לפני בקשה לעיכוב ביצוע סכומים שנפסקו לטובת המשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' גנות), ב-ת"א 1483/09, שניתן בתאריך 1.8.2013, וכן בקשת רשות ערעור ובקשות נוספות לעיכוב ביצוע בנוגע לסכום שהתווסף לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בהחלטתו בבקשה לתיקון פסק הדין, מתאריך 23.9.2013 - וזאת עד להכרעה בערעורים ובבקשת רשות הערעור שהגישו המבקשות. אביא להלן את הנתונים הדרושים להכרעה במכלול הבקשות שלפני. התובענה מושא ההליכים שבכותרת הוגשה בגין נזקים שנגרמו למשיב, קטין, בהיותו עובר בבטן אימו, בעקבות תאונת דרכים שבה נפגעה אימו בהיותה בשבוע ה-27 להריונה. כתוצאה מהתאונה נולד המשיב (שהוא כבן 10 שנים כיום) עם נכויות קשות מאוד, בשיעור של 100%. בית המשפט הורה על פיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק. לאחר שהוגשו חוות דעת מומחים שמונו על ידי בית המשפט ולאחר שהמומחה שנדרש לשאלת הקשר הסיבתי נחקר על ידי ב"כ המבקשות - נתן בית המשפט קמא הנכבד החלטה בשאלת החבות וקבע כי הוכח קיומו של קשר סיבתי רפואי ומשפטי "בין חבלתה של אם התובע [הוא המשיב כאן - ח"מ] בתאונת הדרכים נשוא התביעה לבין היפרדות השלייה, שגרמה ללידה מוקדמת של ילד נכה פגוע ביותר, ומשכך מדובר ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפיצויים [חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) - ח"מ], ועל כן יש לפסוק לתובע הקטין פיצוי על פי חוק הפיצויים". יצוין עוד כי בחוות דעת מומחה בתחום הנוירולוגי נקבע כי תוחלת חייו של המשיב במומו הינה עד גיל 30 בלבד. לאור המלצתו של בית המשפט קמא הנכבד, לאחר מתן ההחלטה בשאלת החבות ולאחר שמיעת חלק מהראיות, פנו הצדדים לגישור, שלא צלח, ובהתאם להמלצת בית המשפט הגיעו להסכמות, שלפיהן: בית המשפט יפסוק את סכום הפיצוי לקטין על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, כאשר פסק דין זה לא יהיה מנומק - ואילו ביחס לשאלת גובה ניכוי תקבולי המוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי שייפסק (שאלה שלגביה נתגלעה מחלוקת בין הצדדים) יינתן פסק דין מנומק, לאחר הגשת סיכומים, תוך שמירת זכותם של הצדדים להגיש ערעור על הקביעה בנושא זה. בתאריך 1.8.2013 נתן בית המשפט קמא הנכבד פסק דין בעניין, שבגדרו נקבע כי: "סכום הפיצוי לקטין הינו בסך של 4,737,556 ש"ח בצירוף הוצאות ואגרת בית משפט וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ כחוק" (ראו פיסקה 4 לפסק הדין). מתוך סכום זה (הכולל שכ"ט עו"ד ומע"מ) קבע בית המשפט קמא הנכבד כי: "ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי ששולמו ושהוא עתיד לשלמם עד הגיע התובע לגיל 30" (ראו: פיסקה 11 לפסק-הדין), וזאת על יסוד חוות דעתו של המומחה, אשר קבע כי תוחלת חייו של המשיב הינה עד גיל 30 בלבד. על פסק דין זה הגישו המבקשות ערעור (ע"א 5963/13) ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע תשלום סכום בסך של 2,350,000 ש"ח מתוך חיובי פסק-הדין - עד להכרעה בערעור. לטענת המבקשות, קביעתו של בית המשפט קמא הנכבד שלפיה מסכום הפיצוי שנפסק ינוכו תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: תגמולי המל"ל) עד הגיעו של המשיב לגיל 30 - עומדת בניגוד להלכה שנפסקה ב-ע"א 6935/99 קרנית נ' אבו סרייה, פ"ד נה(3) 599 (2001)), המורה כי ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק, ניכוי תגמולי המל"ל ייעשה ללא התחשבות בקיצור תוחלת החיים של הניזוק. לשיטתן של המבקשות הפער בין סכום תגמולי המל"ל המהוון, בהתאם ללוחות הסטטיסטיקה הנהוגים ובהתעלם מקיצור תוחלת חייו של המשיב (שהוא, לגישתן של המבקשות, הסכום שיש לנכות מסכום הפיצוי שנפסק למשיב), לבין סכום התגמולים עד הגיע המשיב לגיל 30 (שאותו יש לנכות מסכום הפיצוי שנפסק, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד) - עומד על סך של כ-940,000 ש"ח. עוד טוענות המבקשות כי בית המשפט קמא הנכבד שגה בקבעו כי סכום תגמולי המל"ל ינוכה מסכום הפיצוי שנפסק לאחר שהוספו לו שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט, שכן הכלל הוא, לטענתן, כי יש להוסיף את הרכיב של שכר טרחת עו"ד לאחר ניכוי תגמולי המל"ל, ולא קודם לכן. לעניין זה מפנות המבקשות ל-ע"א 841/02 מזל ששון נ' אבנר (12.2.2004) (להלן: עניין מזל ששון)). נוסף על כך טוענות המבקשות כי אין בין הצדדים מחלוקת שמסכום הפיצוי שנפסק, היה על בית המשפט קמא להפחית את סכום התשלומים התכופים ששולמו במהלך ניהולו של ההליך (סכום העומד, לטענת המבקשות, על סך של 931,568 ש"ח) - והיעדר התייחסות מפורשת בפסק הדין לנושא זה מוביל, לגישת המבקשות, למסקנה כי סכום התשלומים התכופים לא נוכה מסכום הפיצוי שנפסק. בהחלטתי מתאריך 2.9.2013 הוריתי על עיכוב ביצוע ארעי של הסכום הנקוב ברישא לפיסקה 5 שלעיל - עד להחלטה בבקשה לאחר שתימסר תגובתו של המשיב לה. במקביל וביני לביני, בתאריך 2.8.2013 - יום לאחר מתן פסק הדין - הוציא בית המשפט קמא הנכבד תחת ידו החלטה בזו הלשון: "אתמול ניתן על ידי פסק דין בתיק זה, כאשר בהתאם להסכמות הצדדים, סכום פסק הדין נפסק על פי סע' 4ג לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, ואילו לגבי סכומי הניכויים ניתן פסק דין מנומק, שהצדדים רשאים להגיש עליו ערעור. לאחר חתימת פסק הדין התברר לי, לצערי, כי מחמת טעות לא כללתי בסכום פסק הדין סכום נוסף בסך של 2,160,000 ש"ח, שפרטי חישובו נכתבו על דף נפרד, שנשמט מעיני בעת חיבור הסכומים בגין ראשי הנזק שחישובם נכלל באותו דף. הנני מציעה לב"כ הצדדים להסכים לתיקון פסק הדין על דרך הוספת הסך האמור בתוספת שכר טרחת עו"ד, שאם לא כן לא ישקף פסק הדין את סכומו האמיתי. מעבר לצורך אציין, כי הודאתי בדבר הטעות האמורה מהווה עילה להגשת ערעור על סכום פסק הדין, למרות הסכמת הצדדים שלא לערער על הסכום שייפסק. באם יסכימו הצדדים להצעתי, יואילו להגיש פסיקתא מתוקנת לחתימתי. הנני מצרה מאוד על טעותי ומתנצלת בפני בעלי [ה]דין ובאי כוחם". נוכח התנגדותן של המבקשות לביצוע התיקון שהוצע על ידי בית המשפט קמא הנכבד בפסק דינו - הגיש המשיב, בתאריך 3.9.2013 (סמוך לאחר סיומה של פגרת הקיץ), בקשה לתיקון טעות סופר בפסק-הדין - ובית המשפט קמא הנכבד נעתר לה בתאריך 23.9.2013 (במהלך פגרת חג