עניינם של הליכים אלו הוא בתביעת חוב שהגישה המשיבה 1 (להלן - המשיבה) במסגרת הליכי פשיטת הרגל של המערער. בפניי שלוש בקשות: בקשה שהגישה המשיבה למחיקת הערעור על הסף; בקשת המערער למתן פטור מתשלום אגרה ומהפקדת עירבון ובקשת המערער להאריך לו את המועד להגשת בקשת רשות ערעור. דין בקשתה של המשיבה למחיקת הערעור להתקבל ומכאן שיש לדחות את בקשותיו של המערער. 1. ההליכים הקודמים בעניין המערער הוכרז כפושט רגל על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 28.6.1992. ביום 26.7.1992 הגישה המשיבה לכונס הרשמי, המשיב 2 (להלן - הכונס הרשמי), המשמש כנאמן על נכסי המערער, תביעת חוב על סך 135,360 ש"ח ובה צוין, כי היא מוגשת בגין ערבות אוואל של המערער על שטרי חוב. כמו כן צוין בה, כי שטרי החוב הוגשו לביצוע בהוצאה לפועל. המשיבה צירפה לתביעת החוב תצלומים של שטרי החוב וכן תצלומי תדפיסים שהוצאו ממחשב ההוצאה לפועל ובהם מפורטות היתרות בתיקי ההוצאה לפועל. יש לציין, כי המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל לביצוע השטרות עוד בשנת 1989, קודם להכרזה על פשיטת הרגל. המערער, יחד עם שניים נוספים, הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל ולחלופין, בקשת התנגדות לביצוע השטרות. בקשותיו נדחו על-ידי כבוד השופטת ד' גבע בהחלטה מיום 11.9.1990. המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו. ביום 9.5.1995 אישר הכונס הרשמי את תביעת החוב בסך 122,053 ש"ח ואת יתרת החוב הנתבע בסך 13,307 ש"ח, דחה. רק לאחר אישור תביעת החוב פנה הכונס הרשמי למערער לקבלת הסבר ומידע לגבי תביעת החוב של המשיבה. בעקבות בירור זה שלחה באת-כוח הכונס הרשמי ביום 26.12.1995 מכתב לבא-כוח המשיבה, ובו צוין כי שטר החוב שמספרו 397034 על סך 25,165.94 ש"ח, אינו נושא חתימה של המערער כערב אישי לחוב, ולפיכך אישור תביעתה של המשיבה היה "לפנים משורת הדין". במכתב התגובה טען בא-כוח המשיבה, כי שטר זה נחתם על-ידי פושט הרגל - המערער, כעושה השטר, ועל-כן מטעם זה חב הוא גם בגין שטר זה. בא-כוח המשיבה הוסיף וציין, כי בכל מקרה ישנו מעשה-בית-דין לגבי חבותו של המערער בשטר, וכי אין כל עילה משפטית לפתוח את העניין שוב. ביום 16.5.1996 הודיעה באת-כוח הכונס הרשמי למשיבה, כי מחובת הכונס הרשמי, כנאמן בפשיטת הרגל, לפנות לבית-המשפט ולבקש את ביטול אישורה של תביעת החוב של המשיבה, וזאת מחמת הטעות האמורה שבגינה אושרה התביעה ושהתגלתה רק לאחר מכן. הכונס הרשמי הגיש בקשה למתן הוראות על-פי תקנה 95(א) לתקנות פשיטת רגל, תשמ"ה-1985. בית-משפט קמא, כבוד השופט ע' גרשון, לאחר ששמע את טענות הכונס הרשמי ואת טענות המשיבה, נתן ביום 4.12.1997 החלטתו, ובה דחה את בקשת הכונס הרשמי לבטל את תביעת החוב. על החלטה זו לא הוגש ערעור מטעם הכונס הרשמי. לעומת זאת, פושט הרגל, שלא היה צד להליכי בית-המשפט המחוזי, החליט לערער והגיש את הערעור דנן, הערעור שהמשיבה מבקשת את מחיקתו על הסף. לטענת המשיבה יש להורות על מחיקת הערעור על הסף משני טעמים: הראשון, שפושט הרגל אינו זכאי להגיש ערעור, והשני, כיוון שלא נתקבלה רשות לערער. לטענתה של המשיבה החלטתו של כבוד השופט גרשון החלטה אחרת היא, ומכאן שלשם ערעור עליה יש לבקש רשות. 2. ערעור או בקשת רשות ערעור אפתח בבחינתו של הטעם השני. לטענת המשיבה, אין עסקינן ב"צו בפשיטת רגל" כמשמעותו בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל), שעליו ניתן לערער בזכות. לחלופין טוענת המשיבה, כי לכל היותר ניתן לומר כי מדובר באנלוגיה להחלטה הדוחה בקשה לבטל פסק-דין, שאז קבעה הפסיקה, יש צורך ברשות ערעור. כמו כן טוענת המשיבה, כי ההליך בבית-המשפט המחוזי כשלעצמו הינו כבר מעין "ערעור" על החלטתו השיפוטית של הנאמן בתביעת החוב. דינן של טענות אלה להידחות. סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל קובע: "(א) הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה. (ג) ניתן הצו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, אפשר לערער עליו לפני בית המשפט העליון". הסדר זה שונה מדיני הערעור הרגילים, שלעניינם הולכים אנו לפי קנה-המידה המסורתי המבדיל בין פסק-דין להחלטה אחרת (ראה לעניין זה י' לשם (צ'רקוב) "הערעור - אימתי בזכות ואימתי ברשות" [18]). בסעיף זה לפקודת פשיטת הרגל אימץ המחוקק הסדר אחר, שלפיו כל צו בפשיטת רגל שניתן בערכאה