כללי 1. בפני תביעה לפינוי וסילוק ידו של הנתבע ממחסן שנמצא בקומת קרקע של בניין ברח' נווה יהושע 12, רמת גן. השאלה, שביסוד המחלוקת היא: האם יש להורות על פינוי הנתבע מהמחסן, אשר לא נרכש על ידי התובעים בעת שרכשו את הזכויות בדירת הנתבע, אולם נכון להיום, הינו מוצמד לדירתם? רקע עובדתי 2. התובעים הינם בעלי זכויות החכירה של דירה ברח' נווה יהושע 12, רמת גן (להלן: "הדירה"). בהתאם לנסח המקרקעין (נספח א' לתיק מוצגי התביעה), ביום 12.8.07 נרשמו התובעים כבעלי זכות החכירה בדירה, כשאליה מוצמדים חניה, מחסן קומתי ומחסן בקומת הקרקע (להלן: "המחסן בקומת הקרקע" או "המחסן"). המחסן בקומת הקרקע, הוא המחסן נשוא המחלוקת. הנתבע הוא מי שמכר לתובעים את הזכויות בדירה, על פי הסכם מכר מיום 12.2.06 (להלן: "הסכם המכר"). בהסכם המכר, ב-"הואיל" השביעי, נאמר: "הואיל והקבלן מכר ב-19.11.01 למוכר... דירה מס' 10 בת 3 חדרים... ולדירה צמודים, מחסן קומתי, מחסן בקומת קרקע וחניה (להלן: "הממכר")". המילים "מחסן בקומת הקרקע", אשר היו מודפסות, נמחקו והצדדים חתמו בצד המחיקה. אין חולק, כי התובעים, אשר רכשו את הזכויות בדירה מהנתבע, לא רכשו את הזכויות במחסן ולא שילמו עבורן. תמצית טענות התובעים 3. לגרסת התובעים, מלכתחילה היה ברור, כי כל זכויותיו של הנתבע בדירה לרבות חניה, מחסן קומתי ומחסן בקומת הקרקע, יימכרו להם. ואולם ערב חתימת ההסכם דרש הנתבע כי התובעים ישלמו לו סכום נוסף עבור המחסן בקומת הקרקע. מאחר שהתובעים סרבו לשלם סכום נוסף עבור המחסן, מחק הנתבע את המילים "מחסן בקומת הקרקע" והתובעים, אשר לא היו מעוניינים להכשיל את ההסכם, צרפו חתימתם לצד המחיקה. לטענת התובעים, המחסן צמוד לדירה, מהווה חלק בלתי נפרד ממנה, והזכויות בו הועברו להם עם רכישת הדירה על ידם, למרות המחיקה שבוצעה בהסכם המכר. התובעים טוענים, כי אין לנתבע זכות להמשיך ולהחזיק במחסן והם דורשים את סילוקו. תמצית טענות הנתבע 4. הנתבע טוען, כי המחסן לא היה כלול בהסכם המכר. התובעים לא רכשו את הזכויות במחסן זה והוא ולא היה אמור להירשם בצמידות לדירה. הנתבע מדגיש, כי לשני הצדדים הייתה כוונה ברורה ומוסכמת, כי הממכר אינו כולל את המחסן. לטענת הנתבע, רישום הזכויות במחסן על שם התובעים, אינו יכול לגבור על זכויות מהותיות ומשעה שהזכויות במחסן לא נמכרו יש לתקן את הרישום ולא להסתמך עליו. הנתבע טוען, כי יש לו זכות קניינית מלאה במחסן ורישומו על שם התובעים אינו אלא ניסיון לקבלת דבר במרמה. הנתבע מבקש, כי בית משפט זה יורה על תיקון הרישום ועל רישום המחסן כיחידה נפרדת, וחילופין עותר להורות על רישום חכירת משנה על זכויות החכירה של התובעים במחסן. דיון ומסקנות 5. כאמור, התובעים רכשו מהנתבע את הזכויות בדירה, בחניה ובמחסן הקומתי, ולא רכשו את