1. התובע הגיש תביעה זו לפיצויים, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן:"חוק הפיצויים"), בגין תאונת דרכים שארעה ביום 29.7.99, שבה נגרמו לו, לטענתו, נזקי גוף עת נהג ברכבו (להלן:"התאונה"). 2. הנתבעות אינן כופרות בכך שהן ביטחו את הרכב בו נהג התובע עובר לתאונה. אולם הן כופרות בחבותן לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה עקב טענתן לתחולת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ועל כן עקב העדר זכאות מצד התובע לתבוע פיצויים לפי חוק זה. 3. הנתבעות בקשו להקדים את שאלת החבות ועל כן הגישו בקשה לדחייה על הסף של התביעה, בבש"א 11942/05. הבקשה הוגשה על יסוד הטענה כי לטענתן, עובר לתאונה לתובע לא היה רשיון נהיגה בר תוקף. לפיכך טענו הנתבעות כי זכאותו של התובע לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נשללת לאור סעיף 7 (3) לחוק זה. הוא הדין גם לאור הוראות פוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 1 לרכב בו נהג התובע במועד התאונה. התיק העיקרי קבוע לק.מ. ליום 27.3.07 וזאת לאחר שבהתאם להחלטת בית המשפט הצדדים הגישו את סיכומיהם בסוגיה. יצויין כי במועד הדיון שהיה קבוע ליום 12.11.06 לא היתה התייצבות מצד הנתבעות ולכן לאחר שניתנה להן ההזדמנות להבהיר את סיבת אי התייצבותו הובא התיק בפני להכריע בסוגיה שבמחלוקת שהוקדמה כאמור. 4. התובע, המשיב בבקשה, מתנגד לבקשה לדחייה על הסף וטוען כי בקשת הנתבעות מבוססת כולה על מידע שהתקבל ממשרד הרישוי לפיו לתובע לא היה במועד אירוע התאונה רישיון נהיגה בר תוקף. דא עקה הנתבעות עשו במידע זה שימוש מוטעה שכן לא ביררו מדוע רישיונו של התובע לא היה בר תוקף. לטענתו בתאריך 16.6.91 ניתן כנגדו פסק דין בבית המשפט לתעבורה בבאר שבע אשר לפיו נשלל רשיונו למשך 13 חודשים. פסק דין זה בוטל בהסכמה ביום 11.11.91. כתב האישום תוקן והוא נשפט והוטל עליו קנס בסך 250 ש"ח בלבד. כל זאת לאחר שביהמ"ש קבע כי הוא לא הציג את מסמכיו במשטרה, לא הופיע לישיבת בית במשפט ובזבז זמן ומשאבים של ביהמ"ש. עוד טען התובע כי אומנם רישיונו לא היה בתוקף במועד אירוע התאונה אולם זאת מחמת שלא שילם אגרה וחל על המקרה החריג שבסעיף 7(3) לחוק הקובע כי "מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". דיון: 5. תחילה לעובדות; בדיון שהתקיים בפני ביום 24.1.06 הודיעו הצדדים על עובדות מוסכמות ואלה עולות גם מהמסמכים שהוגשו לבית המשפט, לרבות אישור משרד הרישוי בדבר תוקף רישיונו של התובע בחתימת הגב' רונית צין. העובדות המוסכמות על הצדדים הם כדלקמן: א. התובע נהג ברכבו במועד קרות אירוע התאונה נשוא הדיון, מיום 29.7.99. ב. התובע החזיק ברישיון נהיגה לדרגה 02 החל מ - 24.6.88. ביום 28.12.89 שולם וחודש רשיון הנהיגה וזאת עד 15.6.91. מאז לא חודש הרישיון האמור. ג. ביום 16.6.91 נשלל רישיון הנהיגה של התובע לתקופה בת 13 חודשים על ידי בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע. כעולה ממסמכים שהוצגו על ידי התובע פסק הדין האמור בוטל ביום 11.11.91. ד. ביום 20.2.00, כחצי שנה לאחר התאונה נשוא התביעה, הודפס לתובע רישיון נהיגה זמני לתקופה בת 3 חודשים וזאת לאחר שעבר מבחני רישוי. ה. פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעות מותנית בכך שהאדם הנוהג ברכב הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהיה בעל רישיון כה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או מלהחזיר רישיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק הדין, החלטות בית המשפט או רשות מוסמכת אחרות. 6. ועתה לגופה של המחלוקת; לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ועיינתי במסמכים סבורני כי הדין עם הנתבעות ודין תביעה זו להדחות על הסף בשל נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף, עובר לאירוע התאונה. להלן אבהיר מסקנתי זו. סעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע: " הגבלת זכאותם של נפגעים [תיקון התשמ"ט (מס' 2)] 7. נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה: (1).......; .......; (3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה; (4).......; (5).......; (6) .......; הוראת סעיף 7(3) הנ"ל עמדה לא אחת לדיון בפני הערכאות השונות לרבות ביהמ"ש העליון (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מאוחד עם דנ"א 6971/03 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' לוי), פ"ד נח(5) 639, וכן ב-ע"א 8183/01 ספיאשוילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נח(6) 106). ההלכה היא כי האיזון הראוי בין שתי התכליות מחייב מתן פרשנות דווקנית ומצמצמת לסעיף 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ובכלל זה הפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 7(3) הנ"ל, המדבר על מי שנהג בהעדר רישיון, אולם מסייג את שלילת הזכות האמורה בכך שאין מדובר ב"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". הסיפא לסעיף זה, נועדה להחריג את שלילת הזכות לפיצוייים במקרה בו מדובר בפגם טכני בתוקפו של רישיון הנהיגה. הקושי אינו נובע מלשון הסעיף שהינו ברור אלא משיקוליםהמתנגשים בגדרו של סעיף זה, הממלאים אותו בתוכן. הסנקציה הקבועה בסעיף זה שהיא שלילת זכאות לפיצויים לפי החוק חריפה ובעלת סממנים עונשיים ולכן מתעוררת מפעם לפעם השאלה היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית המונחת ביסודו של החוק לבין תכליתו ההרתעתית והעונשית כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 7(3) הנ"ל. השאלה לעניין פרשנותו של סעיף זה הינה מה הוא פגם טכני ואימתי יעשה הפגם הטכני לפגם מהותי עד כדי שנאמר כי מי שלא חידש את רישיון הנהיגה שלו כמוהו כמי שאין לו רישיון כלל ? 7. במילים אחרות השאלה הטעונה הכרעה במקרה שלפניי, הינה האם אי חידוש רישיון מצד התובע במשך למעלה מ- 8 שנים הוא פגם טכני בגידרו של הסייג שבסעיף 7(3) הנ"ל כלומר ב"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה", אם לאו? סבורני כי יש להשיב על השאלה בשלילה. והלן אנמק מסקנתי זו. על פי העובדות המוסכמות, התובע החזיק ברישיון נהיגה תקף עד ליום 15.6.91 ומאותו מועד הרישיון לא חודש כלל, אלא רק כחצי שנה לאחר התאונה. מדובר בהנפקת רישיון נהיגה זמני חדש שהונפק לתובע לא לפני שהוא עבר בדיקות ומבחני רישוי חנדרשים בהתאם לתקנה 172 א' לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961. התובע ביקש לשכנעני בדבר תחולתו של הסייג הנ"ל בכך שלטענתו, אין מדובר בהנפקת רישיון חדש אלא מדובר באותו מספר רישיון שניתן לו בעבר לפני שפקע. הנתבעות טענו כי אין מדובר באותו רישיון כי אם ברישיון חדש, שניתן לאחר מבחני הנהיגה. סבורני כי בעניין זה הדין עם המבקשות. מדובר ברישיון חדש בין שהושאר מספר הרישיון הקודם ובין אם לאו. לטעמי בכל מקרה, אין מדובר כאן בעניין פורמלי גרידא אלא בעניין מהותי. עצם העובדה כי הופעל כאן התהליך הקבוע בתקנה 172א' לתקנות התעבורה והתובע נדרש לעבור מבחני נהיגה, מלמדת על כך כי מדובר ברישיון חדש שניתן על יסוד מבחן הנהיגה. 8. מקרה דומה שבו בחן ביהמ"ש האם, קמה לתובע זכאות לפיצויים, נדון בבתי המשפט השלום והמחוזי בירושלים. כוונתי למקרה שנדון בע"א 5085/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רביבו (לא פורסם). בית משפט השלום מצא כי בענינו של המשיב, היעדר רישיון הנהיגה, עקב אי חידושו במשך כ-20 שנה, אינו אלא פגם טכני הבא בגידרו של הסיפא לסעיף 7(3) הנ"ל. בית המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה וקבע כי משלא חודש רישיונו של התובע לתקופה העולה על שנה, נכנסת לתוקפה תקנה 172א' לתקנות התעבורה ואין המשיב יכול לחסות בצל הסיפט לסעיף 7(3) הנ"ל. המבחן שקבע בית המשפט הוא כי יש לבדוק האם ביום התאונה די היה בביצוע התשלום כדי להחזיר לתוקפו את רישיון הנהיגה. אם התשובה היא בחיוב אזי מדובר בעניין טכני פורמלי בלבד. אם לאו, כי אז העניין סב לא על עניין פורמלי אלא מהותי. ביהמ"ש המחוזי קבע את האמור, למרות שהמשיב שם, לא נדרש, להבדיל מהמקרה שלפני, לעמוד מחדש במבחני רישוי . 9. על פסק הדין האמור הוגשה בקשה לרשות ערעור (רע"א 4874/04 יצחק רביבו ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם)) ופסק הדין ניתן ביום 8.2.07 (להלן: "פרשת רביבו"). כב' המשנה לנשיאה, א' ריבלין, בהסכמת יתר חברי המותב דחו את ההבקשה, תוך שהוא מציין את מכלול השיקולים הבאים בחשבון בסוגיה קשה זו. ביהמ"ש התייחס לתכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והכלל הנובע ממנו כי יד קלה על ההדק בכל הנוגע לשלילת הזכות לפיצויים, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. לפיכך הנטייה של בתי המשפט צריכה לפרש את סעיף 7(3) לחוק, כך שיחול על מקרים שבהם היעדר הרישיון נובע מעניין מהותי, בעוד שהיעדר רישיון מטעמים טכניים לא יאיין את הזכאות לפיצויים (ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193). יחד עם זאת חזר והדגיש ביהמ"ש כי לא ניתן להכשיר באמצעות הסיפא של סעיף 7(3) השתמטות ארוכת-טווח מחידוש רישיון העולה כדי נהיגה ללא רישיון כלל. מסקנת ביהמ"ש היתה כי אי חידוש רישיון נהיגה לתקופה ארוכה, מעבר ל-12 חודשים, איננה בגדר פגם פורמלי גרידא. טעמו של ביהמ"ש הוא כי קיים אינטרס ממשי להרתיע את הנהגים מפני ניתוק מוחלט, בלתי-מוגבל בזמן, של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג במדינת ישראל. אין מדובר בעניין טכני בלבד, אלא תנאי-בלעדיו-אין, לקיום בקרה ופיקוח, על כך שהנהגים בכבישי ישראל, הינם כשירים ומיומנים ואינם מעמידים את סביבתם בפני סיכון חריג. נסיבות המקרה בפרשת רביבו חשובות והן; המבקש (ברע"א),ישראלי שעבר לגור בארה"ב למשך 15 שנים ובשנת 1994 חזר ארצה. התאונה אירעה כחמש שנים לאחר חזרתו לישראל. כאשר התברר כי במועד התאונה הוא נהג ללא רישיון נהיגה תקף לאחר שהיה לו רישיון נהיגה ישראלי, בין השנים 1976-1980 ורישיונו פג בשנת 1980. מאז ועד ליום התאונה שארעה, כאמור, כשני עשורים לאחר מכן, רישיון הנהיגה הישראלי לא חודש. נתון נוסף הוא כי בעת התאונה, החזיק המבקש ברישיון נהיגה זר, שאין בו כדי להתיר נהיגה בישראל. 10. סיכומו של דבר, ביהמ"ש העליון בפרשת רביבו, דחה את הבקשה באמצו את קביעת ביהמ"ש קמא כי "הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח" וכי חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. נקבע כי לא ניתן לראות ברישיון שלא חודש משך קרוב לעשרים שנה, כ-"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה" וכן כי לא ניתן לראות באי-קיום רישיון נהיגה במקרה כזה, כעניין טכני ותו לא. צויין גם כי אי חידוש רישיון כאמור, קרוב יותר לאי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. ביהמ"ש מצא חיזוק למסקנתו הנ"ל בעצם קיומה של החובה הכלולה בתקנה 172א לתקנות התעבורה, על מי שחדל באי חידוש רישיונו, לעבור בדיקות ומבחן נהיגה. ביהמ"ש הדגיש כי העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור "מבחן שליטה" לפי תקנה 172א לתקנות התעבורה, כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה של אי-קבלת רישיון במשך שנים כה רבות. גם העובדה שהמערער שם החזיק ברישיון זר, לא סייעה בידו, שכן על פי תקנה 567 לתקנות התעבורה, אין לראות את הרישיון הזר כרישיון תקף בארץ (ראו נימוקיו של כב' השופט א' רובינשטיין בחוות דעתו בפרשת רביביו וכן ע"א 5631/94 מוריאל לביא נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820). לפיכך נקבע כי זכאותו של המערער, להבדיל מזכאות הנוסעים האחרים שנפגעו ברכב, נשללה מכוח סעיף 7(3) הנ"ל. 11. ומן הכלל אל הפרט; יישום ההלכה בעניין רביבו על עובדות המקרה שלפני, לנוכח העובדות המוסכמות, לפיהם התובע לא חידש את רישיון הנהיגה שלו למעלה מ- 8 שנים לפני התאונה, מחייב המסקנה כי יש לראותו כמי שנהג ללא רישיון נהיגה. לפיכך חל החריג שבסעיף 7(3) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וזכותו לפיצויים לפי החוק של התובע שבפני, נשללת ממנו. למעלה מן הצורך אציין כי להבדיל מנסיבות המקרה בפרשת רביבו, במקרה שבפני נדרש התובע לעבור מבחני רישוי ו"רישיון זר" שהיה לו לא הועיל לו ולכן יש להחיל את הכלל שנקבע בהלכה הנזכרת, גם מ'קל וחומר' בעניינינו. לנוכח תוצאה זו אין צורך להמשיך ולדון בטענתן הנוספת של הנתבעות לפיה לא זכאי התובע לפיצויים גם מכוח פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי הנתבעות המותנית בכך שהאדם הנוהג ברכב הינו בעל רישיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהיה בעל רישיון כה בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב. 12. אשר על כן התביעה נדחית על הסף. בנסיבות כעולה מפרוטוקול הדיון בחודש 11/06, ולנוכח השלב המוקדם בו הוכרעה הסוגיה המשפטית, ולנוכח ההלכה בפרשת רביבו שניתנה לאחרונה ואשר עושה סדר ומביאה לקיצן חילוקי דעות בערכאות הנמוכות יותר, אינני עושה צו להוצאות על אף התוצאה. האגרה תשולם לפי סעיף 6(ב) (2) לתקנות בית משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. משפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרישיון נהיגה