הסוכות). זאת, לאחר שקבע כי בהתאם לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ונוכח פגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות - בתאריך מתן ההחלטה טרם חלף המועד בן 21 הימים לתיקון פסק הדין, הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עוד קבע בית המשפט קמא הנכבד כי מאחר שעסקינן בהשמטה מקרית בהיסח הדעת, ולכל היותר "בטעות בחישוב" - ניתן לתקן את פסק הדין, כפי שביקש המשיב, כך שסכום הפיצוי הכולל שנפסק למשיב יעמוד על סך של 6,897,556 ש"ח, בצירוף הוצאות ואגרת בית משפט וכן בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בתוספת מע"מ (כשמסכום זה ינוכו תגמולי המל"ל ששולמו עד הגיע המשיב לגיל 30 בלבד). כנגד החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 23.9.2013 הוגשו מטעם המבקשות: ערעור (ע"א 7288/13) וכן בקשת רשות ערעור (רע"א 7290/13), כשלצידן בקשות לעיכוב ביצוע תשלום הסך של 2,160,000 ש"ח, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% ומע"מ, שהתווסף לפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד במסגרת החלטתו הנ"ל. לטענת המבקשות, בית המשפט קמא הנכבד שגה בקובעו כי בהתאם לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, המועד לתיקון פסק הדין, הקבוע בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, טרם חלף - שכן תקנה 529 קובעת כי: "תקופת פגרה של בית המשפט לא תובא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה, או שנקבעו ע"י בית המשפט או הרשם..." - ואין לה תחולה ביחס למועדים שנקבעו בחקיקה ראשית, דוגמת סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. תימוכין לטענה זו מוצאות המבקשות בפסק דינו של חברי, השופט ס' ג'ובראן, ב-בש"א 6927/11 רוכמן נ' קיבוץ מענית (24.1.2012) (להלן: עניין רוכמן), שבו נדונה שאלת השפעתם של ימי פגרת בתי המשפט על המועד להגשת עתירה לקיום דיון נוסף, הקבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984. לטענת המבקשות, מאחר שתחום התפרשותו של סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט הוא רחב ונוגע הן לתיקונם של פסקי דין אזרחיים והן לתיקונם של פסקי דין פליליים (למשל) - אין הצדקה להחיל לגביו דווקא את תקנות סדר הדין האזרחי (על תקנה 529 להן), "שהרי אינך מסדיר נושאים של סדרי דין פליליים, תוך הפניה לתקנות סדר הדין האזרחי" (ראו: עניין רוכמן, בפיסקה 6 והאסמכתא שם). עוד טוענות המבקשות כי כלל לא מדובר בענייננו בתיקון טעות סופר במובן לשון סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, אלא בתיקון מהותי בפסק-הדין, על דרך של חיוב משמעותי חדש, אשר סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט איננו חל עליו, והדרך להכשירו היא באמצעות ערעור על פסק הדין בלבד. לטענת המבקשות, הדבר עולה גם מהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 2.9.2013, שבגדרה נמנע בית המשפט מלהורות על תיקון פסק הדין ביוזמתו, והסתפק בהצעה לצדדים "להסכים לתיקון פסק הדין", תוך שהוא מציין כי הודאתו בהשמטת הסכום האמור מפסק הדין "מהווה עילה להגשת ערעור על סכום פסק הדין". תימוכין לטענה זו מוצאות המבקשות בדברים שנאמרו ב-ע"א 484/74 "אומניה" דויטשה פילם אקספורט ג.