ביום 24.9.02 הגישה חברת כלל חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "חברת כלל"), תביעה בת.א. 203836/02 כנגד אבו חסין יאסין וחברת א.ל. חפץ בע"מ, (להלן: "חברת חפץ"). חברת חפץ הגישה הודעת צד שלישי כנגד בר ערן ובר ושות' בסוכנויות ביטוח, (להלן: "בר"), ובר מצידו הגיש הודעה לצד רביעי, חיים בנימין שוורץ ובניביט סוכנויות ביטוח, (להלן: "בניביט"). ביום 29.4.03 הגיש חברת חפץ תביעה כנגד בר ובר מצידו הגיש הודעה לצד שלישי כנגד בניביט. הדיונים בשני התיקים אוחדו. תחילתה של תובענה זו בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 19.2.02 בין רכב המבוטח ע"י חברת כלל, לבין רכב שני הנהוג ע"י הנתבע 1 ובבעלותה של חברת חפץ. אין מחלוקת כי רכבה של חברת חפץ פגע ברכב המבוטח על ידי חברת כלל. ברכב הנתבע, משאית מסוג איווקו, נהג אבו חסין יאסין, בן 21. נזקים נגרמו לשני הרכבים, הפוגע והנפגע. מר יאסין העביר את קרות התאונה לסוכן הביטוח שלו, שהינו הצד השלישי לתביעה זו. חוות דעת שמאית קבעה כי עקב היקף הנזק והסכנה הבטיחותית שנגרמה בתאונה, הרכב המבוטח על ידי חברת כלל, (להלן: "רכב כלל"), יורד מהכביש. לא הוגשה חוות דעת נגדית לעניין הנזק. בר, שהינו סוכן הביטוח של חברת חפץ, העביר את הדיווח על התאונה לחברת בניביט, אשר הינה מורשת חיתום של מספר חברות ביטוח. בפועל חברת בניביט היא אשר הנפיקה את פוליסת הביטוח של חברת חפץ בחברת "מנורה". לאחר קרות התאונה הודיע חברת "מנורה" כי אין בכוונתה לשפות את חברת חפץ על נזקי התאונה, בטענה כי גילו של הנהג שנהג במשאית 21 בלבד, בעוד שעל פי הפוליסה היחידים אשר מורשי נהיגה ברכב הינם נהגים מגיל 24 ומעלה. השאלות שבמחלוקת: המחלוקת בין חברת כלל לבין חברת חפץ הינה בנוגע לחלוקת האחריות לקרות התאונה, ובנוגע לגובה הנזק שנגרם עקב התאונה. בין חברת חפץ לבין בר המחלוקת הינה האם נתבקשה פוליסה אשר תחול על "כל נהג" או רק לנהגים מעל גיל 24, וכי בר ,סוכן הביטוח, לא וידא את התאמת הפוליסה שהונפקה לזו שבפועל נדרשה ע"י החברה. ובנוסף לא בדק ולא העביר העתק מהפוליסה המקורית לחברת חפץ ובכך מנע ממנה כל אפשרות לגילוי החריג לכלל של גיל הנהג, בניגוד לבקשת החברה. בין בר לבין בניביט ישנן שתי מחלוקות עיקריות שהם מרכזו של תיק זה: המחלוקת הראשונה הינה, לטענת בניביט, בחברת מנורה כלל אין פוליסות למשאיות אשר נהגם הוא מתחת לגיל 24, עובדה אשר הייתה ידועה לבר. המחלוקת השנייה נוגעת "לברירת המחדל" הנוגעת לפוליסות חדשות אשר מתקבלות הן אצל בר והן אצל ביניביט. בעוד שאצל בר כל פוליסה חדשה אשר מתקבלת נקודת המוצא בה כי היא תקפה לגבי כל הנהגים, ואם לקוח מעוניין עליו לדרוש פוליסה אשר פונה לגילאי 24 ומעלה. אצל בניביט נקודת המוצא לכל פוליסה חדשה המגיע,שהינה מכוונת לנהגי משאיות, הינה כי הנהג הינו מעל גיל 24, אלא אם כן נאמר או התבקש אחרת בצורה מפורשת על ידי הלקוח. טענות הצדדים: טענות התובעת: לטענת חברת כלל נהג הרכב, המבוטח ע"י חברת "כלל", ("הרכב הנפגע"), עצר את נסיעתו על פי חוק, תוך כדי ציות לתמרור "עצור" אשר הוצב עקב עבודות ניקיון אשר בוצעו בנתיב השמאלי בכביש. רכב חברת חפץ הנהוג ע"י הנתבע 1, (להלן: "הרכב הפוגע"), פגע ברכב הנפגע מאחור, תוך כדי הפרה של תקנות התעבורה בנוגע לשמירת מרחק מכלי רכב הנוסעים לפניו, ונהיגה במצב השולל ממנו את השליטה ברכב או את ראיית הדרך והתנועה. טענות הנתבעים: חברת חפץ טוענת כי הפגיעה ברכב הנפגע נגרמה עקב שילוב של עצירת פתע של נהג הרכב הנפגע, והיתמרותו של "ענן אבק" שנגרם עקב עבודות בכביש, דבר אשר מנע מנהג הרכב הפוגע לראות את הרכב שמולו. טענה נוספת נוגעת לעניין הנזק עצמו וחוות הדעת השמאית שניתנה. בעוד שנזקי הרכב הנפגע הוערכו בסך של 25,994 ₪ שהם 46.87% מהשווי הכללי של הרכב. מדוע הורד