1. המערער שימש כמנהל של מחסן חלפים ביחידת הרכב העירונית של המשיבה (להלן: "העיריה"). ביום 16.6.09 הוגש נגד המערער לבית משפט השלום בתל אביב כתב אישום (ת"פ 5614/09) (להלן: "כתב האישום"). כתב האישום ייחס למערער עבירות של הטרדה מינית, מעשים מגונים והדחה בחקירה. בסמוך להגשת כתב האישום נגד המערער, הגישה העיריה לבית הדין הארצי למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: "בית הדין"), בקשה להשעיית עובד, לפי סעיף 20 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת) , תשל"ח-1978 (להלן: "חוק המשמעת), וזאת עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו לפי כתב האישום. 2. לאחר שימוע שנערך למערער, ניתן על ידי אב בית הדין ביום 3.9.09, החלטה מפורטת ומנומקת, לפיה, בשים לב למשמעות הקשה של השעיית עובד בגילו של המערער, 62 שנה (דאז) עד לסיומו של ההליך הפלילי, שטרם החל, הושעה המערער לתקופה של שנה, לקראת תום השנה ידאגו הגורמים המתאימים בעיריה לקבל מאת הפרקליטות עדכון לגבי מצבו של ההליך הפלילי ועל פי הפרטים שיימסרו לעיריה מאת הפרקליטות, ישקול ראש העיריה ויחליט, אם יש ברצונו להגיש לבית הדין למשמעת בקשה להארכה נוספת של תקופת ההשעייה (להלן: "ההחלטה הראשונה"). 3. ביום 30.9.09 הגיש המערער לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב יפו הודעת ערעור כנגד ההחלטה הראשונה. בית המשפט לעניינים מנהליים, בהחלטתו מיום 3.12.09 קבע, כי אין לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בערעור, והורה כי הערעור ייקבע לדיון בפני שופט של בית המשפט המחוזי. על החלטה זו, הגישה העיריה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בטענה, כי היה על בית המשפט לעניינים מנהליים לדחות את הערעור על הסף מחוסר סמכות. בהחלטתו מיום 11.1.10 דחה בית המשפט העליון את בקשת רשות הערעור, וקבע, כי יש להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות בפני בית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בערעור. 4. ביני ולביני, חלפה תקופת ההשעייה על פי ההחלטה הראשונה, וביום 3.10.10 הוארכה תקופת השעייתו של המערער לשנה נוספת מהיום בו נסתיימה תקופת ההשעייה הראשונה. בהחלטה צויין, כי אם בתוך תקופה זו יחולו שינויים מהותיים בעובדות שעל בסיסן ניתנה ההחלטה, רשאי ב"כ המערער לבקש מבית הדין למשמעת לשוב ולבחון את החלטתו (להלן: "ההחלטה השניה"). 5. בעקבות מתן ההחלטה השניה, ביקש ב"כ המערער לתקן את הודעת הערעור שהגיש כנגד ההחלטה הראשונה, על ידי הוספת טענות כנגד ההחלטה השניה. כתב ערעור מתוקן, לאחר נטילת רשות, הוגש ביום 7.2.11. 6. בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפני, ב"כ העיריה שבה וטענה כנגד חוסר סמכותו העניינית והמקומית של בית משפט זה לדון בערעור. הוריתי לצדדים לסכם טיעוניהם בכתב. לאחר שעיינתי בסיכומי טענות הצדדים וביתר המסמכים הנוגעים לעניין, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות על הסף, מחוסר סמכות עניינית. 7. אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעור על החלטת וועדת משמעת הינה מכוח הוראת סעיף 24 לחוק המשמעת. דומה שב"כ המערער אף אינו חולק על טענת ב"כ העיריה, כי סעיף 24 לחוק המשמעת מקנה לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בערעור על פסק דין סופי של בית הדין למשמעת, בהבדל מהחלטות אחרות של בית הדין למשמעת שאינן בגדר פסק דין, כפי העולה מהאמור בסעיף 24(ו) לחוק המשמעת הקובע, כי "לעניין הערעור, הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין". השאלה הטעונה הכרעה בערעור זה הינה, איפוא, אם ההחלטה הראשונה וההחלטה השניה הינן בגדר פסק דין סופי - ומסיכומי ב"כ המערער עולה, כי אף הוא מסכים שאין המדובר בפסק דין סופי - ומשכך, האם ומכוח מה ניתן לתקוף החלטה שאינה סופית בדרך של ערעור לבית המשפט המחוזי. 8. סוגיה זו, בדבר מהותה של החלטה בדבר השעיה, ושל תקיפת החלטה שאינה פסק דין סופי של בית דין למשמעת נידונה והוכרעה בער"מ 9182/99 ברטהולד זינגר נ' עירית תל אביב יפו ואח' , פד"י נד(5) 439 (להלן: "פס"ד זינגר). בסקרו את הוראות החוק הנוגעות לעניין, קובע כב' השופט י' זמיר , כי נקודת המוצא, היא, שזכות הערעור בפני שופט בית המשפט העליון (בינתיים שונה החוק והערעור הינו בפני שופט בית המשפט המחוזי - ש.ב.), לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת, חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין למשמעת, ואין היא מתפרסת על החלטות ביניים של בית הדין המתקבלות במהלך הדיון עד שלא ניתן פסק הדין, תוצאה זו מתבקשת, בראש ובראשונה מלשון הסעיף המאפשר ערעור לבית המשפט העליון "על פסק דין של בית דין". לפי ההגדרה המקובלת, הביטוי "פסק דין" מוגבל להחלטה סופית המסיימת את בירור המחלוקת, ואין הוא כולל החלטת ביניים המותירה את המחלוקת פתוחה. סעיף 49 לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן: "החוק המותאם") שהוראותיו הוחלו על פי חוק המשמעת לענייננו, וכך גם סעיפים אחרים בחוק המשמעת ובחוק המותאם מלמדים, שהחלטת בית הדין למשמעת אינה מסיימת את הדיון בעניין השעייתו של המושעה לתקופת ההשעיה, מצביעה על כך, כי אין המדובר בהחלטה סופית של בית הדין. המסקנה האמורה אינה מונעת ביקורת שיפוטית על החלטת אב בית הדין למשמעת. באשר לסיווגה של החלטת אב בית הדין למשמעת, קובע כב' השופט זמיר, כי המדובר בהחלטה מינהלית ולא בהחלטה שיפוטית, ולכן אין מניעה שהחלטה זו כמו כל החלטה מינהלית תהיה נתונה לביקורת מיידית של בית המשפט. מוסיף ואומר כב' השופט זמיר, כי גם אם החלטתו של אב בית הדין היא החלטה שיפוטית ולא החלטה מנהלית אין מקום לטעון, כי קיימת מניעה לתקוף את החלטת אב בית הדין, קודם לסיום ההליך המשמעתי. המשמעות המעשית של ההמתנה למתן פסק דין בתובענה המשמעתית תהיה במקרים רבים אילוץ העובד המושעה להסתפק, לא פעם, למשך תקופה ארוכה בתוצאות החלטת אב בית הדין בלי יכולת להעביר קביעה זאת תחת שבט ביקורת של גוף חיצוני. כך למשל, יהיה הדבר כאשר ההשעיה באה בעקבות פתיחת הליכים פליליים נגד העובד שהרי במקרה כזה החלטת אב"ד עשויה לעמוד בתוקף לא רק עד סיום ההליכים הפליליים אלא עד סיום ההליכים המשמעתיים הננקטים בעקבות ההליכים הפליליים. תוצאה כזאת, המונעת ביקורת על החלטת אב בית הדין במשך תקופה ארוכה אינה ראויה, וראוי לאפשר ביקורת על החלטה זאת סמוך לנתינתה ולא להסתפק בביקורת מאוחרת של בית המשפט הדן בערעור על פסק הדין המשמעתי. אומר כב' השופט י' זמיר: "אכן הכלל האומר כי בהעדר הוראת חוק מיוחדת אין השגה על החלטת ביניים בהליך שיפוטי אלא במסגרת הערעור על פסק