הזכויות במחסן בקומת הקרקע. חרף כך, נכון להיום, רשום המחסן כמוצמד לדירת התובעים. השאלה, היא האם יש בכך כדי להביא לסילוק ידו של הנתבע מהמחסן? לאחר שנתתי דעתי למכלול טענות הצדדים, תוך התייחסות לחוק ולפסיקה, הריני קובעת, כי התשובה לשאלה זו, היא שלילית. ואפרט: 6. התובעים טוענים, כי ביום מכירת הדירה היו צמודים לה: חניה, מחסן קומתי ומחסן בקומת הקרקע. התובעים נסמכים על אישור הזכויות אשר ניתן ע"י עו"ד דהן ביום 22.11.05 בו נאמר: "הנני מאשר בזאת כי אני טיפלתי בהסכם המכר שנחתם ביום 19.11.01... לפיו רכש מר מור מאת החברה את הנכס הידוע כדירה מס' 10, קומה רביעית, כיוונים מערב/צפון, עם הצמדה של מחסן קומתי, חניה, ומחסן בקומת הקרקע...". (נספח ה' למוצגי התביעה). כמו כן נסמכים התובעים, על כתב העברת הזכויות (נספח ג' למוצגי התביעה), אשר נחתם הן על ידי התובעים והן על ידי הנתבע, ובו נכתב, כי בנוסף לדירה כולל הממכר "הצמדה של מחסן קומתי, חניה ומחסן בקומת הקרקע". התובעים מוסיפים וטוענים, כי בהתאם להוראות סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין" או "החוק") "עסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, ואין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה". על כן, לשיטת התובעים, הזכויות במחסן בקומת הקרקע הועברו להם, למרות המחיקה שנעשתה בהסכם המכר. 7. קיים קושי בטיעונים אלה של התובעים וזאת מחמת כך שבמועד כריתת הסכם המכר ביום 12.2.06, טרם נרשם הבית כבית משותף. (במאמר מוסגר, יוער, כי מהנסח, אשר צורף כנספח ד' למוצגי התביעה עולה, כי באותו מועד היה רשום על גבי החלקה בית משותף היסטורי לגבי הבניין הקודם שנהרס, אך לא לגבי הבית הנוכחי). סעיף 54 לחוק, אשר קובע את ההפרדה הקניינית בין הדירות, כמו גם סעיף 55 לחוק על סעיפיו הקטנים, נכללים בפרק ו' לחוק, אשר כותרתו "בתים משותפים". אמנם סעיף 77ב' לחוק, קובע תחולה של סעיפים מסוימים שבפרק ו' לחוק, גם על בתים שאינם רשומים כבתים משותפים, ואולם, תחולתם של אותם סעיפים מסוימים, אינה גוררת עימה תחולה של הוראות אחרות שעניינן זכויות במקרקעין. (ראו: י. ויסמן, דני קניין, בעלות ושיתוף, חלק שני, עמ 525). פרק ו'1 לחוק, אשר עוסק בבתים שאינם רשומים כבתים משותפים, אינו קולט את סעיף 54 לחוק, ואף לא את סעיף 55 לחוק, ומשמעות הדברים היא, שכאשר מדובר בבית שאינו רשום כבית משותף, אין תחולה לסעיפים אלה, המתייחסים לזכויות קנייניות, להבדיל מהחלת סעיפים העוסקים רק בניהולו של הבית (ראו: רע"א 698/85 בן צור נ' ששון, פ"ד מא(3) 144, וכן: מיגל דויטש, קניין, בורסי הוצאה לאור של ספרי משפט, כרך א, עמ' 753). בבית שאינו רשום כבית משותף, אין חלוקה קניינית ליחידות נפרדות, ולמעשה, אין תוצאות קנייניות לתופעת "ההצמדה" אשר