השופט ע' פוגלמן: העותרים, אזרחים ישראליים ותושבי אלפי מנשה באזור יהודה והשומרון (להלן: איו"ש או האזור), מבקשים כי יבוטל חיובם לשלם אגרת רישום מקרקעין כתנאי לרישום זכות בעלות בספרי רישום המקרקעין באיו"ש. קודם שנידרש לטענות העותרים, נעמוד בתמצית על התשתית הנורמטיבית הצריכה לעניין. אגרות רישום במקרקעין ומס רכישה - הדין בישראל 1. עד שנת 1974, הסדיר הדין בישראל - תחילה מכוח תקנות מנדטוריות, ולאחר מכן מכוח חקיקה ישראלית - חיוב בתשלום אגרות בגין ביצוע פעולות רישום זכויות במקרקעין, ששיעורן נגזר משווי השוק של הנכס. בגדרי החקיקה הישראלית, שהחליפה את התקנות המנדטוריות, והתעדכנה מעת לעת, נשמר המתווה האמור אך נקבעה שורה ארוכה של פטורים והנחות (ראו: תקנות העברת מקרקעין (אגרות), התשט"ז-1956; תקנות המקרקעין (אגרות), התשכ"ו-1966; תקנות המקרקעין (אגרות), התש"ל-1970). בשנת 1963, נחקק חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963 (מאוחר יותר שונה שמו לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, להלן: חוק מיסוי מקרקעין), שהחליף את חוק מס שבח מקרקעים, התש"ט-1949. חוק זה נועד, בין היתר, לחייב במס את רווח ההון של מוכר המקרקעין בגין השבחת המקרקעין. בגדרי החוק נקבע כי אם נמכרה זכות במקרקעין, אך המכר לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, יחוייב הקונה ב"תוספת מס" בגובה אגרת הרישום הרלוונטית. תכלית הוראה זו הייתה לנטרל את התמריץ להימנע מרישום העברת הזכויות בספרי המקרקעין כדי לחסוך את תשלום אגרת הרישום שנקבעה בתקנות (ראו: ע"א 531/73 מנהל מס שבח מקרקעין נ' שיבר, פ"ד כח(2) 197 (1974)). בשנת 1974, בוטלו בישראל אגרות הרישום בגין העברת הזכויות במקרקעין. בתוך כך, נקבע כי "תוספת המס" שנקבעה בסעיף 9 לחוק מיסוי מקרקעין, אינה תלויה בפעולת הרישום ואינה בגדר תשלום בגין שירות הניתן לצדדים לעסקה, אלא מדובר במיסוי עצמאי המוטל על הקונה. הנה כי כן, החיוב מימי המנדט באגרת רישום המקרקעין התגלגל לימים לחיוב עצמאי במס רכישה, שאינו תלוי בפעולת הרישום. תקנות מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה) (מס רכישה), התשל"ה-1974 (בשמן הנוכחי) קובעות את שיעור מס הרכישה על-פי סוג המקרקעין (להרחבה בנושא תולדות מס הרכישה, ראו: יצחק הדרי מיסוי מקרקעין כרך ד 26-23 (מהדורה שניה, 2008)). אגרות רישום במקרקעין - הדין החל באיו"ש 2. במתווה דומה לזה שהיה נהוג בישראל מכוח התקנות המנדטוריות, קבע החוק הירדני בדבר אגרות רישום מקרקעין מס' 26, לשנת 1958 (להלן: החוק הירדני), חובת תשלום אגרות בגין פעולות רישום שונות במקרקעין. שיעורי האגרות נקבעו בלוח שאליו הפנה החוק הירדני (להלן: הלוח הירדני). חוק זה - כחלק מהמשפט שהיה קיים באזור - המשיך לחול בשטחי איו"ש, עם כניסתם של כוחות צה"ל לאזור בשנת 1967 (כמפורט להלן). בשנת 1982, תוקן החוק הירדני בצו בדבר חוק אגרות רישום מקרקעין (יהודה ושומרון) (מס' 1018), התשמ"ב-1982 (להלן: הצו), שהסמיך את ראש המינהל האזרחי או מי שיוסמך על ידו, להתקין תקנות שבמסגרתן יעודכן שיעור האגרות. ואכן, מכוח הצו הותקנו תקנות בדבר רישום מקרקעין (יהודה ושומרון), התשמ"ב-1982 (להלן: תקנות האגרות), שהחליפו את הלוח הירדני. תקנות אלו, שעודכנו מעת לעת, שמרו ככלל על מבנה הלוח הירדני, ובמקרים רבים על שיעורי האגרות שנקבעו בו. האגרה הנדרשת לשם רישום זכות בעלות בפנקסי המקרקעין המתנהלים באזור, עומדת היום על סך של 5% משווי המקרקעין בעת רישום הזכויות. אזרחי ישראל הרוכשים מקרקעין באיו"ש 3. סעיף 16א(ב) לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי "אזרח ישראלי המוכר או רוכש זכות במקרקעין המצויים באזור, יראוהו לענין חוק זה כמוכר או כרוכש זכות במקרקעין, במקרקעין המצויים בישראל". מכאן, שישראלים תושבי האזור חייבים במס רכישה עבור רכישת מקרקעין באזור, בנוסף לחיובם בתשלום אגרת רישום בהתאם לחוק הירדני. עם זאת, סעיף 16א(ו) לחוק מיסוי מקרקעין קובע כי מסכום מס הרכישה שבו מחויב ישראלי תושב האזור, יופחת סכום האגרה ששילם לשלטונות האזור בשל אותה פעולה. הווה אומר: האגרה שמשולמת ללשכת המקרקעין באזור בהתאם לחוק הירדני, תקוזז מחבות המס לפי חוק מיסוי מקרקעין לשלטונות המס בישראל. 