הדין, כפוף לחריגים. אפשר שהוא לא יחול במצב שבו ההמתנה למתן פסק דין סופי עלולה לגרום עוול מהותי או נזק חמור. במצבים כאלה בית המשפט עשוי להפעיל ביקורת שיפוטית מיידית על החלטת ביניים אף בהעדר הוראת חוק מיוחדת הקובעת ביקורת כזו. ראו בג"צ 541/81 בוז'ו נ' שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, מר ח' דבורין (7) עמ' 810; בג"צ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (8). הנה כי כן, גם אם מסווגים את ההחלטה של אב"ד כהחלטה שיפוטית, אין מקום למנוע ביקורת שיפוטית על ההחלטה קודם סיום ההליכים המשמעתיים. 10) אולם איזוהי הערכאה הנכונה להפעלת הביקורת השיפוטית? לכאורה קיימות שתי ערכאות כאלה: האחת, בית המשפט הגבוה לצדק שהוסמך לכך בסעיף 15 לחוק יסוד:השפיטה; השניה, בית הדין האזורי לעבודה, שהוסמך בסעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 לדון בתובענות בין עובד לבין מעביד "שעילתן ביחסי עובד ומעביד", ובכלל זה תובענות נגד החלטות מנהליות בתחום יחסי העבודה. בפועל, על אף קיומן של שתי הערכאות, בעל דין המבקש לתקוף את ההחלטה של אב בית הדין למשמעת אינו חופשי לבחור מתוכן בערכאה הנראית לו. הבחירה מוכתבת על ידי המדיניות המקובלת על בית המשפט הגבוה לצדק שלא לדון בעניין שבו ניתן לקבל סעד בערכאה אחרת. בהתאם למדיניות זו, בית המשפט הגבוה לצדק נוהג לדחות מעל פניו עותרים המבקשים שדווקא הוא ידון בעתירות המצויות בסמכותו של בית הדין לעבודה. ראו בג"צ 2513/92 חדד נ' המועצה המקומית רמת השרון (9), בג"צ 3991/92 המועצה המקומית אבו סנאן נ' שר החינוך והתרבות, (10) בהתחשב בכך שהשאלות המתעוררות במסגרת דיון על גובה משכורת של עובד בתקופת ההשעיה משתייכות מבחינת מהות העניין ואופי הדיון, לתחום העיסוק הרגיל של בית הדין לעבודה, אין כל הצדקה לסטות מן הנוהג ולברר שאלות אלה בבית המשפט הגבוה לצדק. אכן, כל בעלי הדין בערעור זה, ובכללם היועץ המשפטי לממשלה, תמימי דעים, כי בית הדין לעבודה עדיף על בית המשפט הגבוה לצדק לצורך הפעלת הביקורת השיפוטית על החלטת אב בית הדין למשמעת. 11. לסיכום החוק לא הסמיך את בית המשפט העליון לדון בערעור שהמערער הגיש על ההחלטה הזמנית של אב בית הדין למשמעת לפי סעיף 49(א) לחוק המותאם. לפיכך דין הערעור להידחות". 9. הנה כי כן, ניתן לסכם את העולה מפסק הדין זינגר הנ"ל, ככל שהוא נוגע לענייננו, כי החלטות אב בית הדין נשוא הערעור שבפני, אינן החלטות סופיות שניתן לערער עליהן בערעור בפני בית המשפט המחוזי. ניתן להעבירן תחת ביקורת שיפוטית, לפי מהות העניין ואופי הדיון, או לפני בית המשפט הגבוה לצדק או בפני בית הדין לעבודה. בין כך ובין כך, אין לבית משפט המחוזי סמכות לדון על ההחלטות נשוא הערעור שבפני. 10. על הלכת זינגר,חזרה כב' השופטת ד' בייניש 2474/05 (כתוארה אז) בער"מ 2474/05 ציון כהן נ' עירית רמלה (לא פורסם). שם נסב הדיון בשאלה אם ניתן לערער לבית המשפט העליון (בטרם שונה החוק שהסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בערעורים על פי אותו חוק), על החלטת השעיה של בית הדין למשמעת. כב' השופטת בייניש דחתה את הערעור בקבעה: "לאחר שבחנתי את החלטת ההשעיה נשוא הערעור, ועל אף שהמשיבה לא העלתה בתגובתה סוגיה זו, הגעתי לידי מסקנה כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בערעור. השעיית עובד על פי סעיף 20 לחוק המשמעת הינו סעד ביניים בלבד, המשמש להרחקת עובד רשות המקומית ממקום עבודתו עד שיתברר עניינו (ראו והשוו ער"מ 3813/03 ציון יפת נ' עירית נתניה פד"י נח(1) 952 , 959 .