינת ישראל ואח' נ' סנפיר השקעות בע"מ). יישום ומסקנות 5. מטבע הדברים, בהיות בקשה זו מופנית לערכאה הדיונית שנתנה את פסק הדין, לא יתמקד הדיון בשאלת סיכויי הערעור, אלא מרכז הכובד יועבר לדיון בסוגיות המתייחסות לקושי להשיב את המצב לקדמותו ולמאזן הנזקים והנוחות. בפתח הדיון, ראוי יש להבחין בין החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין לבין החיוב לפנות את הדירה. באשר לחיובים הכספיים - 6. התביעה הכספית התקבלה בחלקה. המבקשים חויבו בתשלום סך של 88,000 ₪ הכולל: דמי שכירות מוגנים בסך 25,000 ₪, ודמי שימוש ראויים בסך 63,000 ₪. עוד חויבו המבקשים בתשלום שכ"ט עו"ד, לרבות הוצאות, בסך 15,000 ₪. ככלל, אין לעכב חיובים כספיים אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, ובעיקר כאשר חוסנו הכלכלי של מוטב הכספים מוטל בספק (ע"א 5511/06אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ). בענייננו, המשיבה- חברת עמידר, הינה חברה ציבורית, אשר לא נטען וממילא לא הוכח כי לא ניתן יהיה להיפרע ממנה אם יבוטלו החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין. לא הונחה תשתית עובדתית המבססת חשש לאי יכולת השבת הכספים שייגבו ולא שוכנעתי כי המקרה הנוכחי נופל בגדר החריגים המצדיקים עיכוב ביצוע פסק דין לתשלום חיוב כספי. על כן, ככל שהבקשה מתייחסת לחיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין, דינה להידחות. באשר לפינוי - 7. ככלל, נוהגים בתי המשפט משנה זהירות כאשר מדובר בפסק דין לפינוי, מתוך הנחה כי יהיה קשה עד בלתי אפשרי להחזיר את המצב לקדמותו. חרף כך, עדיין, אין לקבוע באופן גורף, כי יש לעכב כל פסק דין לפינוי. השאלה אם פסק דין לפינוי הינו הפיך אם לאו, היא שאלה עובדתית, הנבחנית על פי הנסיבות הספציפיות הרלבנטיות של כל מקרה. 8. כאמור, פסק הדין לפינוי מתייחס הן למושכר המוגן והן לשטח הפלישה (להלן: "הנכס"). בענייננו מדובר בנכס שמטרתו בית עסק. על פי ההלכה הפסוקה, הנטייה היא לנהוג ביתר סלחנות ביחס לדירה ולעומת זאת, להחמיר ביחס לבית עסק ( רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל ע"א 87/83 ארי"צ נ' זלדה ביירלס, פד"י לח(2) 159). מן הראיות עלה, כי למעשה, מאז שנת 2004, המבקשים עצמם כבר אינם מנהלים בנכס כל פעילות עסקית, כך שהוא אינו משמש להם מקור הכנסה ופינויים ממנו לא יכרות את מטה לחמם. יצויין, כי המבקשים בבקשתם, אינם טוענים כי הנכס מהווה מקור פרנסתם. לגרסתם : "מר אגבריה הינו בבחינת שומר ומחזיק בנכס או בחלקו עברו המערערים משנת 2004 וזאת לתקופה מוגבלת" (סעיף 24א' לתצהיר המבקש). המבקשים, מוסיפים ומדגישים כי לא היו כל יחסי שכירות בינם לבין מר אגבריה. הנה כי כן, לגרסת המבקשים עצמם, הם אינם מפיקים כל הכנסה מהנכס, המוחזק ומנוהל בפועל על ידי מר אגבריה. 9. בהתחשב בכך שמדובר בפינוי נכס, אשר חלקו הינו מושכר מוגן, אך מאידך, אין הוא משמש למבקשים מקור פרנסה, ולאחר ששקלתי את הפגיעה באינטרסים של כל אחד מהצדדים, ונתתי דעתי למאזן הנוחות, הריני קובעת כי יש מקום לעיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי בכפוף לערובה כספית להבטחת נזקי המשיבה האפשריים, ולו חלקם. בקביעת שיעור הערובה, הריני מביאה בחשבון, בין היתר, גם את מצבם הכלכלי והאישי הנטען של המבקשים. 9. אשר על כן, הריני קובעת כדלקמן: א. ביצועו של פסק הדין לפינוי מיום 16.5.12 יעוכב עד למתן פסק דין בערעור, בכפוף לכך שהמבקשים יפקידו בקופת בית משפט ערבות כספית או בנקאית, בסך של 15,000 ₪ וזאת עד ליום 25.10.12. ב. החיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין- אינם מעוכבים. ג. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ביצוע פסק דיןפינוי