4. בשל חוסר תאימות בין המועדים הקבועים בכל אחד מהדינים, נוצר מצב שבו מועד תשלום אגרת הרישום באזור מאוחר למועד החיוב במס הרכישה בישראל, הגם שסעיף 16א(ו) לחוק מיסוי מקרקעין, מניח כי תשלום אגרת הרישום באזור קודם למועד החיוב במס. על מנת להעמיד דברים על מכונם, הוכנה ברשות המיסים בישראל הצעת חוק לתיקון סעיף 16א(ו) (להלן: התיקון המוצע), שלפיה שיעור האגרה יקוזז משיעור המס המוטל, כך שהנישום ישלם רק את הסכום הגבוה מבין השניים (שהוא, בפועל, אגרת הרישום באזור). על כך נעמוד גם להלן. הרקע לעתירה שלפנינו 5. העותרים - אזרחים ישראלים - רכשו מחברת אשרון (קרני שומרון) בע"מ מגרשים ביישוב אלפי מנשה, הנמצא בתחומי האזור. עם רכישת המגרשים, שילמו העותרים מס רכישה לרשויות המס בישראל, בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין. במועד הרכישה, טרם עברו המקרקעין חלוקה (פרצלציה), ולכן נותרו רשומים על שם החברה. עם השלמת הפרצלציה בשנת 2009, נדרשו העותרים לשלם את האגרות הנדרשות, לשם השלמת רישום זכויותיהם בפנקסי המקרקעין באזור. טענות העותרים 6. העותרים מלינים על עיוות שקיים, לטענתם, בתחולה המקבילה של שתי מערכות הדינים על עניינם. לדבריהם, מדובר בכפל מס, שכן הם מחויבים הן בתשלום אגרות רישום לרשויות האזור, הן בתשלום מס רכישה לרשויות המס בישראל. בעתירתם, הם דורשים כי תחול עליהם החקיקה הישראלית בלבד, ולא הדין החל באזור בנוגע לאגרות רישום מקרקעין. לשון אחר, הם תובעים כי אזרחי ישראל הרוכשים מקרקעין באזור, וחייבים בתשלום מס רכישה לפי חוק מיסוי מקרקעין, יהיו פטורים מתשלום אגרות רישום לפי הדין החל באזור. צעד זה מתחייב, לשיטתם, גם על רקע ההסדר שנקבע בהסכם ביניים ישראל-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה משנת 1995 (להלן: הסכם הביניים), שלפיו כל צד יסדיר באופן עצמאי את מדיניות המס שלו, ויגבה את המסים באזור שבשליטתו. לדבריהם, קיים טעם רלוונטי להבחנה בינם לבין תושבי האזור הפלסטינים, שכן אלה האחרונים אינם מחויבים בתשלום מסים לרשויות המס בישראל. בצד האמור, נטען כי פער המועדים בין החיוב במס רכישה לבין החיוב באגרת רישום מקרקעין באזור, מביא למצב שבו העותרים אינם יכולים לקזז את התשלום האחד ממשנהו במישרין, אלא נאלצים לשלם את שני הסכומים במלואם ולהמתין לקבלת החזר בשיעור מס הרכישה ששולם. לטענתם, מצב דברים זה מטיל על כתפיהם נטל כלכלי כבד. 7. עוד טוענים העותרים כי הם מופלים לרעה ביחס לאזרחי ישראל הרוכשים מקרקעין בתחומי הקו הירוק, שכן אלה האחרונים אינם מחויבים בתשלום אגרת רישום בשיעור כה גבוה כתנאי לרישום זכויות, אלא בתשלום אגרות בעלות סמלית (כך למשל, עלותה של אגרת בקשה לרישום עסקה במקרקעין עומדת בישראל על 30 ש"ח בלבד). כמו-כן, בתחומי ישראל אין חיוב באגרות בסכומים משמעותיים בגין רישום העברת נכס מכוח ירושה או בגין רישום משכנתא, בעוד שבאיו"ש קיימות אגרות ששיעורן אינו מבוטל. עוד נטען כי תושבי ישראל נהנים מהנחות ופטורים לפי חוק מיסוי מקרקעין שאינם קיימים ביחס לאגרות הרישום לפי הדין באזור (כגון הנחות לנכי צה"ל). 