המבקש 1 (להלן - "המבקש 1") עותר בבקשתו לבטל דוח חניה הרשום לחובתו של המבקש 2 (להלן - "המבקש 2"). צודקת המשיבה בטענתה לפיה לאור העובדה שעסקינן בהליך פלילי וכן לאור העובדה שמר אברהם שטרן, המבקש 1 אינו החייב בתיק ואינו צד להליך, וכך גם לאור העובדה שהחוב הנתבע בגין דוח החניה לא נדרש ממבקש 1 אלא מהחייב שהוא מבקש 2, דב שטרן, הרי שלא קיימת כל יריבות משפטית בין מבקש 1 אברהם שטרן לבין המשיבה, עיריית נתניה, ומשכך בקשת מבקש 1 שהוגשה כנגד המשיבה נדחית בהעדר יריבות בינו לבין המשיבה. באשר לבקשת מבקש 2, דב שטרן, שהוגשה כנגד המשיבה, עיריית נתניה ושעניינה בטול דוח חניה מס' 125724-59 (להלן "דוח החניה", "הדוח" בהתאמה) הרי שלאחר ששקלתי בזהירות יתרה טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שדין בקשת מבקש 2 וכך גם בקשת מבקש 1, כאמור, להדחות וכך אני מורה. על דוח החניה נשוא הדיון חלה כפי שיפורט להלן הוראת סעיף 229 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982 (להלן - "החסד"פ) הקובעת כי מקום בו "שילם אדם את הקנס רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא עונשו". המבקש 2 בענייננו, שילם את סכום הקנס נשוא דו"ח החניה ומשכך יש לראותו כמי שהודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע ונשא עונשו. מבקש 2 כיום, המבקש לערור בגין דו"ח זה במסגרת בקשתו הנוכחית - כאילו מבקש לבטל הרשעתו החלוטה בפלילים וליתן לו לטעון טענותיו באיחור, היינו להישפט באיחור, שכן עסקינן בדו"ח חניה אשר המועד לבקשה להישפט בגינו חלף ועבר לו זה מכבר ובמה דברים אמורים: בהתאם לסעיף 229 (א) (2) לחסד"פ יש להגיש בקשה להישפט תוך 90 ימים מיום ההמצאה, ובהמשך קובע הסעיף כי מקום בו הוגשה בקשה לביטול הדו"ח לתובע המוסמך ניתן להגיש בקשה להישפט תוך 30 יום מהחלטת התובע לעניין הביטול. המבקש 2 בענייננו, לא הגיש בקשה להישפט במועד הקבוע בחוק ואף בקשתו לביטול פס"ד איננה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ וראה לעניין זה פס"ד 80082/06 מקובר רונית נ' מד"י בו נאמר" "המערערת לא הגישה כל בקשה להארכת מועד, אף כי על פניו מדובר בשיהוי ממושך המשתרע על תקופה של חודשים ארוכים. גם אם אתחשב בכך שהמערערת לא היתה מיוצגת בשעתו ולא ידעה על חובתה להגיש בקשה פורמלית להארכת מועד הרי לא עולה מבקשתה, כפי שהוגשה, כל נימוק לאיחור הממושך בגינו יכול היה ביהמ"ש קמא להאריך המועד אף לפנים משורת הדין..." בית המשפט בפס"ד ע"פ 4448/09קמר יעקב נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009 (3), 3701 קבע כי יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בציינו בין השאר "זכות הגישה לערכאות אינה מוחלטת ועליה לסגת בענייננו מפני שיקולים דלעיל, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח כי משפטים יתנהלו כסדרם ולפי המועדים שבדין". נפסק לא אחת כי הגשת בקשה לבטול פס"ד, בקשה המוגשת באחור ניכר, ללא תמיכתה בבקשה להארכת