בטיוטת פסק הדין שהופצה ב - 21.8.08 וטרם נשלחה לצדדים נפלו טעויות סופר. להלן פסק הדין המתוקן. תביעת שיפוי על סך 71,726 ₪. התובעת [להלן - "קרנית"] פיצתה נפגע בתאונת דרכים וחוזרת עתה בתביעת שיפוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"] אל הנהג ברכב המעורב ואל מתירות השימוש ברכב. הליכים נוספים יפורטו בהמשך. המחלוקת הינה בשאלת החבות בלבד. רקע ועובדות שאינן עוד במחלוקת 1. נתבעים 1 ו - 2 [להלן - "איאן" ו-"פיליס"] הינם בני זוג שעלו ארצה מדרום אפריקה בשנת 1978. נתבעת 3 היא בתם [להלן - "ניידין"]. ביום 8.8.95, עת נהג איאן ברכב סקודה, מ.ר. 09-250-14, שנת ייצור 1994 [להלן - "הרכב"], פגע בהולך רגל קטין [ש' ק', להלן - "הנפגע"] וגרם לו נזקי גוף [להלן - "התאונה"]. הרכב היה רשום בבעלותה של ניידין, שהתגוררה בעת התאונה ואף לאחריה באוסטרליה. צד ג' 2 [להלן - "המבטחת"] ביטחה בעת הרלוונטית את השימוש ברכב על פי פוליסה בביטוח מקיף לרבות בביטוח חובה כאשר המבוטחות הנן ניידין ואמה פיליס [להלן - "הפוליסה"]. 2. בעת התאונה החזיק איאן ברישיון נהיגה בינלאומי שהוצא בדרום אפריקה, אך לא ברישיון נהיגה ישראלי. המבטחת טענה להיעדר כיסוי ביטוחי בפוליסה בנסיבות העניין וסירבה מטעם זה לכסות את נזקי הנפגע. על כן פנה הנפגע לקרנית וזו פיצתה אותו ואף הוציאה הוצאות שונות, לרבות הוצאות לשם בירור חבותה. כעת חוזרת קרנית אל הנתבעים בתביעת שיפוי על מלוא הסכומים. מסיכומי הצדדים עולה כי אין עוד מחלוקת באשר לסכומים, לרבות סבירותם ועצם הוצאתם. 3. ביום 23.6.02, לאחר הגשת התביעה הנוכחית, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה נגד שלושת הנתבעים [להלן - "פסק הדין"] וקרנית נקטה בהליכי הוצאה לפועל לשם ביצועו. בשלב כלשהו, עוקל הרכב לבקשת קרנית ונמכר. לימים, בוטל פסק הדין. קרנית שלחה לנתבעים המחאה ע"ס 3,140 ₪ בגין תמורת מכירת הרכב בהוצאה לפועל. 4. כאן יצוין כי לאחר עלייתו ארצה, בשנים 1981 - 1982, הסתבך איאן כספית, ננקטו נגדו הליכי פשיטת רגל, הנמשכים עד עצם היום הזה, ובמסגרתם פועל הכונ"ר כנאמן. הכונ"ר הודיע לבית המשפט כי אין לו עניין בתביעה הנוכחית שכן התאונה אירעה לאחר מתן צו כינוס. 5. הנתבעים התגוננו בסופו של דבר, הכחישו את חבותם, ניידין אף הגישה תביעה נגדית כלפי קרנית. עוד הגישו הנתבעים הודעות לצדדים שלישיים כלפי מר הרולד ינקלוביץ', סוכן הביטוח שתיווך בעריכת חוזה הביטוח לרכב [להלן - "הסוכן"] וכלפי המבטחת. הסוכן מצדו הגיש הודעה לצד רביעי כלפי פיליס. ייאמר כבר עתה - לא היה מקום להביא את הטענות בהודעה לצד רביעי, באשר דינן כדין טענות הגנה ומקומן היה במסגרת כתב הגנה בהודעה לצד שלישי. ההודעה לצד רביעי נדחית כבר עתה כאשר הטענות עצמן תתבררנה, ככל הנדרש במסגרת הדיונית הרגילה. המחלוקות והטענות תפורטנה בהמשך. 6. טרם אפנה לדיון אעיר כי התמשכות וריבוי ההליכים בתובענה, כמו גם סבך השאלות שהועמדו לדיון חורגים מכל היקף סביר ואף עומדים בניגוד לתכלית חוק הפיצויים - לפיו תתבררנה תובענות על פיו באופן יעיל ומהיר ועל פי מנגנון תואם. לשם כך אף חוקק סעיף 8 [א] לחוק הקובע את עקרון ייחוד העילה. עקרון זה אמור לחול אף במסגרת הודעות נתבעים לצדדים שלישיים וכדומה [ע"א 3765/95, חוסיין נ' ד"ר טורם, פד"י נ (5) 573]. מאחר שהצדדים לא העמידו שאלה בעניין זה, אסתפק בהערה זו. המחלוקות 7. המחלוקות המרכזיות מתמקדות בשאלת רישיון הנהיגה של איאן. מוסכם כי לאיאן לא היה רישיון נהיגה ישראלי בעת התאונה. כל הצדדים, פרט לנתבעים, טוענים כי רישיונו הבינלאומי של איאן אינו בגדר רישיון תקף על פי הדין הישראלי, על כן חל עליו האמור בסעיף 7[3] לחוק הפיצויים והוא חשוף לתביעת קרנית ללא פטור או הגנה. בהתאם, לא קמה חבות ביטוחית של המבטחת. עוד טוענים הם כי איאן היה מודע למצב החוקי והתעלם ממנו ביודעין. לחלופין, טוענים הם כי היה על איאן לדעת את המצב החוקי לאשורו ואי ידיעתו, ככל שתיקבע, אינה מעלה ואינה מורידה. כן מייחסים הם חבות לפיליס ולניידין, כמתירות השימוש ברכב לאיאן בידעו את המצב לאשורו. 8. הנתבעים לעומת זאת טוענים, כי איאן האמין בתום לב שרישיונו הבינלאומי תקף על פי חוק הפיצויים ועל כן הוא בגדר מי שנהג כשיש לו רישיון נהיגה תקף. לחלופין טוענות הנתבעות פיליס וניידין כי קרנית לא הוכיחה שהן בגדר מתירות השימוש לאיאן וכי ידעו את המצב לאשורו. לחלופי חילופין, מפנים שלושת הנתבעים אצבע מאשימה אל הסוכן בעיקר בטענה כי התרשל באי גילוי המצב החוקי לאשורו לאיאן, ביודעו שאיאן נוהג ברכב תוך שימוש ברישיון בינלאומי. כן טוענים הם כלפי המבטחת כי מחדליו של הסוכן מחייבים אותה ובנוסף כי היא מנועה מלהתכחש לחבותה, לאור העובדה שפיצתה את הנתבעות או מי מהן בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בתאונה. 9. הסוכן מכחיש את המיוחס לו עובדתית ומשפטית. הוא מצטרף לטענות יתר הצדדים כלפי הנתבעים ומוסיף כי אין עליו חובת זהירות כלפי איאן כנהג הרכב שאינו המבוטח ואינו צד לחוזה הביטוח. הסוכן טוען כי אם בכלל, קמה חובה ליידע במצב החוקי ובדרישות הרישיון על פיו, הרי היא מופנית כלפי המבוטחות, שאין חולק כי הצטיידו בכל עת ברישיון נהיגה ישראלי. לחלופין טוען הסוכן לאשם תורם מכריע מצד איאן, כמו גם מצד פיליס, מתירת השימוש ברכב. עוד טוען הוא כי במידה ותיקבע חבותו בכל זאת, הרי פעל כשלוח של המבטחת והוא עצמו "יוצא מהתמונה". מובן כי הנתבעים חולקים על טענות הסוכן למעט שליחותו. 