עניינה הוצאה של חלק מהרכוש המשותף והעברתו לדירה מסוימת. (ראו: מ. דויטש, לעיל). המצב הרישומי אינו משתנה כתוצאה מהחלתו של פרק ו'1 לחוק, על בית שאינו רשום כבית משותף, ועדיין לפנינו קניין משותף של כל השותפים, בכל נקודה ונקודה במבנה כולו. להשלמת התמונה, יוער, כי המושג "רכוש משותף" קיים גם בבתים שאינם רשומים כבתים משותפים, כאשר הגדרת חלק במקרקעין כרכוש משותף תיעשה לפי ייעודו של אותו חלק, ולפי השאלה אם יש למרבית בעלי הדירות זכות להשתמש בו לפי הסכמי הרכישה. (ראו: ע"א 698/85 לעיל). 8. בענייננו, נרכשו הזכויות במחסן בקומת הקרקע, על ידי הנתבע בהתאם ל"תוספת להסכם רכישה" מיום 4.8.02 (להלן: "תוספת להסכם הרכישה"- ת/1) ובה נקבע במפורש כי הוא הוצא מן הרכוש המשותף (סעיפים 3 ו-6 לתוספת להסכם הרכישה). על כן, המחסן אינו חלק מהרכוש המשותף (ולא נטען כך). יחד עם זאת, טענת התובעים, כי במועד הסכם המכירה, היה המחסן מוצמד לדירה, במובן הקנייני של המושג, אינה יכולה לעמוד, מאחר שבמועד כריתת ההסכם, לא היה הבניין רשום כבית משותף. בנוסף, יש ליתן את הדעת לכך שהנתבע רכש את הזכויות במחסן בנפרד מרכישת הזכויות בדירה, וזאת בהתאם לתוספת להסכם הרכישה. חוזה הרכישה המקורי, על פיו רכש הנתבע את הזכויות, הוא החוזה מיום 9.11.01, כאשר בהתאם לחוזה זה, נרכשו הדירה, החניה והמחסן הקומתי בלא המחסן בקומת הקרקע, אשר נרכש על ידי הנתבע בנפרד, מאוחר יותר . 9. התובעים טוענים, כי לא ניתן ליתן תוקף משפטי להסכם המכר, וזאת נוכח סעיף 13 לחוק המקרקעין, לפיו לא ניתן לבצע עסקה בחלק ממקרקעין, וממילא הדירה על כל הצמוד לה, הינה בבעלותם. כפי שיפורט להלן, אין בידי לקבל את עמדת התובעים. 10. סעיף 13 לחוק המקרקעין, מתווה את "כלל האחדות" לפיו לא ניתן להקנות זכות בחלק פיסי (להבדיל מחלק מתמטי) של יחידה קניינית נתונה. כל יחידת קניין היא יחידה שלמה ומאוחדת לביצוע עסקות. ואולם סעיף 13 לחוק, מתייחס רק לביצוע עסקה קניינית במקרקעין, ואין הוא חל על השכרה. משמעות הדברים, כי ניתן להשכיר חלק פיסי מסוים של נכס, כמו גם להחכירו לתקופה ארוכה. (מיגל דויטש, קניין, כרך א, עמ' 98). המלומד, מיגל דויטש מביע את עמדתו לפיה, השימוש בדפוס של עסקאות החכרה לתקופות ארוכות (להבדיל מהקניית בעלות), נעשה כאשר עקב חוסר חלוקה מתאימה של מקרקעין, לא ניתן להקנות זכות בעלות בחלק פיסי מסוים מחלקה נתונה. הקניה של זכות החכירה באותו חלק, נועדה להתגבר על כלל האחדות של זכות הקנין, המעוגן בסעיף 13 לחוק המקרקעין (מיגל דויטש, שם, עמ' 302). בענייננו, כאמור, הזכויות שהיו בידי הנתבע הן זכויות חכירה ואלה הזכויות שהועברו לתובעים, באופן שלא היתה מניעה להעברתן. 11. מסקנה זו מתיישבת עם עמדתו של כב' השופט צ. זילברטל בת.