מועד - דינה להדחות על הסף. כך בענייננו. מבקש 2 לא הגיש בקשה להשפט במועד הקבוע בחוק ובקשתו לביטול פס"ד אינה נתמכת בבקשה להארכת מועד כפי שנדרש בסעיף 230 לחסד"פ ומשכך - דין בקשתו להדחות וכך אני מורה. לא זו אף זו - בהתאם לסעיף 229 (ח) לחסד"פ מאחר והמבקש 2 שילם חובו הרי שרואים את המבקש כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט, הורשע בדינו ונשא עונשו. המבקש 2 הגיש לבימ"ש זה, שהינו בימ"ש לעניינים מקומיים בנתניה עתירה שעניינה "כתב תביעה להשבה ופיצויים" כפי שצויין בכותרת עתירתו. צודקת המשיבה בטענתה לפיה עתירת המבקשים לבימ"ש לעניינים מקומיים שעניינה "כתב תביעה להשבת כספים ולפצויים" אינה עתירה המצויה במסגרת העניינים שבסמכות העניינית של בית משפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984, אשר קובע מפורשות כי סמכות בית המשפט לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד. משכך, הרי שבימ"ש זה שהינו בימ"ש לעניינים מקומיים נעדר סמכות עניינית לדון בתביעת המבקשים שעניינה "כתב תביעה להשבת כספים ופיצויים" ומשכך דין תביעת מבקש 2 (וכמובן תביעת מבקש 1 אף היא) להדחות מכל וכל מחוסר סמכות עניינית. למעלה מהנדרש אציין שלא רק שהמבקש לא הגיש בקשה להארכת מועד להשפט כאמור בסעיף 230 לחסד"פ כאמור אלא שאף לא הגיש בקשה לביטול הרשעה בפלילים אף שהיה עליו לעשות כן וזאת בהתאם לפס"ד שניתן בע"א 3758/06 יעקב שאוליאן נ' עיריית ת"א, תק-מח (2008) 1, 15374 שם נקבע כי יש לפעול בדרך הבאה: "...ברגע ששילמו את הקנס חל סעיף 229 (ח) לחסד"פ לפיו רואים את המערער כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים והורשע ונשא את עונשו... 18. כך גם אין לקבל את נסיונם של המערערים לאבחן את עניינם מפס"ד וקס, שלא מדובר בעניינם בתקיפה ישירה של הרשעה וביטולה (שכן מבחינתם הם כופרים בכך) אלא בתביעת נזיקין על הליכי גביה שלא כדין. 19. המערערים לא יכולים "לעצום עיניים", להתעלם מההרשעה הפלילית שקיימת לפי החוק, בין אם שילמו את הדו"חות ובין אם לא, ולהמשיך לטעון שהם כופרים בהרשעה ובדו"חות בזמן שבפועל הם ביקשו לבטלם ו/או להישפט אלא שילמו את הקנסות (גם אם תחת מחאה). ..... 20 לכן, "דרך המלך" הינה, ראשית קביעת בית המשפט לעניינים מקומיים לגבי קיומם, תוקפם והתיישנותם של הדוחות נשוא התביעה ורק אם ייקבע שהמערער 1 לא ביצע את עבירות החניה ו/או שהעבירות התיישנו וההליך הפלילי יבוטל, יוכלו המערערים לטעון את טענותיהם הנזקיות עקב פעולות הגביה שביצעוה משיבים בגין דוחו"ת אלו. 21. ברור שיכולות להיות טענות נקיות כלפי הרשות בגין הליכי גביה, טענות שהרשות אינה חסינה לכאורה מפניהן, אך טענות אלו צריכות להיות מנותקות מהטענה לגבי התיישנות העבירה ו/אי ביצוע העבירה, טענות היכולות להיטען רק עם ביטול פסק הדין המרשיע. כך, יכולות להיות לאדם טענות לגבי עצם ביצוע פעולות הגביה, גם אם הם בוצעו מכח הוראה כדין. כך לדוגמא, אם מדובר בטענות של הפעלת כוח