10. המבטחת מצטרפת אף היא לטענות יתר הצדדים כלפי הנתבעים ומכחישה את המניעות המיוחסת לה. לטענתה, אמנם פיצתה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב בתאונה, אך זאת עשתה ללא בירור תוקף רישיון הנהיגה של איאן, לאור סכומם הנמוך של הפיצויים ונהליה באותה עת. 11. מחלוקת נוספת, העולה ביחסים שבין ניידין לקרנית, בתביעה הנגדית, מבוססת על טענתה של ניידין לפיה קבלת פסק דין נגדה, כמו גם פתיחת הליכי הוצאה לפועל נגדה ומימוש הרכב, נעשו שלא כדין, ללא ביצוע מסירות כדין וקרנית אף הגדילה לעשות כאשר מימשה את הרכב לאחר ביטול פסק הדין. בכך, כמו גם בתמורת המכירה, גרמה התובעת לניידין לנזקים. קרנית טוענת לעומתה כי פעלה כדין, על סמך מסירות כדין, כי פסק הדין נגד ניידין בוטל בחוסר סמכות ומכל מקום, החליטה בסופו של יום להעביר לניידין את תמורת המכירה על אף שלא הייתה עליה חובה לעשות זאת. קרנית אף מכחישה את הנזקים הנטענים ולשיטתה, ניידין כלל לא הוכיחה אותם. הראיות 12. מטעם קרנית הוגשו תצהיריהם של החוקר מר נועם ערן [ת/1] ושל אחיו מר יגיל ערן [ת/2, לרבות דו"ח החקירה], מתמחה בחקירות באותה עת, שהתלווה אליו בעת ביצוע החקירות של איאן ושל הסוכן [להלן - "החוקרים"]. החוקרים העידו כי איאן מסר להם שבמועד התאונה לא היה ברשותו רישיון נהיגה ישראלי תקף, הגם שעובר לתאונה התגורר בארץ למעלה משנה ברציפות. במהלך חקירת החוקרים על תצהיריהם, העלו ב"כ הצדדים [למעט קרנית] טענות בגין אופן תיעוד החקירה וניסוח התצהירים, אך אין הם חוזרים עוד על טענות אלה בסיכומיהם ולמעשה האמור בתצהירים אינו שנוי עוד במחלוקת. 13. עוד הגישה קרנית את תצהירה של פקידתה, גב' אבו קאעוד [ת/3] וכן פרטי פעולות בתיק ההוצאה לפועל ובקשת איאן לראש ההוצאה לפועל [ת/4 ו - ת/5]. התצהיר הוגש ללא חקירת המצהירה, בכפוף להסתייגויות שונות אך שוב, הצדדים אינם חוזרים על ההסתייגויות בסיכומיהם והנתונים העובדתיים שבו אינם שנויים עוד במחלוקת. למען הסדר הטוב אביא את הנתונים הרלוונטיים. המצהירה מוסרת בתצהירה את פרטי התאונה, את המיוחס לכל אחד מהנתבעים, את מסקנתה המשפטית כי קמה לקרנית חבות כלפי הנפגע, בהיעדר רישיון תקף וביטוח המכסה את נהיגתו של איאן, ואת פירוט נזקי קרנית הנתבעים בתביעה. 14. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו היחיד של איאן [נ/1] עליו נחקר ארוכות. פיליס וניידין נמנעו מהגשת תצהירים ולא זומנו על ידי מי מהצדדים לעדות. איאן צירף לתצהירו העתקים של אישור משטרה על התאונה, רישיון הרכב, מכתב הסוכן על הוספת שמה של פיליס כמבוטחת, ותעודת ביטוח חובה של הרכב. 15. הסוכן הגיש את תצהירו [ג/4], עליו נחקר. הסוכן צירף לתצהירו העתקים של פוליסות שונות של הרכב, מכתבו על הוספת שמה של פיליס כמבוטחת, טופסי הצעות ביטוח למבטחת [לגבי שנת התאונה] ולחברת ביטוח איילון [לשנת 2001] וכן הודעה על התאונה ורישיונה הישראלי של פיליס. במהלך חקירתו הנגדית של איאן הגיש הסוכן חוברות [ג/1 - ג/3] בדבר פרסומים עצמאיים של איאן כסוכן נסיעות בכתבי עת בשפה האנגלית. 16. מטעם המבטחת הוגש תצהירה של עו"ד שנבל, המשמשת כיום כראש מחלקת חובה וחבויות אצלה, ואשר הצהירה על סמך מסמכים בתיק המבטחת ולא מידיעה אישית. עו"ד שנבל נחקרה על תצהירה. לתצהיר צורפו העתקים של הצעת הביטוח, הודעה על התאונה, תכתובת עם המשטרה ועם פיליס וניידין, תביעת הנפגע, תכתובת בין ב"כ דאז לבין הנתבעים ופלט מחשב לעניין תשלום למבוטח בגין נזקי רכשו לרכב בתאונה. 17. אשר לתביעה הנגדית של ניידין. כאמור, ניידין לא הגישה תצהיר ולא זומנה על ידי מי מהצדדים לעדות. דיון זכות החזרה של קרנית על איאן איאן חב ברישיון ישראלי על פי דיני התעבורה 18. לפי סעיף 10 [א] לפקודת התעבורה [נוסח חדש] "לא ינהג אדם רכב מנועי אלא אם הוא בעל רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג, שניתן על פי פקודה זו ........ " [להלן - "פקודת התעבורה"]. יחד עם זאת, הדין אינו מתנכר לבעלי רישיונות זרים ובנסיבות מצומצמות, הכיר בתוקפם ופטר אותם מרישיון תקף לפי הפקודה [ישראלי]. כך קובעת תקנה 567 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 [להלן - "תקנות התעבורה"] בנוסחה בעת התאונה : 567 [א]. "מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ ובידו אחד הרישיונות כאמור בתקנת משנה (ב) פטור מחובת רישיון נהיגה לפי סעיף 10 לפקודה ......... לעניין תקנה זו, מי שמקום מגוריו הקבוע בחוץ לארץ - מי שנעדר מהארץ במשך שנה רצופה לפחות והוא נמצא בארץ באופן זמני." אם כך, על בעל רישיון נהיגה זר החפץ ליהנות מפטור מרישיון נהיגה ישראלי להראות קיומם של שני תנאים מצטברים: הראשון, כי נעדר מן הארץ משך שנה ברציפות והשני, כי הוא נמצא בארץ באופן זמני. 19. איאן לא הוכיח כי הוא עונה לתנאי הפטור בתקנה: איאן לא הוכיח את קיומו של התנאי הראשון, היינו, כי נעדר מן הארץ שנה רצופה לפחות בכל עת רלוונטית מאז עלייתו ארצה ב - 1978, ודאי לא עובר לתאונה. אשר