ראשונה, בין שהוא פסק-דין ובין שהוא החלטה אחרת, ניתן לערעור בזכות (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי (להלן - עניין סבג [1]), בעמ' 814). האם רואים את החלטתו של כבוד השופט גרשון כצו בפשיטת רגל בערכאה ראשונה, שהערעור עליו הוא בזכות לבית-המשפט העליון? בעניין סבג הנ"ל [1] נקבעה ההלכה המחייבת בענייננו, וכך נאמר שם: "(א) 'צו בפשיטת רגל', שניתן על-ידי שופט של בית המשפט המחוזי, ניתן לערעור בזכות לבית המשפט העליון; לעניין זה 'צו בפשיטת רגל' פירושו צו הניתן על-ידי בית המשפט 'במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת, לפי הפקודה כבית-משפט לענייני פשיטת רגל'... כמו החלטה בבקשה לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת-רגל ולצו הפטר, בין שהוא 'פסק דין' ובין שהוא 'החלטה אחרת'". אשר-על-כן, יראו החלטה כצו בפשיטת רגל, כאשר יש בצו משום הפעלת סמכות מן הסמכויות המוקנות לבית-המשפט בגדרו של הליך כזה. בעבר נדון עניינה של החלטה אשר ניתנה בהליך לפי סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. סמכותו של בית-המשפט בהליך לפי סעיף זה מוגדרת כך: "...ובית המשפט רשאי לאשר, לבטל או לשנות את המעשה או ההחלטה וליתן כל צו בענין כפי שיראה צודק". באותו מקרה נקבע, כי החלטת בית-משפט הניתנת בהליך זה, ואשר בה מתייחס בית-המשפט אל מעשהו של הנאמן או אל החלטתו באחת מהדרכים המנויות בסעיף, דהיינו: אישור, ביטול או שינוי של החלטת הנאמן, יש בה משום מימוש סמכותו לפי הפקודה, כבית-משפט בענייני פשיטת רגל (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה (להלן - עניין בן ציון נ' בנק א"י-בריטניה [2]), בעמ' 755). בענייננו, פנה הנאמן לבית-המשפט בהתאם לתקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל. תקנה 95 הנ"ל עוסקת בסיטואציה שבה מתבקש בית-המשפט להורות על ביטול תביעת חוב שאושרה על-ידי הנאמן, או על הפחתתה. וכך קובעת התקנה: "(א) מצא הנאמן שתביעת חוב אושרה שלא כיאות, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הנאמן ואחרי הודעה לנושה התובע, לבטל את התביעה או להפחית את סכומה. (ב) נמנע הנאמן מלהגיש לבית המשפט בקשה כאמור, רשאי החייב, או כל נושה, או הכונס הרשמי, לבקש מבית המשפט לבטל תביעה שאושרה שלא כיאות או להפחית את סכומה". אמנם תקנה 95(א) אינה מאזכרת, כי בית-המשפט רשאי "לאשר את התביעה", כפי שהחליט בית-משפט קמא בענייננו, ומאוזכרות אך האפשרויות של ביטול התביעה או הפחתתה. עם זאת, יש מקום לראות גם באישור התביעה כמצוי במסגרת סמכותו המיוחדת של בית-המשפט בהליך פשיטת רגל. כפי שצוין לעיל, מונה סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל את האפשרות של אישור החלטת הנאמן. לאור זאת נראה לי, כי יהיה זה נכון לפרש את סמכותו של בית-המשפט במסגרת הליך לפי תקנה זו, באופן דומה לסמכות בית-המשפט בהליך לפי סעיף 150 לפקודה (על פרשנותה של תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל לאור הוראת סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל, ראה ע"א 173/84 בן-ציון נ' גורני, הנאמן על נכסי בן-ציון, בפשיטת-רגל (להלן - עניין בן ציון נ' גורני (מס' 1) [3]), בעמ' 760). בנוסף - תקנה 95(ב) נגזרת בבירור מסעיף 150 לפקודה. מכאן, שהחלטת בית-משפט המאשרת החלטת נאמן אשר ניתנה במסגרת הליך לפי תקנה 95(ב) לפקודה כלולה במסגרת סמכויותיו המיוחדות כבית-משפט לענייני פשיטת רגל. ההקבלה לעניין ערעור בין התוצאות השונות של הליך לפי תקנה 95(א) לבין הליך לפי תקנה 95(ב), היא מתבקשת. אין זה סביר לומר, כי מקום שבית-המשפט מאשר את החלטת הנאמן במסגרת הליך לפי תקנה 95(ב) תיחשב החלטתו כ"צו בפשיטת רגל" ותהיה נתונה לערעור בזכות, בעוד אותה החלטה אשר תינתן במסגרת הליך לפי תקנה 95(א) לא תיחשב כצו שכזה. לו היינו מאמצים פרשנות זו התוצאה הייתה, כי היינו יוצרים דין ערעור שונה להחלטה אשר באופן מהותי היא זהה אך משום שהאחת התקבלה במסגרת הליך לפי תקנת משנה (א) ואילו האחרת התקבלה במסגרת הליך לפי תקנת משנה (ב). נוכח שיקולים אלה הגעתי למסקנה, כי אף החלטה המאשרת את החלטת הנאמן לפי תקנה 95(א) לתקנות פשיטת הרגל, "צו בפשיטת רגל" היא. כאמור, פנה הנאמן בענייננו לבית-המשפט על-פי תקנה 95(א) לתקנות פשיטת הרגל. פניית הנאמן בעתירה, כי בית-המשפט יורה על ביטול תביעת החוב שאושרה על-ידיו, הינה פנייה