המרצת פתיחה לביטול החלטת אסיפה כללית להוציא חבר מהקיבוץ

לפנינו ערעורו של חבר קיבוץ על החלטת בית-המשפט המחוזי שדחה המרצת-פתיחה שהגיש המערער להצהיר על בטלותה של החלטת האספה הכללית של קיבוצו להוציאו מהקיבוץ. תמצית העובדות 1. המערער הוא חבר קבוצת עין צורים, המשתייכת לתנועת הקיבוץ הדתי (להלן - עין צורים), ושהתגורר בה עם משפחתו למעלה מעשרים שנה. למערער שבעה ילדים. שניים מתוכם עדיין גרים עמו בעין צורים. המערער עובד מחוץ לעין צורים, ומשכורתו מועברת לעין צורים. במהלך השנים נתגלעו מחלוקות וחיכוכים בין המערער לעין צורים, כפי שעולה מחומר הראיות שהוגש לבית-משפט קמא ומפסק-דינו. בין השאר הועברה מחלוקת משנת 1987 בדבר הרחבת דירת המערער להכרעת בורר. ב-1998 הורה המערער לביטוח הלאומי להעביר את קיצבת השאירים שהוא זכאי לה ישירות אליו במקום להעבירה לעין צורים. המערער אף סירב להעביר לעין צורים, כמקובל, סך של 5,000 ש"ח שקיבל מקרן "סלומון". ניסיון ליישב את המחלוקת באמצעות מפשר חיצוני לא עלה יפה. בסופה של מסכת החיכוכים והסכסוכים נשלח ביום 4.5.2000 מכתב למערער, החתום על-ידי מזכ"ל עין צורים (להלן - מכתב המזכ"ל), ולפיו החליטה המזכירות להעלות לסדר היום של האספה הכללית הצעה להוצאת המערער מעין צורים מן הנימוקים המפורטים במכתב. הצעת המזכירות נדונה באספה הכללית שנערכה ביום 14.5.2000 (להלן - האספה הראשונה), ובה השמיע המערער דברו והוחלט להעמיד את הנושא להצבעה באספה שנערכה ביום 19.5.2000 (להלן - האספה הנדחית). באספה הנדחית החליטו חברי עין צורים ברוב קולות של למעלה משני שלישים מחברי הקיבוץ (140 חברים מתוך 181 חברים) על הוצאת המערער מעין צורים. בעקבות ההחלטות הגיש המערער תובענה לבית-המשפט המחוזי להצהיר על בטלותן של ההחלטות ועל מעמדו כחבר עין צורים. החלטת בית-המשפט המחוזי 2. בית-המשפט המחוזי (השופטת ש' דברת) החליט לדחות את התובענה. נקבע כי החלטת האספה הכללית להוציא את המערער מעין צורים הולמת את הוראות החוק ואת הוראות תקנון עין צורים (להלן - התקנון), וכי ההחלטה הייתה סבירה בנסיבות העניין. אשר להתנהגותו של המערער כלפי עין צורים והתנהגות עין צורים כלפיו קבע בית-המשפט כי עין צורים דאג למחסורו של המערער וניסה לרצותו ולעזור לו ולבני משפחתו בכל דרך אפשרית, ואילו המערער העלה דרישות בלתי קבילות, לא שיתף פעולה והערים קשיים לאורך כל הדרך. אשר לעילות הוצאת המערער מעין צורים קבע בית- המשפט כי לא הייתה הצדקה כלשהי להימנעותו מלהעביר לעין צורים את קיצבת השאירים, וכי אי-העברת קיצבת השאירים, כמו גם אי-העברת כספי "קרן סלומון", הן נימוקים תקפים להוצאתו מעין צורים. בית-המשפט דחה את טענת המערער שלפיה נמנע מלהעביר את הקיצבה כצעד של מחאה. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הימנעות המערער מלקבל את הסכמת עין צורים לשהיית חברתו בדירתו בקיבוץ שלוש או ארבע פעמים מדי שבוע היא הפרה שיטתית של התקנון. כן נקבע, כי הפרת סדרי העבודה על-ידי המערער מצביעה על "זלזול בוטה באורח החיים של הקיבוץ, המעלה את התנהגותו כדי סיבה מספקת, ובסבירות הנדרשת להוצאתו מהקיבוץ". לאור אלה, ועל רקע הסכסוכים רבי-השנים בין המערער לעין צורים, לא מצא בית-המשפט מקום להתערב בהחלטת עין צורים להוציא את המערער מתוכו. ביצוע ההחלטה נדחה עד להכרעה בערעור. תמצית טענות הצדדים 3. בפי המערער טענות רבות הן במישור הדיוני והן במישור המהותי. במישור הדיוני תוקף המערער את הליך הוצאתו מעין צורים, שלא היה הליך תקין וראוי. לטענתו, די בעובדה זו לבדה כדי להביא לבטלות ההחלטה להוציאו מעין צורים. במישור המהותי תוקף המערער את העילות שהעלה עין צורים להוצאתו ממנו וטוען כי אף אחת מעילות אלה אינה עומדת לעין צורים. עוד טוען הוא כי גם אם חלק מהעילות אכן עומדות לעין צורים, יש לפסול את החלטת האספה הכללית להוציאו מעין צורים, שכן זו נתקבלה על-ידי שילוב כל העילות שהעלתה המזכירות, וביניהן גם עילות שאינן מבוססות. עין צורים תומך יתדותיו בפסק-דינו של בית-משפט קמא. בשל ריבוין של טענות הצדדים אתייחס לעיקריות שבהן ככל שהן דרושות להכרעה בענייננו. דיון 4. שתי שאלות מרכזיות עומדות להכרעתנו בערעור זה. האחת: האם היה הליך הוצאת המערער מעין צורים תקין, והאם כובדו במסגרת הליך זה זכויותיו של המערער על-פי החוק והתקנון? השנייה: האם קמו לעין צורים עילות להוצאת המערער מתוכו? הקיבוץ - עין צורים קיבוץ הוא סוג מיוחד של אגודה שיתופית. הקיבוץ, כאגודה שיתופית, פועל מכוח החוק ומכוח תקנון הקיבוץ. דברי החקיקה הרלוונטיים הם פקודת האגודות השיתופיות (להלן - הפקודה) והתקנות שהותקנו מכוחה. הקיבוץ מוגדר בתקנה 2 לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות), תשנ"ו-1995 (להלן - תקנות סוגי אגודות): "סוגי האגודות 2. ... (5) קיבוץ - אגודה להתיישבות שהיא ישוב נפרד, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך;". על מהותו של הקיבוץ אמר בית-משפט זה: "הקיבוץ הוא צורת חיים מיוחדת במינה. הוא מהווה חברה שיתופית המבוססת על עבודה