הרכב מהכביש אם על פי תקנות התעבורה נקבע כי אובדן רכב גמור הינו רכב שהנזק הגולמי בו הוא מעל 60%. ועל כן ייתכן שניתן היה לתקן את הרכב ולא להורידו מהכביש ולשלם את מלוא ערכו אשר נעמד ב-55,462 ₪. טענה אחרונה לחברת חפץ הינה כי גם אם הוחלט להורידו מהכביש כיצד נאמד ערך השרידים של רכב ששוויו 55,462 ₪ בסך של 4,436 ₪ בלבד. טענותיה של חברת חפץ לצד השלישי, הינן כי חברת חפץ הזמינה מסוכן הביטוח פוליסה לכל נהג מעל גיל 21. טענה נוספת הינה לעניין ההתרשלות של סוכן הביטוח בטיפול בהצעת המחיר ובפוליסת הביטוח עצמה, והעובדה כי רק לאחר קרות התאונה התקבלה אצל הסוכן הפוליסה המקורית אשר הייתה ברשות בניביט. טענות הצד השלישי, ערן בר: בר טוען להבדלים מהותיים בין ההצעה שנשלחה על ידו על גבי דף הטיוטה לחברת בניביט, טיוטה אשר שימשה כתחליף לטופס ההצעה. לבין הפוליסה שהונפקה בפועל ע"י חברת "מנורה". ראוי לציין כי לטענתו של בר, כאשר הוא פונה לחברת בניביט, חברה אשר פועלת כמורשת חיתום של מספר חברות ביטוח, אין זה משנה האם הפוליסה לגופה תונפק על ידי חברת ביטוח זו או אחרת, כל עוד היא תענה לקריטריונים ולדרישות שהוזמנו על ידי הלקוח. בר טוען כי מעולם לא נשאל על ידי בניביט לגבי גיל הנהג, או שהתריעו בפניו כי קיימת הגבלת גיל ועל כן נקודת המוצא שלו הייתה כי ההגבלה איננה קיימת. טענות הצד הרביעי, חיים בנימין שוורץ / בניביט סוכנויות לביטוח : הצד הרביעי, חיים בנימין שוורץ (להלן: שוורץ) וחברת בניביט, טוענים כי כלל לא נאמר להם כי ישנו עניין בנהג הצעיר מגיל 24. אציין כי חברת בניביט סוכנויות למרות שהינה הנתבעת מספר 2 מטעם הצדדים הרביעיים איננה אישיות משפטית. על כן בפסק דין זה כאשר מאוזכרת חברת בניביט סוכנויות הכוונה הינה למר שוורץ. בניביט טוענת כי ידוע שחברת מנורה לא מנפיקה פוליסות ביטוח לנהגי משאיות אשר גילם צעיר מ-24 ועל כן על ערן בר, היה להתריע בגין הסייג של הגיל וכשלא עשה כן האשם מוטל עליו. בסיכומיו טוען ב"כ בניביט כי על פי סעיף 24 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א - 1981, מתווך איננו צד לעסקה בין הצדדים. טענה נוספת הינה כי על פי סעיף 32 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 לעניין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ישנו צורך בבקשה בכתב. לטענת בניביט מעולם לא הוצגה כל דרישה בכתב של המבוטח לאדון שוורץ לפעול כשלוחו ועל כן בשנית פטור הוא מאחריות כלפיו, ולכל היותר פעל כשלוח של המבטח בלבד. דיון: מרכזו של תיק זה איננו בחלוקת האשם בין התובעת לנתבעת, אלא בחלוקת הרשלנות והיקף הנזקים בין הצד השלישי, ערן בר, לבין הצד הרביעי בניביט סוכנויות. חשיבות מרכזית לתיק זה קיימת בחשש שמבוטחים יפלו "בין הכיסאות" של חברות הביטוח וברי החיתום שלהם, וינהגו ברכבם במחשבה כי הם מבוטחים, בעוד שלמעשה אינם. האחריות לקרות התאונה; בתצהיר עדות הראשית של עתאמנה פוואז (להלן: פוואז), הנהג ברכב הנפגע, מצהיר פוואז כי בזמן שנסע עם רכבו בעלייה בנתיב השמאלי של הכביש, בקצה העלייה הוצב תמרור עצור אשר חסם את נסיעתו. בזמן שעצר את רכבו עצירה מלאה והמתין כי הנתיב הימני יתפנה, פגע בו הרכב הפוגע מאחור. נהג הרכב הפוגע, אבו חאסין יאסין (להלן: יאסין), בתצהיר העדות הראשי שלו טוען כי ענן אבק אשר היתמר עקב עבודות עפר, מנע ממנו לראות את הרכב שמולו. זאת בשילוב אם עצירת פתע של נהג הנפגע הם אלו שגרמו לתאונה. סתירות לא מועטות ניתן למצוא בחקירתו הנגדית של נהג המשאית יאסין, לבין תצהירו. ראשית לגבי עצירתו "הפתאומית" של רכב התובע כדברי תצהירו של יאסין, בתצהירו ושוב בחקירתו התעקש יאסין על הגרסה כי עקב עבודות ניקיון שבוצעו בכביש נמנעה ממנו הראות לחלוטין, וכי הוא לא ראה את הרכב הנפגע עד רגע הפגיעה. פרוטוקול מתאריך 23/12/2004: "ש: מתי ראית פעם ראשונה את הרנו? ת: עד הפגיעה לא ראיתיו. ש: איזה עבודות בוצעו שם? ת: נקיון." בהמשך חקירתו נשאל יאסין כיצד ידע שהרכב לפניו עצר בפתאומיות אם עקב "ענן" האבק נמנעה ממנו הראות, ואף לפי תצהירו ועדותו הפעם הראשונה שראה את הרכב שמולו זה בזמן הפגיעה. פרוטוקול מתאריך 23/12/2004: "ש: אם לא ראית עד הפגיעה, איך אתה אומר בס' 6 שהוא עצר בפתאומיות? ת: כשפגעתי ברכב הרגשתי שהוא היה בעצירה ולא בנסיעה. לא ראיתי אותו עוצר. לא יכולתי לראות כלום." חקירה זו מסירה כל ספק כי תצהירו של יאסין לא מדויק. הטענה של יאסין היתה כי עקב עצירת פתאומית של פוואז בשילוב של אבק בכביש נגרמה התאונה, בעוד שבחקירתו מודה יאסין כי כלל לא ראה את פוואז עוצר, וייתכן כי פוואז עמד שם זמן מה לפני הפגיעה. גם אם אתעלם מעדותו של יאסין ואקבל את טענתו כלשונה כי הרכב של פוואז בלם בעצירת פתע, עדיין אין בטענה זו דבר וחצי דבר. תקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "53. בלימת פתע לא יבלום נוהג רכב את רכבו פתאום, אלא לשם מניעת תאונה שאי-אפשר למנעה בדרך אחרת או אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה; האמור בתקנה זו לא יחול על בלימת רכב לשם ניסוי בלמיו, בתנאי שלא יערוך אדם ניסוי כזה אלא לאחר שנקט בכל אמצעי הזהירות הדרושים והבטיח שאין הניסוי עלול לסכן או להפריע לרכב הנוסע בדרך." (הדגשה שלי ר.ע) היות ובוצעו עבודות תיקון וניקיון של הכביש האמור, ותמרור עצור הוצב כחוק, (לא נטענה טענה אחרת), אני סבורה כי גם אם אכן בוצעה בלימת פתע, על פי גרסתו של יאסין ובניגוד לזו של פוואז, עדיין מקומה של הבלימה הינו מוצדק בנסיבות העניין, כלשון החוק אם הדבר הכרחי מטעמי בטיחות התנועה או לשם מניעת תאונה. על נהגי המשאיות מוטלת חובת זהירות גבוהה יותר משאר הנהגים על הכביש, זאת משום האחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם והעובדה כי כל טעות בשיקול הדעת או בפזיזות עלולה לסכן חיי אדם. כאשר נהג משאית אינו רואה את הדרך מכול סיבה שהיא, יש מקום להאט במקום להאיץ כפי שהעיד יאסין בחקירתו, וכל פעולה אחרת יש בה פגם בשיקול דעת. על כן אינני מוצאת מקום להטיל אשם תורם מצדו של פוואז , נהג הרכב הנפגע. המחלוקת בגין גובה הנזק; כפי שטוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, אין מחלוקת כי נזקי התובעת הוערכו על ידי שמאי בסך של 25,994 ₪. שהם מהווים 46.87% מערך הרכב. ב"כ הנתבעים טוען כי על פי תקנה 266 לתקנות התעבורה אובדן גמור של רכב מוגדר כרכב אשר הנזק בו עולה על 60%, ועל כן מדוע הוגדר רכב התובעת כעובדן גמור. תקנות התעבורה, תשכ"א-1961: "רכב באבדן גמור" (Total Loss) - רכב ששמאי רכב קבע לגביו שהוא יצא מכלל שימוש או שהנזק הגולמי בו הוא 60 אחוזים ומעלה משווי הרכב." (הדגשה שלי ר.ע) על פי התקנה האמורה רכב שנגרם בו נזק של 60% ומעלה יוגדר כרכב שיוצא מכלל שימוש, אך אין זה תנאי בל יעבור. התקנה אף מדברת על מצב שבו הנזק לא הגיע לגובה האמור אך שמאי קבע שהוא יצא מכלל שימוש, וזאת עקב שיקולים נוספים מלבד גובה הנזק כגון בטיחות הרכב והאפשרות לתקנו ולהחזירו בבטחה אל הכביש. בנוסף שמאי הביטוח כלל לא טען כי הוריד את הרכב מהכביש והגדירו כאבדן גמור עקב היקף הנזק, אלא כי הרכב הורד מהכביש מסיבות בטיחותיות בלבד ללא קשר לנזק. פרוטוקול מתאריך 23/12/2004: "ש: אתה כותב, שלפי תקנות התעבורה ב-46% צריך להורות על "אבדן כללי". ת: לא. רשמתי שמעצמת המכה ועוות המרכב שיש לרכב, מבחינה בטיחותית החלטתי להשבית את הרכב, זה לא קשור לאחוז הנזק." אני סבורה כי השמאי לא חרג מסמכותו בקביעתו כי הרכב יוגדר כאובדן גמור. ביהמ"ש סבור כי השמאי הפעיל שיקול דעת סביר במיוחד כאשר מדובר במרכיבים בטיחותיים, אם רצה מי מטעם הצדדים לחלוק עם קביעתו של השמאי, מן הראוי שהיה מביא חוות דעת נוספת מטעמו שייתכן והייתה מפריכה או מחזקת את חוות הדעת האמורה. לגבי הבדיקות הנוספות במכון שחברת חפץ, אליה מצטרף בניביט, טוענת, כי היה על השמאי לבצע בכדי לקבוע כי ישנה פגיעה בשלדת הרכב, אין מקום לקבל עמדה זו. גרסתו של שמאי הביטוח אמינה בעיניי, במסגרת תפקידו, תחום מומחיותו ובקיאותו, יכול לקבוע את גובה הנזקים שנגרמים לאחר תאונה. בתאונה שמעורבת בה משאית אשר פוגעת ברכב, בשילוב עם חוות דעתו של השמאי והתמונות המצורפות של הנזק, אין מקום לחלוק על קביעתו כי שילדת הרכב נפגמה. על כן אינני מקבלת את טענת האשם התורם שהועלתה. אני מקבלת את חוות דעת השמאי כפי שהיא ללא סייגים וחריגות. אני פוסקת את תשלום מלוא הנזק לחברת כלל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, שכ"ט עו"ד ומע"מ. המחלוקת בין חברת חפץ לבין בר; המחלוקת בין חפץ לבין בר ושות' סוכנויות ביטוח (להלן:הצד השלישי), מרכזה עומד בשאלה העובדתית היחידה, האם חברת חפץ הזמינה מבר ביטוח הכולל אישור נהיגה לכל סוגי הנהגים, או שהוזמן ביטוח המחריג נהגים צעירים מנהיגה? לפני שאדון בראיות העובדתיות שמונחות בפני אציין כי גרסתו של בר איננה אפשרית מבחינה רציונאלית, וטענותיו שלו בסיכומים סותרות את עצמם. מצד אחד טוען ב"כ של בר, כי הועבר דף "טיוטה" לבניביט, מסמך זה כדבריו מהווה ביחד אם הרישומים שעליו את הבסיס לפוליסת הביטוח, ובסיכומיו מדגיש בר בסעיף 3 כי דף הטיוטה אשר הועבר על ידו אינו כולל כל הגבלות לגבי הנוהגים ברכב, ובכך מודה כי הזמין פוליסה ללא הגבלות ובכך מעביר את הרשלנות בקיום המגבלות לכתפיו של בניביט. הסתירה מצויה בהמשך סיכומיו של בר בה הוא טוען כי אין כל ראיה כי חברת חפץ אכן דרשה ממנו ביטוח אשר מכסה את כל סוגי הנהגים ואשר הינו ללא מגבלות, ובכך הרשלנות טמונה אצלה. בהמשך בסיכום של הסיכום שם בסעיף 8 שוב מצהיר ב"כ בר כי הוא נתבקש לבטח "כל נהג" ללא כל מגבלות. להלן סעיף 8 לסיכום: "הסוכן "ערן בר" נתבקש לבטח "כל נהג" הנוהג ברכבם של הנתבעים. כל נהג ללא כל מגבלות או תוספות" אכן בר מצוי במחלוקת האם לאשר את טענות חברת חפץ לקוחתו ולהעביר את האשם לבניביט, או לדאוג לאינטרס האישי שלו ולהעביר את האשם בטעות אל לקוחותיו או מי מהצדדים. אך ראוי כי בכול דרך בה יבחר יהיה עקבי, ולא ילך בשתי דרכים במקביל בעוד שכל אחת מהן מובילה למסקנות נגדיות וגרסאות שונות. לגופו של עניין: כאמור בסיכומיו שלו אומר ב"כ בר כי דף הטיוטה שהועבר על ידו לבניביט לא כלל כל הגבלות שהם לגבי גיל הנהגים. בחקירתו של סוכן הביטוח בר ערן מתאריך 3/1/2005 עלו מספר תמיהות. כאשר נשאל בר ערן האם בקש עבור חברת חפץ ביטוח לכל סוגי הנהגים, טען כי לא זכור לו וכי הוא לא בטוח. אך מיד בהמשך חקירתו נשאל האם בקש הגבלת גיל, ענה חד משמעית כי לא ביקש מבניביט הגבלה כלשהי. פרוטוקול 3/1/2005: "ש: בקשת עבורם כיסוי לכל נהג? ת: כסוי לבטוח מקיף, לא זכור לי אם בקשתי בטוח לכל נהג. ש: לא בקשת הגבלת גיל. ת: לא בקשתי." כאשר אני בודקת היכן טמון מרכזו של האשם והאם הייתה רשלנות של סוכן הביטוח, הלכה היא כי יש לבדוק האם הייתה רשלנות, האם נגרם נזק, והאם קיים קשר סיבתי בין הנזק לבין הרשלנות האמורה. מהותה של רשלנותו של סוכן הביטוח בר ערן טמונה בשאלה העובדתית האם התבקש להנפיק פוליסה שיש בה הגבלת גיל זו או אחרת ובכל ההליך הפרוצדוראלי שהתנהל על ידו לאחר מכן. בחקירתו של בר ערן נשאל מתי קבל את הפוליסה המלאה של הביטוח, הרי עד אותו מועד כל שהיה בידי הסוכן הינו הטיוטה ששימשה גם כהסכם עצמו. מצהיר בר ערן כי את הפוליסה עצמה קיבל בפקס ביום הנזק, ובכל מקרה הפוליסה לא הגיע לידיו לפני קרות התאונה. פרוטוקול מתאריך 3/1/2005: "ש: מתי קבלת את הפוליסה, אחרי הנפקתה? ת: את הפוליסה המקורית קבלתי בפקס, ביום הנזק. לא זכור לי שקבלתי את הפוליסה המקורית... אבל לא לפני התאונה. את הפוליסה המקורית קבלתי, לא זכור לי מתי (מעיין), איני יודע." הייתכן כי סוכן ביטוח יסבור כי תפקידו שלו מסתיים כלפי לקוחו לאחר קבלת הסכם "טיוטה" הממולא בחלקו בכתב יד ובחלקו מודפס, כאשר גם להסכם טיוטה זה חסרים עמודים, וזאת לפני שדנו בנקודה של מי הרשלנות במקרה של המחסור בדפי הטיוטה. בחקירתו טוען בר, כי הוא עצמו קיבל את ההסכם המלא (עדיין לא המקורי) רק ביום קרות התאונה, קרי בתאריך 19.2.02 בעוד שהסכם הטיוטה נשלח כבר בתאריך 6/1/02 כמעט חודש וחצי לפני. חודש וחצי אינו פרק זמן סביר בו על סוכן ביטוח לקבל את הפוליסה המקורית. בין היתר, תפקידו של סוכן הביטוח הינו לבדוק כי הפוליסה אכן תואמת את דרישותיו של הלקוח ורצונותיו, וכי לא נעשו טעויות אלו או אחרות בפוליסה המבוקשת. לא ייתכן כי במשך חודש וחצי הסוכן לא מוצא לנכון לקבל את הפוליסה מבניביט, לדאוג לאינטרסים של לקוחותיו, ולוודא כי הם אכן מכוסים בפוליסה המבוקשת. זוהי מרכזה של הרשלנות של סוכן הביטוח, וזהו הקשר הסיבתי, לו היה הסוכן מקבל את הפוליסה לידיו לפני התאונה ולא רק לאחר קרות התאונה, והיה מבצע את תפקידו נאמנה, היה מגלה הסוכן כי הפוליסה לוקה בחסר וכי היא אינה עונה על דרישת לקוחותיו, דבר אשר היה מביא לתיקונה של הפוליסה ולמניעתו של המשפט. בהמשך חקירתו אף מצהיר הסוכן ומקבל את העובדה כי הפוליסה שאמורה הייתה להתקבל הייתה אמורה להיות ללא מגבלות, וגם אם חברת "מנורה" הייתה מצהירה כי אין ברשותה ביטוח לגילאים הנמוכים מגיל 24 הוא מצידו היה פונה לחברות אחרות ודואג כי הכיסוי של הפוליסה יהיה בהתאם. פרוטוקול 2/1/2005: "ש: אתה מסכים אתי שהפוליסה שהיתה צריכה להתקבל בסופו של דבר היתה אמורה לכסות תאונה כאשר הנהג הוא מעל גיל 21? ת: בהתאם למו"מ לפחות, שהתקים יחד אתי ולבקשת המבוטח לתת כסוי בטוח מקיף, לא זכור לי שלפחות אתי דובר על הנושא... כך היה נהוג במרבית הפוליסות, מבחינת כיסוי, אם היו מבקשים להגביל נהגים אז הם היו מבקשים ממני להגביל. כלומר, היתה אמורה לצאת פוליסה - מאחר שלא זכור לי מה בקש ממני אלון, איני יודע אם היתה צריכה להיות מגבלה. להבנתי, לא היתה אמורה להיות מגבלה, כי אם היתה מגבלה הייתי יכול לבטח אותו בחברה אחרת שמכסה אותו לכל נהג, גם מתחת לגיל 24." חוסר העקביות של סוכן הביטוח לא מסתיים בניסיונותיו להעביר את האשם לכתפיהם של אחרים, בעוד שידיו שלו יהיו נקיות מכול וכול. חוסר העקביות ממשיך אף בניסיונותיו של סוכן הביטוח להסביר מתי הגיע הפוליסה המדוברת לידיו. גרסה ראשונה נמצא בכתב ההגנה של סוכן הביטוח שם הוא מצהיר כי הפוליסה הגיעה לידיו בתאריך 16.1.02 או בסמוך. פסקה 8 לכתב ההגנה: "המשיב מכחיש את סעיף 6 להודעה, זולת כי הפוליסה הגיע למשרדו בתאריך ה-16/1/02 או בסמוך לו" גרסה שנייה נמצא בתצהיר העדות הראשית, שם הוא טוען כי הוא עצמו אכן קיבל את הפוליסה אך רק שבוע לאחר קרות התאונה בתאריך 25.2.02. פסקה 14 לתצהיר העדות הראשית: "אדגיש כי הפוליסה הועברה למשרדי ביום 25/2/02 באמצעות פקס, ואני העברתי את הפוליסה מייד לא.ל.חפץ" גרסה שלישית נמצא בחקירתו של בר ערן. פרוטוקול מתאריך 3/1/2005: "ש: מתי קבלת את הפוליסה, אחרי הנפקתה? ת: את הפוליסה המקורית קבלתי בפקס, ביום הנזק. לא זכור לי שקבלתי את הפוליסה המקורית... אבל לא לפני התאונה. את הפוליסה המקורית קבלתי, לא זכור לי מתי (מעיין), איני יודע. ש: יכול להיות ב-16 בינואר? ת: בודאי, היא התקבלה אחר תאריך זה." לסיכום אין זה חשוב איזו גרסה אקבל, כפי שפירטתי האחריות של הסוכן היא רחבה ומקיפה וכל הגרסאות לא משנות את העובדה כי סוכן הביטוח היה צריך לדאוג שהפוליסה המקורית תגיע לידיו, לעיין בה ולוודא שכל דרישות הלקוח מולאו כלשונם לפני קרות התאונה. בנוסף העובדה כי בר אישר כי בשלב הראשוני של הפוליסה מנהל חברת חפץ אכן דיבר עם הפקידה שם הוסדרו ההבנות הראשונות לפוליסה. ולפי עדותו של מנהל חברת חפץ בקש מהפקידה פוליסה ללא הגבלת גיל. תמוהה בעיני מדוע לא הובאה הפקידה לעדות על מחלוקת זו. לסיכום אני סבורה כי סוכן הביטוח ידע היטב את רצון לקוחותיו ודרישותיהם לגביי חוסר ההגבלה בפוליסת הביטוח. אני מוצאת כי על סוכן הביטוח החבות לכיסוי הנזקים שנגרמו לחברת חפץ, קרי לקוחתו. על כן אני מקבלת את תביעת חברת חפץ ואת הודעת צד שלישי שהגישה כנגד בר. המחלוקות בין הצד השלישי לבין הצד הרביעי; מרכזו של משפט זה טמון במחלוקת בין בר, הצד השלישי לבין בניביט, הצד הרביעי. כאשר בר מקבל לידיו הצעה לפוליסת ביטוח חדשה, נקודת מוצאו הינה כי אם הלקוח לא ביקש במפורש, לא תהיה הגבלת גיל הנהג בפוליסה. בניביט פנה לחברת "מנורה" בבקשה למתן פוליסת ביטוח, נקודת המוצא של חברת "מנורה" שונה ביסודה מזו של בר. בעוד שבר סבור כי אין להגביל את גיל הנהג בפוליסה אם לא התבקש במפורש, חברת מנורה מגבילה את נהגי המשאיות לגיל העולה על 24, ואם הלקוח מעוניין להוריד מגבלה זו עליו לדרוש זאת במפורש. אציין כי בניביט הוסיף בתצהיר העדות הראשית מטעמו דף מידע לסוכן הכולל בתוכו הנחיות חיתום אשר לטענתם הועברו לידיעת כל הסוכנים. שם בסעיף 11 נקבע כי: "נהיגת אוטובוס או משאית תותר אך ורק לנהגים שגילם מעל 24 שנה ובעלי וותק בנהיגת כלי רכב כזה מעל 12 חודשים." האם העובדה כי חברת מנורה ע"י חברת החיתום בניביט סוכנויות, מנפיקה פוליסות ביטוח לנהגים שגילאי נהגיהם הינו מעל 24 בלבד, מתירה לבניביט לצאת מנקודת הנחה כי סוכני הביטוח מודעים למגבלה זו, וכי אין צורך להתריע עליה בפני הסוכנים או המבוטחים? בהנחה כי סוכן הביטוח אכן מודע למגבלה, מהו האופן שבו יש לציין את המגבלה בפוליסת הביטוח לגופה? אדגיש בשנית כי חברת בניביט הינה חברת חיתום לא רק של חברת "מנורה" ובאפשרותה היה לפנות לכל חברה מבטחת אחרת מלבדה לו היתה מודעת להגבלה האמורה. ראשית אדון בטיוטה שנשלחה על ידי חברת מנורה, טיוטה אשר היוותה את הבסיס לפוליסת הביטוח. הטיוטה בנויה משני עמודים נפרדים, אשר מצוינים בהם פרטי הלקוח ודרישותיו חלקם בדפוס וחלקם בכתב יד הכול לפי רצונו של הלקוח. בפרק ה' של הטיוטה לפוליסה האמורה, אשר מופיעה בעמוד הראשון, נאמר במפורש כי בני האדם הרשאים לנהוג ברכב הינם: "המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראתו או ברשותו" לכאורה לפי סעיף זה אין כל הגבלה שהיא, ולא רק זאת אלא המבוטח אף יכול ליפות את כוחו של כל אדם שהוא ללא הגבלת גיל לנהוג ברכב. מסעיף זה נראה כי חברת חפץ ובר אכן קבלו את מבוקשם, ודרישותיהם מולאו ככתובם. אך בעמוד הנוסף של הטיוטה, שלטענת בר מעולם לא הגיע לידיו, ישנה הגבלה. ניתן לראות כי בראש הדף השני בטיוטת הפוליסה קיימת הגבלה אשר בחלקה מוסתרת על ידי הדגשה שחורה אשר לא מאפשרת את קריאתה והבנתה, ובחלק שכן ניתן קריא כתוב: "שגילו מעל 24 שנים והינו בעל רשיון נהיגה בר תוקף לנהיגה ברכב מסוג הרכב המבוטח מעל 12 חודש." מצב זה הינו פרדוקסאלי, לכאורה על פי ההגבלה אסור לנהג שגילו מתחת לגיל 24 לנהוג ברכב, בעוד שההרשאות, שבניביט בעצמו נותן, סעיף לפני, מאפשרות נהיגה ברכב למבוטח או מי מטעמו. לכאורה המבוטח יכול לאפשר אף לנהג צעיר מטעמו לנהוג ברכב. גם אם אקבל את גרסתו כי נשלח עליו רק עמוד אחד מתוך שניים של הסכם הטיוטה אין עובדה זו פוטרת אותו מלדאוג שהפוליסה המקורית תגיע לידיו ולעיונו יותר מחודש וחצי לאחר שהונפקה, ובמועד קרות התאונה או לאחר. אך גם בהנחה והיו מגיעים שני הדפים של הפוליסה עדיין קיימת חוסר בהירות שגם סוכן ביטוח בעל ניסיון יכול לטעות בו. גם לו היינו מפרשים את הפוליסה בדרך הקובעת כי היחידים שמורשים לנהוג הינם גילאי 24 ומעלה. האם האופן בו הגבלת הגיל נכתבה בפוליסת הביטוח תקינה. בחוק חוזה הביטוח נקבעה במפורש חובת הבלטה מיוחדת של תנאים אשר מסייגים או עלולים לסייג את חבות המבטח. הבלטות אלו חובה עליהם שיהיו בסמוך לנושא בו הם נוגעים. הבלטות אלו נועדו להתריע בפני הלקוח על קיומם של סיגים, ולמנוע מצב בו המבוטח יחשוב כי הוא מבוטח בעוד אינו. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 דן בסוגיה זו בקובעו: 3. חובה להבליט הגבלות תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת ; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם. בטיוטה לפוליסה האמורה פרק ה' דן בבני האדם הרשאים לנהוג, נאמר כי הינם המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראתו או ברשותו. זהו הסעיף הראשוני והמרכזי אשר עומד בעמוד הראשון לטיוטת הפוליסה. ראוי היה כי לו רצתה חברת מנורה להזהיר את ציבור הלקוחות היה עליה להבליט את הגבלת הגיל ולא להוסיפה בעמוד השני בצורה לא ברורה ולא קריאה, ובכל מקרה לא ליצור סתירות או ספקות בדרך בה עלולים להתפרש הסעיפים. יתרה מזו בתצהירו של שרגא קרבציק אשר הינו הממונה על התביעות אצל בניביט, מתייחס לסוגית ההדגשה המכסה את מקום ההגבלה בפוליסה. תצהירו של שרגא קרבציק בסעיף 7: "בר נתפס לטענה מגוחכת, כי שורה אחת מהטקסט בדבר הגבלת הנהגים בפוליסה, מודפסת כשהיא מכוסה בהדפסת הדף ובשל כך נפגמה יכולתו לקרוא את הטקסט כולו. שורה זו אכן ניתנת לקריאה חרף היותה מכוסה, ואולם גם אם לא היתה ניתנת לקריאה אינה גורעת מהבנת הנקרא של הטקסט כולו..." אם כן בניביט בעצמו מכיר בבעיה אך טוען כי השורה עדיין ניתנת לקריאה, וגם במקרה ולא, ניתן לדבריו להסיק מה הייתה כוונת הצדדים מן הכתוב. כאשר מדובר בסייג כה חריף אשר עלול להשאיר את המבוטחים ללא כיסוי, מן הראוי ששורות הסייג לא יוסתרו ואף יודגשו ויובלטו באותיות קידוש לבנה, וכי לא יהיה הצורך לצפות מהקורא הסביר, או מסוכן הביטוח להסיק ולהשלים מה הייתה כוונת המבטח. חברת הביטוח בבואה להציב הגבלות אשר עלולות לפגוע בצורה חד צדדית בציבור לקוחותיה, עליה להבהיר ולהזהיר את הלקוח או את סוכן הביטוח בצורה חד משמעית ושלא תשתמע לשני פנים בסייג הקיים. ובכל מקרה אסור לבניביט לצאת מנקודת הנחה כי הצד השני מודע לסייג כה מהותי ובכך לפתור את עצמה מחובת האזהרה. בחקירתו של ערן בר מתאריך 3/1/2005 כאשר נשאל האם הוא ביקש הגבלת גיל ענה נחרצות כי לא ביקש. פרוטוקול מתאריך 3/1/2005: "ש: לא בקשת הגבלת גיל. ת: לא בקשתי" בהמשך עדותו משתנה לפתע גרסתו כאשר עונה בר ערן לשאלה האם הוא מסכים שהפוליסה שהייתה צריכה להתקבל בסופו של דבר הייתה אמורה לכסות תאונה כאשר הנהג הוא מעל גיל 21 ענה בר ערן: "... מאחר שלא זכור לי מה בקש אלון, איני יודע אם היתה צריכה להיות הגבלה. להבנתי, לא היתה אמורה להיות מגבלה, כי אם היתה מגבלה הייתי יכול לבטח אותו בחברה אחרת שמכסה אותו לכל נהג, גם מתחת לגיל 24." מסקנתי היא, כי בר עצמו כלל לא ידע על דרישת לקוחו לגביי נהיגה ללא הגבלת גיל. על כן המחדל לטעמי החל בבר שלא ידע בצורה יסודית מהן רצונותיה של לקוחתו, סוכן ביטוח סביר אשר היה יודע לפרטים את רצון לקוחותיו היה מראש מיידע את מזכירתו, או שהוא אישית היה דואג שהביטוח לא יגיע לחברת ביטוח אשר מלכתחילה אינה מבטחת נהגים צעירים בנסיעה במשאיות. נוסיף לזאת את מחדלה של חברת בניביט שמכול חברות הביטוח איתם הם עובדים הם פנו ובדקו הצעת מחיר של חברת ביטוח אחת ויחידה, של מנורה. זאת אני לומדת מחקירתה של רות קרצ'בסקי, עובדת של חברת בניביט, אשר בחקירתה נשאלה מדוע פנתה לחברת מנורה להנפקת הביטוח, לאחר השערות מספר כגון שבר לפעמים דורש חברה מסוימת במפורש, וכי בר דרש את חברת מנורה, בסוף הודתה גברת רות קרצ'בסקי כי מעולם סוכן הביטוח לא בקש את מנורה