לשם הפעלת סמכותו של בית-המשפט כבית-משפט לענייני פשיטת רגל. בהחלטה נושא הערעור הכריע בית-המשפט המחוזי באשר לצדקת החלטת הנאמן והחליט להותירה על מכונה. החלטה זו סיימה את המחלוקת שהובאה בפניו, וכללה ציווי אופרטיבי באשר לתביעת החוב. מכאן ניתן לומר, כי במתן ההחלטה מימש בית-המשפט המחוזי את סמכותו המיוחדת על-פי פקודת פשיטת הרגל ותקנות פשיטת הרגל, ולפיכך מהווה החלטה זו "צו בפשיטת רגל" כמשמעו בסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל. כעת נותר להשיב לשאלה, אם ניתן הצו בפשיטת רגל על-ידי בית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה או בערעור (על החלטת הכנ"ר), כטענת המשיבה. תשובתה של הפסיקה לטענה דומה שהועלתה הייתה כדלהלן: "פירושה של הוראת הסעיף [סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל - מ' א'], כלשונה וכהגיונה, מוביל למסקנה הפשוטה, שבכלל ענייני פשיטת-רגל דן בית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה וכי היוצא היחיד מכלל זה (שבמצב הקיים איננו אלא בגדר אפשרות תיאורטית) הוא המקרה בו דן הוא בערעור על צו בפשיטת-רגל שניתן בבית-משפט השלום" (בש"א 998/92 הנ"ל [2], בעמ' 753). על-כן, החלטתו של השופט גרשון ניתנה בבית-המשפט המחוזי כערכאה ראשונה. מהאמור לעיל עולה, כי החלטתו של כבוד השופט גרשון, נושא ערעור זה, נתונה להגשת ערעור בזכות. על-כן, יש לדחות את הטעם השני שהעלתה המשיבה בבקשתה למחוק את הערעור על הסף. 3. זכותו של פושט הרגל להגיש ערעור כעת אפנה לבחינתו של הטעם הראשון אשר העלתה המשיבה בבקשתה - זכותו של פושט הרגל להגיש ערעור. לטענת המשיבה, מאחר שהחייב לא היה צד להליכים בבית-משפט קמא ולא טען בהם, אין לו כל מעמד ואין לו זכות להגיש ערעור על תוצאות ההליך. מוסיפה המשיבה, כי הצדדים בבקשה לפי תקנה 95(א) לתקנות פשיטת הרגל הם הנאמן והנושה בלבד. זכותו של החייב לנקוט הליכים ביוזמתו נקבעה בתקנה 95(ב), והיא קמה רק כאשר הנאמן נמנע מלהגיש את הבקשה לבית-המשפט. לפיכך, טוענת המשיבה, אין זה מתקבל על הדעת לומר, שלחייב אין זכות לנקוט הליכים בערכאה ראשונה, אולם זכות זו קיימת דווקא בערכאת הערעור. כמו כן טוענת המשיבה, כי שיקולי בית-המשפט, בדונו בבקשה של נאמן, שונים בתכלית משיקוליו בבואו לדון בבקשה של חייב, ומכאן שהחלטה להשאיר את הערעור על כנו "תהפוך" את בקשת הנאמן לבקשת חייב, ומשמעותה, פתיחת העניין כולו למערכת שיקולים חדשה ושונה. יתר-על-כן, "הופעת" החייב לראשונה בערכאת הערעור עלולה להביא לפתיחת הדלת לשרשרת חדשה של טיעונים עובדתיים ומשפטיים, אשר ייתכן שהנאמן לא מצא לנכון לטעון בערכאה דלמטה. המשיבה מציינת, כי אף שהמערער ובא-כוחו היו ערים להליך שהתנהל בבית-משפט קמא, הרי שלפי הידוע לה, לא הוגשה על-ידיהם כל בקשה להצטרף בעצמם להליך או לטעון במסגרתו טענה כלשהי. לפיכך, כך טוענת המשיבה, דין הערעור להימחק על הסף. המערער והכונס הרשמי מתנגדים לבקשה. עמדת המערער היא כי קיימת בידו, וכי ראוי שתהיה בידו, זכות לערער על ההחלטה. המערער מפנה לעניין בן ציון נ' גורני (מס' 1) [3] ולבש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל (להלן - עניין חסן [4]) אשר הכירו בזכותו של נפגע שלא היה צד להליכים לערער. טוען המערער, בהתבססו על פסקי-דין אלו, כי מאחר שהוא זה אשר ייאלץ לשלם בסופו של דבר את החוב, הרי שבא הוא בגדר נפגע מההחלטה אשר זכות הערעור עומדת לו. לפיכך נטען, כי הערעור שהגיש החייב על החלטת בית-המשפט המחוזי שבה נדחתה בקשת הנאמן לבטל את אישור החוב, הוגש כדין. יש לציין, כי המערער לא הגיב לטענת המשיבה בדבר ידיעתו על קיום ההליכים דלמטה, וכי למרות זאת לא הוגשה על-ידיו כל בקשה להצטרף אליהם או לטעון בהם. הכונס הרשמי הצטרף לטיעוני בא-כוח המערער, ולא ביקש להוסיף עליהם. השאלה העומדת בפנינו היא אפוא, אם יש לפושט הרגל, אשר לא היה צד להליכים בפני בית-המשפט המחוזי מעמד עצמאי בפני בית-המשפט שלערעור, ואם קיימת בידו הזכות להגיש ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. א. מעמדו של החייב - פושט הרגל - בהליכים בפני בית-המשפט שתי מטרות עומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל: האחת, לכנס את נכסי החייב, חדל הפירעון, ולחלקם בין נושיו באופן היעיל וההוגן ביותר. השנייה, לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר (ד"ר ש' לוין פשיטת רגל [14], בעמ' 11). לסיוע בהשגת מטרות אלה ממונה נאמן בפשיטת רגל של החייב. על-פי סעיף 42 סיפה לפקודת פשיטת הרגל, מוקנים כל נכסי החייב מרגע הכרזתו כפושט רגל לנאמן, ומרגע ההכרזה נתונה היכולת לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסים אלה לנאמן לבדו (סעיף 125(א)(2) לפקודה). מעמדו של פושט הרגל בהליכים בפני בית-המשפט במסגרת הליך פשיטת הרגל נדון בע"א 5000/92 בן-ציון נ' גורני (להלן - בן-ציון נ' גורני (מס' 2) [5]): "אכן נכון הדבר, שזכותו של המערער להשתתף כבעל דין בהליך זה לא הייתה מובנת מאליה. הכלל הוא, שפושט הרגל איננו נחשב כבעל עניין בהליכים הנוגעים לחיובי ממון המוטלים לחובת קופת הנאמנות או לזכותה. וזכות העמידה לתבוע ולהיתבע בהליכים כאלה יוחדה לנאמן לבדו. על היקפו (הרחב) של כלל זה עמד, לאחרונה, בית המשפט לערעורים באנגליה בקובעו, כי לפושט הרגל אין זכות עמידה בערעור על פסק-דין שהטיל עליו חיוב כספי, גם אם אותו חיוב הוא אשר היווה עילה להכרזתו כפושט רגל (‎HEAT V. TANG (1993)). אמנם גם פושט הרגל רשאי לעתים להשיג לפני בית המשפט על החלטה, או על פעולה של נאמנו, אך זכותו לעשות כן מוגבלת, בדרך כלל, למקרים בהם יש בידו להראות כי 'נפגע' מהחלטתו או מפעולתו של הנאמן, במשמעות האמורה בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש]" (שם, בעמ' 836). בעניין בן-ציון נ' גורני (מס' 1) [3] התבררה השאלה, אימתי יש לראות את פושט הרגל כמי ש"נפגע" מהחלטתו של הנאמן, כמשמעותו בסעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל. באותו מקרה ביקש פושט הרגל לפנות לבית-המשפט במטרה להביא לביטולה של החלטת הנאמן לאשר תביעת חוב: "לכאורה, עניינו של הנאמן הוא שלא לקבל תביעת חוב שאינה מוצדקת. במקרה הרגיל אפילו ייעזר הנאמן בפושט הרגל כדי לקבל ממנו את החומר הדרוש כדי להדוף תביעת חוב שאיננה ראויה; המקרה בו חולק החייב על קבלת תביעת חוב הוא מקרה בלתי רגיל וכדי למנוע התערבות בלתי ראויה מצדו בהליכי תביעת החוב שומה עליו להראות שהוא 'נפגע' על-ידי ההחלטה. פעמים יהיו 'הפגיעה' או 'העדר הפגיעה' בולטים לעין ופעמים לא ניתן יהיה לבררם כל עוד לא נפנה בית המשפט לדון בטענות החייב כנגד החלטת הנאמן לגופן. מקום בו קיבל הנאמן תביעת חוב שגרתית - אחת מני רבות, והחייב מסובך בחובות מרובים, הוא יתקשה להראות קיומה של 'פגיעות' עקב מתן ההחלטה. לעומת זאת במידה שתביעת החוב תתייחס לחוב שהוא חובו היחיד של החייב או המהווה חלק הארי מן החובות, עשוי בית המשפט לנטות יותר לעבר המסקנה שזכותו של החייב נפגעה והוא - אם יש לחייב טענות בעלות משקל כנגד תביעת החוב" (שם [3], בעמ' 763). לסיכום נקודה זו, מהוראות פקודת פשיטת הרגל, כמו גם מהפסיקה שנסקרה לעיל עולה, כי דיני פשיטת הרגל אינם רואים בפושט הרגל כבעל-דין הנדרש להליך של אישור תביעת חוב במסגרת פשיטת הרגל. בעניין זה, רואה הדין את הנאמן כמייצג המוסמך של האינטרסים הלגיטימיים של החייב. ככלל ניתן לומר, כי בעניין דנן, האינטרס הלגיטימי של פושט הרגל, כמו גם של הנושים האחרים, הוא שלא תאושר תביעת חוב בלתי מוצדקת. עם זאת, אף שנקודת המוצא היא היעדר מעמד לחייב, הרי שקיימת האפשרות בפני פושט הרגל לזכות במעמד מקום שהוא מצליח להרים את הנטל ולהראות זכאות לכך - משמע, כאשר בא הוא בבחינת "נפגע". במקרה שלפנינו המערער לא ניסה להרים נטל זה ולהצטרף להליך בפני בית-המשפט המחוזי. ב. הזכאים להגיש ערעור לפי סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל (1) זכות הערעור זכות הערעור אינה זכות טבעית. זכות הערעור מוענקת רק מכוח הוראת חוק. על-כן, על המערער לעגן את ערעורו בהוראת חוק כלשהי (ראה: ע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ (להלן - אסם נ' עלית [6]), בעמ' 878; ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (להלן - ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית [15])). זכות הערעור בהליכי פשיטת רגל מוסדרת בפקודת פשיטת הרגל הנובעת בסעיף 182(א), לאמור: "182.