עצמית של חבריו. שורר בו שוויון מוחלט בין החברים, גברים ונשים, ושיתוף בכל שטחי הייצור והצריכה כשכל אחד נותן לפי יכלתו ומקבל לפי צרכיו. מבחינה זו הקיבוץ אינו אלא משפחה גדולה החיה חיים משותפים על בסיס של שוויון ועזרה הדדית. קניניה מוקנים לכלל ו'בן משפחה' בודד אין לו רכוש משלו. פרי עמלם והכנסותיהם של 'בני המשפחה' זורמים לקופה אחת וכל צרכיהם ניתנים להם ממנה" (ע"א 209/65 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' רייף [1], בעמ' 400). אכן, מאז נשתנו פני קיבוצים רבים, אלא שעל-פי החומר שלפנינו עין צורים עדיין שומר על צביונו ה"קלאסי" של הקיבוץ. ראו גם בג"ץ 3132/92 מושלב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הצפון [2], בעמ' 746. 5. תקנון עין צורים הוא תקנון סטנדרטי של תנועת הקיבוץ הדתי. מן התקנון עולה שזוהי "קבוצה". המונחים "קיבוץ" ו"קבוצה" שימשו את הצדדים בערבוביה, באשר השניים חד הם (הקבוצה הולמת את הגדרת "קיבוץ" שבתקנה 2(5) לתקנות סוגי אגודות, שהובאה לעיל). סעיפים 4-3 לתקנון מוכתרים בכותרת "יסודות הקבוצה". סעיף 4, הרלוונטי לענייננו, קובע לאמור: "4. כל חבר קבוצה קובע את מקום מגוריו הקבוע במקום היישוב של הקבוצה.. . מעמיד לרשות הקבוצה את מלוא כוח עבודתו, ומוסר לקבוצה את כל ההכנסות והנכסים הנמצאים ברשותו או המגיעים לידיו מכל מקור שהוא, והקבוצה קובעת את עבודתו של החבר על כל הקשור בה, ומספקת את כל צרכיו, לרבות צרכי התלויים בו היושבים כחוק ביישוב הקיבוצי... בהתאם ליכולתה, וכל אלה בהתאם לכללים הנהוגים בה, כפי שנקבעו על-ידי מוסדותיה המוסמכים, הכל כמפורט בתקנון זה". סעיף 6 לתקנון, הנושא את הכותרת "מטרות הקבוצה", יובא, בחלקיו הרלוונטיים, כלשונו: "6. מטרות הקבוצה הן: ... (ג) לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים, הדתיים, התרבותיים, החינוכיים והאישיים של חברי הקבוצה והתלויים בהם, לדאוג לבריאותם, וכן לייסד ולקיים שרותים, מוסדות ומפעלים הדרושים לשם כך. להבטיח רמת-חיים נאותה של חברי הקבוצה והתלויים בהם, בגבולות יכולתה הכלכלית של הקבוצה, ובהתחשב עם צרכי פיתוחה המשקי ומטרותיה האחרות. ... (ו) לטפח בין החברים ערכים דתיים, קיום מצוות, זיקה למסורת ולימוד תורה". עולה מן האמור כי הקיבוץ בצורתו ה"קלאסית", כהגדרתו ועל-פי מאפייניו בדין ובתקנון, דורש מן החבר לתרום את מלוא כוח עבודתו ואת כל נכסיו לטובת כלל החברים. תמורת זאת מספק הקיבוץ, בגבולות יכולתו, את כל צורכי החבר. כמו כן מגביל הקיבוץ את חירויות הפרט של החבר ודורש ממנו לנקוט אורח חיים מסוים, ובמקרה של קיבוץ דתי כמו עין צורים, אורח חיים דתי. אלו הם, בקליפת אגוז, עד היום יסודותיו, מטרותיו ואורחות חייו של קיבוץ עין צורים, כעולה מן ההגדרות בתקנות סוגי האגודות ובתקנון הקיבוץ. 6. הקיבוץ פועל באמצעות רשויותיו: האספה הכללית והמזכירות. האפשרות להועיד אספה כללית של האגודה והחובה לעשות כן בהתקיים תנאים מסוימים קבועות בסעיף 14 לפקודה. סמכויותיהן, תפקידיהן ודרך פעולתן של רשויות האגודה מוסדרות בתקנות האגודות השיתופיות (רשויות האגודה), תשל"ה-1975 (להלן - תקנות רשויות האגודה). לפי תקנות אלה, רשויות האגודה העיקריות הן האספה הכללית והוועד, הנבחר על-ידי האספה הכללית מבין חברי האגודה. לוועד מסורות סמכויותיה השיוריות של האגודה שלא נמסרו לרשות אחרת (תקנה 23(ב) לתקנות רשויות האגודה). תקנה 38 לתקנות רשויות האגודה מבהירה כי "לענין תקנות אלה, רואים כועד כל רשות של האגודה שיש לה סמכויות ועד על פי תקנותיה, אף אם אינה נקראת בשם זה". בענייננו, כעולה מסעיף 110 לתקנון עין צורים, הוקנו למזכירות כל הסמכויות הנתונות לקבוצה, פרט לאותן הסמכויות השמורות במפורש לאספה הכללית או לרשויות אחרות שנתמנו על-פי האספה הכללית. מכאן, שבענייננו ה"ועד" שתקנות רשויות האגודה מדברות בו הוא ה"מזכירות" שהוקנו לה הסמכויות השיוריות של הקבוצה. האספה הכללית והמזכירות מקבלות החלטות בכל העניינים הנוגעים לכלל ולפרט בקיבוץ. הוצאת חבר מן הקיבוץ 7. בסעיף 65 לפקודה הוסמך שר העבודה להתקין תקנות להגשמת מטרות הפקודה, ובין השאר הוסמך, בסעיף 65(2)(כג) לפקודה, "להורות הוראות בדבר... הוצאתם של חברים..." מן האגודה. מכוח הוראה זו הותקנה תקנה 5 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, המבססת את כוחה של אגודה שיתופית להעניק בתקנונה לרשות מרשויותיה את הסמכות להוציא חבר מתוכה: "פקיעת חברות 5. (א) חברותו של חבר באגודה תפקע במקרים אלה: ... (5) עם הוצאת החבר מהאגודה על פי החלטת רשות מרשויות האגודה שבסמכותה להחליט על הוצאת חברים מהאגודה על פי תקנותיה; ...". תקנון עין צורים מסמיך את האספה הכללית להחליט על הוצאת חבר מהקיבוץ. סעיף 35 לתקנון קובע דרישת קוורום ברוב מיוחס של שני שלישים מחברי הקיבוץ כדרישה שבה על האספה הכללית לעמוד בהחליטה על הוצאת חבר מן הקיבוץ. כן קובע הסעיף את הנסיבות והעילות שבהתקיימן מוסמכת האספה הכללית להחליט כך: "35. הוצאת חבר רשאית הקבוצה להוציא חבר מהקבוצה על פי החלטה של