רקע כללי 1. לפניי תביעה לתשלום פיצוי כספי בסך 165,460 ₪ בגין השתלטות הנתבעים על חצר הנמצאת בבית הבנוי על חלקה 11 בגוש 30047 ברחוב סלומון 12 בירושלים (להלן: "החצר"). מלכתחילה הוגשה התביעה גם להשבת המצב בחצר לקדמותו, אולם משהעבירו התובעים את זכויותיהם בדירה שבבית הסמוך לחצר, חזרו בהם מתביעתם לסעד זה. לפיכך נותר לדון כעת בסעד הכספי בלבד. התובעים היו בעלי הזכויות יחד עם אדם נוסף בדירת שני חדרים הידועה כגוש 30049 חלקה 11/3 והמסומנת בתשריט עמידר כיחידה 3(להלן: "הדירה"). הנתבע 4 הוא בעל הזכויות ביחידה 5 בתשריט (הסכם רכישת היחידה צורף כנספח ג' לתצהיר הנתבע 4). הנתבעים 1 ו-2 שכרו את יחידה 5 והפעילו בה מסעדה. הנתבע 3 הוא אחיו של הנתבע 4. כבר בשלב זה יצוין, כי הקרקע עליה מצויה החצר והבניין הסמוך לה אינה מוסדרת והבניין נמצא בבעלות רשות הפיתוח ומנוהל על ידי חברת "עמידר" (העתק נסח רישום מפנקס השטרות צורף לכתב התביעה). עוד יצוין, כי הבית טרם נרשם בפנקס הבתים המשותפים. לטענת התובעים, הנתבעים השתלטו על החצר המשותפת תוך גידורה, סגירתה בשער ברזל, כיסויה בגג ובניית מחסנים ומטבח. התובעים טענו עוד, כי הנתבעים סגרו את חלונות הדירה ולפיכך, תובעים הם פיצוי בגין הנזק הכספי שנגרם להם בשל ירידת ערך והפרעה לשימוש בדירתם. הנתבעים טענו מנגד, כי התביעה התיישנה, התובעים ושותפם בעבר הסכימו בפועל, במשך כל השנים שחלפו לעבודות שבוצעו בחצר ולא נקטו הליכים כנגדן. עוד טענו התובעים, כי קיים בענייננו מעשה בית דין, שכן התובעים הגישו נגד הנתבעים תביעה נוספת בת.א 13403/06 לסילוק יד הנתבעים מהשטחים הסמוכים ולפיכך ביקשו לדחות את התביעה. תביעה זו שנידונה לפניי נדחתה לאחר שתובעים והנתבע מכרו את זכויותיהם בדירה לאותו רוכש (ר' הודעת ב"כ הנתבעים מיום 6.7.11 בת.א. 13403/06). טענות התובעים 2. לטעת התובעים, החל משנת 2004 החלו הנתבעים שהינם בעלי הזכויות והמחזיקים בנכס ב"השתלטות זוחלת" בכך שחסמו את חלונות הדירה על ידי הגבהת מפלס. לטענתם, הנתבעים השתלטו על החצר המשותפת הנמצאת בצד הצפוני של הדירה, בשטח של כ-80 מ"ר. הנתבעים בנו מבנים בחצר והפכו אותם למטבחים ולמחסנים לשימושים שונים וכן סגרו כל גישה לחצר על ידי בניית חומת אבן והתקנת שער ברזל. התובעים טענו, כי הנתבעים השתלטו על החצר ללא הסכמתם, בדרך כוחנית ובלתי חוקית תוך גזילת רכושם. התובעים הוסיפו, כי תביעתם הוכחה כדבעי באמצעות העדים שנשמעו מטעמם שהיו מהימנים ואשר תמכו עדויותיהם במסמכים וחוות דעת שהגישו. מאידך טענו, כי העדים מטעם הנתבעים לא היו מעורים בתיק ולא מודעים לכתוב בתצהירים שהגישו עצמם. משמכרו התובעים את זכויותיהם במקרקעין, ויתרו כאמור על הסעד של השבת המצב לקדמותו והם דורשים סעד כספי בסך של 165,460 ₪ בגין ירידת ערך דירתם, פגיעה