(א) הנפגע על ידי צו בפשיטת רגל רשאי לערער עליו לפי סעיף זה". כפי שצוין לעיל, סעיף זה יוצר דין ערעור שונה מדיני הערעור הכלליים שנקבעו בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. בעוד שעל-פי דיני הערעור הרגילים ניתנה זכות ערעור על פסק-דין, הרי שעל-פי סעיף זה זכות הערעור ניתנת מקום שההחלטה היא בבחינת "צו בפשיטת רגל", וכפי שהבהרתי, מדברים אנו במקרה זה בצו בפשיטת רגל. השאלה היא אם דין ערעור ייחודי זה משנה ממהותו של הליך הערעור לעניין הצדדים הרשאים לערער. טוענת המשיבה, כי מאחר שהמערער לא היה צד להליכים בפני בית-משפט קמא, ומאחר שאף לא טען בהם, אין לו כל מעמד בפני בית-המשפט שלערעור. בתגובה טוען המערער, כי מאחר שהוא זה אשר נפגע מהחלטת בית-המשפט המחוזי, קנויה בידו זכות הערעור. כמו כן, מפנה המערער לפסיקתו של בית-משפט זה אשר הרחיבה את הגדרתו של "בעל-דין" לעניין ערעור. שתיים הן אפוא הנקודות הדורשות בדיקה: האחת, האם רק "בעל-דין" להליך שהתקיים בפני בית-המשפט המחוזי רשאי לערער על החלטתו של בית-המשפט. והשנייה, אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, האם החייב בפשיטת רגל נכנס בגדרי הגדרת "בעל-דין". (2) התנאי - היות המערער "בעל-דין" בהליך כלל יסוד בדיני הפרוצדורה שלנו, הן האזרחיים והן הפליליים, הוא כי רק מי שהיה צד להתדיינות בפני ערכאת משפט נמוכה יותר, רשאי לערער על החלטת אותה ערכאה לפני בית-המשפט לערעורים (ע"א 453/81 קלוזנר נ' עמל הנגב בע"מ [7]). ובבג"ץ 206/59 גילה נ' שוה"ש, ירושלים (ח. חיימוביץ) [8], נאמר: "אין אדם נעשה בעל-דין בתובענה, שלא היה בעל-דין בה מלכתחילה, אלא על-פי החלטה של בית-המשפט השומע את המשפט... כמו-כן, אין כנראה דרך שלפיה יכול אדם, שלא היה צד במשפט המקורי, לשים עצמו צד בערעור ולהגיש על דעת עצמו ערעור על פסק-הדין, מלבד אולי היועץ המשפטי לממשלה כמייצג האינטרס הציבורי הכרוך בעניין: בג"צ 76/44" (שם, בעמ' 1713). וכך סוכמה ההלכה בעניין זה בספרו של י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [16]: "מי רשאי לערער? כל מי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, והוא נפגע על ידי פסק הדין, רשאי לערער עליו. 'נפגע' פירושו - כי בעל הדין ביקש מבית המשפט מתן סעד, ומבוקשו לא ניתן לו, או לא ניתן לו במלואו, או שבית המשפט נתן לבעל דין אחר סעד נגדו... מי שלא היה בעל דין בערכאה ראשונה, אינו רשאי לערער, ואם נפגע על ידי פסק הדין, כגון דייר-משנה אשר נפגע על ידי צו פינוי שניתן במשפט שהתנהל בהעדרו בין בעל הבית והדייר הראשי, תרופתו היא, להגיש תביעה לביטול פסק הדין, במידה שהוא פוגע בו, או לקבלת הצהרה הקובעת, כי פסק הדין אינו בר-ביצוע כלפיו" (שם, בעמ' 805; ההדגשה שלי - מ' א'). השאלה היא אם לשון סעיף 182(א) לפקודת פשיטת הרגל המקנה זכות ערעור ל"נפגע על ידי צו בפשיטת רגל", מחייבת סטייה מכלל זה שלפיו אין ערעור אלא של בעל-דין. לדעתי, השימוש במונח "נפגע" אין משמעו כי נזנח התנאי בדבר היות המערער צד להליך בפני הערכאה קמא, וכי ניתן להסתפק בכך שמדובר באדם שזכותו נפגעה, לכאורה, מההחלטה השיפוטית. כפי שהראיתי לעיל, גם הליכי הערעור הרגילים מותנים בכך שמדובר בבעל-דין בערכאה ראשונה שנפגע על-ידי פסק-הדין. בפקודת פשיטת הרגל מצוין במפורש, כי מדובר במי שנפגע, אך הדבר אינו שולל את הכלל הבסיסי, שלפיו על המערער להיות צד להליך בפני בית-המשפט המחוזי (לפרשנות המונח "נפגע" והשפעתה על זכות הערעור בהקשר של הגבלים עסקיים באופן דומה ראה אסם נ' עלית [6], בעמ' 878). הופעתו של אדם שלא היה צד בהליך המקורי לראשונה בערכאת הערעור, ובמיוחד הופעתו כמגיש הערעור, המתווה את גדר המחלוקת הנפרסת בפני ערכאת הערעור, טורפת במידה רבה את הקלפים. ההופעה לראשונה בערכאת הערעור עלולה לפתוח את הפתח להעלאת טענות חדשות, הן עובדתיות והן משפטיות; אמנם, משתרעת סמכותו של בית-המשפט לערעורים על שטח המריבה כולו, ואולם: "ענין הסמכות לחוד וענין השימוש בסמכות לחוד. בהיבט הקונקרטי לא נועד הערעור לשמש בימה לשמיעה חוזרת של המשפט ואין בית המשפט שלערעור נזקק לראיות חדשות אלא מטעמים מיוחדים" (ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית [15], בעמ' 186). עמידה על הדרישה, כי רשאי לערער אך מי שהיה צד להליך אך מתחזקת נוכח מטרותיו של הליך הערעור, אשר בעיקרן הן ביקורת על פסק-דינה של הערכאה הראשונה (לעניין מטרות הערעור ראו אצל ד"ר ש' לוין, שם, בעמ' 171 ואילך; וראו גם על מהותו של הערעור אצל: ח' בן-נון, א' גוטפרוינד הערעור האזרחי [17], בעמ' 9-14). למותר להזכיר את תקנה 382 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (אשר חלה על הליכי פשיטת רגל מכוח תקנה 2 לתקנות פשיטת הרגל), המתירה צירופו של משיב שלא היה בעל-דין בשלב הערעור. באשר לתקנה זו נפסק, כי צירוף זה יינתן אך במקרים חריגים המצדיקים צירוף בשלב כה מאוחר בהליך, ובמקרה שלא תהיה פגיעה ביעילות ההליך (ראו בש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - אליהו נ' קרנית [9])). בה בעת, אין בתקנות הוראה דומה בדבר צירוף מערער (ראו בש"א BERNARD SAN 170/87 נ' רויאל חברה למימון בע"מ [10]), ולא כל שכן שאין התקנות מאזכרות מתן רשות לגורם כזה להיות המערער הבלעדי. המערער הפנה לעניין בן ציון נ' גורני (מס' 1) הנ"ל [3] כבסיס לטענתו כי ניתן מעמד ל"נפגע" אף אם לא היה צד להתדיינות קודמת. בפסק-דין זה נאמר: "...