האסיפה הכללית שנתקבלה בקולות שני שלישים של החברים, בגלל אחת הסיבות הבאות: (א) [בוטל] (ב) אם נמצא אשם על-ידי האסיפה הכללית במעשה בלתי הוגן או מעשה שעשה הפוגע ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות חייה; (ג) אם עבר על הוראה מהוראות תקנון זה, או לא קיים החלטה של האסיפה הכללית שנתקבלה בהתאם להוראות תקנון זה, בתנאי כי אי קיום ההחלטה האמורה קרה, או לא נפסק, לאחר שהוחלט באסיפה הכללית, בין באופן כללי לסוג ענינים מסויימים ובין באופן מיוחד לענין הנידון, כי על אי-קיום ההחלטה האמורה צפוי חבר להוצאה מהקבוצה; (ד) אם לאחר שנתקבל לקבוצה, התברר שפרט חשוב מפרטי תצהיר המועמדות שלו היה כוזב, או שהפר התחייבות הכלולה באותו תצהיר". עין צורים מעגן בטענותיו בפנינו את החלטת האספה הכללית להוציא את המערער מתוכו בנימוקים המנויים במכתב המזכ"ל, שהובא בפני האספה הכללית, ובהוראות סעיף 35 לתקנון. עין צורים רואה בנימוקים הללו כמתנקזים בעיקר לעילה להוצאת חבר מן הקיבוץ הקבועה בסעיף 35(ב) לתקנון. סעיף זה מסמיך את האספה הכללית להחליט על הוצאתו מן הקיבוץ של חבר שמצאה אותו אשם ב"מעשה בלתי הוגן או מעשה שעשה הפוגע ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות חייה". על-אף ייחודן של החלטות רשויות הקיבוץ, הנובע מניהולו האוטונומי של הקיבוץ על בסיס הצטרפות וולונטרית אליו, נתונות החלטות אלה - כהחלטות גופים אחרים למיניהם - לביקורת שיפוטית, שלבחינת הפעלתה אפנה עתה. הפעלת ביקורת שיפוטית 8. על הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטותיהן של רשויות הקיבוץ, והחלטה בדבר הוצאתו של חבר מתוכו בכללן, אומרת פרופ' ס' אוטולנגי דברים המשקפים את עיקר היבטיה של אותה ביקורת: "הביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית היא בת מספר פנים: הפן המהותי, הפן הפרוצדורלי, והפן הנורמטיבי. ...מבחינת הפן המהותי יש לבדוק, אם ההחלטה התקבלה בהתאם לפקודה [פקודת האגודות השיתופיות - ט' ש' כ'], לתקנותיה ולתקנון האגודה... הפן הפרוצדורלי מתמקד בהליך קבלת ההחלטה. כאן יש לבדוק, למשל, האם היה הנושא על סדר היום; האם קיבל החבר הזמנה לדיון, בפרט כשמדובר באסיפה שנועדה לקבלת החלטה בדבר הוצאתו מחברות באגודה; האם ההצבעה נעשתה בדרך הנכונה; האם היתה הקפדה על הקוורום, בהתאם לנושא ההחלטה;... הפן הנורמטיבי מתייחס לסבירות ההחלטה מבחינת תוכנה: האם ההחלטה סבירה; והאם ההחלטה התקבלה בתום-לב ובדרך מקובלת לפי קנה מידה אובייקטיבי. בדיקת סבירות ההחלטה מבוססת על השימוש בעקרון תום-הלב, ובעקרון תקנת הציבור, יותר מאשר על עקרון הסבירות של המשפט המינהלי... היבט אחר של הפן הנורמטיבי הוא פסלותם של שיקולים זרים" (ס' אוטולנגי אגודות שיתופיות - דין ונוהל (כרך א) [22], בעמ' 333-330; ההדגשות שלי - ט' ש' כ'). 9. לסוגיית הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטות של קיבוצים נדרשו בעיקר בתי- המשפט המחוזיים, בשורה ארוכה של פסקי-דין. כך נקבע כי בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטת האספה הכללית, שהיא אורגן של אגודה שיתופית, אלא הביקורת על ההחלטה דומה בהיקפה ובעילותיה לזו המקובלת במשפט המינהלי (סגן הנשיא ד"ר ד' ביין בת"א (חי') 1248/99 יגאלי נ' קיבוץ עברון [14]). כך נקבע כי החלטות האספה הכללית של קיבוץ צריכות להתקבל בהתאם לחוק ולתקנון הקיבוץ, והן כפופות לקריטריונים של סבירות והגינות. על האספה הכללית לעשות שימוש בזכויותיה ובסמכויותיה על-פי התקנון בדרך המקובלת ובתום-לב. המבחן לבחון בו אם פעלה האספה הכללית בדרך המקובלת ובתום-לב, לעניין הפעלת סמכותה להוצאת חבר מן הקיבוץ, הוא מבחן אובייקטיבי. יש להכריע בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות תוך התחשבות באופי היחסים המיוחדים שבין החבר לקיבוצו ובחומרת הסנקציה הקשה של הוצאת החבר מן הקיבוץ (השופט ת' אור בת"א (נצ') 972/85 הרבסט נ' קיבוץ גניגר [15], בעמ' 369). על-אף חומרת הסנקציה של הוצאת חבר מקיבוצו נקבע כי "אין בית המשפט יכול לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של האסיפה הכללית, וכל עוד ולא הוכחה הפרה של ממש להוראות החוק או התקנון, וכל עוד הקיבוץ נוהג בתום לב ובדרך המקובלת, בית המשפט לא יתערב בשיקולי האסיפה הכללית ולא ישנה את החלטה" (השופט ה' חטיב בבש"א (נצ') 962/99 סטוליאר נ' קיבוץ מסדה [16]. ראו גם השופט ד"ר ד' ביין בה"פ (חי') 1232/91 עפיף נ' נמליט [17]). עוד נקבע, כי "בית המשפט איננו אמור להתערב בהחלטות הפנימיות של הקיבוץ ולקבל החלטות במקומו" (השופטת ר' אור בת"א (י - ם) 2188/00 שיק נ' קיבוץ קלי"ה [18]), וכי "בית משפט רשאי להתערב בהחלטות מוסדות הקיבוץ רק שעה שהן עומדות בניגוד לתקנון הקיבוץ, עקרונות הצדק הטבעי, עקרונות סבירות ותום הלב, כללי שיוויון ועקרון כבוד האדם" (השופטת נ' דנון בת"א (נצ') 622/98 חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה חקלאית להתיישבות שיתופית בע"מ [19]). במקרה אחר קבע בית-המשפט כי "בהתאגדות, כגון הקיבוץ, שמטרותיה הן מעבר למתן מענה כלכלי לחברים, אין לכפות על הצדדים המשך קיומם של יחסים שאינם רצויים על אחד מהם... בשל אופיו של קיבוץ... הקיבוץ הוא ביתם של כל החברים וזכותם לבחור עם מי יחלקו את ביתם" (השופטת ר' אבידע בבש"א (ב"ש) 5016/99 הילר נ' קיבוץ כרמים [20]). 