8. העותרים מוסיפים כי חיובם לשלם את אגרת רישום המקרקעין שגובהה נגזר מהשווי הנוכחי של המקרקעין, להבדיל מהשווי בעת ביצוע העסקה, אינו סביר ועולה כדי גבייה רטרואקטיבית אסורה של מס. לשיטתם, מששילמו העותרים את מס הרכישה - לפי ערך המקרקעין במועד הרכישה, אין לחייבם לשלם מס נוסף לפי ערכם העדכני. לטענתם, פער הזמנים בין ביצוע העסקה לבין רישום הזכויות, לא נגרם בעטיים אלא בשל עיכוב בביצוע הפרצלציה. טענה נוספת שמעלים העותרים היא במישור פרסום החוק. לטענתם, לא ניתן לחייבם בתשלום אגרות רישום לפי החוק הירדני, שכן פרטי חוק זה ועצם תחולתו על עניינם לא היו ידועים להם בעת ביצוע עסקאות הרכש, והמשיבים לא הביאו את הדבר לידיעתם. עמדת המדינה 9. המדינה סבורה כי העותרים מבקשים למעשה לשנות את הדין החל באזור, מבלי להצביע על טעם מהותי המצדיק שינוי כאמור. המדינה מבהירה כי כל שינוי חקיקה באזור, הנתון לתפיסה לוחמתית, צריך לעמוד בכללי המשפט הבינלאומי, וספק אם המתווה שמציעים העותרים עומד בתנאים אלו. המדינה טוענת כי שתי מערכות דינים שונות בתכלית חלות על רכישת קרקע באזור ועל רכישת קרקע בישראל. מדובר בשתי שיטות שונות בעלות מטרות שונות, ולא ב"אבולוציה חקיקתית" הכרחית של הדין באזור לעבר הדין הישראלי. מדובר, לשיטתה, בשוני רלוונטי המצדיק הבחנה בין שני המצבים. המדינה מוסיפה כי השוני בין מערכות הדינים אינו מתמצה רק בסוגיית אגרת רישום המקרקעין, כי אם בהיבטים רבים נוספים. לדבריה, ייתכן שבהיבטים אחרים קיימות לעותרים הטבות משמעותיות במגורים וברכישת מקרקעין באזור, וגם לכך יש לתת משקל. 10. המדינה מבקשת גם להבחין בין אופי החיוב באגרת הרישום באזור לבין החיוב במס רכישה מכוח הדין הישראלי. לדבריה, אין מדובר בחיובים מקבילים וחופפים, אלא בתשלומים הנגבים עבור פעולות שונות במועד מיסוי שונה. בנוסף, אופן החישוב וחלק מהפטורים הקיימים ביחס למס רכישה, אינם מתאימים ליישום על אגרת הרישום באזור. לדברי המדינה, היעתרות לבקשת העותרים ומתן פטור גורף לאזרחים ישראלים מתשלום אגרת רישום באזור, תביא להפלייתם לרעה של תושבי האזור הפלסטינאים שייאלצו להמשיך לשלם לרשויות האזור את אגרת הרישום הגבוהה. 11. המדינה מודעת לכך שהחיוב המקביל באגרת רישום ששיעורה גבוה וכן במס רכישה לרשויות המס בישראל, מביא לכך שחלקם של הישראלים המתגוררים באיו"ש נמנעים מרישום זכויותיהם במקרקעין. במסגרת עבודת מטה, נבחנו פתרונות שונים להתמודדות עם הקושי האמור - ובכלל אלה הצעת המבקשים - וסוכם כי אין יסוד למתן פטור מתשלום אגרת רישום באזור לאזרחי ישראל, ואין לקשור בין גובה האגרה באזור לבין מדרגות המס והפטורים הקיימים בישראל. יחד עם זאת נקבע, כי יש להסדיר בחקיקה כי העותרים ואחרים כמותם יחויבו אך ורק בתשלום אגרת הרישום באזור, והסכום ששולם על-ידם לרשויות המס בישראל במסגרת מס הרכישה, יועבר לרשויות האזור וייחשב כמקדמה על חשבון אגרת הרישום. בצד האמור, הצביעה המדינה על שורה של צעדים שמבצע המינהל האזרחי, אשר נועדו לתמרץ רישום המקרקעין באזור, בדרך של הפחתת גובה אגרות הרישום: תחיקת הבטחון תוקנה בהוראת שעה שבה נקבע כי האגרה תוטל על שווי הקרקע בלבד, ללא חישוב שווי המבנה. בנוסף האגרה בגין רישום חלוקה (פרצלציה) הופחתה והועמדה על 500 ש"ח בעד כל חלקה שנוצרה בחלוקה. דיון והכרעה 12. כידוע, המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא הוחלו באיו"ש (ראו: בג"ץ 2470/11 יש"ע הירוקה נ' ראש הממשלה, פסקה 12 (לא פורסם, 1.11.2011); בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אל-מעלמין נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד לז(4) 785, 792 (1983) (להלן: עניין ג'מעית אסכאן); בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 481, 559-558 (2005) (להלן: עניין חוף עזה)). באזור שורר משטר של 'תפיסה לוחמתית' (belligerent occupation), והוקם בו ממשל צבאי שבראשו עומד המפקד הצבאי. במנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (מס' 2) של הממשל הצבאי הישראלי, נקבע - בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי שעניינם תפיסה לוחמתית - כי "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור." הדין החל כיום באזור מורכב אפוא מהדין ששרר בו עם כניסתם של כוחות צה"ל לאזור בשנת 1967 (הדין הירדני) ומתחיקת המפקד הצבאי (ראו: בג"ץ 2612/94 שעאר נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מח(3) 