לעומת זאת דנים אנו בערעור זה במצבים המתעוררים בגדר הליכי פשיטת-רגל, שבהם ניתנת זכות פנייה לבית המשפט לפלוני, אפילו לא היה צד להתדיינות קודמת, אך התנאי הקודם להיעתרות לערעור הוא שהמבקש יהיה מי ש'נפגע' ומבחינת המיון המשפטי אין מדובר אלא בשאלה של 'מעמד'" (שם, בעמ' 762). דא עקא, שבעניין שנדון בפסק-דין זה דובר בפרשנותו של סעיף 150 לפקודה, הדן בפנייה לבית-משפט לביטול החלטה של הנאמן, כאשר ההתדיינות הקודמת שדובר בה היא ההתדיינות בפני הנאמן, ושבמסגרתה אין חובה להיוועץ עם פושט הרגל (אף שהנטייה היא כי ראוי להיוועץ בו בטרם אישור תביעת חוב), ולמעשה, ב"ערעור" על החלטת נאמן בפני בית-המשפט המחוזי. ניתן למנות אפוא שני הבדלים משמעותיים בין נושא פסק-הדין הנ"ל לבין ענייננו אנו: ראשית, המדובר בעתירה לבית-משפט כנגד החלטת נאמן, ואין המדובר בהליך של ערעור על החלטה שיפוטית שעליו חל הכלל שהזכרנו (ראו עניין בן ציון נ' בנק א"י-בריטניה הנ"ל [2], בעמ' 753). שנית, המדובר בזכות פנייה לבית-משפט וקיימת גישה הרואה בה זכות חוקתית, לעומת זכות הערעור אשר מעמדה, ככל הנראה, נחות יותר (ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית [15], בעמ' 24-33). על-פי הפרוצדורה המקובלת במשפטנו, תיתן הערכאה הראשונה את החלטתה בסכסוך רק לאחר שהצדדים סיימו להביא בפניה, בכפוף לסדרי הדין, את טענותיהם וראיותיהם. בעוד שתפקידה של הערכאה הראשונה הוא לשמוע את כל טענות הצדדים ולגבות ראיות אשר יהוו את התשתית העובדתית והמשפטית של הסכסוך, תפקידה של ערכאת הערעור הוא בעיקרו תפקיד של בדיקה. בהתאם לתפיסה זו, קובעת תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי ראיות חדשות יתקבלו על-ידי בית-המשפט שלערעור אך מטעמים מיוחדים. לאור האמור נראה לי, כי אימוץ גישה כוללת שלפיה רשאי לערער אף מי שלא היה בעל-דין (במובן הרחב, ראו לעניין זה להלן) בערכאה הקודמת, תהווה פגיעה בסדר הדיון המקובל אצלנו. כמו כן, יש בגישה זו כדי לפתוח פתח רחב מדי, ועלולה היא להביא, במיוחד כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל שמעורבים בהם גורמים רבים, לפגיעה ביעילות ההליכים ולסרבול מיותר. כך ביתר שאת עת מקנה פקודת פשיטת הרגל סמכות נרחבת לעיון חוזר, כפי שיפורט בעניין זה להלן. מסקנתי היא, כי ככלל, אף בהליכי פשיטת רגל, יהיה זכאי לערער אך מי שהיה בעל-דין בערכאה הקודמת. (3) היקף ההגדרה של המונח "בעל-דין" טוען המערער, כי גם אם יכול לערער רק מי שהיה "בעל-דין" בבית-המשפט המחוזי, הרי שנכנס הוא להגדרה זו. ההגדרה המסורתית ראתה כ"בעל-דין" רק מי שהוא "צד פורמאלי" להליך. ואולם, בשנים האחרונות מצאה הפסיקה לזנוח הגדרה צרה זו, ואומצה הגדרה רחבה למהותו של ה"צד", אשר לו נתונה אפשרות הערעור: "הרעיון העומד בבסיס התיזה אותה פירטתי לעיל הוא, שכל מקום שבו נתקיים 'הליך', יש לאפשר לבעל הדין 'בפועל' שנפסק נגדו להשיג על ההחלטה;" (עניין חסן הנ"ל [4], דברי כבוד השופט ש' לוין (כתוארו אז) בעמ' 676). והוסף: "צד אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית' (בין זכותו במובן 'הצר', בין חירות, בין כוח ובין חסינות)" (עניין חסן הנ"ל [4], דברי כבוד השופט א' ברק (כתוארו אז) בעמ' 694). זכות ערעור (כאשר היא קיימת בדין) נתונה אפוא לבעל-דין אשר התקיים בעניינו הליך ושנפסק כנגדו. ומתי ייאמר כי התקיים הליך שבעקבותיו ניתנה החלטה שיפוטית הניתנת להשגה? ניתן לפנות בעניין זה להגדרה שנתנה הפסיקה למונח "פסק-דין". המונח פסק-דין הוגדר, כ"...