בשימוש בחצר, פגיעה בדמי השכירות בעבר בשימוש בחצר. טענות הנתבעים 3. הנתבעים טענו, כי יחידה מס' 5 אשר הנתבע 4 הינו בעל הזכויות בה, כוללת חנות ושלושה מחסנים הפונים לחצר הפתוחה, כאשר לשני המחסנים האחרונים פתחים הפונים לחצר הסמוכה ליחידה זו. התובעים רכשו בשנת 96' את דירתם הנמצאת בקומת המרתף על פי הסכם ונרשמו בחברת "עמידר" כבעלי הזכויות. בעת רכישת זכויותיהם היו מודעים התובעים לזכויות הנתבע 4 בנכס ובחצר. בתשריט חברת "עמידר" לא נרשם ששטח החצר הסמוך ליחידה מס' 5 הינו "שטח משותף", ובפועל, וכפי שעולה מהעדויות מטעם הנתבעים, הייתה החצר בשימוש הבלעדי של נתבע מס' 4 כבעל זכויות של יחידה מס ' 5 בהסכמת יתר בעלי הזכויות בבניין, מאז שנת 78', ואפילו קודם לכך כאשר רכש את הזכויות המוגנות בנכס מהדייר הקודם. התובעים לא הציגו אסמכתא כלשהי לכך שהחצר הינה חלק מהרכוש המשותף של כלל דיירי הבניין. הנתבעים טענו, כי החצר בשימושם הבלעדי של הנתבע מס' 4 ושל השוכרים הקודמים שהחזיקו בנכס במהלך השנים, ביניהם השותף השלישי של התובעים בדירה, מר בן ציון שפירא, שהגיש תביעה אחרת באותן טענות נגד נתבע מס' 4. לטענתם, הם לא ביצעו את העבודות המוזכרות בכתב התביעה, אלא הקודמים להם. אשר לסכום התביעה, טענו הנתבעים, כי התובעים לא הוכיחו את הנזק הנתבע ומאחר שלא הוכיחו שהחצר היא רכוש משותף. משכך, לא מגיע להם פיצוי כתוצאה מפגיעה בשימוש בחצר או בהשכרתה. אשר לטענה בדבר ירידת ערך דירת התובעים טענו הנתבעים, כי על פי חוות הדעת מטעם התובעים, הרי ששווי דירת התובעים עם אור חלונות פתוחים הוא 885,000 ₪, ואילו התובעים מכרו את דירתם בסך של 1,340,000 ₪. מכאן שהתובעים מכרו את דירתם ברווח. על-כן אין להם על מה לבסס תביעה זו בגין ירידת ערך ויש לדחות את התביעה על כל סעדיה. דיון והכרעה 4. בנוסף לתובע העידו מטעמו השמאי עופר כהן, הגב' שושנה שבט ומר ארנון שפירא. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 4 מר אמיר אגאקי והנתבע 2 מר יצחק לוי. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהגישו הצדדים ולאחר שמיעת העדויות הנ"ל ומשנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב שוכנעתי, כי יש לדחות את התביעה מהטעמים שיפורטו בהמשך. 5. התובעים בעדויותיהם ביקשו ליצור את הרושם כאילו הנתבעים השתלטו החל משנת 2004 על החצר המשותפת לכל הבניין. כך תאר התובע 1 בעדותו את השתלטות הנתבעים על החצר המשותפת ששטחה כ-80 מ"ר, החל משנת 2004 וסגירת חלונות הדירה השייכת לתובעים. התובע דחה את טענת הנתבעים ביחס להתיישנות שכן לשיטתו, ההשתלטות החלה בשנת 2004. אשר לטענה של מעשה בית דין טען התובע, כי הוא לא הגיש תביעה נוספת, אלא התובעת 2 הגישה תביעה בהתייחס לבעלותה ביחידה האחרת ללא תביעה כספית ולסעדים שונים. התובע