א. 2017/00 ועם עמדתה של כב' השופטת ע. ברון בה.פ. 227/04, אשר בפניהם נדונו עסקאות שנעשו בבית שאינו רשום כבית משותף, כמפורט להלן (ההדגשות אינן במקור- ע.ב): בת"א 2017/00 הביע כב' השופט זילברטל את עמדתו, לפיה: "ב"כ הנתבע הפנה בטענותיו להוראת סעיף 55(ב) לחוק, לפיה אין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה אליה הוצמד הרכוש. להוראה זו אין כל השלכה בענייננו. ראשית, ההוראה הנ"ל מתייחסת לבית הרשום כבית משותף ואינה יכולה להתייחס לבית שאינו רשום ככזה, הואיל והמושג של בעלות ברכוש משותף, כמו גם המושג של הצמדת חלק מסוים של הרכוש המשותף לדירה, אינו קיים בבית שאינו בית משותף (ויסמן, עמ' 525; ע"א 432/83 מזרחי נ' חביב, פ"ד מ(4) 673, בסעיף 7 של פסק הדין; רע"א 698/85 הנ"ל בעמ' 150). ואכן, הוראת סעיף 55 לחוק לא נכללה בין הוראות החוק שהוחלו על בית שאינו רשום כבית משותף, כמפורט בסעיף 77ב לחוק. .. כאמור, מאחר ומדובר בבית שאינו רשום כבית משותף, אין אפשרות וגם אין משמעות להצמדת חלק מסוים של הרכוש המשותף, כגון גג, לדירה מסוימת. הצמדה שכזו יכולה להיעשות רק כאשר נרשמות זכויות בעלות בדירה, דבר שאינו יכול להתקיים כאשר הבית אינו רשום כבית משותף. ואולם, למעלה מהדרוש, הבהרתי, כי אינני רואה מניעה לעשיית עסקת שכירות, לרבות חכירה, בגג שהוצמד לדירה מסוימת בבית משותף, וזאת לנוכח הוראת סעיף 78 לחוק. עסקה כזו לא תהיה אפשרית כאשר הגג הוא בגדר "רכוש משותף", אך זאת לא בשל המניעה לעשות עסקת שכירות בחלק מסוים של המקרקעין, מניעה שלא קיימת, אלא בשל זכויות יתר בעלי הדירות באותו גג". ובהמשך: " לסיכום: מאחר ובמקרה דנן הגג אינו "רכוש משותף" במובן סעיף 77א לחוק, מאחר ואין מניעה חוקית לעשיית עיסקת שכירות בחלק מסוים של מקרקעין, ומאחר ורישום עיסקה כאמור לא יפגע בזכויות הבעלים הרשומים של המקרקעין בעת רישום הבית כבית משותף, אינני רואה מניעה עקרונית לרישום זכויות חכירה בגג המבנה הנדון, על שם התובעים, בכפוף להוכחת עצם קיומה של זכות זו בידיהם". (ת"א 2017/00 שינפלד נ' טאובר). בה.פ 227/04 קבעה כב' השופטת ענת ברון כי: "מנוסחו של חוזה המכר... ברי כי הכונס הציע למכירה את הדירה בלבד... מכאן ניתן להסיק כי הדירה בלבד שועבדה לבנק, ללא הזכויות הנלוות בחצר... אמנם לדואר הייתה ידיעה על זכות עודפת של מיקי - זכותו מכוח חוזה החצר, אולם חוזה החצר והזכויות בחצר מכוחו לא היוו חלק מהנכס שמושכן לבנק, היא הדירה, והדירה בלבד כהגדרתה של זו בחוזה המכר ובחוזה הכונס היא שנמכרה לדואר. לשון אחר - משלא מושכנה זכותו העודפת של מיקי בחצר, היא נותרה זכות בבעלותו ולא הועברה אל הבנק וממנו, באמצעות כונס הנכסים, אל רוכשי הדירה - דואר. ודוק: על פניו נוצר מצב שבו למיקי אין עוד זכויות בדירה עצמה, אך יש לו זכויות ברכוש המשותף שבבניין, ככל שאלה קיימות, והכוונה לזכויות בחצר מכוח חוזה החצר. מצב דברים זה אפשרי משום שמדובר בבניין שאינו רשום כבית משותף, והוראות סעיף 55(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 אינן חלות עליו (ראו סעיף 77ב לחוק המקרקעין). משכך, אין מניעה לערוך עסקה בחלק בלתי מסוים מן הרכוש המשותף "הצמוד" לדירה כפי שאכן עשו הצדדים" . (ה.