בלתי סביר ע"י הגובים וגרימת נזקים לרכוש ו/או לגוף במהלך ביצוע פעולות הגביה הנ"ל. 22. כך גם יכול לתקוף אדם את ביצוע פעולות הגביה בטענה שנעשו שלא עפ"י דין. לדוגמא פעולות גביה שנעשו בגין דו"חות שבוטלו, או במקרה נשוא הערעור בו טוענים המערערים לעוולות נזקיות ונזק שנגרם להם ע"י המשיבים עקב פעולות גביה שבוצעו לאחר תשלום השיק בגין הדו"חות ע"י אשתו של המערער. מדובר במקרים אלו בטענות שאינן קשורות להתיישנות העבירה ו/או ביטול ההרשעה, טענות הצריכות להתברר בבית המשפט האזרחי. לכן, המלצנו לצדדים כבר בשלב הדיון בערעור את המלצתנו כפי שהומלצה, ומשלא נתקבלה (ע"י המערערים) ניתן פסק דיננו. 23. לעומת זאת, לא ניתן להעלות טענות נזקיות המהוות למעשה אצטלה לטענות המנות לתקוף את עצם קבלת הדו"ח ותשלומו או אי תשלומו שהביאו להרשעה פלילית בהתאם לכך וטענות המנסת לעקוף הרשעה זו בדרך של עוולות נזקיות בגין הליכי גביה שנעשו עקב הרשעה זו, אותה יש לבטל ראשית בבית המשפט לעניינים מקומיים כדי שניתן יהיה לתקוף את פעילות הגביה שנעשו לאכיפתה" (ההדגשה שלי - א.ט.) על המבקש 2 היה לפנות לבית המשפט בבקשה לביטול הרשעה בפלילים וזאת בהתאם לסעיף 130 (ח) לחסד"פ, תוך עמידה במועדים הקבועים בחוק ותוך פירוט בקשתו ונימוקיו לביטול ההרשעה. משבחר מבקש 2 להגיש את כתב תביעתו לבית המשפט לעניינים מקומיים ללא התייחסות כלל לביטול הרשעתו בפלילים דין בקשתו אף מטעם זה להדחות, וכך אני מורה. דברים אלו נאמרים למעלה מהנדרש שהרי כפי שצויין בהחלטתי אין לבימ"ש לעניינים מקומיים סמכות עניינית לדון בעתירת המבקשים שעניינה "כתב תביעה להשבה ופיצויים". אחזור ואציין את שנאמר כבר בהחלטתי כי "כתב תביעה להשבת כספים ולפיצויים" אינם בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מקומיים הקבועה בסעיף 55 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד - 1984 אשר קובע מפורשות כי סמכות בימ"ש לעניינים מקומיים הינה לדון בעבירות בלבד! ומשכך דין בקשת המבקשים להדחות כאמור וכך אני מורה. עוד ייאמר, ואף זאת למעלה מהנדרש, כי לבקשה לבטול דוחות חניה חובה לצרף תצהיר תומך. לבקשת המבקשים לא צורף תצהיר כפי שנדרש. אין אלא להביא מדברי שנאמרו בענין זה בפס"ד פעא 159/08 דורין ויטוריו נ' עיריית חדרה, תק -מח 2008 (4), 253: "תצהיר התומך בבקשה לביטול קנסות חניה מסוג זה דומה לתצהיר שיש לצרף לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר. סעיף 130 (ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 מורה כי בית המשפט יהיה רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדרו של נאשם...אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אך ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". כדי שיוכל בית המשפט לקבוע כי באי ביטול פסק הדין יש משום עיוון דין על המבקש לפרט בבקשתו עובדות שיצביעו, לפחות, על ספק באשמתו. במקרה זה לא פירט המערער בפני בית המשפט קמא כל גרסה בתצהירו, למעט הטענה כי אינו זוכר שקיבל קנסות. מאחר והרכב בבעלותו (ועניין זה לא הוכחש) בהחלט יתכן כי העבירה בוצעה על ידי אחר ואולם המבקש לא טען כן אלא רק ציין כי אינו זוכר שביצע עבירות חניה. למעשה למעט הכחשה כללית אין הכחשה מפורטת ומפורשת לביצוע עבירות החניה באמצעות רכב שבבעלותו. סבורה אני כי בכך לא מילא המערער את חובתו לספק גרסה שתצדיק ביטולו של דו"ח שנשלח אליו כדין מאחר ולא התמלאו התנאים המצדיקים ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר התייצבות". משכך הדבר ומאחר ומבקש 2 (וכך גם מבקש 1) לא צרף תצהיר לבקשתו הרי שבכך לא סיפק תנאים המצדיקים ביטול פס"ד שניתן בהעדר התייצבות. אוסיף ואומר כי בקשת המבקש הוגשה בשיהוי ניכר ובחלוף הזמן ותביעתו כפי שהוגשה להשבה ולפצוים כפי שכבר נאמר בהחלטתי הוגשה לבימ"ש לעניינים מקומיים אשר נעדר סמכות עניינית לדון בה. המבקש 2 כפי שציינה המשיבה בתגובתה ועל כך אין חולק, הגיש בעבר בקשות רבות לביטול דוח החניה לתובע המוסמך בעיריית נתניה, הראשונה בהן עוד ביום 27.2.07. ביום 1.5.07 נשלחה למענו של מבקש 2 החלטת התובע העירוני המוסמך אשר דחתה בקשתו לביטול דוח החניה. חרף קבלת החלטת התובע העירוני, לא שילם מבקש 2 חובו בגין דוח החניה, לא פנה תוך 30 יום מיום קבלת תשובת התובע העירוני הדוחה בקשתו לביטול הדוח לבית המשפט אלא פנה פעם נוספת לתובע העירוני לביטול הדוח ובקשתו הנוספת האמורה התקבלה ביום 29.7.08. ביום 13.8.08 נשלח למבקש 2 מכתב תשובה ולפיו הגיש בעבר בקשה לביטול דוח החניה לתובע המוסמך, בקשתו נדחתה וכי בהתאם לחסד"פ לא ניתן לערער על החלטת התובע ומשכך לא תדון בקשתו בשנית ועליו להסדיר חובו. המבקש 2 לא הסדיר חובו, לא פנה לבית המשפט בבקשה כלשהי, לא עשה דבר ביודעו כי הליכי הגבייה יימשכו. ביום 18.1.09 התקבלה בקשתו השלישית של מבקש 2 לביטול דוח החניה וזאת לאחר שכבר החלו נגדו הליכי גבייה מתקדמים הכוללים עיקולים. (המבקש צרף לבקשתו העתק מכתב זה). ביום 27.1.09 נשלח למבקש 2 מכתב תשובה החוזר על האמור במכתב התשובה מיום 13.8.08 כשהמבקש 2 צרף אף מכתב זה לבקשתו. חרף כל האמור וקבלת התשובות לבקשותיו החוזרות ונישנות לא טרח המבקש לפנות ובמועדים הקבועים בחוק לבית המשפט בעניינו. ביום 11.2.09 שילם מבקש 2 חובו בגין דוח החנייה. בחלוף כשנה ממועד תשלום הדוח (הדוח שולם כאמור ביום 11.2.09), דהיינו ביום 17.1.10, הגישו המבקשים תביעה קטנה כנגד המשיבה לצורך השבת הכספים ותשלום פיצויים. מפרוט' הדיון בתביעה הקטנה שצרפו המבקשים לעתירתם הנוכחית, למדים כי בהמלצת בית המשפט שדן בעניינם נמחקה תביעתם ללא צו להוצאות. לסיכום, מכל הטעמים המפורטים בהחלטה, עתירת המבקשים 1 ו- 2 שהוגשה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בנתניה - נדחית. אני מחייבת את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,000 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל. משפט פליליבית המשפט לעניינים מקומייםהרשעה