מ.ב.ה. נ' סרטי נח, פ"ד כט(1) 748 (1975), אף שהם מתייחסים לנוסח תקנה קודמת שבוטלה בינתיים. בנוסף טוענות המבקשות, בעקבות ע"א 487/82 נדלר נ' שדה, פ"ד לח(4) 21 (1984), כי הסכום הכולל של פסק הדין המתוקן הוא "בלתי סביר ורחוק מהמציאות", במיוחד כאשר שומת נזקיו של המשיב חושבה על יסוד ההנחה כי הוא צפוי לחיות לכל היותר עד הגיעו לגיל 30 - ובנסיבות אלה ראוי להתערב בו ולהפחית מסכום הפיצוי שנפסק למשיב. בהחלטתי מתאריך 20.11.2013 הוריתי למשיב למסור את עמדתו באשר לשאלת סיווגו הנכון של ההליך הערעורי על החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 23.9.2013 וכן לאפשרות שבקשת רשות הערעור תימחק ללא צו להוצאות, וזאת נוכח אופייה של ההחלטה האמורה, והעובדה שממילא הוגש גם כתב ערעור כנגדה. כמו כן הוריתי למשיב למסור את תגובותיו לבקשות לעיכוב ביצוע התשלום הנזכר בפיסקה 9 שלעיל. המשיב פעל בהתאם להחלטתי והודיע כי אין לו התנגדות שבקשת רשות הערעור תימחק ללא צו להוצאות, שכן החלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 23.9.2013 הינה במהותה פסק-דין מתוקן - הניתן ממילא לתקיפה באמצעות ערעור בזכות (שהוגש). כן הביע המשיב את התנגדותו לבקשה לעיכוב ביצוע התשלום הנ"ל. עתה, לאחר שסקרתי את השתלשלות העניינים ואת טענות הצדדים אפנה לליבון הדברים. דיון והכרעה מחיקת הבקשה למתן רשות ערעור אמנם, בדרך כלל החלטות בבקשות המוגשות לאחר מתן פסק הדין הן (למעט מקרים חריגים) בבחינת "החלטה אחרת", שהערעור עליה טעון קבלת רשות. דין זה חל גם על החלטה הדוחה בקשה לתיקון טעות בפסק הדין לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט. לעומת זאת, כאשר בית המשפט נענה לבקשת התיקון - ניתן לערער על החלטה זו בזכות, שכן התיקון שנעשה במסגרת אותה החלטה הופך לחלק בלתי נפרד מפסק הדין עצמו (ראו: סעיפים 81(ב)-(ג) לחוק בתי המשפט; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה עשירית 390 (2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 140 (2012); בש"א 2832/90 לוי נ' לוי, פ"ד מד(4) 212 (1990) והאסמכתאות הנזכרות שם). כזו היא ההחלטה, מושא בקשת רשות הערעור שלפני. מכאן, ומאחר שבמקביל להגשת הבקשה למתן רשות ערעור הגישו המבקשות גם כתב ערעור כנגד ההחלטה האמורה, ונוכח עמדתו של המשיב - הבקשה למתן רשות ערעור נמחקת ללא צו להוצאות, מבלי לגרוע מטענותיהן של המבקשות, השמורות להן בגדר הערעור שהגישו על ההחלטה האמורה. הכרעה בבקשות לעיכוב ביצוע לאחר עיון בבקשות, בתגובות ובחומר שצורף להן - הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט בהמשך. אביא להלן, בתמצית, את הנימוקים להחלטתי זו. כידוע, הלכה היא שככלל בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי). כלל זה חל ביתר-שאת כשמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי (ראו: ע"א 1070/12 חי שדה אור נ' פיצ'חזדה (20.2.2012) והאסמכתא הנזכרת שם). החריג לכלל זה הוא כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד - כי סיכויי הערעור להתקבל טובים; והשני - כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שיהיה קשה, או בלתי אפשרי, להשיב את המצב לקדמותו אם פסק הדין יבוצע ולאחר מכן הערעור יתקבל. בין שני שיקולים אלה מתקיימים יחסים של מעין "כלים שלובים", או "מקבילית כוחות": ככל שסיכויי הערעור נראים מוצקים יותר, כך ניתן להקל בדרישה שמאזן הנוחות יטה לכיוון המבקש, ולהפך (ראו: החלטתי ב-ע"א 6111/13 מדינת ישראל משטרת ישראל נ' שמש (27.10.2013) (להלן: עניין שמש)). אנתח עתה את התנאים הנ"ל - ביישומם לענייננו. במישור של סיכויי הערעור - מדובר כאן בענייננו בפסק דין שניתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים, כאשר בין הצדדים הוסכם כי פסק דין זה לא יהיה מנומק, למעט בשאלת תגמולי המל"ל - תוך שמירת זכותם של הצדדים לערער על ההחלטה בסוגיה אחרונה זו. כידוע, מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסק דין מנומק שניתן על דרך הפשרה תהא, ככלל, מצומצמת ותוגבל למקרים חריגים בלבד, כגון כאשר בית המשפט: חרג מסמכותו; הגיע למסקנות ולתוצאות בלתי סבירות לחלוטין על פני הדברים; התעלם לחלוטין מטענות באי כוח הצדדים; לא נתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם; או כאשר קיימים נימוקים אחרים שבעטים אין להשלים, בשום אופן, עם תוצאת פסק הדין, והוא, למשל, כאשר בית המשפט טעה בהבנת ההסכמה בין הצדדים, וטעות זו עולה על פני הדברים (ראו: ע"א 10838/05 זקס נ' קלינגר (23.3.2008) והאסמכתאות הנזכרות שם. באותה פרשה נאמרו, אמנם, הדברים ביחס לפסק-דין מנומק, שניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, ואולם הגיונם יפה גם ביחס לפסקי דין הניתנים על דרך הפשרה לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים - ראו למשל: ע"א 2745/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו (16.5.1999) והאסמכתאות הנזכרות שם). מפה נובע, איפוא, כי גדר התערבותה של ערכאת הערעור בפסק דין לא מנומק שניתן, בהסכמת הצדדים, עד דרך הפשרה, תוך שמירת הזכות לערער רק ביחס לחלקו המנומק של פסק הדין - תהא מצומצמת עוד יותר. נוכח האמור בפיסקה 14 שלעיל הנני סבור, מבלי לטעת מסמרות בדבר, כי בפני המבקשות ניצבת משוכה גבוהה למדי, שעליהן לחצות על מנת שהשגותיהן ביחס לחיובים הכספיים שנקבעו בפסק הדין - תתקבלנה. הדברים אמורים במיוחד ביחס לחיובים שנקבעו מלכתחילה בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד בתאריך 1.8.2013, ובמידה מסוימת גם ביחס לסכום שהתווסף לפסק הדין בהתאם להחלטה מתאריך 23.9.2013 (וזאת חרף טענתן של המבקשות לעניין מועד הגשת הבקשה לתיקון פסק-הדין, שנראית מוקשית, לטעמי, בנסיבות העניין). דין דומה חל לכאורה גם על טענתן של המבקשות, שלפיה מסכום הפיצויים שנפסק למשיב יש לנכות את סכום התשלומים העיתיים ששולמו על ידי המבקשות במהלך ניהולו של ההליך. הטעם לדבר נעוץ בכך שטענה זו איננה נסמכת על טעות, אשר גלויה על פני הפסק, אלא על הנחה תיאורטית שלפיה בהיעדר התייחסות מפורשת לכך בפסק הדין, בית המשפט קמא הנכבד "שכח" כביכול לנכות