פ 227/04 דואר נ' שולביץ). 12. עוד ראוי לציין, כי על פי הפסיקה, סעיף 13 לחוק המקרקעין, אינו חל על השלב האובליגטורי, אלא רק על השלב הקנייני. נקבע, כי אין כל מניעה שאדם יתחייב להקנות חלק פיסי מסוים בנכס, אף אם בעת עשיית ההתחייבות, הביצוע אינו אפשרי. אם יסתבר בבוא עת הביצוע, כי החייב אינו יכול לעמוד בכך, דהיינו, כי אין אפשרות להביא לפיצול החלקה, הוא ישא בסנקציות המוטלות בגין הפרת חוזה. (ע"א 664/81 הווארד נ' ארז, פד"י לח(3) 301, ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פד"י מב(2) 411). 13. במקרה הנוכחי, אין לומר כי ביצוע ההסכם היה בלתי אפשרי וזאת, בשים לב לכך שבסופו של יום נרשם הבית כבית משותף. ביחס לבית משותף, אמנם סעיף 55(ג) לחוק קובע כי חלק שהוצמד "דינו לכל דבר כדין הדירה שאליה הוצמד", ואולם למרות האמור בסעיף זה, עדיין קיימת אפשרות לבצע עסקאות נפרדות באותו חלק שהוצמד לדירה. ובמה דברים אמורים? סעיף 62(א1) לחוק המקרקעין מאפשר עריכת עסקה של העברת בעלות בחלק מהרכוש המשותף שהוצמד לדירה נתונה, אל דירה אחרת בבנין, בלא להיזקק להסכמתם של בעלי דירות אחרים, כשהתנאי היחיד לעסקה הוא שינוי צו הרישום של הבית המשותף, לפי סעיף 145 לחוק. בנוסף, אין כל מניעה לכך שבעל דירה שאליה הוצמד אותו חלק מהרכוש המשותף, ישכיר חלק זה אף למי שאינו בעל דירה באותו בניין ואף לתקופה ארוכה (מ. דויטש, שם, עמ' 703). אפשרות נוספת, המוכרת בחוק המקרקעין, היא רישום החלק המוצמד כיחידה נפרדת, בהינתן תנאים מסוימים. ראוי לציין, כי דירה כהגדרתה בסעיף 52 לחוק המקרעין, היא: "חדר או תא, או מערכת חדרים או תאים, שנועדו לשמש חלקה שלמה ונפרדת למגורים, לעסק או לכל צורך אחר". יודגש, כי לצורך רישום הזכויות בבית המשותף, דירה, אינה בהכרח כהגדרתה המקובלת, למגורים דווקא. גם תא המשמש לכל צורך שהוא, כגון מחסן, יכול שייחשב דירה בהקשר לבית משותף, ובלבד שמדובר בחלקה שלמה ונפרדת. (י. ויסמן, דיני קניין בעלות ושיתוף (1997) 355). על כן, לכאורה, לא היתה מניעה ליישם את הסכם המכר, ולעגנו בהתאם לאחת מהאפשרויות האמורות. (כאשר במסגרת ההליך שבפני, אינני רואה לנכון לקבוע מסמרות בסוגיה זו). 