1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 26.2.2014 (עת"מ 26365-01-14, הנשיא ד' חשין). החלטה זו תיקנה צו ארעי קודם שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, וכן ביטלה החלטה של בית הדין לביקורת משמורת מיום 19.2.2013 שהורתה על שחרורו של המבקש ממשמורת. רקע והליכים קודמים 2. המבקש הוא נתין אתיופי שנכנס לישראל שלא כדין ביום 31.8.2009 דרך גבול ישראל-מצרים. הוא נעצר לראשונה והוחזק במשמורת בסמוך לאחר כניסתו לישראל, אך שוחרר לאחר כשנתיים. ביום 13.2.2012 נעצר המבקש שוב, ושהה במשמורת במתקן סהרונים עד ליום 13.3.2014. המבקש הגיש בקשה למקלט מדיני בטענה שנמלט ממדינתו כתוצאה מרדיפה וכי נשקפת סכנה לחייו. בקשתו נבחנה על ידי המשיב, ונדחתה ביום 23.11.2010 לאחר שנערך עימו ראיון. המבקש הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטת הדחייה, וזו נדחתה על הסף ביום 28.4.2011, בשל כך שלא חל שינוי בנסיבות המצדיק זאת. 3. ביום 13.1.14 המבקש הגיש עתירה לבית המשפט המחוזי במסגרתה טען כי המשיב פעל בחוסר סבירות כשדחה את בקשתו למקלט. יחד עם העתירה הוגשה מטעמו בקשה למתן צו ביניים ולחלופין לצו ארעי שלפיו ייאסר על המשיב להרחיק את המבקש מהארץ עד למתן החלטה אחרת. 4. ביום 14.1.2014 נתן בית המשפט המחוזי החלטת ביניים, שבה הורה על מתן צו ארעי "האוסר על נקיטת הליכי משמורת והרחקה מישראל נגד העותר", קבע כי צו זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת, וכן הורה (בסעיף 5 להחלטה זו) כי "המשיב יהא רשאי בכל עת להגיש בקשה לביטולו של הצו הארעי" (להלן: ההחלטה למתן הצו הארעי). 5. ביום 16.2.2014 המבקש הגיש בקשה לבית הדין לביקורת משמורת (להלן: בית הדין) על מנת שיורה על שחרורו ממשמורת. בבקשה נטען כי נוכח קיומו של צו ארעי האוסר על הרחקתו של המבקש מן הארץ, תכלית ההחזקה במשמורת שוב אינה מתקיימת, ולכן ראוי להורות על שחרורו ממנה. 6. ביום 19.2.2014 קיבל בית הדין את הבקשה והורה על שחרורו של המבקש ממשמורת לאלתר (להלן: החלטת בית הדין). בית הדין ציין כי גיבש החלטתו זו לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה, כמו גם במסמכים שצורפו להן. בית הדין ציין עוד כי מההחלטה למתן הצו הארעי שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ניתן ללמוד מפורשות כי בשלב זה אין לנקוט בהליכי משמורת נגד המבקש. 7. עוד באותו יום הגיש המשיב לבית הדין בקשה לעיכוב ביצועו של השחרור ממשמורת. המשיב ציין בבקשתו כי מטרתו של עיכוב הביצוע הינה לאפשר לו לערער על החלטת בית הדין, באופן שלערעור זה תוכל להיות נפקות מעשית. הבקשה נדחתה בו ביום על ידי בית הדין, שנימק החלטתו זו בכך שאינו מוסמך להורות על עיכוב ביצוע של החלטה בדבר שחרור ממשמורת. 8. מיד לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לבית המשפט המחוזי שנשאה את הכותרת: "בקשה בהולה מטעם המדינה להבהרת החלטת בית המשפט מיום 14.1.2014 וכמו כן בקשה בהולה לעיכוב ביצוע וביטולה של החלטת בית הדין לביקורת משמורת מהיום". עוד באותו יום הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של ההחלטה בדבר שחרורו של העותר ממשמורת עד למתן החלטה אחרת. 9. כשבוע לאחר מכן, ביום 26.2.2014, נתן בית המשפט המחוזי את ההחלטה שעליה נסבה בקשת רשות הערעור דנן. בהחלטתו זו הורה בית המשפט המחוזי על תיקון ההחלטה למתן צו ארעי מיום 14.1.2014, כך שרק תאסור על הרחקת המבקש מהארץ, אך לא תתייחס כלל לסוגית המשמורת. בהמשך לכך, ביטל בית המשפט המחוזי את החלטת בית הדין והורה לו לקיים דיון בבקשת השחרור לגופה. 