לתנאי השני, איאן ניסה לטעון כי מאז עלייתו ארצה, הוא אינו מתגורר דרך קבע בארץ, בא ויוצא מן הארץ, שוהה תקופות ממושכות בדרום אפריקה לצורך עסקיו [ס' 6 ו - 9 לתצהירו], אך בסופו של יום לא הוכיח ולא המציא נתונים המצביעים על כך ששהייתו בארץ הינה "באופן זמני" בלבד. בראש ובראשונה, משפחתו של איאן, למעט ניידין החיה באוסטרליה, מתגוררת בארץ מאז עלייתם והוא עצמו העיד כי ישראל היא ביתו [עמ' 19, ש' 2]. שנית, איאן הביא עימו כספים מדרום אפריקה והשקיע אותם בעסקים בארץ, עד ש"נעקץ" על ידי שותפים [כך העיד הוא עצמו בעמ' 23, ש' 4 - 5]. לאיאן אמנם לא היה בית הרשום על שמו בארץ, אך היו בבעלותו רכב, חשבון בנק ושותפות בחברה [שם, בהמשך]. העובדה שאיאן פשט את הרגל אינה מעלה ואינה מורידה. מעשיו מגלים כי הוא עצמו ראה את מרכז חייו בארץ. הוא אף מוכר כאזרח ותושב הארץ ומעמדו כאן קבוע ולא ארעי. זאת ועוד, איאן לא פירט משך התקופות ה"ממושכות" בהן שהה בדרום אפריקה ולא הביא ולו נתון אחד המאפשר להסיק כי שם, בדרום אפריקה, השתקע או עשה תוכניות להשתקע [השוו, בר"ע (מח - חיפה) 1003/06 אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' קרנית וע"א (מח - באר שבע) 1012/04, סהר חב' לביטוח בע"מ נ' צישיבילי, מתוך אתר נבו]. 20. אם כך נמצא כבר עתה כי איאן לא היה פטור מחובת רישיון נהיגה ישראלי על פי פקודת התעבורה ותקנה 567 לתקנות התעבורה. האם בכל זאת קמה הצדקה לפטור את איאן מהתוצאות העונשיות של סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים? סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים 21. זכות החזרה או השיפוי של קרנית מבוססת על שילוב הסעיפים 12, 9 ו - 7 [3] לחוק הפיצויים. אין צורך להרחיב במעמדה ובתפקידה הסטטוטורי של קרנית די אם נזכיר כי משפיצתה קרנית, בהיעדר ביטוח תקף, נפגע בתאונת דרכים שסבל נזק גוף, עומדת לה זכות חזרה כלפי מי שאינו זכאי לפיצויים לפי סעיף 7 לחוק. הרלוונטי לענייננו, הוא המקרה בסעיף 7[3] לחוק השולל את הפיצוי מ"מי שנהג ברכב שאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי - תשלום אגרה". דרישת רישיון נהיגה תקף כתנאי לכיסוי ביטוחי מופיעה בפוליסות ביטוח חובה סטנדרטיות. במקרה שלפניי העיד הסוכן [עמ' 29, ש' 14 - 18] כי אכן כך הותנה בגבה של תעודת הביטוח, אך הוגש רק חלקה הקדמי של התעודה [על ידי איאן]. מכל מקום איש לא חלק על עדות הסוכן. פועלו של היעדר רישיון נהיגה תקף הוא גם הסרת הכיסוי הביטוחי ועל כן ובהיעדר טעמים לסתור, חל גם סעיף 7 [5] לחוק השולל את הפיצוי מ"מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". 22. הלכה פסוקה היא כי "רישיון לנהוג בו" לפי סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים הנו רשיון על פי דיני התעבורה בישראל ואי עמידה בתנאים של דינים אלה, מהווה פגם מהותי {ע"א 5631/94, לביא נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, פד"י מט (3) 820 [להלן - "הלכת לביא"]}. בפסק הדין דחה השופט אור את טענתה של עולה חדשה שהחזיקה ברישיון נהיגה זר בלבד, לפיה יש לראות בה כבעלת רישיון תקף בישראל ולא להחיל עליה את הסנקציה בסעיף 7 [3] לחוק. על הלכת לביא נמתחה ביקורת, הן על ידי שופטים והן על ידי מלומדים. עיקרה של הביקורת, בשאלת גזירת דין שווה למי שמעולם לא היה לו רישיון נהיגה, לבין מי שהחזיק ברישיון נהיגה שהוצא בחו"ל וייתכן כי לא היה מודע לדרישות דיני התעבורה הישראליים [ראו סקירתו של השופט עמית בבר"ע (מח - חיפה) 1003/06 לעיל]. כן הובעה דעה בפסיקת הערכאות הדיוניות לפיה שינתה הפסיקה בדנ"א 10017/02, קרנית נ' מגדל חב' לביטוח בע"מ, פד"י נח (5) 639, [להלן - "הלכת קרנית"] את הלכת לביא. בהלכת קרנית מצא השופט אור כי התכלית הסוציאלית בבסיס חוק הפיצויים מרכזית היא וחורגת מהתכלית העונשית בבסיס דיני התעבורה. על כן, יש לפרש את סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים כך שיחול על מקרים חריגים וחמורים במיוחד, בהם קיימת פגיעה בתקנת הציבור, בכך שהיעדר רישיון עלול לפגוע בערך תעבורתי ולסכן את הציבור בנתיבי תחבורה ועל כן יש להעניש את אלה הנוהגים באופן המייצר סיכונים אלה. על כן נמצא כי אין לשלול פיצויים מנהג, לפי סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים, מסיבות שאינן קשורות לכשירותו לנהוג ברכב. בשני המקרים שנדונו שם, דובר בנהגים בעלי רישיונות נהיגה ישראלים שסטו מתנאי רישיונם: האחד [גרינברג] נכה, נהשג ללא הגה כוח והשני [לוי], שהסיע באוטובוס זעיר 10 במקום 8 נוסעים. בית המשפט קבע כי בשני המקרים נשמרה ההתאמה למאפיינים הפיזיים של הרכב, לא נגרם סיכון תעבורתי ואין להעניש את הנהגים על ידי שלילת הפיצוי מהם. 23. והנה לאחרונה הבהיר בית המשפט העליון כי הלכת קרנית לא שינתה את הלכת לביא ושלל מנהג את הפיצוי לפי סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים [רע"א 4874/04, רביבו נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, מתוך אתר נבו, להלן - "עניין רביבו"]. הדברים נאמרו על רקע ממצאי בית המשפט כי הנהג המעורב בתאונה אמנם החזיק ברישיון נהיגה זר אך לא חידש את רישיונו הישראלי במשך כעשרים שנה, עבר להתגורר עם