טען, כי אין לו שותפים, על אף שקיימים 3 בעלים לנכס בגינו הוא תובע, ואין הסכמה של אחד מהם מחייבת את האחרים. התובע סיפר כי בשנת 82' קנה את הנכס באמצעות חברה על שמו, יחד עם שותפים אחרים שהיו בחברה. לאחר מכן, החברה מכרה את הנכס לו באופן אישי, לתובעת 2 ולמר בן ציון שפירא. לתביעה שהגישו הבעלים האחרים, בחר שלא להצטרף. התובע העיד כי לנתבע 4 היתה נגריה בבניין וכאשר רכש את הדירה, טען הנתבע 4 שהמחסן שלו, והכניס למחסן עצים דרך חלונותיו. בשנת 82' לא היו לדברי התובע גג או ריצוף וארובות בחצר וחלונות הדירה היו פתוחים. כאשר נשאל התובע בחקירה הנגדית כיצד ידוע לו שהחצר הינה רכוש משותף, לא נתן תשובה מניחה את הדעת והשיב: "ת. למה אתה חושב שקשה לדעת? יש הגדרה שזו חצר משותפת והשתמשתי בה אז היא משותפת. ש. כי מדובר על תשריטים ולא בטאבו. ת. בפועל בשטח אני דוד שפירא השתמשתי בחצר יחד עם אגאקי הוא העמיד את העצים בפינה שלו וגם אני הבאתי דברים" (ש' 24-27 בעמ' 33 לפרוט'). מעדות התובע עולה, כי למעשה אין בידיו תשריטים ומסמכים אשר יוכיחו כי החצר הינה רכוש משותף והוא מסתמך על השימוש שעשה בחצר בעבר יחד עם הנתבעים כדי להוכיח שמדובר בחצר משותפת. התובע העיד, כי מכר את ביתו ב"הפסד רציני" בגלל הנזקים שגרמו לו הנתבעים, בפחות מעשרים אחוז ממה שהיה מוכר אילו הייתה לו החצר והחלונות היו פתוחים. לדבריו, מכר את הבית בסכום של 1,340,000 ₪ ואילו הדירה שמעל שהינה בת אותו השטח, נמכרה בסך של 1,500,000 ₪, רק מהטעם שבה יש חלונות פתוחים (עמ' 36 לפרוט'). 6. עוד העיד מטעם התובעים מר ארנון פרידמן, בעל מניות החברה התובעת 2. בעדותו תיאר את השתלטות הנתבעים על החצר באופן דומה לזה שתיאר התובע שפירא ולדבריו בעבר הייתה החצר פנויה וניתן היה להיכנס אליה בחופשיות. יחד עם זאת, מעדות פרידמן ניכר היה כי הוא אינו מתמצא במצב הקנייני של כל אחד מהשטחים בבניין, ולא היה בידו להשיב מהו הרכוש המשותף ומהו הפרטי בו, וכך גם השיב כי אינו יכול להביע עמדה ביחס לתשריט "עמידר" והאם החצר רשומה כרכוש משותף או לאו. כאשר נשאל בחקירה נגדית מדוע לא ארגן את כלל הדיירים בבניין לתביעה, שכן מדובר בחצר משותפת לשיטת התובעים, השיב שקשה מאוד לארגן את כלל הדיירים. מר פרידמן אישר שמכר את הנכס יחד עם השותפים האחרים בו, אך טען שכמה נכסים באזור נמכרו במחיר גבוה יותר. כיום, מודה הוא, אין לו זיקה לנכס יותר, אך הוא מבקש פיצוי על הנזקים שנגרמו לו עד מועד מכירתו. לדבריו, השמאי העריך את הנכס בשנת 08' במחיר של 800,000 ₪, והנכס נמכר ב- 1,340,000 ₪!. אך מר פרידמן עדיין עמד על כך שהמחיר שקיבל היה נמוך מהמחיר שצריך היה לקבל עבור הנכס והסביר את הפער בחלוף הזמן מעריכת השמאות בשנת 08' ועד מכירת הנכס בנובמבר 2010. עניין נוסף שעלה מעדות מר פרידמן הוא כי הדירה נמצאת בחציה במפלס אפס וחציה מתחת לקרקע. מכאן שמדובר בנכס שונה מזה שבקומה מעל, בהיותו "חצי מרתף" ומשום כך אין הוא דומה לדירה שמעליו שנמכרה לטענת התובעים במחיר גבוה הרבה יותר ולא יכול היה להימכר במחיר זהה לזה שבו נמכרה הדירה העליונה. מר פרידמן ביקש להראות ששכר הדירה שהתקבל עבור הדירה היה תחילה גבוה, אולם משהשתלטו הנתבעים על החצר, ירד גובה דמי השכירות ששולמו בעדה. ואולם, התובעים לא הציגו הסכמי שכירות אשר יעידו על ירידת דמי השכירות ששולמו עבור הדירה בחלוף השנים ובהתאמה להשתלטות הנטענת על ידם בחצר. 7. השמאי מטעם התובע, מר עופר כהן, ערך חוות דעת להערכת שווי הנכס, וקבע כי שווי הנכס לו היו חלונות פתוחים מוערך בסכום של 885,500 ₪. את הפגיעה בנכס בגין סגירת החלונות העיקריים בו, העריך בשיעור של 115,500 ₪, ואת הפגיעה בדמי השכירות הראויים העריך ב- 1,800 $ בשנה. את שווי השימוש בחצר המשותפת העריך בסך של 30,000 ₪ כאשר הוא מציין בחוות דעתו שהערכה נעשתה ללא יכולת להציג הוכחות, אלא בהסתמך על "הגיון בריא", ככל הנראה מאחר שלא הורשה להיכנס לחצר. בעמוד 6 לחוות הדעת מציין המומחה: "ביום שלישי 27.5.08 נפגשנו מר דוד שפירא ואנוכי עם מר משה בר מחברת "עמידר". לדברי מר משה בר מבדיקה במסמכים עולה שאכן החצר לא נרשמה כרכוש משותף בתשריטים אך אין ספק שהיא רכוש משותף". כלומר, השמאי הניח שהחצר היא חצר משותפת, על אף שבירור שערך אצל "עמידר" המנהלת את המקרקעין, העלה כי לא מדובר בחצר שנרשמה ככזו. כאשר נתבקש לעיין ברישום של "עמידר" בבית המשפט הודה, כי אכן לא מופיע בו שהחצר הינה רכוש משותף והסביר שכאשר עשה שימוש במונח חצר משותפת בחוות דעתו, לא עשה כן "בכוונת מכוון" (עמ' 2-3 לפרוט' מיום 5.7.10). כן העיד השמאי שהחצר שראה כוללת גם שטח ציבורי פתוח. 8. לבסוף העידה מטעם התובעים, הגב' שושנה שבט, דיירת בבניין. לדברי הגב' שבט, היא מתגוררת בבניין מעל שישים שנה ומכירה היטב את ההיסטוריה של הבית. על פי עדותה החצר הייתה מחוברת לגמרי לכל הרחבה שנקראת כיכר בית הדפוס, והיה בה מבנה. בשנת 2003 נפתחה בחצר מסעדה ובשנת 2006 נערך בחצר שיפוץ, החצר רוצפה, נבנה גג ועוד. העדה מסרה עוד כי היא מכירה את הנתבע 4 אשר ניהל נגריה בחצר ובמבנה שהיה בה והניח בחצר את העצים. 9. הנתבע 2 מר יצחק לוי העיד שיחד עם רעייתו, הנתבעת 1, שכר את המושכר שבקומה הראשונה בנכס- יחידה 5, לצורך ניהול מסעדה בשנת 2004. על פי עדותו, לאחר קבלת החזקה במושכר, השקיעו אך ורק בשיפוץ פנימי ותכולתו של המושכר ולא הוסיפו תוספות בנייה הדורשות היתר בניה. לדבריו, על פי תשריט הנכס שצורף לחוזה הרכישה שבין "עמידר" לנתבע 4 כוללת יחידה 5 שבבעלותו חנות ושלושה מחסנים הפונים לחצר הפתוחה, כאשר לשני המחסנים פתחים הפונים לחצר הסמוכה ליחידה 5. בתשריט