10. בית המשפט המחוזי ציין תחילה כי בהחלטה למתן הצו הארעי נפלה טעות במובן זה שלא היה מקום לכך שיינתן למבקש סעד נוסף מעבר לסעד היחיד שביקש - איסור הרחקתו מהארץ. בית המשפט המחוזי הפנה לע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, 508 (2002) (להלן: עניין אוקו) שבו נקבע כי לערכאה שנתנה צו ביניים מסורה גם הסמכות לשנותו "אם כי הדבר ייעשה רק במקרים נדירים, כאשר מתברר לבית-המשפט כי נתן החלטה מוטעית". בהמשך לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי לאחר שהתברר לו כי ההחלטה למתן הצו הארעי מקורה בטעות, הוא מורה על תיקונה כך שלא תתייחס לעניין המשמורת. 11. בהמשך לכך, בחן בית המשפט המחוזי את הבקשה להורות על ביטול החלטתו של בית הדין. בהקשר זה, הוא נדרש לשאלה האם הוא מוסמך לבחון בקשה זו, בשים לב לעובדה שלא הוגש ערעור מינהלי על ההחלטה, והשיב עליה בחיוב. בית המשפט המחוזי הפנה לצורך כך לסעיף 13כא(ב) סיפא לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) המורה כי "אם טרם הגיש העותר ערעור מינהלי בענין המשמורת או השחרור בערובה יכלול גם ענינים אלה במסגרת העתירה". כמו כן ציין בית המשפט כי במקרה דנן עניין המשמורת ועניין ההרחקה נכרכו זה בזה עוד קודם שכן המבקש הסתמך בבקשתו לשחרור על ההחלטה למתן צו ארעי. בהמשך לכך, הורה בית המשפט המחוזי על ביטול החלטתו של בית הדין, לאחר שהגיע לכלל מסקנה כי בית הדין נסמך על ההוראה בצו הארעי שאסרה על נקיטת הליכי משמורת נגד העותר, הוראה שכאמור ניתנה בטעות. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי הורה על החזרת העניין לבית הדין לשם דיון מחדש בשחרורו של המבקש ממשמורת. 12. ביום 10.3.2014 התקיים דיון במעמד הצדדים בפני בית הדין, אשר הורה על שחרור המבקש ממשמורת בתנאים אשר יבטיחו את התייצבותו ואיתורו, ובכלל זה הפקדה כספית בסך 5,000 שקל וערבות צד ג' בסך 8,000 שקל. בית הדין ציין בהחלטתו כי המשמורת נועדה לשרת את התכלית של הרחקה, וכאשר זו אינה צפויה, לנוכח צו איסור ההרחקה שהוצא בעניינו של המבקש, אין מקום להותירו במשמורת. כך שוחרר המבקש ממשמורת ביום 13.3.2014. בקשת רשות הערעור 13. בקשת רשות ערעור זו, שהוגשה ביום 16.3.2014, מופנית כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי - הן בכל הנוגע לתיקון החלטתו שלו בנושא הצו הארעי והן בכל הנוגע לביטול החלטתו של בית הדין. 14. בכל הנוגע לתיקון ההחלטה על הצו הארעי טוען המבקש כי המשיב יכול היה להשיג על ההחלטה למתן הצו הארעי אך על ידי הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (על החלטת הביניים של בית המשפט המחוזי) או על ידי הגשת בקשה לביטולה על-ידי בית המשפט המחוזי עצמו (על פי סעיף 5 להחלטה האמורה), ולא על ידי הגשת בקשה להבהרה כפי שנעשה בפועל. המבקש סבור כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שההחלטה למתן הצו הארעי ניתנת לשינוי מעצם טבעה כהחלטה בסעד זמני, מאחר שגם בעניין אוקו נקבע כי תיקון החלטה שלא מטעמים הנובעים משינוי נסיבות, כבענייננו, ייעשה אך במקרים חריגים. המבקש מוסיף כי לא ראוי כי המקרה דנן ייחשב כמקרה חריג לצורך כך, נוכח השיהוי הרב מצד המשיב וחוסר תום ליבו. בנוסף, טוען המבקש כי גם אילו היה מדובר בתיקון טעות מסוג "פליטת קולמוס" (על פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984) הרי שטעות כזו ניתנת לתיקון רק בתוך 21 יום ממועד מתן ההחלטה, מועד שחלף כבר, ובכל מקרה התיקון אינו חל רטרואקטיבית. 15. בכל הנוגע להחלטה לבטל את החלטת בית הדין טוען המבקש כי החלטת בית הדין ניתנה בסמכות (על פי סעיפים 13יב ו-13כא(ג) לחוק הכניסה לישראל) ובסבירות, ולכן הדרך היחידה להשיג עליה הינה באמצעות ערעור מינהלי, ערעור שלא הוגש במקרה זה. 16. המבקש מוסיף ומדגיש כי לא ייתכן שבית המשפט המחוזי יורה על ביטול החלטתו של בית הדין במסגרת העתירה המינהלית, מבלי שהוגש ערעור מינהלי על החלטה זו. לטענת המבקש, הפרשנות הנכונה של סעיף 13כא(ב) לחוק הכניסה לישראל, שעולה בבירור מנוסחו, היא שאך העותר הוא מי שרשאי להביא בפני בית המשפט הדן בעתירה המינהלית את ענייני המשמורת. לטענת המבקש פרשנותו של בית המשפט המחוזי מייתרת את הדיון בפני בית הדין ככל שקיימת עתירה בעניינו של הנוגע בדבר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. בנוסף, טוען המבקש כי מבחינה אופרטיבית הורה בית המשפט המחוזי לבית הדין לדון מחדש בעניין השחרור ומכך עולה כי גם הוא אינו מעוניין בכך שעניין המשמורת יידון במסגרת העתירה בפניו. 17. עוד טוען המבקש כי גם לגופו של עניין לא היה מקום לבטל את החלטת בית הדין בשים לב לכך שבית הדין לא הסתמך אך ורק על ההחלטה למתן הצו הארעי אלא התייחס אף ליתר טיעוני הצדדים לעניין השחרור. המבקש מוסיף ומטעים כי שחרור מוחזקים ממשמורת לאחר שניתן צו ארעי המורה על אי הרחקה (מבלי להתייחס למשמורת) הינו צעד שגרתי. 18. המשיב בתגובתו טוען כי דין הבקשה להידחות בשל כך שהמבקש אינו מצוי עוד במשמורת, ולכן בשלב זה היא מעוררת שאלה תיאורטית בלבד. בנוסף לכך, הוא מצביע על כך שמכל מקום המדובר בבקשת רשות ערעור הנסבה על החלטת ביניים שאינה בבחינת הלכה. המשיב מציין עוד בתגובתו כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בנסיבות מיוחדות, ויש להשקיף עליה ככזו, תוך שהוא מודה כי אף לשיטתו דרך המלך הדיונית לתקיפת החלטות בית הדין הינה באמצעות ערעור מינהלי. 19. ביום 3.4.2014, לאחר שעיינתי בתגובת המשיב, הוריתי למבקש להודיע האם הוא עומד על בקשתו וכן לפרט מהי נפקותה המעשית. בהודעתו מיום 8.4.2014 אישר המבקש כי הוא אמנם אינו נתון עוד במשמורת אך הודיע כי הוא עומד על בקשתו בשל חשיבותה המשפטית והשלכות הרוחב האפשריות של החלטת בית המשפט המחוזי. דיון והכרעה 20. לאחר שבחנתי את הבקשה והתגובה לה, כמו גם את ההודעה של המבקש, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות, בשל כך שהפכה לתיאורטית. 21. בנסיבות שבהן שוחרר המבקש ממשמורת עוד קודם להגשת הבקשה אין כל נפקות לדיון בה. הלכה היא שלא תינתן רשות ערעור גם כאשר מתעוררת שאלה משפטית חשובה אם השאלה אינה נדרשת לצורך ההתדיינות הקונקרטית או כאשר אין בכוחה להשפיע על תוצאת הבקשה (ראו למשל: רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין (14.6.2005), בפסקה 5; רע"א 6953/11 הוד מעלת הפטריארך אירינאוס הראשון נ' הפטריארך בפועל תיאופילוס ג'אנופולוס, בפסקה 11 (20.12.2011); רע"א 7664/13 סטניצקי נ' בנק לאומי למשכנתאות, בפסקה 27 (16.1.2014)). יש לנהוג על פי הלכה זו גם בענייננו. 22. עם זאת, למעלה מן הצורך ובמבט צופה עתיד, אבקש להבהיר כי במישור העקרוני עתירה מינהלית שהוגשה על-ידי מי שנתון במשמורת (כאשר לא הוגש בעניין ערעור מינהלי) אינה אמורה לשמש מסגרת לערעור על החלטותיו של בית הדין בענייני משמורת, מבלי שביקש זאת העותר עצמו. מקל וחומר שדיון בשינויו של צו ארעי אינו אמור לשמש תחליף להגשת ערעור על החלטה של בית הדין שניתנה לאחר שניתן הצו הארעי. כפי שציין גם המשיב, דרך המלך להשגה על החלטה של בית הדין בענייני משמורת היא הגשת ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהלים (כפי שמורים סעיף 5(2) וסעיף 10 לתוספת השנייה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 וכן סעיף 13כא(א) לחוק הכניסה לישראל). אכן, סעיף 13כא(ב) לחוק הכניסה לישראל מתייחס לאפשרות שבית המשפט לעניינים מינהליים ידון בהחלטות בית הדין בענייני משמורת גם במסגרת עתירה מינהלית, להבדיל מאשר בערעור מינהלי. אולם, סמכות זו מוגבלת לכאורה רק לאחד משניים: מצב שבו הוגשה עתירה מינהלית, וכן תלוי ועומד באותו מועד ערעור מינהלי על החלטת בית הדין (ואז למעשה יש לאחד את הדיון בין שני ההליכים), או מצב שבו עותר הגיש עתירה וטרם הגיש ערעור מינהלי בעניין המשמורת, ולכן נדרש לכלול גם את ענייני המשמורת במסגרת העתירה. כך - ולא יותר מכך. 23. סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין מקום לתת צו להוצאות. משרד הפניםשחרור עובדים זרים ממעצרערעור