משפחתו בארה"ב, שהה שם כחמש עשרה שנה, אך שב ועלה ארצה כחמש שנים עובר לתאונה, ועשה בארץ את מקום מושבו ומושב משפחתו [אם כי שהה בחו"ל לתקופות קצרות לסירוגין]. המשנה לנשיאה השופט ריבלין, קבע כי אין לראות ברישיון שלא חודש משך כעשרים שנה כ"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" כאמור בסיפא של סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים או כעניין טכני גרידא. לדעתו, לאור דרישת הבדיקות העקרונית שבתקנה 172א לתקנות התעבורה [כפוף לשיקול דעת ולפטור על ידי רשות הרישוי] מהמבקש לחדש רישיון שלא היה בתוקף למעלה משנה, יש ללמוד כי בחלוף תקופה מסוימת, הסעיף מניח כי חידוש הרישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה. בבסיס ההנחה עומד הצורך לבחון נתונים מסוימים, ביניהם כאלה העשויים להתייחס לעצם כשירותו של מבקש החידוש, הנהג. וכך פסק: "בחלוף תקופה מסוימת שבה לא החזיק אדם ברישיון, הוא נתפס כמי שמרחף סימן שאלה על עצם כשרותו לנהוג ומיומנותו. הרישיון "ההיסטורי" מאבד מכוחו כסימן התאמה לנהיגה .... אי - חידוש רישיון במשך שנים רבות מקרב עצמו לאי - קיום רישיון מלכתחילה .... הנטייה של בית משפט זה היא לפרש את סעיף 7 [3] כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים .... אלא שכאמור, לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7 [3] השתמטות ארוכת - טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל". פן אחר של ההנמקה מבוסס על האינטרס הציבורי להרתיע נהגים מפני ניתוק מוחלט, בלתי מוגבל בזמן, של הקשר עם רשויות הרישוי. אף כאן אין מדובר בעניין טכני בלבד אלא בתנאי בלעדיו אין לקיום בקרה ופיקוח על הנהגים בכבישי הארץ, על כשרותם ומיומנותם, ועל כך שאינם מעמידים את סביבתם בפני סיכון חריג [שם, פסקאות 4 ו - 5]. השופט רובינשטיין התלבט תחילה בשאלה אם אין מקום לשוב ולהרהר בהלכת לביא, אך בסופו של דבר הצטרף לדעתו של המשנה לנשיאה, מטעמי חשיבות האינטרס הציבורי ואפקט ההרתעה. 24. ניתן לתהות האם מי שנמצא בכל עת רלוונטית כשיר להחזיק ברישיון זר או בינלאומי [שהונפק במדינה מתוקנת] ואינו מחדש את רישיונו הישראלי אכן מסכן את הציבור, לרבות את עצמו הוא, יותר ממי שרישיונו הוגבל להסעת מספר נוסעים ועל אף זאת הוא מסיע מספר רב יותר של נוסעים, או ממי שנדרש ממנו עקב מגבלה פיזית ידועה להשתמש בהגה כוח והוא נמנע מכך [ענייניהם של גרינברג ולוי בהלכת קרנית]. ניתן לתהות האם אכן הרציונל בבסיס הלכת קרנית לא צריך דווקא להביא להקלה עם הראשונים או האם הרציונל בבסיס עניין רביבו, לא מצריך דווקא את שינוי הלכת קרנית. ואולם, תהיות לחוד והלכה פסוקה לחוד. 25. אם כך, אי חידוש רישיון נהיגה ישראלי, משך שנים רבות, עולה כדי פגם מהותי וכמוהו כאי הוצאת רישיון מלכתחילה, אף אם הנהג אוחז ברישיון זר תקף במקום מושבו. 26. האם בכל זאת יש להקל עם איאן, ולקבל את גרסתו כי פעל בתום לב וכי לא היה מודע לחובה לנהוג עם רישיון נהיגה ישראלי? האם יכול איאן בטענותיו השונות "להיחלץ" מסעיף 7 [3] לחוק הפיצויים? אני סבורה כי התשובה שלילית. תחילה לשאלת שליטתו בשפה העברית. איאן הסביר כי הוא דובר אנגלית והשפה העברית אינה שגורה בפיו. אני מקבלת כי איאן דובר אנגלית במקור ואינו דובר עברית באותה רמה. ואולם, בהליכים שהתנהלו לפניי, ובפרט בחקירות הנגדיות, התנהל הדיון באנגלית ושוכנעתי כי איאן הבין הבן היטב את השאלות שנשאל, וטרח לנסח בזהירות ובדקדקנות רבה את תשובותיו. לא נטען, וממילא לא הוכח כי אי ידיעת השפה העברית על בוריה, הוא מה שהכשיל את איאן. 27. איאן הצהיר והעיד כי עם עלייתו ארצה, הוציאו פיליס והוא רישיונות נהיגה ישראלים ללא דרישת מבחנים [ס' 5 לתצהירו]. בחקירתו העיד כי פיליס והוא הופנו על ידי מרכז הקליטה לבקש רישיונות נהיגה ישראלים, כפי שנאמר להם להוציא תעודות זהות ושאר מסמכים [עמ' 24, ש' 3 - 5]. אך במקום אחר אמר כי מעולם לא היה בידו רישיון נהיגה ישראלי וכי "אני יודע שביקשנו רישיונות כאלו אבל לא היו לנו פיזית כאלה רישיונות ואני המשכתי להשתמש ברישיון בינלאומי" [עמ' 15, ש' 11 - 15]. בהמשך ניסה להסביר כי מאחר ומעולם לא הונפק לו רישיון, גם לא קיבל דרישה לחידוש [שם, ש' 21 - 22]. במקום אחר העיד כי לו היו מקבלים הוא ופיליס ניירות לחידוש רישיון, היו משלמים [עמ' 16, ש' 2 - 3]. אך כבר באותו עמוד הוא מעיד כי פיליס כן קיבלה מסמכים ורישיון [שם, ש' 23 - 26]. אין מחלוקת כי פיליס צירפה העתק רישיון ישראלי תקף להצעת הביטוח. עדותו של איאן, שהינה עדות יחידה של בעל דין, לא הותירה בי רושם טוב ולא אוכל לבסס עליה ממצאים. איאן סותר את עצמו בנקודה מרכזית - האם קיבל רישיון לאחר עלייתו ארצה או לא. הוא מעיד בנקודה זו בניגוד לתצהירו ואינו מצליח ליישב את הסתירה. אני סבורה כי איאן עשה כל מאמץ על מנת "להרחיק" עצמו מקבלת רישיון מיד לאחר עלייתו ארצה, שהרי קבלת רישיון הייתה מביאה ממילא לדרישת תשלום אגרה עם חידושו. והרי איאן טען במקום אחר כי לא קיבל דרישה כזו. אני דוחה ניסיון זה וקובעת, על סמך תצהירו של איאן כי הוא קיבל רישיון, כמו פיליס, לאחר הפנייה והסבר במרכז הקליטה ולימים לא טרח לחדשו, בניגוד לפיליס. ניסיונו של איאן לטעון כאילו