סכום זה מהסכום שביקש לפסוק למשיב - וזאת על אף ששני הצדדים התייחסו לנושא זה באופן מפורש בסיכומיהם. שונה לכאורה לעומת זאת הדין, לגישתי, ביחס לטענותיהן של המבקשות בנוגע לסכום ניכויי תגמולי המל"ל, השנוי במחלוקת בין הצדדים (סכום זה עומד לטענתן של המבקשות עצמן, על סך של 940,000 ₪). הטעם לדבר נעוץ בעובדה שפסק-דינו של בית המשפט קמא הנכבד במקטע זה סוטה באופן מפורש ומודע מהלכת אבו סרייה, העומדת עדיין על מכונה, חרף הקריאות שנשמעו לשנותה. מכיוון שכך אין לומר, בשלב זה, כי סיכויי הערעור של המבקשות במקטע זה קלושים. למסקנה דומה הגעתי גם ביחס לטענתן של המבקשות בנוגע לרכיב של שכר טרחת עו"ד, שהוסף בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד לסכום הכולל שנפסק, לפני הפחתת סך ניכויי תגמולי המל"ל (עיינו בהקשר זה באופן החישוב שנעשה על-ידי חברי, השופט (בדימ') א' ריבלין, בפיסקה 3 לפסק-דינו בעניין מזל ששון; אך ראו גם את המשך הדברים שם, שלפיהם: "...משנסתיים המשפט לאחר שמיעת הראיות... זכאים הם לשכר טרחה בשיעור 13% על כל הסכום שנפסק (...)" - בהם ניתן למצוא תימוכין דווקא לשיטת החישוב שבה נקט בית המשפט קמא הנכבד). מהבקשה עולה כי הסכום שלגביו מתבקש עיכוב הביצוע ביחס לרכיב אחרון זה עומד, לשיטתן של המבקשות, על סך של 478,432 ש"ח מתוך הסכום שנפסק בתחילה על ידי בית המשפט קמא הנכבד. נוכח כל האמור לעיל, ניתן לומר, בזהירות המתבקשת בשלב זה ומבלי שאביע עמדה לגופו של עניין, כי קיים סיכוי מסוים, כי השגותיהן של המבקשות ביחס לסך של כ-1,500,000 ש"ח, מתוך כלל החיובים שנפסקו בפסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד, תתקבלנה בסופו של יום - ואילו ביחס ליתר רכיבי הפיצוי שנפסקו על ידי בית המשפט קמא הנכבד, נראה כי סיכויי הערעור הינם, על פני הדברים, נמוכים הרבה יותר. במצב דברים זה אבחן עתה את מאזן הנוחות בין הצדדים בנוגע לעיכוב ביצוע שיחול על סכום של 1,500,000 ש"ח בלבד מתוך החיובים שהושתו על המבקשות בבית המשפט המחוזי הנכבד. כאשר בפסק דין כספי עסקינן, התנאי בדבר מאזן הנוחות מטה, ככלל, את הכף לעבר דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, שכן ההנחה היא כי אם המבקש יזכה בערעור -למשיב לא תהיה מניעה להחזיר את הכסף שקיבל מכוח פסק הדין. לפיכך, עיכוב ביצועו של חיוב כספי יינתן, על דרך הכלל, רק כאשר בית המשפט משתכנע כי קיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו (ראו: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, 675 (מהדורה עשירית, 2009); ע"א 2306/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' סופיה (חסויה) (9.4.2010) (להלן: עניין סופיה)). מצב זה יכול להתעורר, למשל, כאשר המשיב נתון בקשיים כלכליים, או כאשר קיים חשש שנושיו של המשיב ייפרעו מתוך כספי הזכייה (חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372). המבקשות לא הציגו במסגרת הבקשה שלפני תשתית עובדתית מספקת שיש בה כדי לבסס חשש חד-משמעי שמא לא ניתן יהיה לגבות בחזרה את הסכומים שישולמו למשיב, באם לא יינתן בידן הסעד המבוקש והן תזכנה בערעורן. טענתן של המבקשות