החלטה משפטית הקובעת סופית את המצב המשפטי בין צדדים בשאלה מסויימת אחרי שצד אחד טען, מקודם, שיש לו זכות לקבל את ההחלטה הזאת" (ע"א 165/50 עפשטיין נ' זילברשטיין [11], בעמ' 1210). המבחן הפונקציונלי אשר אומץ לאחרונה בפסיקה, נשען במהותו על ראיה זו של ההליך השיפוטי. ניתן לראות זאת באופן שבו יושם מבחן זה לעניינו של עד סרבן: "עד סרבן ממלא יפה מבחן פונקציונלי זה. אמת, הוא אינו בעל דין 'פורמאלי'. אך משמתבקשת עדותו, והוא מסרב, הוא הופך להיות 'בעל דין למעשה'. מתקיים הליך בו הוא הופך להיות, מבחינה פונקציונאלית, צד. הוא נדרש להעיד. הוא מגיב על בקשה זו. הוא 'הצד' לה. מתקיים סביבה דיון, ובסופו של דיון זה באה הכרעה שיפוטית" (דברי כבוד השופט ברק בבש"פ 658/88 הנ"ל [4], בעמ' 695). ההגדרה שהוזכרה לעיל נותרה בעינה אף לאחר פסק-הדין שניתן בבש"פ 658/88 הנ"ל [4] (בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית משפט השלום בחדרה [12], דברי כבוד השופטת דורנר, בעמ' 741-742). הגדרה זו יפה אף לענייננו, עת יש להכריע אם המערער הוא "צד" להליך, אשר זכות הערעור נתונה לו. דעתי היא, כי לא ניתן לומר שהמערער היה "צד" להליך שהתקיים בפני בית-משפט קמא. אמנם, התקיים הליך שלתוצאותיו השפעה על המערער, ואולם המערער לא היה "צד" להליך זה על שום שאינו ממלא אחר אף אחד משני המבחנים להיותו של בעל-דין: הוא אינו מקיים את המבחן "המסורתי", שכן לא צורף כבעל-דין "פורמאלי" להליך. הוא אף אינו מקיים את המבחן הפונקציונלי, שכן לא נשמעו מפיו כל טענות אשר בית-המשפט נדרש להכריע בהן. ג. האם יש מקום במקרה זה לחרוג מן הכלל ראינו אפוא, כי על-פי הכללים שנקבעו בפסיקה, אין המערער זכאי להגיש ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, אשר הוא לא היה "צד" לה. האם יש מקום במקרה זה לחרוג מהכלל? לכאורה, ניתן לראות בפושט הרגל בענייננו בעל אינטרס לגיטימי, אשר התקנות אינן מאפשרות לו (ולנושה אחר) לעתור לבית-המשפט במקרה שהנאמן מחליט לפנות לבית-המשפט. ניתן אף להקשות ולשאול - הכיצד ייתכן שאדם יהיה נתון, לכאורה, בסכנת פגיעה מהכרעה שיפוטית בלא שתהיה בידו זכות להתגונן מפניה, היינו הזכות להיות מצורף להליך ולהשמיע טענותיו? התשובה לשאלה זו מצויה במאטריה שבה עסקינן - דיני פשיטת רגל. כאמור, בהליכים אלה קיימת חזקה (הניתנת לסתירה), שהחלטות שמקבל הנאמן (ומכאן גם ההחלטות שמתקבלות בהליכי ערעור עליהן) אינן נתפסות כפגיעה בזכויותיו של פושט הרגל, שכן כל נכסיו הוקנו לנאמן. על-כן, אין פושט הרגל נתפס כמי שזכויותיו הרכושיות עשויות להיפגע. כמו כן, משסבר הנאמן שתביעה אושרה על-ידיו שלא כיאות, והחליט לפנות לבית-המשפט לביטול ההחלטה, פועל הוא כמייצג האינטרסים הלגיטימיים הן של כלל הנושים (למעט הנושה אשר בגין תביעת החוב שלו שאושרה פנה לבית-המשפט) והן של החייב. הדין, בין היתר משיקולי יעילות, נותן עדיפות לייצוג האינטרסים המעורבים על-ידי הנאמן על פני התערבות ישירה של בעלי האינטרסים השונים בעצמם. ואולם, אף שלא ניתנה בידי פושט הרגל זכות להיות מצורף להליכים (ולכן אף לא הוטלה חובה על הנוקט את ההליך, בין שהוא הנאמן ובין שהוא נושה, לצרפו כצד להליך), יכול הוא לבקש את רשות בית-המשפט להצטרף אליהם. אם מחליט בית-המשפט לצרף את פושט הרגל כבעל-דין, מקנה ההחלטה לפושט הרגל מעמד בהליך (בן ציון נ' גורני (מס' 2) [5], בעמ' 835). ואילו, אם נדחתה בקשתו, עניין לנו בפסק-דין, אשר בעניינו נתונה לפושט הרגל זכות הערעור. על רקע זה אפרט שיקולים מספר, אשר הביאוני למסקנה כי אין מקום, במקרה זה, לחרוג מן הכלל. שיקול מרכזי נוגע לעובדה (ועליה לא חלק המערער), כי המערער היה מודע לקיומם של ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי, ידיעה שאינה בעלמה בלבד. על-פי טענת המשיבה, המערער עקב אחר התפתחות ההליכים, ובא-כוחו אף נכח בחלק מישיבות בית-המשפט. למרות זאת, לא ניצל המערער את ההזדמנות ולא ביקש להצטרף להליכים, אף לא ביקש להוסיף ולהשמיע טענה כלשהי מטעמו. שיקול זה, של מודעות המבקש לקיום ההליכים בדרגה הראשונה, הינו שיקול רלוונטי עת באים לבחון בקשה להצטרפות כמשיב נוסף בערעור (ראו בש"א 3973/91 אליהו נ' קרנית [9], בעמ' 457). מקל וחומר, זהו שיקול רלוונטי לענייננו. כאמור, לו היה המערער מבקש להצטרף להליכים, ובקשתו הייתה נדחית, היה באפשרותו להגיש ערעור על החלטה זו. שיקול שני נוגע ליעילות ההליכים. בענייננו, חלק ניכר מהטענות שמעלה המערער בהודעת הערעור שהגיש נוגעות לעובדות ולראיות שלא הובאו בפני בית-משפט קמא, ואשר אי-הבאתן אף מהווה טעם ערעור שמעלה המערער (ראו למשל סעיפים 11 א', 