לפיכך החלטה זו אינה ניתנת לערעור בפני שופט של בית משפט זה. זאת מאחר שזכות הערעור בפני שופט של בית המשפט העליון לפי סעיף 24(א) לחוק המשמעת חלה רק על פסקי דין סופיים של בית הדין (ראו והשוו ער"מ 9182/99 זינגר נ' עירית תל אביב יפו פד"י נד(5) 439, 445 - 446 , להלן עניין זינגר) בהחלטת ההשעיה לא ניתן לראות פסק דין סופי כאמור, ועל כן היא אינה מקיימת זכות ערעור בפני שופט של בית משפט זה בנסיבות אלה, דין הערעור להידחות על הסף, מבלי שאנקוט לעמדה של ההחלטה, ועל ב"כ המערער להגישו לבית המשפט או לבית הדין המוסמך". בסיומו של פסק הדין, הוסיפה כב' השופטת בייניש, והעירה, כי מן הראוי, כי הנושא של הסמכות להפעלת ביקורת שיפוטית על השעיית עובדים, על כל הכרוך בכך, ימצא ביטויו בהוראת חוק מפורשת. למרבה הצער טרם נעשה דבר בעניין זה על ידי המחוקק, ואין לנו אלא לילך בדרך שהותוותה על ידי פסק הדין בעניין זינגר ופסקי הדין שבאו בעקבותיו (ער"מ 2474/08 הנ"ל; בג"צ 655/08 התנועה למען איכות השלטון בישראל ואח' נ' בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות ואח' (לא פורסם) מיום 19.6.08 (להלן: "בג"צ 655/08"). 11. דומה שניתן היה לסכם כאן את הדיון. אולם ב"כ המערער טוען, כי קיימת לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בערעור וזאת לדבריו, על יסוד פסק הדין שניתן בעניין בג"צ 655/08 הנ"ל. בפסק הדין בבג"צ 655/08 הנ"ל, דחה בית המשפט העליון עתירה שבמהותה ובעיקרה היתה השגה על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית הדין המשמעתי, תוך שהעותרים הדגישו את הפן הציבורי והעקרוני של ההחלטה. בית המשפט חזר על ההלכה שנקבעה בפסק דין זינגר, כי זכות הערעור קיימת רק ביחס לפסקי דין סופיים של בית הדין, ואינה מתפרסת על החלטות ביניים שיצאו מתחת ידו. ואף אם אין לשלול מניה וביה את האפשרות לפנות לבג"צ בעתירה נגד החלטת ביניים של בית הדין המשמעתי, תוך יישום אמות מידה דומות לאלה שהוחלו ביחס להחלטות ביניים בהליך פלילי, הרי שהמקרה שבפניו לא מתאים להתערבות כזאת, במיוחד משום שבעל הדבר עצמו לא נמנה על העותרים, ודחה את העתירה. לא מצאתי דבר וחצי דבר בבג"צ 655/08, ממנו אפשר להסיק, כי לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות לדון בערעור על החלטת ביניים של בית הדין המשמעתי. אדרבא, בית המשפט בבג"צ 655/08 חזר, הסתמך ואישש את האמור בפסק דין זינגר ממנו עולה כאמור כי הסמכות לתקיפת החלטות ביניים של בית הדין למשמעת נתונות לביקורת של בית המשפט הגבוה לצדק או לבית הדין לעבודה, לפי מהות העניין ואופי הדיון. אך לא עולה, לא בפירוש ולא במשתמע, מפסק דין זינגר ומפסק הדין בבג"צ 655/08 הנ"ל כי סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי. 12. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי צורך להתייחס לטענות בדבר חוסר הסמכות המקומית. 13. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. הסכום האמור יועבר לעיריה מתוך הפקדון שהופקד בקופת בית המשפט, אם אמנם הופקד. סמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודה