המקרים הנזיקיים בהם שותף יותר ממעוול אחד, סווגו בפסיקה לשלוש קטגוריות: מעוולים במשותף; מעוולים בנפרד שגרמו נזק אחד בלתי ניתן לחלוקה; ומעוולים בנפרד שגרמו נזקים נפרדים. המעוולים משני הסוגים הראשונים יחויבו בפיצויים על מלוא הנזק, ביחד ולחוד, ואילו המעוולים מהסוג השלישי יחויבו בנזק שגרם כל אחד מהם בנפרד. מקום בו היו שניים אחראים לנזק אחד שאינו ניתן לחלוקה, יישאו הם יחד ולחוד באחריות למלוא הנזק, אך ביחסים בינם לבין עצמם תיגזר מידת השתתפותו של כל אחד מהם בתשלום הפיצוי לניזוק ממידת תרומתו של המזיק לנזק. (ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 97 (1990) ; ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל (19.3.2007); עניין טרויהפט, פסקות 84-79 לפסק דינו של השופט דנציגר. מן ההלכה הפסוקה עולה כי אין מדקדקים עם עובד בשאלת האחריות מקום שמדובר בתאונת עבודה, כאשר לעובד לא הייתה "תרומה אוטונומית" לנזק שנגרם (ראו למשל: ע"א 10078/03 אורי שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ (טרם פורסם, ניתן 19.03.07) עמוד 47; ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד פ"ד לו(2) 592), זאת גם מקום שבו ניתן לקבוע כי העובד טעה (ראו: ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים ואח'; אנג'ל נ' "הגל" פ"ד יט (3) 205), אלא אם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ראו: עא 663/88 יהודה שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ פ''ד מז(3) 225). בהקשר זה יצויין כי הנטל להוכיח כי העובד התרשל מוטל הוא על הנתבעות- הטוענות לכך. עוולהמעוולים במשותף / ריבוי מעווליםתאונת עבודה