675 (1994))). לגבי התושבים הישראלים המתגוררים בשטחי האזור קיים רובד חקיקתי נוסף הכולל חקיקה ישראלית פנימית שהוחלה באופן פרסונאלי וחוץ-טריטוריאלי (ראו: בג"ץ 1234/10 א. דינמיקה אחזקות 2002 בע"מ נ' המינהל האזרחי, פסקה 7 וההפניות שם (לא פורסם, 21.7.2010)). בענייננו, מחויבים התושבים הישראלים בתשלום מס רכישה מכוח תחולה פרסונאלית שנקבעה בדין הישראלי על ישראלים הרוכשים זכות במקרקעין המצויים באזור (סעיף 16א(ב) לחוק מיסוי מקרקעין). בנוסף, הם מחויבים בתשלום אגרת רישום, כתנאי לרישום זכות בפנקסי המקרקעין באזור, מכוח תחולה טריטוריאלית של הדין החל באזור (החוק הירדני, הצו ותקנות האגרות). 13. טרונייתם של העותרים היא על כך ששני החיובים חלים עליהם במקביל. ראשית, יש להבהיר כי בניגוד לעמדת העותרים, אין מדובר בשאלה של "ברירת דינים" (השוו: ע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון נ' קרעאן, פ"ד נט(1) 345 (2004)). שני הדינים חלים על העותרים במקביל, האחד מכוח חקיקה פרסונאלית חוץ-טריטוריאלית (החיוב במס רכישה), השני מכוח הדין הטריטוריאלי החל באזור (החיוב באגרת רישום מקרקעין). המדינה טוענת כי מדובר בשני חיובים נבדלים בעלי מאפיינים שונים, וטענה זו אינה משוללת יסוד. עם זאת, בפועל, נראה כי המדינה מכירה בכך שמדובר בחיובים בעלי זיקה, שכן היא מאפשרת לחייבים לקזז את התשלום האחד ממשנהו בגדר הוראת סעיף 16א(ו) לחוק מיסוי מקרקעין. הקושי הוא שבבסיס ההסדר הקבוע בסעיף האמור, מובלעת ההנחה כי מועד תשלום אגרת הרישום קודם בזמן למועד החיוב במס רכישה, בעוד שלמעשה - סדר הדברים הוא הפוך. במצב דברים זה, מתעוררת בעיה מעשית בביצוע הקיזוז המדובר, והעותרים נאלצים לשלם את מלוא הסכומים כדי לקבל החזר בדיעבד. הממשלה מקדמת תיקון חקיקה, כדי למצוא מענה לקושי זה, ולפיו מס הרכישה שישלם הרוכש לרשות המסים בישראל, יועבר לרשויות האזור כמקדמה על חשבון אגרת הרישום. כך, שבסופו של יום, ישלמו אזרחי ישראל הרוכשים זכות במקרקעין המצויים באזור אך ורק את התשלום הגבוה מבין השניים, שהוא, בפועל, אגרת הרישום באזור. בהודעה מעדכנת מיום 14.12.2011, הודיעה המדינה כי נמשכת העבודה ברשות המיסים שמטרתה לתקן את סעיף 16א(ו) לחוק מיסוי מקרקעין בתוך מספר חודשים. נראה אפוא כי בעיה זו של "מימון כפול" בפרק הזמן שעד להחזרת מס הרכישה ששולם, עתידה להגיע אל פתרונה במסגרת תיקון זה. ראינו להעיר כי לא הובהר מהו הטעם לעיכוב בהליך חקיקת התיקון המוצע, שגם לשיטת המדינה אינו אלא תיקון קושי מעשי שהתעורר בשל לשון החוק הנוכחית. הנחתנו היא כי קידום החקיקה ייעשה במהירות הראויה, ומשכך, לא מצאנו עילה להתערבותנו בנקודת הזמן הנוכחית. זאת, בהינתן הצהרת המדינה כי עד לפתרון הקושי המעשי האמור במישור תיקון החקיקה, פועלות רשויות המס בישראל ברוח ההסדר הקבוע בחוק ומאפשרות לנישומים לקבל החזר עבור מס הרכישה ששילמו, לאחר תשלום אגרת הרישום באזור. העותרים, בתגובה מיום 21.12.2011, טוענים כי המשיבים אינם מאפשרים להם לקבל את החזר מס הרכישה לאחר תשלום אגרת הרישום, אלא לאחר השלמת תהליך הרישום במלואו. אכן, מצב דברים נטען זה אינו עולה בקנה אחד עם הצהרת המשיבים, שלפיה רשות המסים מאפשרת לנישומים לקבל החזר עבור מס הרכישה ששילמו, לאחר תשלום אגרת הרישום (סעיף 31 להודעה מעדכנת מיום 14.12.2011). הנחתנו היא כי המשיבים יפעלו ללא דיחוי להסדרת הסוגיה, בהתאם להצהרותיהם במסגרת הדיון בעתירה שלפנינו. 14. הנה כי כן, לאחר השלמת תיקון החקיקה, יידרשו אזרחי ישראל הרוכשים זכות במקרקעין המצויים באזור, לשלם בפועל אך ורק את אגרת רישום המקרקעין באזור. נותר אפוא לדון בטענת העותרים כי החיוב לשלם את אגרת הרישום (ששיעורה גבוה יותר ממס הרכישה בישראל) מכוח הדין החל באזור, אינו סביר ועולה כדי הפלייתם לרעה, ביחס לרוכשי מקרקעין בתחומי ישראל. דא עקא, שביטול החיוב של העותרים באגרת הרישום, והשוואת מצבם לזה של רוכשי מקרקעין בתוך ישראל, ידרוש שינוי של הדין החל באזור, שכן מדובר בחיקוק בעל תחולה טריטוריאלית. האם יש עילה להורות למפקד האזור לפעול לשינוי הדין באזור, כמבוקש על ידי העותרים? אכן, אין חולק כי קיים שוני בין הדין החל בישראל לבין הדין החל באזור, בנוגע לחיובים החלים בעת רישום עסקה במקרקעין. בעוד שבישראל, נגבית בגין רישום זכות במקרקעין אגרה בשיעור נמוך יחסית (בתוספת לתשלום מס הרכישה), באיו"ש מדובר בתשלום ששיעורו משמעותי. עם זאת, כבר נפסק כי עצם קיומו של פער בין הדין באזור לבין הדין בישראל אינו עילה להתערבות שיפוטית (בג"ץ 7932/08 אל-חרוב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקה ח (לא פורסם, 29.12.2009) (להלן: עניין אל-חרוב). כאמור לעיל, מדינת ישראל לא החילה את "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על שטחי האזור. על אף הדמיון בהיבטים מסוימים בין הדין החל באזור לבין הדין הישראלי - הנובע, בין היתר, מפרק הזמן הארוך שבו המחוקק באזור הוא המפקד הצבאי הישראלי - מדובר בשתי מערכות דינים שונות בתכלית. בענייננו אף עולה בבירור כי המחוקק הראשי בישראל היה ער לקיומו של ההסדר החקיקתי באזור, ופעל - בהוראת התחולה הפרסונאלית עליה עמדנו - למניעת מצב של "כפל מס" וליצירת תוצאה בה האזרחים הישראליים המתגוררים באזור ישלמו, בסופו של יום, אגרה ששיעורה לא יעלה על הקבוע בדיני האזור. 15. יכולתו של המחוקק באזור לשנות את הדין החל באזור מוגבלת, כידוע, על-ידי דיני התפיסה הלוחמתית. סעיף 43 לתקנות האג בדבר דיניה ומנהגיה של המלחמה ביבשה משנת 1907 (להלן: תקנות האג), קובע את העיקרון הכללי כי על השלטון הצבאי, לכבד את החוק שעמד בתוקף בשטח המוחזק: "בעבור סמכות השלטון החוקי למעשה לידי הכובש, עליו לנקוט בכל האמצעים שביכולתו על מנת להחזיר ולהבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים, תוך כיבוד החוקים שבתוקף בארץ אלא אם כן קיימת מניעה מוחלטת לכך" (תרגומו של יורם דינשטיין, מתוך מאמרו "סמכות החקיקה בשטחים המוחזקים" עיוני משפט ב 505, 506 (1973) (להלן: דינשטיין). ההדגשה נוספה - ע' פ'). המפקד הצבאי רשאי לשנות את הדין הקיים רק אם הדבר נדרש לשם השגת תכליות שבגדר סמכויותיו של המפקד (ראו: פרשת ג'מעיית אסכאן, בעמ' 797; בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (לא פורסם, 6.2.2011); בג"ץ 202/81 טביב נ' שר הבטחון, פ"ד לו(2) 622, 629-632 (1981) (להלן: ענין טביב); בג"ץ 548/04 אמנה נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד נח(3) 373, 382 (2004); ראו גם דינשטיין, בעמ' 509; Eyal Benvenisti, The International Law of Occupation 13 (1993)), להלן: בנבנישתי). בצד האמור יש לזכור כי כבר בראשית ימיה של התפיסה הלוחמתית, פסק בית משפט זה כי "החיים אינם עומדים במקום, ושום שלטון, בין מחזיק ובין אחר, אינו ממלא את חובתו כלפי האוכלוסייה כראוי אם הוא מקפיא את מצב החקיקה ונמנע מלהתאימו אל צרכי הזמן" (בג"ץ 337/71 האגודה הנוצרית למקומות הקדושים נ' שר הבטחון, פ"ד כ"ו(1) 574, 582 (1972); הילה אדלר "דיני כיבוש" משפט בינלאומי 566-564 (רובי סיבל עורך, מהדורה שנייה, 2010)). גם הכתיבה העוסקת במשפט בינלאומי מצביעה על מגמה מרחיבה ביחס לסמכויות החקיקה של הכובש, באופן שמרכך עד מאד את התיבה "אלא אם כן קיימת מניעה מוחלטת" (ראו בנבנישתי, בעמ' 18-12). הדברים אמורים ביתר שאת שעה שמדובר בתפיסה לוחמתית ארוכת שנים, כמו זו של מדינת ישראל באזור. אך לאחרונה, שב בית משפט זה ועמד על התפיסה המקובלת שלפיה משך ההחזקה הארוך מחייב "אימוץ ראיה רחבה ודינמית של חובות המפקד הצבאי בשטח" (בג"ץ 2164/09 יש דין - ארגון מתנדבים למען זכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 10 (לא פורסם, 26.12.2011)). ואכן, במהלך ארבעים וארבע השנים שחלפו מאז החלה התפיסה הלוחמתית, פעל המפקד הצבאי לעדכן את הדין החל