פיליס גם לא קיבלה רישיון [פיזית] וגם לא ניירות לחידוש רישיון, נדון לכישלון, שהרי הוא עצמו העיד בהמשך כי פיליס כן קיבלה רישיון נהיגה ומעשיה מלמדים כי אף חידשה אותו בכל עת רלוונטית. איאן אף העיד עדות סתומה ומעורפלת לגבי ההדרכה שקיבלו פיליס והוא במרכז הקליטה לגבי הוצאת רישיונות. אם אכן לא הובהר להם כי חובה עליהם להשתמש בארץ ברישיון ישראלי, והם סברו כי זו רשות אך לא חובה, מדוע טרחו להגיע למשרד הרישוי ולבקש רישיונות? מדוע חידשה פיליס את רישיונה בכל עת? מדוע נמנע איאן מהעדת פיליס, דבר הפועל כידוע להחלשת גרסתו ולחיזוק הראיות נגדו? [י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649 - 1650]. לכל אלה לא נתן איאן הסבר כלשהו. איאן לא שכנע כי נעלמה ממנו החובה להוציא ולחדש רישיון נהיגה ישראלי. זאת בפרט כשאיאן מנסה להוכיח אי ידיעה, היינו, יסוד שלילי, המצוי ברשותו וברשותו בלבד. 28. בנוסף, מצאתי להדגיש כי איאן העיד כי המשיך לנהוג גם לאחר התאונה [עמ' 21 - 22]. תחילה התחמק מהשאלה וענה שהיה חולה. לאחר מכן הרחיב והעיד כי נהג לאחרונה, כשבע - שמונה שנים לפני מועד עדותו [3.5.07], לאחר מכן ניסה "לקרב" את מועד הנהיגה אל מועד התאונה ודיבר על שמונה - תשע שנים או "תקופה קצרה" לאחר התאונה. והנה, אם נחשב את הזמנים לפי תשע שנים, עולה כי איאן נהג, על פי עדותו הוא, לאחרונה, בשנת 1998. אין מדובר בתקופה קצרה לאחר התאונה, אלא בשלוש שנים לאחריה. אותה תקופה כבר הגיש הנפגע את תביעתו נגד המבטחת ונגד איאן [1996] והמבטחת כבר התנערה מחבותה, ואילו קרנית "נכנסה לתמונה" והחלה בתשלומים לנפגע כבר בנובמבר 1997 [נספח ח' לת/3 שאינו שנוי במחלוקת]. אינני מתקשה לקבוע, וכך אני עושה, כי איאן קיבל רישיון נהיגה ישראלי לאחר עלייתו ארצה [כפי שהצהיר בתחילה], היה מודע למצב המשפטי, אך לא טרח לחדשו משך כ - 17 שנה [עד לתאונה] לאחר מכן. זאת ועוד, איאן המשיך לנהוג ללא רישיון ישראלי, גם לאחר התאונה. אין ספק, עניינו של איאן נבדל לחומרה מכל אותם מקרים בהם הקלו בתי המשפט עם עולים חדשים, בפרט על רקע אי ידיעת המצב החוקי ובעיית רישיונם. אני דוחה את גרסתו של איאן וכן את טענת תום הלב שלו מכל וכל. 29. על כן ולאור הרציונאליים בבסיס ההלכות לעיל, אין הצדקה "להגן" על איאן מפני התוצאות העונשיות של סעיף 7 [3] לחוק הפיצויים. הסוכן לא הטעה את איאן לגבי המצב החוקי בעניין חובת רישיון נהיגה ישראלי 30. לאור ממצאיי לעיל, אני סבורה כי על איאן, שידע את המצב החוקי לאשורו, להוכיח כי הסוכן הטעה אותו במפורש ובאופן אקטיבי לחשוב ולהאמין כי הוא פטור בכל זאת מרישיון נהיגה ישראלי. כפי שאפרט, איאן לא עמד בנטל המוטל עליו. בנוסף ומעבר לנדרש, מצאתי כי הסוכן לא הטעה את איאן, אף לא במשתמע או במחדל. 31. איאן הצהיר והעיד כי הסוכן, בהיותו אף הוא עולה חדש מדרום אפריקה, וביודעו "בפועל" כי איאן מחזיק רק ברישיון נהיגה בינלאומי, נמנע מלהסביר לו כי הביטוח מותנה בנהיגת נהג בעל רישיון נהיגה ישראלי [ס' 21 - 22]. הסוכן לעומתו, הכחיש כי ידע שאיאן מחזיק ברישיון נהיגה בינלאומי בלבד, הצהיר כי לא ידע כלל אם לאיאן רישיון נהיגה מסוג זה או אחר וכי הנושא לא עלה כלל, אלא לאחר התאונה [ס' 12 - 13 לתצהירו]. אמת, הסוכן הודה בפני החוקרים מטעם קרנית כי הוא עצמו לא היה מודע לכך כי מבוטח שמקום מגוריו הקבוע הוא ישראל, חייב ברישיון נהיגה ישראלי [דו"ח החקירה, נספח לתצהיר החוקרים]. הסוכן אף העיד כי איאן הוא אדם נורמטיבי שמשלם את הפרמיות, וכי 99% ממגעיו עם משפחת איאן, היו עם איאן עצמו [עמ' 28]. על אף כל אלה, אני מעדיפה את גרסת הסוכן על פני גרסת איאן. ראשית, אף בעניין זה נטל השכנוע מוטל על איאן ונוכח קביעותיי בפרק הקודם בדבר הרושם שהותירה בי עדותו, מתקשה אני לתת אמון גם לחלק זה של עדותו. שנית, איאן לא ידע להעיד מתי לגרסתו שוחח עם הסוכן על היעדר רישיון נהיגה ישראלי שלו [עמ' 20 למטה]. שלישית, איאן העיד כי גם היום, על אף טעות שהוא מייחס לסוכן, משפחתו מבוטחת דרכו וכי הוא "סוכן טוב" [עמ' 23, ש' 17]. אין לי אלא להתפלא, הכיצד, נוכח עמדתו הקוטבית של הסוכן נגד גרסת איאן, עדיין מוצא אותו איאן אמין כסוכן ביטוח. אין זאת אלא שהסוכן אמין בעיני איאן והדבר פועל אף מעבר לנדרש, להחלשת גרסת איאן ולחיזוק גרסת הסוכן. בשולי הדברים אציין כי התרשמתי מעדותו של הסוכן, שלא היסס להעיד נגד האינטרס שלו, ואף ציין כי הוא מעריך את איאן כאיש עסקים, אם כי אינם חברים [עמ' 30, ש' 11 - 12]. מצאתי אם כן להעדיף את גרסת הסוכן ומכל מקום לקבוע כי איאן לא שכנע בגרסתו לפיה הסוכן ידע שהוא מחזיק ברישיון נהיגה בינלאומי בלבד. יתר על כן, אף אם ידע זאת הסוכן, כפי שקבעתי לעיל, איאן ידע שעל פי חוק עליו להחזיק ברישיון נהיגה ישראלי ו"שתיקת" הסוכן, אף לו קבעתי כי הוכחה, אינה פועלת לביטול ידיעתו של איאן. 32. לאור מסקנותיי אלה, אינני נדרשת לבחינת תוכן חובות זהירות, אם בכלל, של סוכן ביטוח בעת התיווך לחוזה ביטוח, כלפי נהג [איאן] שאינו המבוטח. כעקרון, קל יותר להכיר בחובות הסוכן כלפי המבוטח מאשר כלפי נהג שאינו המבוטח. 33. לאור כל אלה, מתקבלת תביעת קרנית נגד איאן ואילו הודעה לצד שלישי שהגישו איאן ויתר הנתבעים כלפי הסוכן - נדחית [כפוף לקביעה בעניין הודעת ניידין להלן]. זכות החזרה של קרנית על פיליס וניידין - כללי 34. סעיפים 9 בשילוב עם 7 [6] לחוק הפיצויים מקימים לקרנית זכות חזרה על "בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה .......". מלשון הסעיף ומתכליתו נגזרות כבר עתה שתי מסקנות: האחת, כי על קרנית עול השכנוע וההוכחה בקיום של התנאים לחזרה. השנייה, [בניגוד לסברת הנתבעים] כי זכות החזרה אינה מותנית בבעלות של מתיר השימוש ברכב ודי בהחזקה בו בנוסף ליתר דרישות הסעיף. בעניין זה אדגיש כי במידה שיוכח שהבעלים של הרכב התיר את החזקתו בידי אחר, הרי אותו אחר יחויב על פי הסעיף, אם הוא עצמו התיר את השימוש לאדם שלישי ובהתקיים יתר דרישות הסעיף. 35. לטעמי, ניתוח ההלכה הפסוקה מעלה כי זו עסקה, אף אם ללא נקיטה במינוחים אלה, הן בשאלת היסוד העובדתי [מעין - REUS ACTUS] של היתר השימוש והן בשאלת היסוד הנפשי [מעין - MENS REA] של מתיר השימוש. אפתח דווקא ביסוד הנפשי. הלכה היא כי זכות החזרה כלפי מתיר השימוש, כמו גם שלילת זכותו של האחרון לפיצויים אינה זכות מוחלטת והיא מותנית ביסוד של "אשם" בהתנהגות המתיר [רע"א 2853/96, קרנית נ' פרח, להלן - "הלכת פרח" וע"א 7580/03, 9361/03 קרנית ואח' נ' צודרקר ואח', להלן - "הלכת צודרקר" [מתוך אתר נבו]. " היינו, אף אם ייקבע כי אשם" זה נבחן לפי קנה המידה האובייקטיבי של "האדם הסביר". אילו מתיר השימוש ברכב לא ידע בפועל על העדר ביטוח או רישיון נהיגה כדין של הנהג, הוא יחוב כלפי קרנית [או לא יהיה זכאי בפיצויים כלפיה] אם כ"אדם הסביר" היה עליו לחשוד בכך או הוא עצם את עיניו מפני מצב זה. השופט חשין מייחס בהלכת פרח משקל למידת השליטה והידיעה הפחותות של מתיר השימוש, ביחס למשתמש עצמו, באשר לתקפות רישיונו של האחרון. 36. אשר ליסוד העובדתי - ההלכה הפסוקה נתנה דעתה אף למצב בו ניתנה רשות על ידי הבעלים או המחזיק, לאחר, בעל רישיון נהיגה כדין לנהוג ברכב והוא סטה ממנה, סטייה שהביאה להתנערות המבטחת מחבותה. נקבע כי די במתן הרשות הראשונית על ידי בעל הרכב [לשימוש ברכב המבוטח] וכל סטייה או חריגה מאוחרת ממנה, אינה גורעת ממהות הנהיגה ברשות במסגרת הפוליסה. זוהי דוקטרינת הרשות הראשונית. הדוקטרינה מניחה כי אף סטייה מהרשות הראשונית, כל עוד שאינה קיצונית, עדיין נכללת במסגרת אותה רשות ראשונית. פועלה של הדוקטרינה כאן מיטיב עם הבעלים ומעניק לו כיסוי ביטוחי [ע"א 494/89 אסרף נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ, פד"י מו (3) 397]. 37. על רקע זה התמודדה הפסיקה עם שאלת ההיתר לפי סעיף 7 [6] לחוק הפיצויים, וכאן דווקא פועלת הדוקטרינה באופן הפוך, היינו היא מביאה לחיוב הבעלים ולשלילת הכיסוי הביטוחי. בע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה, פד"י לט (4) 821 ובע"א 56/84 אלחדד נ' סלהב, פד"י מא (2) 582 מובאות שלוש גישות לבחינת טיב ועצם ההיתר על ידי הבעלים או המחזיק ברכב: הגישה הליברלית - דוקטרינת הרשות הראשונית. הגישה המחמירה, לפיה רק נהיגה מלאה ברשותו של המתיר תחשב כנהיגה ברשותו. גישת הביניים ולפיה נהיגה תיחשב כנהיגה ברשות אם עובר לתאונה התיר אותה מתיר השימוש במפורש או במשתמע לרבות מצבים בהם הסטייה מהרשות אינה מהותית. גישה אחרונה זו מניחה, בהינתן רשות ראשונית, היתר מכללא. הרעיון העומד בבסיס ההיתר מכללא מבוסס על הסברה שבעל הרכב - אילו היה נשאל - לא היה מתנגד [ע"א 139/64 חב' לביטוח קלדונין נ' גבאי, ע"א 283/88 המזרח שירות לביטוח נ' מומן, מתוך אתר נבו וכן מאמרו של פרופ' פרידמן "דין הנוהג ברשות שלא ברשות, הפרקליט לח' 537, 545]. הרשות מכללא מוסקת ממכלול הנסיבות, וזאת בדרך כלל באותם מקרים בהם בעל הרכב יודע על שימושו של אדם אחר ברכב אך בוחר להעלים עין ולא למנוע את הדבר. אני סבורה כי ההבדל בין הגישה הראשונה לשלישית אינו משמעותי וברוב המקרים תביא הפעלת כל אחת מהגישות לתוצאות דומות. מכל מקום, דומני כי הפסיקה מיישמת שתי גישות אלה ונמנעת מיישום הגישה השנייה, היינו הגישה המחמירה. 38. עוד אני סבורה כי אין כל סתירה בין הלכת פרח לעיל, העוסקת ביסוד הנפשי ומיוחדת למצבים של היעדר ביטוח ורישיון נהיגה כדין, לבין ההלכות האחרונות, העוסקות במצבים עובדתיים של היתר שימוש, כאשר המשתמש סטה מתנאי ההיתר הראשוני. במילים אחרות, גם כאשר מתיר השימוש, התיר, במפורש או מכללא [לפי כל אחת מהגישות] את השימוש, בהיקף זה או אחר, והמשתמש סטה ממנו, עדיין יש להראות, כתנאי לחיובו [או לשלילת זכאותו] את היסוד הנפשי בהתייחס לשאלת רישיון הנהיגה שלו. 39. אדון תחילה, מטעמי נוחות בלבד, דווקא בזכות החזרה של קרנית כלפי ניידין . זכות החזרה של קרנית על ניידין 40. ניידין הינה הבעלים הרשום של הרכב במשרד הרישוי. אמנם הרישום במשרד הרישוי אינו קונסטיטוטיבי על פי ההלכה הפסוקה הוותיקה [ ע"א 634/79, קון נ' חסון, פד"י לה (3) 611], אך לא הועלתה כאן טענה לבעלות נוגדת, ולמעשה גם הנתבעים מסכימים כי ניידין הינה הבעלים של הרכב [ס' 12 לתצהיר איאן שהוגש בשם כל הנתבעים ועדותו בעמ' 17, ש' 2] וכי הפכה לבעלים מכוח מתנה מסבתה [ס' 15, שם]. ניידין עברה להתגורר באוסטרליה עוד לפני התאונה [המועד המעורפל שבס' 15 לתצהיר איאן, אך אין חולק כי מדובר באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת], והותירה את הרכב בארץ. כל בני משפחתה עשו שימוש ברכב לרבות איאן ופיליס [שם]. ממצב דברים זה ומהגיונם, מתגבשת מסקנה עובדתית לכאורית כי ניידין התירה את השימוש ברכב, או לפחות נתנה רשות ראשונית לנהוג בו, למצער להוריה, פיליס ואיאן. ניידין נמנעה מהגשת תצהיר ומתייצבות להעיד במשפט, לא הציגה גרסה אחרת ולמעשה סמכה על עדותו של איאן, אביה. המסקנה היחידה המתבקשת, היא כי ניידין התירה את השימוש ברכב לאיאן. על כן, הוכיחה קרנית את היסוד העובדתי הדרוש בסעיף 7 [6] לחוק הפיצויים. 41. השאלה היא האם עמדה קרנית בנטל המוטל עליה להוכחת היסוד הנפשי של ניידין, ובאופן קונקרטי - האם הוכיחה כי נפל אצל ניידין "אשם", במובן זה שידעה או היה עליה לדעת כי נהיגתו של איאן אינה מבוטחת בהיותו נעדר רישיון נהיגה ישראלי. אני סבורה כי קרנית לא עמדה בנטל המוטל עליה לאור הלכת פרח. קרנית לא הוכיחה כי ניידין ידעה או כי היה לה יסוד לחשוד שאביה נוהג ללא רישיון ישראלי. ניידין יכולה הייתה לדעת כי לפיליס אמה יש רישיון ישראלי וכי שתיהן מבוטחות בהקשר שימוש ברכב [שתיהן חתמו על הצעת הביטוח ופיליס אף צירפה העתק רישיונה הישראלי]. ניידין אף יכולה הייתה לדעת כי הדין הישראלי דורש מנהג רכב בישראל רישיון נהיגה ישראלי והיא אף הוציאה רישיון כזה בעצמה. לא שוכנעתי כי ניידין יכולה הייתה לדעת שלאביה אין רישיון ישראלי וכי הוא לא טרח להוציא רישיון כזה. העובדה שניידין נמנעה מעדות במשפט אכן מעוררת תהיות ושאלות, אלא שהנטל הראשוני מוטל בוודאי על קרנית וזו לא הוכיחה ברמה מינימאלית יסוד לחשד אצל ניידין או סטייה שלה מרמת ההתנהגות של ה"אדם הסביר". זאת בפרט כשעובדת רישיון או היעדרו אינה מצויה בשליטתה ובידיעתה, אלא בשליטתו ובידיעתו של איאן. על כן מצאתי כי דין התביעה נגד ניידין להדחות. פועל יוצא מכך הוא דחיית הודעתה של ניידין לצדדים שלישיים. זכות החזרה של קרנית על פיליס 42. שונים פני הדברים לגבי פיליס. פיליס הנה אחת המחזיקות ברכב, בין שהיה נתון לשליטתה, כאם המשפחה וכאמה של ניידין ובין כמי שהותר לה השימוש ברכב והיא מימשה אותו, כפי שהראיתי לעיל. לחיזוק, מעבר לנדרש, אציין כי פיליס אף טרחה לרשום עצמה [ואין נפקות לסיבה לכך] כאחת המבוטחות על פי פוליסת הביטוח ואף פוצתה בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בתאונה [נספח י' לתצהיר עו"ד שנבל ג/5 ועדותה בעמ' 32, ש' 1]. פיליס, כאם המשפחה וכבת זוגו של איאן, ידעה על שימושו של איאן ברכב וחזקה עליה שהתירה לו את השימוש בו לפי כל אחת מהגישות הנוהגות בפסיקה בנסיבות העניין. פיליס מכל מקום לא טענה אחרת. 43. מעדותו של איאן ומכלל נסיבות העניין, כמובא לעיל, עולה כי הוא ופיליס קיבלו רישיונות נהיגה ישראלים עם עלייתם ארצה ופיליס דאגה לחדש את רישיונה בכל עת. בני הזוג מנהלים משק בית משותף ונענים לדרישות תשלום. כזכור, העיד איאן כי לו היו מקבלים דרישה כספית, היו מחדשים את רישיונותיהם, ונמצא כי פיליס אכן דאגה לחדש את רישיונה כדין וכנדרש. מתגבשת אם כך מסקנה לכאורית, כי פיליס ידעה את המצב החוקי ואף ידעה או היה עליה לדעת כי איאן, להבדיל ממנה, אינו פועל לחידוש רישיונו הישראלי. כל זאת בנבדל מניידין, כאמור לעיל. מכל מקום, היה עליה לחשוד כי הוא אינו עושה כן ואזי המסקנה היחידה היא כי הוא נוהג ללא רישיון נהיגה תקף. פיליס נמנעה מהגשת תצהיר ומעדות בבית המשפט, לא ניסתה לסתור את המסקנה העולה מהראיות הנסיבתיות, והדבר פועל לחיזוק הראיות נגדה. על כן מצאתי כי פיליס כאחת המחזיקות ברכב, התירה לאיאן את השימוש בו, בידעה כי אין לו רישיון נהיגה ישראלי תקף, ולמצער פעלה כך תוך עצימת עיניה. משכך, אין לה להלין אלא על עצמה ומכל מקום, אין הצדקה "להגן" עליה מפני השלכות סעיף 7 [6] לחוק הפיצויים. 44. מצאתי אם כך כי פיליס, כאחת המחזיקות ברכב, התירה את השימוש בו לאיאן, תוך ידיעה, ולמצער תוך עצימת עיניים, כי הוא נעדר רישיון נהיגה ישראלי, על כל ההשלכות המשפטיות הביטוחיות הנגזרות מכך. קרנית הוכיחה זכות חזרה על פיליס ודין תביעתה נגדה - להתקבל. יחסי הנתבעים - המבטחת 45. הנתבעים מבססים את הודעתם לצד שלישי כלפי המבטחת על שלושה: האחד - אי הבלטת הסייג בפוליסה הדורש מנהג רישיון נהיגה ישראלי, השני - אחריות למחדלי הסוכן והשלישי - מניעות. 46. אשר לבסיס הראשון, משדחיתי את טענת הנתבעים לפיה לא ידע איאן על דרישות החוק בדבר רישיון ישראלי, אף דין הטענה נגד המבטחת להידחות. זאת, משום שאף אם הייתה עליה חובה להבליט בפוליסה סייגים שבחוק ואף אם לא עשתה כן, אין קשר סיבתי בין מחדל זה לבין מצבו של איאן, שידע כאמור בכל עת רלוונטית על דרישות החוק ולא טרח לקיימן. אשר לבסיס השני, משדחיתי את טענות הנתבעים כלפי הסוכן, נשמטות הטענות בעניין זה כלפי המבטחת. נותר אם כן לדון בבסיס השלישי. 