10. הקריטריונים שקבעו בתי-המשפט המחוזיים להתערבות שיפוטית בהחלטת אספה כללית של קיבוץ להוציא חבר מתוכו, עולים בקנה אחד עם פסיקת בית-משפט זה לעניין הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטות טריבונלים של אגודה שיתופית שאינה קיבוץ, כבענייננו. בע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן - הילכת איגנט [3]) נדונה סוגיית הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת טריבונל של האגודה השיתופית לתחבורה "אגד" להוציא חבר מתוכה. בסוגיה זו קבע בית- המשפט ברוב דעות (השופטים מצא ובך), כי בתי-המשפט יתערבו בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים של ארגונים וולונטריים כאשר הטריבונל חרג מסמכותו על-פי החוק והתקנות הפנימיות של הארגון, או כאשר הופרו כללי הצדק הטבעי, ובמקרים מיוחדים, כאשר נראה בעליל כי הסנקציה שננקטה נגד החבר היא בלתי מידתית למהות מעשיו ולחומרתם. בית-המשפט עמד על השיקולים התומכים בצמצום מידת ההתערבות של בתי-המשפט. שיקולים אלה נובעים מאופיו הוולונטרי של הארגון שחבריו הכפיפו עצמם מרצונם לשלטונו ובידו היתרון להחליט מה טוב עבורו. לצד שיקולים אלה קיים צורך לקיים פיקוח שיפוטי "מאופק וזהיר אך גם רגיש ויעיל" (שם [3], בעמ' 812) על פעולתם של גופים אלה לשם שמירה על עקרונות יסוד של אי-תלות, יושר והגינות (בסוגיית האיזון הנדרש בין כיבוד עצמאותם של הטריבונלים הפנימיים לבין קיום פיקוח שיפוטי על פעולתם ראו גם השופט בן-יאיר בע"א 674/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל [4], בעמ' 731-726). ככל שמדובר בהתערבות בית-המשפט בהטלת עונש בלתי סביר על-ידי טריבונל פנימי, ציין בית-המשפט כי המבחן להתערבותו הוא מהות הזכות הנפגעת, "לאמור: כשהפסק איננו פוגע בזכות חיונית וראויה להגנה של הנילון, תצטמצם הביקורת השיפוטית לשאלות הכרוכות בתקינותו הדיונית של ההליך המשמעתי. ואולם כשהפסק פוגע בזכות חיונית של הנילון, והפגיעה אינה קלת ערך, ייטה בית המשפט להתערב גם בשל היותו של הפסק מוטעה" (עניין איגנט [3], בעמ' 814). בית-המשפט הדגיש כי כאשר מדובר באגודה שיתופית שמטרתה שיתוף של חבריה בביצוע עבודה - להבדיל מהתאגדות שמטרתה חברתית גרדא - הרי שפסק של טריבונל פנימי המורה על הוצאת חבר משורותיה של האגודה פוגע בזכותו של החבר לעבוד ולהתפרנס, לפיכך נתון פסק כזה לביקורת שיפוטית הן לעניין צדקת ההרשעה והן לעניין הנורמה שיושמה בעקבות ההרשעה, כאשר שני אלה צריכים לעלות בקנה אחד עם ההסכם שבין האגודה לבין החבר כפי פירושו הנכון, "שכן, לטריבונאל פנימי אין כוח המתיר לו לפגוע גם שלא כדין בזכות מוגנת של חבר האגודה" (שם [3], בעמ' 815). דעת המיעוט בסוגיה זו (השופט ד' לוין) גרסה כי התערבות בית-המשפט מוגבלת רק לעילות של חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי, ואין בית-המשפט מוסמך להתערב בשאלת סבירות הסנקציה שננקטה כנגד החבר. הילכת איגנט [3] אומצה בפסיקה מאוחרת לה (ראו ע"א 2822/98 אטיאס נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ [5]). 11. קיים שוני במהותו, בתכליתו, במבנהו ובזהותו של האורגן שהחלטתו עמדה לביקורת, בין עניין איגנט [3] לבין ענייננו. שם היה מדובר בהתאגדות חברים לצורכי עבודה, והאורגן שהחליט על הוצאתו של חבר מתוך ההתאגדות היה טריבונל משמעתי. כאן מדובר בהתאגדות לצורך יצירת מסגרת חיים המתאפיינת בשיתופיות עמוקה, והאורגן שהחליט על הוצאתו של המערער הוא האספה הכללית של הקיבוץ. עם זאת יפים הרציונלים שבבסיס הילכת איגנט [3] גם למקרה דנן. בשני המקרים מדובר בהתאגדות על בסיס וולונטרי. בסיס זה משמעו הסכמת החבר לנהוג על-פי הנורמות הנקבעות על-ידי הקולקטיב ולהיות כפוף למרות הגופים המוסמכים, בין השאר לעניין הוצאתו של חבר מתוך ההתאגדות. בהצטרפו לאגודה החבר מביע הסכמתו לחיות על-פי יסודותיה ומטרותיה הקבועות בתקנונה. לגבי חבר עין צורים, למשל, משמעה של כפיפות זו היא, בין היתר, כי "חבר הקבוצה חייב לקיים את ההחלטות ולמלא את ההוראות של האסיפה הכללית בהתאם לתקנון זה..." (סעיף 50 לתקנון). אי-ציות להחלטות האספה הכללית הוא אחת הסיבות להוצאת חבר מהקיבוץ (סעיף 35(ג) לתקנון). 