באזור, על-ידי הוצאת צווים ותקנות, בכפוף למגבלות שמציבים כללי המשפט הבינלאומי שעניינם תפיסה לוחמתית, וכן בכפוף לעקרונות היסוד של המשפט המינהלי הישראלי (בג"ץ 69/81 אבו עיטה נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(2) 197, 231 (1983) (להלן: עניין אבו עיטה); בג"ץ 591/88 טאהא נ' שר הביטחון, פ"ד מה(2) 45, 52 (1991); עניין ג'מעית אסכאן, בעמ' 793). כך למשל, בעניין אבו עיטה, נפסק כי המפקד הצבאי היה מוסמך לחוקק צו בדבר חובת תשלום מס בלו מוסף באזור, לאחר שנקבע כי חקיקה זו משרתת את האינטרסים הכלכליים של האוכלוסייה המקומית, ולכן עומדת בתנאי סעיף 43 לתקנות האג (לביקורת על פסק הדין, ראו: יורם דינשטיין "מס ערך מוסף בשטחים המוחזקים" עיוני משפט י 159 (1984); David Kretzmer, The Occupation of Justice: the Supreme Court of Israel and the Occupied Territories 71-72 (2001)). 16. בנוסף לסעיף 43 לתקנות האג, המתווה את המסגרת הכללית לפעולת המפקד הצבאי, ראוי לציין גם את סעיף 48 לתקנות האג, המתייחס באופן ספציפי לאופן גביית המיסים וההיטלים הנוהגים בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, וקובע כך: "היה הכובש גובה בשטח השיפוט מיסים, היטלים ומכס המוטלים לטובת המדינה, הוא יעשה כן, במידה האפשר, בהתאם לכללי השומה והחלוקה שהינם בתוקף, וכתוצאה מכך יהיה חייב לכסות את הוצאות מינהלו של השטח הכבוש באותה מידה שהממשלה החוקית הייתה חייבת לעשות כן" (ההדגשות נוספו - ע' פ'). עינינו הרואות כי גם בכל הנוגע לתשלומי חובה, הכלל בדיני התפיסה הלוחמתית הוא כי על המפקד הצבאי לכבד, ככל הניתן, את הדין הקיים ("כללי השומה שבתוקף"). ברירת המחדל היא הותרת הכללים הנוהגים בדבר תשלומי חובה על כנם. שינוי כללים הנוגעים לתשלומי חובה על-ידי המפקד הצבאי ייעשה רק מטעם משמעותי, שיעלה בקנה אחד עם השיקולים שרשאי המפקד הצבאי לשקול במסגרת הפעלת סמכותו (אינטרסים ביטחוניים וטובת תושבי האזור). 17. אפילו היינו מניחים לטובת העותרים כי המפקד הצבאי מוסמך לפעול לשינוי הדין כפי דרישתם, אין לגזור מכך כי יש לחייבו לעשות כן. העותרים לא הצביעו על עילה למתן צו המורה למפקד הצבאי לשנות את הדין החל באזור, ולהפחית את תשלומי החובה המוטלים עליהם כתנאי לרישום זכויותיהם בפנקסי המקרקעין. כאמור, השוני בין הדין הקיים באזור לבין הדין הישראלי, כשלעצמו, אינו טעם מספיק. מדובר, כפי שחזרנו והדגשנו, במערכות דינים נבדלות עם תכליות שונות ועקרונות יסוד שונים. גם דברי החקיקה שבהם עסקינן שונים זה מזה, על אף הזיקה ביניהם - התשלום נגבה עבור פעולות שונות, מועד המיסוי שונה וממילא גם אופן החישוב והפטורים שונים. השונוּת בין מערכות הדינים מצביעה על כך שהשוני בהיבט שבו עסקינן, אין בו כשלעצמו משום עילת התערבות. לכך יש להוסיף כי מקובלת עלינו עמדת המפקד הצבאי כי סמכות החקיקה הנתונה בידו מכוונת לשתי תכליות מרכזיות בלבד: האינטרסים הביטחוניים והבטחת האינטרסים של האוכלוסייה האזרחית באזור. ביטול החיוב באגרות רישום מקרקעין באזור - שיכוון לאזרחים ישראלים בלבד - אינו משרת תכליות אלה, ואינו עולה בקנה אחד עם כללי המשפט הבינלאומי שעליהם עמדנו. הדברים אמורים גם ביחס לקביעת פטורים חלקיים והנחות שאליהם התייחסו העותרים, כגון הנחה לנכי צה"ל. 18. בעתירתם, הפנו העותרים להוראות הסכם הביניים המסדירות את נושא מיסוי תושבי האזור, לרבות אלה המתייחסות לנושא האגרות. לשיטתם, הוראות אלה מאפשרות למפקד הצבאי לשנות את מדיניות המס ביחס לאזרחים הישראלים בלבד, מבלי לחרוג מכללי המשפט הבינלאומי. נזכיר כי סעיף V(1) לנספח V (פרוטוקול בנושא יחסים כלכליים) להסכם הביניים, קובע כך: "ישראל והצד הפלסטיני יקבעו ויסדירו כל אחד מהם באופן עצמאי את מדיניות המס שלו בענייני מיסוי ישיר, לרבות מס הכנסה על יחידים ותאגידים, מיסי רכוש, מיסים מקומיים ואגרות". הסכם הביניים אומץ בחקיקת האזור במסגרת מנשר בדבר יישום הסכם הביניים (יהודה ושומרון) (מס' 7), התשנ"ו-1995 (להלן: מנשר הסכם הביניים). סעיף 7 למנשר הסכם הביניים, קובע כי "הדין ותחיקת הבטחון החלים באזור ביום הכניסה לתוקף של מנשר זה יעמדו בתוקפם, כל עוד לא בוטלו, שונו או הותלו בהתאם להוראות מנשר זה או להוראות הסכם הביניים". כפי שעולה מהודעתה המעדכנת של המדינה, הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו (החוק הירדני, הצו והתקנות מכוחו), לא "בוטלו, שונו או הותלו" במסגרת הסכם הביניים. אשר על כן, ככל שמדובר במצב הנורמטיבי הקיים - החיוב בתשלום אגרת רישום מקרקעין כתנאי לרישום זכויות בפנקסים ממשיך לחול על כלל תושבי האזור, ישראלים ופלסטינאים כאחד. ודוק: הוראות הסכם הביניים בנוגע להסדרת המיסוי לא החילו במישרין את החוק הישראלי על אזרחי ישראל המתגוררים באזור, ולא ביטלו את תחולת הדין הקיים באזור לגביהם. השאלה שמעלים העותרים היא אם הוראות הסכם הביניים המאפשרות לישראל ולפלסטינים להסדיר באופן עצמאי את מדיניות המס שלהם, משנות את מתחם שיקול הדעת הנתון למפקד הצבאי, ומאפשרות לו - בענייננו - להבחין בין אזרחים ישראלים לבין תושבי האזור הפלסטינאים בנוגע לתחולת החיוב באגרות רישום במקרקעין בשטח C? לטעמי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. סמכות רישום המקרקעין בשטח C - שבו מצויים מקרקעי העותרים - נותרה כולה בידי המינהל האזרחי (כזרועו של המפקד הצבאי), ולא הועברה לידי הרשות הפלסטינית (ראו סעיף 22 לתוספת הראשונה לנספח III להסכם הביניים). הנה כי כן, הסכם הביניים לא שינה את המצב הנורמטיבי הנוגע לרישום מקרקעין בשטח C, והמפקד הצבאי, באמצעות המינהל האזרחי, ממשיך להפעיל את סמכויותיו בעניין זה כפי שעשה לפני שנחתם ההסכם. כידוע, בשטח C, מתגוררים הן פלסטינאים, הן אזרחים ישראלים. אשר על כן, פלסטינאי המבקש לרשום את זכויותיו במקרקעין בשטח C, נדרש לפנות לקמ"ט רישום המקרקעין במינהל האזרחי, כמו אזרח ישראלי המבקש לעשות כן. נוכח האמור, לא ניתן לומר כי בתחום זה יש "הפרדת כוחות" בין ישראל והפלסטינים, המצדיקה החלת דין שונה כלפי כל אחת מהאוכלוסיות. נושא החיוב באגרות רישום המקרקעין כרוך, מטבע הדברים, בדין העוסק ברישום מקרקעין, ונגזר ממנו. בנסיבות אלה, מקובלת עלינו עמדת המדינה, כי - בהינתן התשתית הנורמטיבית הקיימת - אין עילה להורות לה להבחין בין אזרחים ישראלים לבין פלסטינאים בשאלת החיוב באגרות הרישום, והדין החל על כל המבקשים לרשום זכויותיהם - הוא דין אחד. 19. בתגובה שהגישו העותרים ביום 21.12.2011, הם הציעו, כפתרון לקושי שעליו הצביעה המדינה במישור המשפט הבינלאומי, כי נורה למשיבים להפחית באופן גורף - מבלי להבחין בין ישראלים לבין פלסטינאים - את גובה אגרות הרישום. גם אם צעד כאמור מצוי על פני הדברים בגדר סמכותו של המפקד הצבאי, לא מצאנו כי העותרים בעתירה שלפנינו הצביעו על עילה המצדיקה את התערבות בית משפט זה בדרך של מתן צו המורה למפקד הצבאי לבטל או להפחית את שיעור אגרות הרישום הנגבות באיו"ש. כאן המקום להזכיר כי המשיבים לא התעלמו מכך ששיעורו הקודם (והגבוה) של החיוב באגרות רישום מקרקעין, מביא לתוצאה בלתי-רצויה של הימנעות מרישום, ומשפיע על אמינות הרישום בפנקסי המקרקעין באזור. לפיכך, לאחר עבודת מטה שנערכה במינהל האזרחי, הוחלט כי יש לנקוט צעדים לעידוד רישום המקרקעין באזור, בשים לב למגבלות שמציבים כללי המשפט הבינלאומי על שינוי בחקיקת מס באזור המוחזק בתפיסה לוחמתית. המשיבים החליטו אפוא על שורה של צעדים שיש בהם כדי להפחית את שיעורי האגרות הנגבים מכל המבקשים לרשום את זכויותיהם (ישראלים ופלסטינאים), כדי לעודד את עדכון הזכויות במרשם. על צעדים אלה עמדנו לעיל. בכך הלך המחוקק באזור כברת דרך לטובת כלל תושבי האזור (ובכלל זה העותרים), והביא להפחתה מסוימת בשיעורי אגרות הרישום הרלוונטיות. בכך, לטעמי, ניתן מענה (למצער חלקי) לקושי שעליו עומדים העותרים. יוער כי בהודעתם המעדכנת של המשיבים