זו בקשת רשות ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ואשר בגדרו נתקבלה עתירתו של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ובוטלה החלטת ועדת השחרורים שליד בית הסוהר "אשל" (להלן גם - ועדת השחרורים או הוועדה). בהחלטה זו נקבע כי המבקש, אסיר תושב הרשות הפלסטינית, ישוחרר על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת מאסרו בתום שני שלישים מן המאסר. זהו גלגולו השני של העניין. 1. המבקש, והוא אז כבן 24 ובעל עבר נקי, נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת, על יסוד הודאתו, ברכישת רובה בישראל בשנת 1996 ובשוד סניף בנק בכפר עין-מאהל בשנת 1997, שאותו ביצע עם אחרים, שאף גנבו לשם כך רכב. במהלך השוד נגנב באיומי נשק שהוחזק על-ידי אחד משותפיו של המבקש סכום של 21,350 ש"ח. המבקש הורשע בעבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, שימוש ברכב ללא רשות, סחר בנשק, החזקת נשק שלא כדין ושוד מזוין, ונגזרו עליו שש שנות מאסר החל מיום מעצרו - 2.2.1998 - בצירוף שתי שנות מאסר על-תנאי ופסילה מנהיגה למשך עשר שנים. ועדת השחרורים, שבפניה הובא המבקש בתום שני שלישים למאסרו, החליטה בתאריך 5.11.2001 שלא לשחררו כאסיר ברישיון. בהחלטתה קבעה הוועדה כי לנוכח חומרת מעשיו הפליליים שחרור המבקש מן המאסר בתקופה של אירועי האינתיפאדה יכביד על המשטרה ועל כוחות הביטחון. המבקש עתר נגד החלטה זו לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, והגם שבית-המשפט המחוזי העיר כי הוועדה לא התייחסה למכלול נסיבותיו האישיות של המבקש, נדחתה העתירה לאור מסוכנותו של המבקש, כפי שעולה מחומרת העבירות אשר בגינן נדון למאסר. 2. פסק-דין זה של בית-המשפט המחוזי בוטל על-ידי בית-המשפט העליון (רע"ב 360/02) תוך שנקבע כי זכותו הדיונית של המבקש כי עניינו ייבדק על-ידי ועדת השחרורים נפגעה משבית-המשפט המחוזי דחה את עתירתו שלא מנימוקי ועדת השחרורים. הדיון בעניינו של המבקש הוחזר אפוא לוועדת השחרורים. בדיון החוזר בפני הוועדה התנגד בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לשחרור המבקש, ובהסתמכו על חומרת מעשיו הפליליים של המבקש, שבגינם מרצה הוא את עונש המאסר, טען כי המבקש הוא אדם מסוכן. מנגד, הוצגו בפני הוועדה ראיות מינהליות המלמדות כי במהלך מאסרו השתתף המבקש בקורסים של אולפן, יוגה וטאי-צ'י, וכי כיום נהנה המבקש ממעמד של "אסיר עבודה" ומועסק בנגריית בית הסוהר. בהחלטה מפורטת התייחסה ועדת השחרורים לחומרת העבירות שבהן הורשע המבקש, מחד גיסא, ולהתנהגותו הטובה בכלא, לעובדה שזהו מאסרו הראשון ובעיקר להליך השיקומי המוצלח שבו הוא נתון, מאידך גיסא, והגיעה למסקנה כי יש לשחרר את המבקש על-תנאי. הפעם עתר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה נגד החלטת ועדת השחרורים לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט המחוזי קיבל את העתירה וחזר על עמדתו שבפסק-דינו הראשון, שלפיה חומרת מעשי המבקש, המפורטים בגזר-דינו, מלמדת על מסוכנותו. 3. מכאן הבקשה שבפנינו למתן רשות ערעור. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. ערעור זה בדין יסודו. הסמכות לשחרור על-תנאי מנשיאת יתרתה של תקופת המאסר נתונה לוועדת השחרורים, הפועלת כרשות מינהלית (ראו סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, תשס"א-2001). השיקולים שעל הוועדה לשקול מפורטים בסעיפים 9 ו-10 לחוק הנ"ל, ואילו העתירה לבית-המשפט המחוזי נועדה לקיים הליך של ביקורת שיפוטית על החלטות הוועדה. כלומר, להבדיל מערעור, אין בית-המשפט המחוזי מוסמך לפסוק בכל עניין שערכאה ראשונה הייתה מוסמכת לפסוק בו; תפקידו הוא תפקיד של ביקורת שיפוטית על החלטותיה של הרשות המינהלית, ובית-המשפט המחוזי לא יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים גם אם הוא עצמו היה מחליט אחרת. העילה המצדיקה את התערבותו היא אך חריגה משמעותית של ועדת השחרורים ממיתחם הסבירות. הסביר זאת הנשיא ברק: "על ועדת השחרורים לחרוג באופן ממשי ממיתחם הסבירות, כדי שבית-משפט זה יוכל להתערב בהחלטתה. על החלטתה של ועדת השחרורים להיות כה מוטעית, עד כי שום ועדת שחרורים סבירה לא הייתה יכולה להחליט כמוה. בהתקיים מצב זה על בית-המשפט להתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים" (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס [1], בעמ' 871). 4. מיתחם הסבירות של ועדת השחרורים מבוסס על שקילת שני השיקולים הרלוונטיים של שיקום האסיר ושל הגנה על שלום הציבור, שהם "...שני צדדיו של אותו מטבע" (שם, בעמ' 857). על הוועדה לשקול אם - לנוכח הראיות המינהליות שבאו בפניה - קיים סיכוי סביר שהאסיר לא ישוב לפעילות פלילית, למצער בתקופת השליש שבה הוא משוחרר על-תנאי. ראו, למשל: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס [2]; דברי השופט א' מצא בבג"ץ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים [3], בעמ' 742; בג"ץ 4681/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים - גוש צפון [4], בעמ' 684. 5. במקרה שלפנינו, לנוכח נימוקי הוועדה ותקופת המאסר הקצרה שנותרה למבקש לרצות, לא היה מקום לפנות בעתירה נגד החלטת הוועדה, הן בשל טעמים משפטיים והן בשל טעמים מעשיים. לא כל שכן שלא היה מקום לקבל עתירה זו בשל מסוכנות המבקש, הנובעת מעצם הרשעתו. שכן, כאמור, הוועדה שקלה שיקול זה והעניקה לו את המשקל הראוי, אך כנגדו באו בפניה ראיות מינהליות שלימדו על הליך שיקומי. כאמור, בגדר הליך השיקום ניתן במבקש אמון והותר לו לעבוד בנגריית בית הסוהר. הוועדה הגיעה אפוא למסקנה כי ההליך השיקומי המוצלח, בהצטרפו לעברו הנקי של המבקש, המרצה לראשונה עונש מאסר, מסירים את החשש כי ימשיך בפעילות פלילית. בנסיבות אלה החלטת הוועדה לא חרגה ממיתחם הסבירות ולא היה מקום להתערבותו של בית-המשפט המחוזי. אנו מקבלים אפוא את הערעור, מבטלים את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים על כנה את החלטתה של ועדת השחרורים. השופט י' טירקל אני מסכים. השופט י' אנגלרד אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. מאסרשחרור מוקדם מהכלאועדת השחרורים