במישור של "מאזן הנוחות" נסמכת איפוא על פסיקת בית משפט זה, שלפיה כאשר "מדובר בסכומי כסף גבוהים, עשויים המשיבים להתקשות להשיבם במלואם, ככל שהמבקשות יזכו בערעורן ויצומצם סכום חיובן למשיבות" (ראו: ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אלי אלבז ז"ל (18.1.2007)). אכן, כבר נפסק כי "החשש מפני אי השבתו של סכום כה גבוה אינו קושי פרטני הנוגע לאדם זה או אחר" (ראו: בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (13.11.2006)), ואולם ניתן להניח כי כל אדם ממוצע יתקשה בהשבת סכומים בסדרי גודל כה גבוהים, באם יכלה את הסכומים ששולמו בידיו בתקופה שבה ערעור על פסק הדין שמכוחו בוצעו התשלומים תלוי ועומד (ראו והשוו: ע"א 9195/07 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שושן (9.10.2011)). בהקשר זה יש לקחת בחשבון, מאידך גיסא, גם את הנזק שעלול להיגרם למשיב, באם לא ישולמו לו כספי הפיצויים שנפסקו עבורו - על מנת לספק את צרכיו, נוכח נכותו. בתיק שלפנינו - שולמו למשיב, תוך כדי ניהולו של ההליך, תשלומים עיתיים, אשר סיפקו למצער חלק מצרכיו. בנוסף, היותו של הסכום הכולל שנפסק למשיב גבוה נובע מכך שהוא חושב באופן שיספק את צרכיו המשוערים של המשיב בהמשך שארית חייו. מכאן שאין לומר כי מלוא הסכום השנוי במחלוקת נחוץ למשיב כדי לספק את צרכיו המיידיים, ולא נראה כי יהיה בידיו לכלותו בתקופה שבה הערעור תלוי ועומד. זאת ועוד - אחרת. בתגובת לבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי: "סכום הפיצוי שנפסק יופקד ממילא בחשבון נאמנות ע"ש הקטין החסוי ובנסיבות אלה אין כל חשש כי לא ניתן יהיה להשיב מצב לקדמותו". אכן, גם בנתון זה יש כדי להניח את הדעת באשר ליכולתן של המבקשות להיפרע מן המשיב באם הן תזכנה בערעורן (ראו: עניין סופיה לעיל). במצב הדברים המתואר לעיל, בחינת "מאזן הנוחות" בין הצדדים מובילה למסקנה כי כפות המאזנים - מעוינות. מכאן, שההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע התשלום "תיחתך" על פי בחינתם של סיכויי הערעור, כמבואר בפיסקאות 17-14 לעיל. כפועל יוצא מכל המקובץ - אני מורה על עיכוב ביצוע שיחול על סך של 1,500,000 ש"ח בלבד, מתוך סך כל הכספים שנפסקו לטובת המשיב, וזאת עד להכרעה בערעורים שהגישו המבקשות. המבקשות תשלמנה למשיב, איפוא, את יתרת סכום פסק הדין שהן חויבו בו (לרבות הסכום שנוסף לו בהחלטתו של בית המשפט קמא הנכבד מתאריך 23.9.2013) עד לתאריך 31.01.2014. בהקשר זה אציין כי רשמתי לפני את הצהרת בא כוח המשיב (באמצעות הוריו אפוטרופסיו) הנ"ל כי הסכום האמור יופקד על ידי הוריו של המשיב בחשבון בנק שיפתח על שמו של המשיב וינוהל על-ידם בנאמנות עבורו, כפי שהודיע בא כוח המשיב בתגובתו לבקשה שלפני, מתאריך 30.09.2013 (שם, בסעיף 2.1). צורת ניהול זו תבטיח את כיסוי צרכיו של המשיב, מחד גיסא, ואת הבטחת הכספים מאידך גיסא. סוף דבר: הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת בחלקה, כאמור בפיסקה 21 שלעיל. החלטתי זו באה חלף החלטתי מתאריך 2.9.2013. לנוכח התוצאה - אין צו להוצאות בבקשות שלפני. ביצוע פסק דיןפיצוייםעיכוב ביצועתאונת דרכים