12. לסיכום פרק זה אומר, כי היקף הביקורת השיפוטית שתופעל על-ידי בית- המשפט ומידת ההתערבות בהחלטות האספה הכללית של קיבוץ אינם אחידים ותלויים בטיב ההחלטה העומדת לביקורת. הביקורת תופעל במישור הפרוצדורלי, במישור המהותי ובמישור הנורמטיבי. כעיקרון, יש לנהוג בריסון ובאיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית. התערבות שיפוטית מופרזת בהחלטות האספה הכללית, או בכוחה של האספה הכללית להטיל סנקציות על חברי קיבוץ בגין אי-ציות להחלטותיה או הפרת אורחות חיי הקיבוץ, מכרסמת בכוחו של הקולקטיב הקיבוצי כלפי חבריו, כוח שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים במסגרת השיתופית המתוחמת על-ידי הדין ועל-ידי תקנון הקיבוץ. בידי חברי הקיבוץ, "בני המשפחה" הקיבוצית, הכלים הטובים ביותר לשפוט אם מעשיו של חבר "פוגעים ביסודות הקבוצה, במטרותיה או בארחות חייה" (סעיף 35(ב) לתקנון). עם זאת ככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר קשה יותר, וככל שהיא פוגעת בזכויות הראויות להגנה, ובייחוד בזכויות יסוד, כך ייטה בית-המשפט להרחיב את היקף הביקורת שיפעיל (להבחנה לעניין הוצאת חבר מאגודה שיתופית בין עניינים פנימיים לבין עניינים חוקתיים, אם כי בהקשר מעט שונה, ראו: ע"א 234/81 ירמה נ' "מזרע" קבוץ השומר הצעיר להתישבות שתופית בע"מ [6], בעמ' 117-116; בר"ע (ב"ש) 135/93 צרפתי נ' קיבוץ משאבי שדה [21]). בין יתר הקריטריונים שבעזרתם יבחן בית-המשפט את תקינותה וחוקיותה של החלטת האספה הכללית יבדוק הוא אם הולמת ההחלטה את החוק ואת התקנון; אם ההליך שהוביל להחלטה היה תקין; אם האספה הכללית לא חרגה מסמכותה; אם ההחלטה התקבלה בתום-לב; אם ההחלטה אינה נוגדת את עקרונות הצדק הטבעי; אם ההחלטה סבירה ואם ההחלטה אינה פוגעת בזכויות האדם של החבר פגיעה בלתי מידתית ובלתי ראויה. כל אלה יעמדו לנגד עיניי בבואי לבחון את תקינות הוצאתו של המערער מעין צורים. תקינות הליך הוצאת המערער מעין צורים - המישור הדיוני 13. לא מצאתי בטענותיו המרובות של המערער בדבר פגמים שנפלו בהליך הוצאתו מעין צורים עילה שיש בה כדי להביא לביטול החלטת האספה הכללית. אתייחס בקצרה לעיקריות שבטענות אלה. לטענת המערער, מקנים תקנונים של קיבוצים אחרים זכות לחבר המועמד להוצאה מהקיבוץ לדרוש מינוי של ועדת חקירה, שאינה בשליטת המזכירות, לבירור עניינו. לטענתו, גם אם תקנון עין צורים אינו מכיל הוראה כזו, ראוי לקיים פרוצדורה דומה מנימוקים של הגינות ותום-לב. לכך יש להשיב כי הגם שאין תקנון עין צורים מזכיר אפשרות מינויה של ועדת חקירה, הרי שכאמור בסעיף 37 לתקנון, "החבר רשאי לדרוש בכתב, לא יאוחר משבעה ימים מיום קבלת הודעה כאמור [על דבר ההצעה להוציאו מהקבוצה - ט' ש' כ'], בירור במזכירות הקבוצה או ברשות מוסמכת אחרת של הקבוצה, אם האספה הכללית קבעה רשות מוסמכת כזו למטרה כזו..." (ההדגשה שלי - ט' ש' כ'). כך גם נאמר מפורשות במכתב המזכ"ל למערער, כי "הנך רשאי לבקש בכתב, תוך שבעה ימים, בירור במזכירות". המערער לא פנה למזכירות בבקשה לברר את העניין לא בפניה ולא בפני רשות מוסמכת אחרת של הקבוצה. עיון בחומר מעלה כי בעבר הסכסוכים שבין המערער לעין צורים הופנו פעמיים ביוזמת עין צורים לטיפולם של גורמים חיצוניים (בורר ומפשר) בלתי תלויים. מכאן, שאין המערער יכול להלין כיום על אי-הפניית העניין לגוף חיצוני בלתי תלוי, כאשר הוא עצמו לא ביקש זאת כלל בעת הרלוונטית לכך. 14. טענה נוספת בפי המערער נוגעת לעובדה שבאספה הנדחית שההצבעה על הוצאתו מעין צורים בוצעה בה נכחו, והצביעו, גם חברים רבים שלא נכחו באספה הראשונה שבפניה נשא המערער דברו והגן על עניינו. התוצאה היא, לדבריו, כי חלק מהמצביעים על גורלו לא שמעו את טיעוניו, ומטעם זה ההחלטה שהתקבלה בטלה. טענה זו לא הועלתה על-ידי המערער בפני האספה הנדחית. כמו כן לא הועלתה היא על-ידיו בבית-משפט קמא, שממילא לא התייחס אליה. היא נטענת לראשונה בשלב הערעור, ולפיכך אין לכאורה מקום להתייחס אליה. אף-על-פי-כן מפאת חשיבותה אייחד לה דברים. טענה דומה הועלתה בעבר בבית-משפט זה בע"א 198/87 סקא נ' "דן" אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ (להלן - עניין סקא [7]). באותו מקרה החליטה אספה כללית של האגודה השיתופית "דן" לבטל את חברותו של המערער עקב הרשעתו בפלילים. ההחלטה התקבלה לאחר שבאספה כללית השמיע המערער טיעוניו, אלא שההצבעה על הפסקת חברותו נדחתה לאספה כללית נוספת. טענתו העיקרית של המערער הייתה כי יושב-ראש האספה הכללית לא היה מוסמך להורות על דחיית ההצבעה למועד אחר, וכי ההצבעה אינה חוקית, שכן השתתפו בה חברים שונים מאלה שהשתתפו באספה המקורית. בית-המשפט דחה את הטענה בקובעו כי "סמכותו של היושב-ראש לקבוע את דרכי ההצבעה רחבה דיה כדי לכלול גם את הסמכות להורות על קיומה של הצבעה חשאית במועד אחר, מקום שלא ניתן לקיים את ההצבעה על אתר. זאת ועוד, יש להחיל גם באשר לאגודות שיתופיות את הכלל שהוזכר לעיל, לפיו אין למנוע את זכות ההצבעה במועד הנדחה ממי שלא נכח באסיפה המקורית. הזכות להשתתף בחיי התאגיד על-ידי השתתפות בהצבעות זכות יסוד היא, וכפי שאין מדקדקים עם מי שמבקש להצביע, אם נכח באסיפה מתחילתה ועד להצבעה, כך אין לדרוש רציפות מבחינת הנוכחות בין האסיפה המקורית להצבעה הנדחית" (שם [7], בעמ' 396). בספרו של עו"ד ח' נועם אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה [23], בעמ' 71 מתייחס המחבר לעניין סקא [7] ומעיר כי אף שבית-משפט זה קבע כי הצבעה יכולה להתקיים באספה נדחית שנוכחים בה חברים שלא נכחו באספה מקורית, עדיין שמורה לחבר הזכות לחזור ולהעלות טיעוניו כנגד הוצאתו מן האגודה. על דברים אלה מסתמך המערער בטענתו בדבר אי-שמיעת טיעוניו מחדש באספה הנדחית. 