מיום 14.12.2011, הם עדכנו כי מתבצעת עבודת מטה שמטרתה להאריך את תוקף הוראת השעה, שעניינה הפחתת גובה תשלום אגרת הרישום, בשנה נוספת. טענות נוספות 20. העותרים טוענים כי אין להחיל עליהם את החיוב באגרת הרישום לפי החוק הירדני, שכן חוק זה לא היה ידוע להם בעת רכישת הקרקע. לדבריהם, היה על המשיבים ליידע אותם בדבר החיוב באגרת רישום, שכן החוק הירדני אינו מוכר לציבור הרחב. טענה זו אין בה ממש. העובדה שהמשפט השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא הוחלו באזור יהודה ושומרון (הנתון, כאמור, לתפיסה לוחמתית), היא מן המפורסמות. הגם שחלק מהדין הישראלי חל על אזרחי ישראל באזור מכוח תחולה פרסונאלית, הרי שהדין הרלוונטי לרישום מקרקעין הוא טריטוריאלי מטבעו. אין להלום טענה כי אין להחיל את הדין הטריטוריאלי החל באיו"ש על אדם הרוכש שם מקרקעין, רק משום שסבר שהדין הישראלי יחול עליו בהיותו אזרח ישראלי. 21. לטעמי, גם בפרסום השינויים שחלו בתחיקת הבטחון - בהקשר זה - לא נפל פגם. כפי שעולה מהודעתה המשלימה של המדינה מיום 14.12.2011, הצו המתקן את החוק הירדני והתקנות שהותקנו מכוחו פורסמו כולם בקבצי מנשרים, צווים ומינויים באזור יהודה ושומרון (קמצ"מ). לשיטת המדינה, יש לראות בפרסום דבר חקיקה בקמצ"מ כתחליף ל"פרסום בעיתון הרשמי" שאליו מתייחס הצו בדבר פרשנות (הוראות נוספות) (מס' 2) (אזור הגדה המערבית) (מס' 161), התשכ"ח-1967. המדינה מוסיפה בהודעתה המשלימה כי קבצים אלה זמינים לקהל הרחב במשרדי ממשלה, אוניברסיטאות ועוד, וכן כי לאחרונה החל היועץ משפטי לאיו"ש בהעלאה שוטפת של חקיקת מפקד הצבאי לאתר האינטרנט של הפרקליטות הצבאית (). להשקפתי, פרסום צווי המפקד הצבאי בקבצי מנשרים, צווים ומינויים באזור יהודה ושומרון (קמצ"מ) אכן עונה על דרישת הפרסום ב"עיתון רשמי". בצד האמור, אכן ראוי להמשיך בתהליך פרסומה של חקיקת מפקד האזור באתר האינטרנט של הפרקליטות הצבאית כדי להפוך אותה לנגישה יותר, לטובת כלל תושבי האזור. 22. עוד מלינים העותרים על כך שגובה החיוב באגרת הרישום מחושב כנגזרת משווי המקרקעין בעת רישום הזכויות, להבדיל ממועד ביצוע העסקה, כפי שנעשה בחיוב במס רכישה. גם טענה זו דינה להידחות. כאמור, העותרים אינם יכולים לגזור גזירה שווה בין החיוב באגרות רישום לבין החיוב במס רכישה, שכן מדובר בחיובים בעלי אופי שונה, במערכות דינים שונות. סעיף 3(3) לחוק הירדני קובע כי האגרה תיגבה לפי הערך הריאלי של המקרקעין ביום הרישום, וכך אכן פועלים המשיבים. גם בהקשר זה, לא למותר להזכיר את הצעדים שנקטו המשיבים לשם הפחתת שיעור אגרות הרישום, ובהם שינוי אופן חישוב שווי המקרקעין בעת רישום הזכויות, באופן שיש בו כדי להפחית בצורה משמעותית את שיעור אגרת הרישום החל על העותרים. סיכום 23. לא מצאנו עילה להורות למפקד הצבאי לשנות את הדין החל באזור ולפטור את העותרים - אזרחים ישראלים שרכשו מקרקעין באזור - מחיובם בתשלום אגרות רישום מקרקעין, כתנאי לרישום זכויותיהם בפנקסי המקרקעין באזור. בצד האמור, רשמנו לפנינו את הודעת המדינה שלפיה בימים אלה נעשה מאמץ להשלים את תיקון החקיקה, שיאפשר לעותרים לקזז את הסכום ששולם כמס רכישה לרשויות המס בישראל, מגובה החיוב באגרות רישום המקרקעין באזור. בנוסף, לא מצאנו כי קיימת עילה למתן צו המורה למפקד הצבאי לנקוט בצעדים שיפחיתו את שיעור החיוב באגרת רישום לכלל אוכלוסיית האזור. רשמנו לפנינו את הצעדים שהמינהל האזרחי כבר נקט בהקשר זה, וכן את כוונת המשיבים להשאיר בעינם בשלב זה, את הצעדים שננקטו לשם הפחתת שיעורי האגרות כדי לעודד את רישום הזכויות ולחזק את אמינות מרשם המקרקעין באזור, לטובת תושביו כולם. העתירה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אציע לחבריי לא לעשות צו להוצאות. השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. השופט י' עמית: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן. מקרקעיןאגרהעסקת מקרקעין