20, 21 ג' ו-22 להודעת הערעור). מכאן, שיש מקום להניח, כי עצם העובדה שהמערער מופיע לראשונה בשלב הערעור, ובמיוחד כשמופיע הוא כמערער יחיד (אשר מתווה את גדר המחלוקת בערעור), עלולה, כשלעצמה, להביא להחזרת הדיון לערכאה הראשונה. מכאן, ששיקולי יעילות, ובמיוחד בהצטרפם לשיקול הראשון, מטים את הכף בענייננו כנגד מתן מעמד למערער. שיקול נוסף הוא, דבר קיומו של סעד חלופי אשר עשוי לעמוד למערער. סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל קובע: "בית המשפט רשאי לחזור ולעיין בכל צו שנתן מכוח סמכותו בפשיטת רגל, לבטלו או לשנותו". הסעיף מקנה לבית-המשפט, ביושבו כבית-משפט לענייני פשיטת רגל, סמכות רחבה ביותר לעיון חוזר בהחלטותיו (ראו המ' (חי') 83/57, ת"א 99/56 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' אנגל, נאמן בפשיטת רגל [13]). סבורני, כי הבסיס הרעיוני שהוצג לעיל באשר למהותו של הערעור בשיטתנו, ובהתחשב בשיקולים של יעילות וסדר הדיון הנאות, מוביל למסקנה, כי יש מקום להעדפת דרך זו, של נקיטת הליך לפי סעיף 181 לפקודה, תחת נקיטת הליך הערעור. שיקול נוסף אשר עשוי להיות מובא בחשבון הוא, כי המערער לא מיצה את האפשרות שהנאמן יגיש ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי. כאמור, מרגע ההכרזה על החייב כפושט רגל מוקנים כל נכסיו לנאמן, ולנאמן לבדו המעמד לתבוע ולהיתבע בגינם. בעניין זה ניתן לראות בנאמן כמאגד בתוכו את האינטרסים הלגיטימיים הן של פושט הרגל והן של יתר הנושים, ומכאן תפקידו ומעמדו לפעול בשמם של אינטרסים אלו. ניתן למצוא דמיון בין הסיטואציה העומדת בפנינו ובין תביעה נגזרת, או ליתר דיוק "ערעור נגזר". אפשר לראות הקבלה מסוימת בין תקנה 95 לתקנות פשיטת הרגל, המאפשרת לבעלי האינטרסים הפרטניים לפנות לבית-המשפט רק במקרה שבו הנאמן לא נקט הליכים, לבין התנאי כי בטרם תינתן רשות להגשת תביעה נגזרת, על המבקש להראות כי מיצה את ההליכים בשם החברה עצמה (פרופ' ס' אוטולנגי "ההגנה הנגזרת בהתפתחותה" [19]). יש מקום לדרישה זו, ואולי אף למחמירה ממנה, עת בא בעל האינטרס הפרטני ומבקש להגיש ערעור בעצמו. בענייננו, לא רק שלא שמעתי מפי המערער כי פנה לנאמן והלה סירב להגיש ערעור על ההחלטה, אלא ששמעתי מפי באת-כוח הנאמן כי משנודע להם על הגשת הערעור על-ידי המערער, הסתפקו בכך. בטרם סיום אוסיף, כי נוטה אני לדעה, שהמערער לא רק שאינו עומד בתנאי המבחן הדיוני, אלא אף לא הצליח להראות "פגיעות" על-פי המבחן המהותי (בן ציון נ' גורני (מס' 1) [3], בעמ' 762-763). לצורך זה הסתפק המערער בטענה, כי מאחר שהוא זה שייאלץ לשלם את החוב, הרי שהוא בגדר "נפגע" מההחלטה. דא עקא, שעל-פי הפסיקה אין די בטענה מעין זו על-מנת לבסס טענת "פגיעות": "מקום בו קבל הנאמן תביעת חוב שגרתית - אחת מני רבות, והחייב מסובך בחובות מרובים, הוא יתקשה להראות קיומה של 'פגיעות' עקב מתן ההחלטה. לעומת זאת, במידה שתביעת החוב תתייחס לחוב שהוא חובו היחיד של החייב או המהווה חלק הארי מן החובות, עשוי בית המשפט לנטות יותר לעבר המסקנה, שזכותו של החייב נפגעה והוא - אם יש לחייב טענות בעלות משקל כנגד תביעת החוב... קיצורו של דבר: ענין 'פגיעותו' של פושט-רגל במקרה פלוני נתונה לשיקול-דעתו של בית המשפט לאחר שהביא בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים" (בן ציון נ' גורני (מס' 1) [3], בעמ' 763-764). אמנם, מהחלטת בית-המשפט המחוזי עולה שהחוב שאושר הוא החוב העיקרי של החייב, אולם בענייננו טען המערער, בסעיף 31 להודעת הערעור שהגיש, כי החוב נושא הערעור דנן אינו חובו היחיד וכי קיימים חובות בשיעור ניכר אשר טרם אושרו על-ידי הנאמן. בפסק-הדין הנ"ל [3] אוזכר שיקול רלוונטי נוסף לצורך הקביעה אם פלוני נפגע מהחלטה בהליך מסוים, והוא, קיומו של סעד חלופי. כאמור, עשויה לעמוד למערער האפשרות לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטה. אף טעם זה עשוי להוביל למסקנה, כי המערער אינו בגדר "נפגע" אף לפי המבחן המהותי. בהצטברותם של השיקולים שפירטתי לעיל הגעתי למסקנה, כי אין מקום במקרה זה לחרוג מן הכלל, וליתן למערער את זכות הערעור אף שלא היה צד להליכים בפני בית-המשפט המחוזי. משלא עומדת למערער זכות להגיש ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי, דינו של הערעור להימחק, וכך אני מורה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח. נאמנותפשיטת רגל