15. כעיקרון, נראה לי כי כאשר מתקיימת הצבעה באספה נדחית לצורך הוצאת חבר מן האגודה, ובה מצביעים חברים שלא נכחו באספה המקורית, ראוי שטענותיו של החבר שהושמעו בפני האספה המקורית תובאנה בפני האספה הנדחית בדרך כלשהי, בין השאר על-ידי טיעון מחדש של החבר, על-מנת שכל החברים המצביעים יהיו מודעים לטענותיו. אף-על-פי-כן אני סבורה שהפגם שנפל בכך שהמערער לא השמיע דבריו מחדש באספה הנדחית איננו יורד לשורש ההחלטה ואיננו מביא לביטולה, וזאת מכמה טעמים: ראשית, מדובר בקיבוץ קטן יחסית שמנה בעת הרלוונטית כ-180 חברים בלבד (מבין אלה, הצביעו 140 חברים בעד הוצאת המערער מן הקיבוץ). אלה חיו עם המערער בצוותא במשך שנים רבות בהיכרות קרובה, בקירבה רבה ובמידה רבה של שיתופיות, והיו מודעים לבעיות, לסכסוכים ולניסיונות ליישובם במהלך השנים. המערער עצמו מלין בסיכומיו על כי חברי עין צורים שהצביעו על הוצאתו מחברות בקיבוץ הביאו בחשבון שיקוליהם את ה"היסטוריה" של יחסיו של המערער עם עין צורים וחבריו. שנית, המערער לא ביקש להשמיע טענותיו פעם נוספת בפני האספה הנדחית לאחר שהשמיען באספה הראשונה. ולא בכדי לא עשה כן, שכן קרוב לוודאי שהיה ער לכך כי חברי עין צורים המשתתפים באספה הנדחית מודעים היטב לעניינו ולטענותיו. שלישית, 90 חברים מבין החברים שהיו נוכחים באספה הנדחית נכחו באספה הראשונה, ואין בחומר הראיות כדי להצביע על כך שהאחרים לא ידעו על הטענות ההדדיות של עין צורים כלפי המערער ושל המערער כנגד עין צורים. רביעית, מתוך חומר הראיות עולה, בלי שהדבר נסתר, כי על-פי הנחיות רשם האגודות השיתופיות יש לכלול בפרוטוקולים רק את ההחלטות, וכך נוהג עין צורים החל משנת 1995, לפיכך אין להסיק מהיעדר רישום בפרוטוקולים כי הדברים שנאמרו באספה הראשונה לא הובאו לידיעת האספה הנדחית שהתכנסה במיוחד למטרת הצבעה על הוצאתו של המערער מעין צורים. נהפוך הוא, הדעת נותנת כי במסגרת הקטנה והמצומצמת של חברי הקיבוץ שרובם המכריע נכחו באספה הנדחית, האפשרות שמי מהם לא ידע על מה הוא עומד להצביע היא קלושה ביותר. חמישית, גם אם נפל פגם בכך שהמערער לא חזר על טיעוניו בפני האספה הנדחית, הרי שלא כל שלילת "זכות שימוע" יורדת לשורש העניין באופן המוביל לבטלות ההחלטה, ולמרות שלילה כזו תישאר ההחלטה על כנה (השוו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 643; בג"ץ 2911/94 באקי נ' מנכ"ל משרד הפנים [9], בעמ' 306-305). 16. טענה נוספת בפי המערער היא כי מכתב המזכ"ל לא הכיל פירוט מספיק של מעשי המערער הספציפיים שהפרו את התקנון, התאריכים שהמעשים התבצעו בהם וסעיפי התקנון שהופרו. דין טענה זו להידחות. מבחינה דיונית, לא נקבעה בתקנון רמת הפירוט הנדרשת לעניין הודעת המזכירות לחבר "על דבר ההצעה לסדר היום של האספה הכללית להוצאתו מהקבוצה" (כלשון סעיף 36 בו). על כל הודעה להיבחן לגופה בהתחשב בנסיבות. מכתב המזכ"ל עומד בבחינה זו, שכן אין נדרשת רמת פירוט מעבר למה שכלול במכתב. אכן, המכתב לא כלל עשרים שנות "היסטוריה" על כל התהפוכות שביחסים בין המערער לבין עין צורים. הוא אינו יכול, ואינו צריך, לכלול את אלה. די בכך שהמכתב, על שבעת סעיפיו, מביא "ציוני דרך" מרכזיים בהיסטוריה הארוכה רצופת החיכוכים והסכסוכים בין המערער ובין עין צורים. המכתב מכיל הן אירועים ספציפיים והן התייחסות להתנהגות כללית, כשכל אלה באים בגדרו של סעיף 35 לתקנון. לאור האמור מוצאת אני כי אין פגם משפטי בנוסח מכתב המזכ"ל ובפירוט שבו; בעצם פיצול הדיון בעניינו של המערער; בהיעדר זהות מלאה בין הנוכחים בשתי האספות שדנו בעניינו ובאי-שמיעת המערער באספה הנדחית לאחר שטען בפני האספה הראשונה. משכך, לא מצאתי כי נפל פגם בהליך הוצאת המערער מעין צורים המוביל לבטלותה של ההחלטה. נימוקי עין צורים להוצאת המערער מתוכו - המישור המהותי והנורמטיבי 17. המערער מעלה טענות רבות גם נגד החלטת האספה הכללית לגופה. לטענתו, מכתב המזכ"ל המפרט את עילות הוצאתו מעין צורים מכיל טענות רבות שאינן באות בגדרי עילות ההוצאה הקבועות בתקנון. כמו כן, לטענתו, החלטת האספה הכללית פסולה גם מן הטעם שחברי עין צורים הביאו בחשבון בהצבעתם לא רק את הנימוקים שהועלו במכתב המזכ"ל, אלא גם את ההיסטוריה רווית הסכסוכים עם המערער, שהיא כשלעצמה אינה עילה להוצאתו מן הקיבוץ. מפאת חשיבותו של מכתב המזכ"ל להוצאת המערער מעין צורים אביאו כלשונו: "מזכירות הקבוצה החליטה להביא הצעה לסדר היום של האסיפה להוצאתך מן הקבוצה מן הנימוקים הרשומים מטה: 1. החל מחודש ספטמבר 98 אינך מעביר את קצבת השאירים לקבוצה. 2. לא העברת לקבוצה כספים שקיבלת מקרן סלומון, כהחזר עבור טיפולים רפואיים. 3. הצהרת עם הצטרפות המשפחה לעין צורים לאחר השליחות בארה"ב, כי היית חבר במעלה גלבוע, עברת לקבוצת יבנה עם הנישואים, חזרת לשנה למעלה גלבוע ושוב לקבוצת יבנה ולאחר מכן יצאתם לשליחות בארה"ב. עפ"י הצהרתך, נחשבה, כל התקופה הרצופה של היותך באחד מקיבוצי התנועה או בשליחותה, כרצף אחד המקנה לך זכויות ותק. אלא שבפועל, עזבת את מעלה גלבוע ולא עברת כחבר לקבוצת יבנה, לא התקבלת כחבר בקבוצת יבנה והשליחות גם היא היתה אישית ולא מטעם התנועה. 