1. התובעת והנתבע הינם בעל ואשה מוסלמים, בעלי אזרחות ישראלית. התובעת הגישה תביעה לביה"ד השרעי, אזור התיכון, שבה היא מבקשת לחייב את בעלה במזונות. ב-11.6.83, בהתאם לבקשת התובעת, החליט ביה"ד השרעי לבטל את התביעה. התובעת נימקה את בקשתה לביטול התביעה בכך שהיא מעוניינת להגיש תביעת מזונות כנגד בעלה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. כתב התביעה הוגש לבית-המשפט המחוזי ב-3.6.83. הנתבע הגיש בקשה בדרך המרצה לדחיה על הסף; הבקשה נומקה בטענות של: א. חוסר סמכות ב. מעשה בי"ד ו לחלופין היות "הענין תלוי ועומד". 2. במועד הישיבה הראשונה - 26.6.83, לא היה הענין "תלוי ועומד" בבית הדין השרעי, שהרי בי"ד השרעי פסק מה שפסק ב-11.6.83. ליכך, טענת הענין "תלוי ועומד" דינה להידחות. 3. לא נוצר מעשה בי"ד. עפ"י העובדות המוזכרות בסעיף 1 להחלטה, ביה"ד השרעי כלל לא דן בנושא המזונות. ביה"ד נענה לבקשת התובעת לבטל את התביעה כדי שתוכל להגיש תביעת מזונות לבית-המשפט המחוזי. 4. ומכאן לטענה העיקרית של בא-כוח התובע: טענת חוסר סמכות לבית- משפט מחוזי לדון בתביעת מזונות בין מוסלמים. 5. ב-ע"א 57/78 פאוזי יעקב נ' טביב פאוזי יעקב ואח' [1] נקבעה הלכה פסוקה, שיש סמכות לבית-המשפט המחוזי, מאז החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [4] לדון בענייני מזונות של בני העדות הנוצריות. בענין זה ראה מאמרו של השופט יהושע גרוס, "הערות לסמכות בית-המשפט המחוזי בענייני מזונות של בני זוג מוסלמים ונוצרים" [5]. 6. בהמרצה 3568/81 (ת"א) מסארווה נ' מסרי [3] נדונה תביעת מזונות של בני זוג מוסלמים. השופט פורת, שקבע שיש סמכות לבית-המשפט המחוזי לדון בתביעת מזונות בין בני זוג מוסלמים אומר בהחלטתו: "אכן ע"א 57/78 לא דן אמנם במוסלמים אלא במרונים ואולם למעשה לא העדה היא הקובעת, משום שפסה"ד פירש את ס' 18 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [4] ובענין זה אין הבדל אם מדובר בנוצרי בן עדה מוכרת, דרוזי או מוסלמי". ובאותה החלטה אומר השופט פורת: "אם שינה סעיף 18 לחוק (האמור) בענין היחודיות עפ"י סימן 54 הרי יש לראותו כמי ששינה אף בענין היחודיות עפ"י סימן 52" [3]. 7. בנגוד לעמדת השופט פורת, פסק השופט זועבי בפרשת תמ"א (נצ') 10/81 סגאס נ' סגאס [2], שהלכת ע"א 57/78 אינה חלה על מוסלמים, ולפיכך אין לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון במזונות בני זוג מוסלמים. 8. הנני מצטרף, בכל הכבוד, לדעת השופט פורת וקובע שלבית-המשפט המחוזי סמכות לדון בתביעת מזונות בין בני זג מוסלמים, הלכת ע"א 57/78 הינה הלכה פסוקה. סעיף 18 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) [4], לא מאבחן בין בני זוג מוסלמים ובני זוג נוצרים, ואינני רואה מקום לאבחנה בין בני זוג מוסלמים לבני זוג נוצרים, כפ שעשה השופט זועבי בפרשת סגאס [2]. 9. ועתה לגופו של ענין, אליבא דבא-כוח הבעל, על-פי החוק המוסלמי יש לשלול את מזונות האשה משום שעזבה את הבית ואינה מצייתת לבעלה. מוצא אני, כי בחוק המשפחה העותומאני, מיום 25 תשרין אלאוול 1633 (1917), כמובא בספרו של שלמה שעשוע, בתי דין מוסלמים במדינת ישראל בסעיף 101 נאמר: "אשה שמרדה ועזבה את בית בעלה, או שמנעה את בעלה מלהיכנס לביתה לפני שדרשה להעבירה אל בית אחר, מפסידה את זכותה לדמי מזונות עבור תקופת מרדותה". אך במקרה דנן, שום ערכאה לא פסקה שהאשה מורדת, ואף אני בשלב זה, לענין המזונות הזמניים, אינני מוכן לקבוע שהאשה עזבה מרצונה החופשי את דירת בני הזוג. בכתב התביעה תובעת האשה 13,00 ש' לחודש מזונות. בתצהיר שצורף לכתב התביעה בסעיף 15, צויין שסכום המזונות הנדרש 10,000 שקל; גם בתביעת המזונות שהוגשה לביה"ד השרעי נתבע 10,000 ש' מזונות. לאשה אין מקצוע ואינה עובדת. האשה גרה אצל הוריה וכמובן אין זה הפתרון למגורים של האשה, ובפרט אם תד ילד בזמן הקרוב. אם אפילו נלך לפי גירסת הנתבע, הטוען שמשכורתו 20,000 ש' לחודש, ולא לפי גירסת התובעת - 40,000 ש', אשר מן הראוי היה לקבלה בהיעדר מסמכים מצד הבעל על הכנסתו, הרי מן הראוי שהבעל ישא במזונות האשה לפחות ב-8,000 שקלים. 10. אני מחליט, איפוא, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת 8,000 ש' לחודש מזונות זמניים, החל מיום הגשת התביעה (3.6.83) כשהסכום צמוד למדד יוקר המחיה, כפי שפורסם ב-15.6.83 ויעודכן כל 3 חודשים ללא תשלומים למפרע. הנתבע ישלם הוצאות (כולל שכ"ט) בשלב זה, בסך 7,000 שקל.בית הדין השרעי (מוסלמי)בני זוג