14. בטרם סיום הדיון בפרק זה, מחובתי להתייחס לע"א 9569/06 אהרון גבע נ' שושנה אליהו, להלן: "עניין אליהו"), בו תולים התובעים את יתדותיהם. בעניין אליהו נקבע כי: "המשיבה לא יכולה היתה למכור את זכויותיה בדירה למשפחת רבדין ולהותיר בידיה את הזכויות בחלק מסוים בנכס, הוא המחסן". (ע"א (י-ם) 9569/06 אהרון גבע נ' שושנה אליהו). מלכתחילה, נראתה טענת התובעים הנסמכת על עניין אליהו, כטענה שובת לב, אולם, לאחר בחינה מעמיקה יותר, שוכנעתי, כי אין בפסק דין זה כדי לשנות מן המסקנה אליה הגעתי לאחר ניתוח החוק והפסיקה כאמור לעיל. אוסיף ואציין, כי חרף הדמיון העובדתי בין עניין אליהו למקרה שבפנינו, הרי בעוד ששם, הקונים בחוליה הראשונה לא ויתרו באופן מפורש על רכישת המחסן, אלא כלל לא ידעו אודותיו, הרי בענייננו, התובעים ויתרו באופן מפורש על רכישת הזכויות במחסן, לא שילמו עבורו, והסכימו לכך שהזכויות במחסן, יישארו בידי הנתבע והוא ימשיך להחזיק בו. 15. נוכח האמור לעיל, אין לקבוע, כי הסכם המכר הינו הסכם בלתי תקף, כפי שטוענים התובעים. 16. לחילופין, אף בהנחה, כי תתקבל טענת התובעים כי אין לתת תוקף להסכם המכר, עדיין, דין התביעה להידחות. כאמור, נקודת המוצא היא העובדה, כי התובעים והנתבע, הסכימו לכך שהדירה תימכר בלא המחסן וכי הזכויות במחסן יישארו בידי הנתבע. בהינתן הסכמה זו, נוטה הכף לטובת הנתבע. יש ממש בטענת הנתבע, לפיה להסכמת הצדדים יש תוקף מכריע, במיוחד כאשר התובעים מתוך הסכמה מלאה , אשר ניתנה מתוך מודעות ורצון, ויתרו על רכישת הזכויות במחסן ולא שילמו עבורו מאומה. שני הצדדים, מבחירה ומרצון, הסכימו כי הזכויות במחסן לא יימכרו לתובעים ומתוקף הסכמה זו, הם לא שילמו תמורתו. קבלת דרישת התובעים לפינוי הנתבע מן מהמחסן, מאיינת מן היסוד את הסכמת הצדדים, והיא מנוגדת לחלוטין להסכמת התובעים שלא לרכוש זכויות במחסן ולאפשר לנתבע להמשיך ולהחזיק בו. התובעת העידה: "אנו הסכמנו שאנו נקנה את הדירה, והמחסן יכול להישאר אצל נתנאל, כי אנחנו לא שילמנו ועד רגע זה אנו לא טוענים ששילמנו עבור המחסן" (עמ' 6 שורות 8-9 לפרוטוקול). וכן בהמשך: "אני הבנתי שאני לא קונה את המחסן. זה די ברור שאם אני לא משלמת המחסן נשאר אצלו". (עמ' 6 שורות 20-19 לפרוטוקול). משמעות דבריה של התובעת היא, כי מעבר לכך שהיה ברור לתובעים שהם לא רכשו את הזכויות במחסן, הם נתנו הסכמה לכך שהנתבע ימשיך ויחזיק במחסן ללא תנאי. במילים אחרות: התובעים נתנו לנתבע זכות שימוש במחסן ללא הגבלת זמן, ודי בכך כדי להצדיק שלא לקבל את תביעתם . 17. בנסיבות העניין, כפי שתוארו לעיל, כאשר התובעים במודע וברצון ויתרו על רכישת המחסן, לא שילמו עבורו, והתירו לנתבע להמשיך להחזיק בו, לא היה מקום להגשת תביעה לפינוי הנתבע מהמחסן, וודאי שלא היה מקום לדרוש את פינוי הנתבע מן המחסן בלא להציע לו תשלום בגינו. 18. התובעים תולים יהבם ברישום העדכני, לפיו, נכון להיום רשום המחסן כצמוד לדירה, ולטענתם בגין רישום זה כשלעצמו, יש להורות על פינוי הנתבע מהמחסן. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, אין בעצם רישום המחסן כמוצמד לדירה, כדי להקנות זכויות אשר לא נרכשו על ידי התובעים. מעבר לכך, כאמור לעיל, גם כאשר הבית רשום כבית משותף, קיימות אפשרויות רישום שונות אשר יש בהן כדי לשקף נכונה את ההסכמה אותה גבשו הצדדים. ואכן, בסיכומיו עותר הנתבע לרישום המחסן כיחידה נפרדת. לחילופין עותר הנתבע, לרישום חכירת משנה לטובתו, על זכויות החכירה של התובעים במחסן. הגם שהמצב הרישומי הנוכחי אינו משקף את הסכמת הצדדים, לא מצאתי מקום ליתן הוראות כפי שמבקש הנתבע, במסגרת תביעה לסילוק יד שהגישו התובעים כנגדו. עד היום הנתבע לא נקט בכל הליך מטעמו, למרות שבתצהירו הודיע, כי בכוונתו להגיש תביעה למתן צו עשה "במטרה להפוך חזרה את המחסן המוחזק על יד למחסן הרשום על שמי כיאה וכיאות למחסן שמעולם לא נמכר למוכרים או לאף אחד אחר". (סעיף 23 לתצהיר הנתבע). ככל שמבקש הנתבע לשנות את המצב הרישומי הקיים, ולהתאימו למצב העובדתי, יהא עליו להגיע להסכמה עם התובעים או לנקוט בהליך משפטי לצורך כך. 19. אפשרות אחרת, היא להתאים את המצב העובדתי למצב הרישומי, על ידי כך שהתובעים ירכשו את המחסן וישלמו עבורו, ואולם, פתרון זה מחייב את הסכמת הצדדים. הריני רואה לנכון לציין, כי על מנת להביא את הסכסוך לידי פתרון, בלא צורך בהליכים נוספים, שקלתי להורות על פינוי הנתבע מן המחסן כנגד חיוב התובעים בתשלום. (יצוין, כי במסגרת ניסיונות פשרה, נתנו התובעים הסכמתם לתשלום כנגד הפינוי. גם בתצהיר העדות הראשית מטעמם הביעו התובעים נכונות לשלם לנתבע את שווי המחסן לאחר פינויו. הנתבע מצידו, סרב נחרצות לפינוי, אף לא כנגד תשלום). לאחר ששקלתי את הדברים החלטתי, כי אין להורות על פינוי הנתבע מהמחסן כנגד תשלום וזאת מהטעמים הבאים: ראשית- תוצאה זו מנוגדת חזיתית להסכמת הצדדים כפי שגובשה ביניהם . (אף אם תתקבל גרסת התובעים לפיה, בשלב הראשוני היתה נכונות מצד הנתבע למכירת המחסן והויכוח היה במישור הכספי, הרי לבסוף הוסכם, כי הממכר אינו כולל את המחסן). שנית- בכתב התביעה לא נכללה אפשרות לפינוי כנגד תשלום ולא הובאו ראיות לעניין שווי המחסן. בהיעדר ראיות באשר לשווי המחסן, אין כל אינדיקציה לקביעת הסכום אותו יהא על התובעים לשלם כנגד הפינוי. 20. התוצאה היא, כי דין התביעה להידחות. 21. הריני ערה לכך, כי דחיית התביעה אינה מסיימת את הסכסוך בין הצדדים, ויש להצטער על כך. ואולם משבחרו שני הצדדים להתבצר בעמדותיהם ולא השכילו להגיע לפתרון מוסכם חרף מאמצים מרובים שהושקעו לצורך כך, אין להם להלין אלא על עצמם. סוף דבר 22. התביעה נדחית. התובעים יישאו בהוצאות לרבות שכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪. בתים משותפים