4. יש לך חוב גדול בתקציבך האישי והנך מסרב להסדירו. 5. יש לך, חברה, המתגוררת לעתים מזומנות בביתך. התנהגות זו, פוגעת בערכיה ואורחות חייה של הקבוצה. 6. לדירת המשפחה הוצמדו בעבר, עקב צרכים מיוחדים, שתי תוספות: חדר ויחידת שרותים ומקלחת. הנך מתנגד להסרת התוספות, למרות שהצרכים בגינם היית זקוק להם אינם תקפים עוד, ואינך זכאי להם עפ"י הקריטריונים בקבוצה. 7. אינך מתנהג על פי הנהלים והתקנונים החלים על עובדי חוץ: אינך מתאם את עבודתך והיקף משרתך, נוסע לחו"ל ללא תאום, אינך מדווח על ימי עבודה וחופשה, נוהג ברכב שהועמד לרשותך לצורכי עבודה כאילו היה רכבך הפרטי". 18. בית-משפט קמא קבע כי החלטת המערער שלא להעביר את קיצבת השאירים לעין צורים - הנימוק הראשון המנוי במכתב המזכ"ל - "הינה הפרה של תקנה 4 לתקנון ונכנסת לגדר תקנה 35 המצדיקה החלטת האסיפה הכללית בדבר הוצאתו מהקיבוץ". הוא הדין באשר לנימוק השני המנוי במכתב - אי-העברת כספי "קרן סלומון". מפסק- הדין עולה כי בשני אלה ראה בית-המשפט עילות מספיקות כשלעצמן לשם הוצאת המערער מעין צורים. אף אני סבורה כן. חבר עין צורים שאינו מוסר לקופת הקבוצה סכום כסף שהגיע לידיו, ואשר לפי הדין, הנוהג ולפי תקנון הקיבוץ חובה עליו למוסרו, פוגע ביסודותיו של הקיבוץ ומפר את אורחות חייו. טענות המערער כי אי-העברת קיצבאות השאירים היא מעשה של "מחאה", וכי לא השתמש בכספים שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי ומקרן סלומון, אלא שמר אותם בנאמנות אצל בא-כוחו מתוך כוונה להעבירם לעין צורים כשזה ימלא דרישות שונות שהעלה המערער, נדחו על-ידי בית-משפט קמא, ואין מקום להתערב בכך. חבר קיבוץ אינו יכול להיאבק על שינוי החלטות של הגופים המוסמכים של הקיבוץ שאינן נראות לו, על-ידי הפרת תקנון הקיבוץ. הוויכוח, המאבק וגם המחאה חייבים להיעשות במסגרת "כללי המשחק" הקבועים בתקנון ולא תוך הפרתו. לא למותר לציין כי לא מצאתי שקיים יחס הולם בין הדרישות השונות שהעלה המערער ושלא מולאו לטענתו על-ידי עין צורים, לבין ה"סנקציה" של עיכוב הכספים האמורים שנקט המערער. 19. אשר למגורי חברתו של המערער בדירתו בעין צורים קבע בית-המשפט ש"עניין זה לכשעצמו לא היתה עילה להוצאתו מהקיבוץ, אך כשמביאים בחשבון שהמבקש מארח באופן קבוע את חברתו בין שלוש לארבע פעמים בשבוע, הרי הדבר חורג מאירוח חד פעמי ולשם כך יש צורך בקבלת הסכמת הקיבוץ במפורש", והדבר הוא "...הפרת התקנון של הקיבוץ באופן שיטתי, שכן על פי סעיף 66 לתוספת לתקנון לאירוח מעין זה יש לקבל אישור והסכמת הקיבוץ". אמנם, במכתב המזכ"ל נזכרת עובדה זו, שאין מחלוקת עליה, כעילה להוצאת המערער מעין צורים מחמת פגיעה באורחות חיי הקיבוץ שהוא קיבוץ דתי, אולם בטיעון בפנינו משלים עין צורים עם עמדת בית-המשפט בעניין זה ומתמקד באי-העמידה בדרישות התקנון לקבלת הסכמת הקיבוץ למגורים כאלה. נראה לי כי התנהגות זו של המערער, לפחות בהצטרפה לאחרות, מקימה, הן כקביעת בית-המשפט והן כטענת עין צורים, עילה להוצאתו מן הקיבוץ. באשר להפרת סדרי העבודה כמפורט בסעיף 7 למכתב המזכ"ל (שבחלקה מודה המערער) ציין בית-המשפט, כי אף שאין בה כדי סיבה מספקת להוצאת המערער מעין צורים, מצביעה התנהגות זו על "זלזול בוטה באורח החיים של הקיבוץ, המעלה את התנהגותו כדי סיבה מספקת, ובסבירות הנדרשת להוצאתו מהקיבוץ". אין מקום להתערב בקביעה זו. 20. בית-המשפט לא הביע דעתו לעניין יתר הנימוקים המוזכרים במכתב המזכ"ל: ההצהרה הכוזבת, אי-תשלום חובות וסירוב להחזיר תוספות בנייה, אולי משום שסבר כי די בנימוקים שהזכיר כדי להצדיק את ההחלטה להוציא את המערער מעין צורים. נראה לי כי במסגרת ההתייחסות למקרים פרטניים בגדרו של המכלול ניתן להתייחס גם לעובדה שהמערער אינו מחזיר את שתי היחידות הניידות שהוספו לביתו, הדרושות לחברים אחרים הזקוקים להן. תוספות אלה הוספו לו בעקבות הולדת ילדו החמישי ובגין מחלת אשתו המנוחה תוך הסכמה שיחזירן. כיום, לאחר פטירת אשתו, מתגורר המערער בביתו רק עם שניים מבין שבעת ילדיו, לאחר שהאחרים בגרו. אין זו אלא דוגמה נוספת לכך שהמערער עושה דין לעצמו מתוך אמונה שכל האמצעים כשרים על- מנת להשיג את מטרותיו, הגם שאלה מנוגדים לסיכומים מוקדמים עם הקיבוץ או לעקרונות אחרים שנקבעו על-ידי רשויות הקיבוץ. 21. כעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, החלטתו לאשר את החלטת האספה הכללית התבססה על הצטברות הפרות התקנון מצד המערער ועל התרשמותו הכללית של בית-המשפט מהתנהגותו שואפת הריב והמדון של המערער לאורך עשרים שנות חייו בעין צורים. הרושם המצטבר של מעשי המערער הביא את בית-המשפט לקבוע בפסק-דינו כי "המבקש לאורך חייו בקיבוץ הלך תמיד בקצה ותמיד ניסה לבחון עד היכן ניתן למתוח את החבל, כאשר בסופו של דבר בהתנהגותו קרע את החבל ללא דרך חזרה". התוצאה שבית-משפט קמא הגיע אליה על סמך החומר שהיה לפניו, הנמצא גם לפנינו, נראית לי. מכלול התנהגותו של המערער והצטברות המקרים הפרטניים הנזכרים במכתב המזכ"ל יש בהם כדי להצדיק את החלטת האספה הכללית להוציאו מעין צורים משום שמעשיו פגעו "ביסודות הקבוצה, במטרותיה, או בארחות חייה", כקבוע בסעיף 35(ב) לתקנון. ישנן עילות פרטניות שכל אחת מהן עומדת לעצמה כעילה להוצאת המערער מן הקיבוץ, אלא שגם אם כל מעשה בנפרד אינו מעמיד, כשלעצמו, עילה להוצאת המערער מתוכו, הרי שכל המעשים והתנהגותו של המערער מצטרפים ויוצרים מסכת של התנערות המערער מהנורמות ומהכללים הבסיסיים ביותר של החיים בעין צורים. לעניין ראיית רצף מעשים מפרים במידות חומרה משתנות כמכלול הפרות אחד, שחומרתו המצטברת רבה עד כדי להכריע את הכף לחובת המפר, יפים הדברים שנקבעו בע"א 262/86 רוט נ' ‎DEAK [AND CO. INC. ]10, בעמ' 372. שם נקבע כי רצף הפרות של חוזה שכל אחת מהן איננה מגיעה לכדי הפרה יסודית, מצטרף למכלול שהוא הפרה יסודית: "משפעלו המערערים בניגוד לדרישות המתחייבות מנסיבות כאלה, וזאת בשורה של מעשים, לאורך זמן, ובניגוד לבקשות חוזרות ונשנות של המשיבות, אין זה ראוי לבחון כל מעשה ומעשה לחוד. יש להשקיף על המכלול, וממנו עולה, שהתשתית הבסיסית להסכם קועקעה על-ידי המערערים, באופן שהדבר הפך ל'הפרה יסודית'". הלכה זו יפה - בהתאמה - לענייננו לאור ההלכה שלפיה תקנון של אגודה שיתופית הוא חוזה בין חברי האגודה לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין האגודה (ראו, למשל: ע"א 788/87 לוי נ' כפר פינס מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [11], בעמ' 56-55; ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ [12], בעמ' 547). מכאן, שדי בכך שכל המעשים שנמנו במכתב המזכ"ל בהצטרפם יחד מכריעים את הכף לחובת המערער, ואין צורך שכל אחד ואחד מן המעשים יהיה, כשלעצמו, סיבה מספקת להוצאת המערער מן הקיבוץ, אם כי יש עילות אחדות שכל אחת מהן מספיקה לכך. 22. אף שבא-כוח המערער טען בשפה רפה לפגיעה בזכויות יסוד של המערער מפאת הוצאתו מן הקיבוץ, אייחד דברים לנושא זה. לא נעלמה מעיניי העובדה כי הסנקציה של הוצאת המערער מעין צורים, ובייחוד לאחר תקופה כה ארוכה של חברות בו, היא סנקציה קשה ומכבידה. בעיקרון, עקירתו של אדם ממקום מגוריו פוגעת בכבודו, בחירותו ובקניינו. ביתו של האדם אינו רק קורת גג לראשו, אלא גם אמצעי למיקומו הפיזי והחברתי. אלא שהזכויות האמורות הן זכויות אדם כחלק מן החברה. הן אינן מוחלטות כי אם יחסיות. ניתן לפגוע בהן לקיום זכויותיהם של אחרים או להגשמת מטרות הכלל ולקידום מטרות חברתיות ראויות אשר בסופו של יום יקדמו את זכויות האדם עצמן. ואם כך ביחס להגבלת זכויות האדם במסגרת החברה במובנה הרחב, מקל וחומר שכך הוא בחברה המצומצמת בקיבוץ. הצטרפותו של אדם לקיבוץ היא הצטרפות וולונטרית למסגרת המאופיינת בהרמוניה חברתית שבה חלים כללים שחברי הקיבוץ כפופים להם. "יחסים מיוחדים אלה בין האגודה לחבריה מושתתים, בין היתר, על כך שאינטרס החבר היחיד נדחה לעתים בפני האינטרסים של האגודה ושל כלל החברים המאוגדים בה" (רע"א 853/91 בקל נ' אגודה שיתופית נהלל [13], בעמ' 783). הפרה של הכללים מצד חבר באופן המקים עילה להוציאו מתוכו על-פי הדין והתקנון מקנה לקיבוץ את הזכות ואת הסמכות להוציא חבר מתוכו ולשלול מגוריו בו. בענייננו נראה לי כי על-אף חומרת התוצאה הסנקציה של הוצאת המערער מן הקיבוץ היא לגיטימית והולמת את חומרתם המצטברת של מעשי המערער, וכי היא ננקטה לתכלית ראויה, שהיא שמירה על המסגרת, אורח החיים וההרמוניה החברתית של עין צורים. 23. המערער הוסיף וטען בפנינו כי עין צורים מנוע מלהשתמש בחלק נכבד מן הנימוקים האמורים, משום שהשתהה בהעלאת נימוקים אלה המתייחסים למצבים שהתקיימו שנים קודם לפתיחת הליכי הוצאתו מהקיבוץ. דין הטענה להידחות. אכן, עין צורים לא מיהר לנקוט סנקציות לנוכח מעשי המערער שהקימו עילות שבגינן הוצא הוא בסופו של דבר מהקיבוץ, אך מן החומר שבפנינו עולה כי ה"שיהוי" נבע מהסבלנות הרבה שגילה עין צורים כלפי המערער. ניסיונות עין צורים לטפל בבעיותיו השונות של המערער נמשכו שנים רבות בטרם פנה הקיבוץ לדרך של הוצאת המערער מתוכו. במצב זה אין משמעות לזמן הרב שחלף עד שנמנה וגמר עין צורים למצות עמו את הדין על-פי התקנון ולהוציאו מהקיבוץ, ואין מקום לראות בהשתהות זו שיהוי. 24. לסיכום, לאחר שהחלטת האספה הכללית של עין צורים נבדקה על-ידי בית- משפט קמא, ולאחר שנבחנו פניה הדיוני, המהותי והנורמטיבי של ההחלטה על-ידי בית-משפט זה לפי הקריטריונים שנמנו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי שאישר את החלטת האספה הכללית של עין צורים להוציא את המערער מן הקיבוץ. 25. לפיכך לו דעתי נשמעה היה הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט וכן שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח. השופט א' מצא אני מסכים. השופטת מ' נאור אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת שטרסברג-כהן. קיבוץאסיפה כלליתדיני חברותהמרצת פתיחה