47. למעשה אין חולק כיום כי המבטחת שילמה לפיליס בגין נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בתאונה סך של 1,250 ₪ לפי ערך 3.12.95 [נספח י' לתצהיר עו"ד שנבל ג/5]. התשלום בוצע במסגרת הפעלת הפוליסה. לאחר עיון בטענות הצדדים, מקובלת עלי עמדת המבטחת לפיה אכן שילמה את נזקי הרכוש שנגרמו לרכב בעת התאונה בסך 1,250 ₪, מבלי שבדקה אותה עת את שאלת רישיון הנהיגה של הנהג, וזאת לאור סכום הפיצוי הנמוך ולאור נהליה. מעבר לכך מצאתי כי בעת ביצוע התשלום לא ידעה המבטחת על בעיית רישיונו של איאן, וזו נודעה לה רק לאחר הגשת תביעת הנפגע והעברת התיק לייצוג חיצוני [נספח ח' שם]. בנסיבות העניין, אינני סבורה כי קיים הצדק להשתיק את המבטחת, בפרט כאשר הנתבעים לא הסתמכו על התנהגותה, לא נגרם להם נזק כתוצאה ממנה, ועם היוודע העובדות לאשורן, חלקה וחולקת המבטחת ובצדק, על חבותה. ההודעה לצד שלישי שנשלחה למבטחת - נדחית אף היא. 48. נותר אם כן לדון בתביעתה הנגדית של ניידין כלפי קרנית. התביעה שכנגד 49. ניידין תבעה כזכור מקרנית הוצאות ונזקים שנגרמו לטענתה עקב מימוש הרכב בהוצאה לפועל. ניידין טוענת כי פסק הדין נגדה, מיום 23.6.02 [להלן - "פסק הדין"] הוצא שלא כדין, בהיעדר אישור מסירת התביעה כדין, כך גם לגבי הליכי הוצאה לפועל שננקטו לביצוע פסק הדין כלפיה בהיעדר אזהרה ובעודה באוסטרליה. יתר על כן, טוענת ניידין כי קרנית המשיכה במימוש פסק הדין ובמכירת הרכב גם לאחר ביטולו של פסק הדין. ניידין דורשת לפצותה בגין ערכו המלא של הרכב, לשיטתה, בגין יעוץ משפטי לו נדרשה לביטול הליכי הוצאה לפועל ובגין עגמת נפש. 50. קרנית טוענת כי פסק הדין וההליכים בעקבותיו ננקטו כדין, כי למעשה פסק הדין לא בוטל כדין מעולם, כי השופט אליגון, שדן בזמנו בתובענה, קבע בדיעבד, בשגגה, כי פסק הדין נגד ניידין בוטל עוד ב - 4.9.02, וכי לאור ביטול פסק הדין נגד איאן ופיליס, העדיפה להשיב לניידין, על אף שלא הייתה לה חובה בכך, את תמורת מכירת הרכב, ומכל מקום כי ניידין לא הוכיחה את נזקיה. 51. אינני נדרשת להרחיב במחלוקת זו. ניידין לא התייצבה להעיד ולא הוכיחה את נזקיה. ניידין אף לא צירפה אסמכתאות לנזקים המיוחדים הנטענים על ידה, לרבות הוצאותיה שלה בגין אי שימוש ברכב, עלויות יעוץ משפטי, וודאי לא שווי הרכב הנטען. די בכך על מנת לדחות את התביעה שכנגד. 52. ואולם, לאור חומרת הטענות של ניידין כלפי קרנית מצאתי להעיר את אלה: פסק הדין נגד ניידין הוצא על סמך אישור מסירה הנחזה להיות אישור כדין ומבוצע על ידי הדואר ל"פמלה וולדבאום", בכתובת משפחת הנתבעים, מיום 18.2.02. אין חולק כי פמלה היא ביתם של איאן ופיליס ואחותה של ניידין. איש מהנתבעים או בני ביתם לא טען כי במועד המסירה היה על קרנית לדעת כי ניידין אינה מתגוררת בארץ, בכתובת בה בוצעה המסירה באמצעות אחותה, דרך קבע. מועדו של אישור המסירה מאוחר להגשת כתב תביעה מתוקן [ראו האישור בבש"א 127499/02]. על כן הוצא פסק הדין - כדין. 53. פסק הדין נגד ניידין לא בוטל ביום 4.9.02. במועד זה בוטל פסק הדין נגד מבקשי הביטול, איאן ופיליס [בש"א 125061/02 והחלטה מיום 4.9.02 בבש"א זו]. אמנם בדיעבד קבע השופט אליגון, ביום 25.2.04, כי פסק הדין נגד ניידין בוטל כבר ב - 4.9.02, אך אין בקביעה זו כדי לשנות מאומה. ספק בעיניי מעמדה וסמכותה של קביעה זו שהרי פסק הדין אינו מתבטל רטרואקטיבית מעצם ההכרזה המאוחרת על ביטולו הקודם. בשולי הדברים אציין כי בית המשפט היה מוסמך, או לפחות בעל שיקול דעת, לבטל את פסק הדין נגד ניידין כבר ביום 4.9.02 וייתכן שאף ללא בקשתה המפורשת של ניידין [תקנה 201 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984], בהיות עניינה כרוך מטבעו בעניינו של איאן, אך הוא לא עשה כן. על כן, טענתה של ניידין למימוש הרכב בתקופה שבין מתן פסק הדין לבין 25.2.04 - אין לה על מה שתסמוך. 54. אני מוכנה להניח, לא בלי ספקות, כי יש לראות את פסק הדין נגד ניידין כמבוטל החל מהכרזת השופט אליגון - מיום 25.2.04. אני מוכנה להניח כי החל ממועד זה, קמה חובה כלפי קרנית לדאוג לביטול הליכי הוצאה לפועל, לרבות הליכים שננקטו למכירת הרכב [אם טרם נמכר באותו מועד]. אך ניידין לא ניסתה אפילו להוכיח מהו מועד מכירת הרכב בהוצאה לפועל ועל כן לא הוכיחה כי קרנית פעלה למכירתו שלא כדין ובניגוד לצו שיפוטי. אציין כי פלט פעולות בהוצאה לפועל וכן העתק בקשתו של איאן בשם ניידין הוגשו במסגרת מוצגי קרנית, אך אין ולו באחד מהם כדי ללמד על מועד מכירת הרכב בהוצאה לפועל. 55. לאור כל אלה התביעה הנגדית - נדחית. סוף דבר 56. תביעת קרנית כלפי נתבעים 1 ו - 2 מתקבלת, וכלפי הנתבעת 3 - נדחית. יתר התביעות וההודעות נדחות. 57. נתבעים 1 ו - 2 ישלמו לתובעת ביחד ולחוד את סכום התביעה בסך 71,726 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה, 10.9.01 ועד התשלום בפועל. כן ישלמו נתבעים 1 ו - 2 לתובעת ביחד ולחוד את הוצאות המשפט וכן ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + המע"מ החל. 58. בהתחשב בהיקף בירור התביעה נגד נתבעת 3, תשא התובעת בשכ"ט עו"ד הנתבעת 3 בסך 4,000 ₪ + המע"מ החל. 59. הנתבעים 1 ו - 2 ישאו ביחד ולחוד בהוצאותיו של כל אחד מהצדדים השלישיים ובנוסף בשכ"ט עו"ד של כל אחד מצדדים אילו בסך 8,000 ₪ + המע"מ החל. 60. אין צו להוצאות בגין ההודעה לצד רביעי והללו כבר נלקחו ממילא בחשבון לעיל. 61. סכומי ההוצאות ושכ"ט עו"ד ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. פסיקתאות תוגשנה תוך 10 ימים מהיום. משפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרישיון נהיגה