ספציפית, אלא ביקש שיעשה לו ביטוח: פרוטוקול 3/1/2005: "הוא בקש הצעת מחיר. אני בודקת הצעות מחיר. לפעמים יוצא לו יותר יקר ונוח לו לבקש שיהיה במנורה. לדעתי, בדקתי לו במנורה בלבד." על כן מדוע חברת בניביט החליטו להפיק את הביטוח דווקא בחברה כאשר בניביט יודעים בוודאות כי אין היא מנפיקה ביטוחי משאיות לנהגים מתחת לגיל 24 . אותה הנחה מוטעית כי כל עוד לא נאמר במפורש לא יוכל נהג הצעיר מגיל 24 לנהוג ברכב היא אבסורדית ואנו אף רואים חיזוק לאותה גישה מוטעית בהמשך חקירתה של הגברת רות כאשר נשאלה האם דובר עם בר על נהג צעיר וחדש ענתה: "ש: כאן לא דברתם על נהג צעיר וחדש? ת: לא, כי כנראה הוא ידע." הדרך ראויה הייתה צריכה להיות בדיוק ההפוכה מזו שמציגה הגברת רות, נקודת המוצא נכונה הינה כי אם לא נאמר אחרת אין מגבלה של גיל, ובכך למנוע מצבים לאקוניים כגון אלו שלפנינו בהם הלקוח נשאר ללא כיסוי. כאילו אין בכך די, שהגברת רות הפנתה את בר לחברת הביטוח אשר מנפיקה פוליסות לגילאי 24 ומעלה בלבד מתוך הנחה מוטעית, היא ממשיכה ואומרת כי כאשר היא מדברת עם סוכן בטלפון ישנו שאלון שהיא עוברת עליו עמו, במקרה הזה השאלון הינו של חברת מנורה כך ששאלה כגון נהג צעיר כלל לא קיימת בו משום שבחברת מנורה אין כזו אפשרות מלכתחילה והיא מקבלת זאת כמובן מעליו. "ת: כן, בעקרון. לרוב אנו מבקשים להעביר את ההצעה בפקס. נהג צעיר וחדש זה פרט חשוב. לא שאלתי אותו, כי אין כסוי לנהג צעיר במנורה. אין שאלה כזו במערכת וזה ידוע." לסיכום אתייחס לטענתו של ב"כ בניביט כי על פי סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 הקובע כי: "... יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי בקשתו בכתב". טענתו של ב"כ בניביט, כי במקרה הנדון לא הוצגה כל דרישה בכתב של המבוטח לבניביט לפעול כשלוחו, ועל כן כדבריו לכל היותר פעל כשלוח של המבטח בלבד. חברת חפץ לא הגישה תביעה כנגד בניביט, אלא בר הגיש הודעת צד שלישי כנגדה בגין מערכת היחסים בניהם ובטענה כי בניבט פעלה ברשלנות כאשר הפיקה פוליסה השונה מזו שנתבקשה, לכן אין כל משמעות לטענה זו. ביחסים שבין בר לביניביט לא ניתן להטיל את מלוא האחריות על כתפי בניביט, זאת הואיל והגם שלא הוכח בפני כי הנחיות החיתום של חברת מנורה היו בידיעתו של בר, אן ספק בעיני כי בר מודע להבדל שבין רכב פרטי לבין משאית. סוכן סביר אמור להיות מודע לכך שקיימים הבדלים בהנחיות החיתום בין חברות הביטוח השונות ביחס למשאיות בכל הנוגע להגבלות גיל. זאת ועוד, גם אם מתקבלת טענתו של בר כי לא קיבל את הפוליסה במלואה לפני התאונה, אני סבורה כי בכך יש משום מחדל מטעמו כפי שפרטתי לעיל שכן חובתו הייתה לבדוק שאכן הפוליסה הוצאה כי הנחיות הלקוח. בענייננו קבעתי כי בר כלל לא ידע שחברת חפץ מעוניינת בפוליסה לכל נהג ולכן גם לו היה מקבל את הפוליסה לפני אירוע התאונה סביר כי לא היה מבחין בכך שמדובר בפוליסה בעלת הגבלת גיל משום שנושא זה לא היה במודעותו. לכן אני קובעת כי ביחסים שבין בר לבין בניביט יש לקבל את הודעת צד רביעי, בת.א. 203836/02 והודעת צד שלישי בת.א. 29332/03 באופן חלקי. אני מחלקת את האחירות בין בר לבניביט בחלקים שווים. סיכום: קיבלתי את תביעת חברת כלל כלפי חברת חפץ באופן מלא. קיבלתי את תביעת חברת חפץ כלפי בר באופן מלא. קבעתי כי על בר לשפות את חברת חפץ בגין תביעת כלל כנגדה. קבעתי כי על בניביט לשפות את בר במחצית מהסכום שנפסק כנגדו בשתי התביעות. חברת חפץ תשא בתשלום הוצאות חברת כלל וכן בשכ"ט עו"ד לפי התקנות. בר ישא בהוצאות חברת חפץ וכן בשכ"ט כפי התקנות. בניביט ישפו את בר כאמור לעיל וישאו במחצית מההוצאות ושכ"ט בהם ישא בר. הצדדים יגישו פסיקתא לחתימתי בהתאם לאמור בפסק דין זה. מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים. משפט תעבורהתקנות התעבורה