לא נרשם שטח החצר בסמוך ליחידה 5 כ"משותף" ובפועל הייתה החצר בשימוש הבלעדי של הנתבע 4 בתור הבעלים של יחידה 5 בהסכמת יתר בעלי הדירות בבניין, מאז שנת 1978 ואפילו לפני כן. עוד העיד הנתבע, כי שותפם של התובעים מר בן ציון שפירא, אשר החזיק ביחידה 5 בעבר עשה שימוש בחצר ולאחר מכן הכיר בכך שהחצר שייכת לחזקתו הבלעדית של הנתבע. הנתבע 2 הפנה להסכמי שכירות בהם הושכרה יחידה מס' 5 כשהיא כוללת את החצר, ומכוחם החזיקו השוכרים בחצר (נספח ה' לתצהיר הנתבע). אלא שהשוכרים הקודמים להם במושכר, ביצעו עבירות בניה אשר בגינם גם הוגש כנגדם כתב אישום. כאשר ביקשו הנתבעים 1 ו-2 לחדש את רישיון העסק של המסעדה, נדרשו לבצע הריסה של מבנים שנבנו שלא כדין בחצר, וכך עשו. הנתבע 2 העיד כי עובר לתחילת השכירות ביחידה 5, ביצעו השוכרים הקודמים ביחידה 5 עבודות בחצר, אשר בגינן הוגש נגדם כתב אישום מיום 13.3.01 (נספח ז' לתצהיר הנתבע 2). עיון בכתב האישום מעלה, כי הנתבעים שם, אשר אחד מהם הוא שותפם של התובעים בדירה(שמו מופיע בהסכם המכר של הדירה), ביצעו עבודות בחצר, בין היתר, הגדילו מחסן קיים, בנו קיר והתקינו גגון אזבסט מעל חצר פתוחה בין המבנים שבחצר. מכאן, שמרבית העבודות שנטענות בכתב התביעה בוצעו עוד לפני שנת 2004 ולא על ידי הנתבעים שלפניי. הנתבע 2 מסר שאין לבצע את השינויים שמבקשים התובעים לעשות, מהטעם שמדובר במצב עובדתי הקיים מאז שהנתבע 4 מחזיק ביחידה 5, תחילה בתור דייר משנת 1978 ולאחר מכן בתור בעלים, ולפיו החזיק והשתמש הנתבע 4 באופן בלעדי בחצר הסמוכה ליחידה מס' 5, בהסכמה בפועל של יתר בעלי היחידות בבניין. הנתבע העיד שהשער בכניסה לחצר נבנה לפני מעל 20 שנה, שכן כאשר שכר את היחידה לראשונה בשנת 2004, היתה החצר סגורה ומסודרת עם שער ומחסן וטענת התובעים לפיה קודם לכן הייתה החצר פתוחה ונגישה לכל, איננה אמת. הנתבע הוסיף שהוא לא הגביה קירות או יישר את השטח בחצר וכל השינויים שביצע בחצר היו אלמנטריים בלבד על מנת לדאוג לכך שהחצר תהיה נקיה ומסודרת. הנתבע 2 מסר עוד, כי הוא שוכר בלבד ובקרוב הוא עוזב את המקום. אמנם ניכר כי בעדות נתבע זה היה בלבול מסויים, כאשר עומת עם תצהירו בו נכתב שהוא בעל היחיד, אך למעשה כפי שהעיד הוא שוכר בלבד. עם זאת התרשמתי, כי מדובר בטעות בתום לב אשר אין בה כדי לפגוע במהימנותו של הנתבע 2. 10. הנתבע 4, מר אמיר אגקי, שהיה בעל יחידה 5 בבניין. העיד שהתובעים ביצעו תוספות בניה בנכס ללא היתר וכעת הם פועלים כנגד הנתבעים שלא ביושר ובתום לב. על פי עדותו, בשנת 82' רכש את יחידה 5 על פי חוזה שנערך בינו ובין מינהל מקרקעי ישראל באמצעות חברת "עמידר" (החוזה נספח ג' לתצהיר עדותו הראשית). על פי תשריט היחידה, היחידה כוללת חנות ושלושה מחסנים הפונים לחצר פתוחה, כאשר לשני המחסנים פתחים הפונים לחצר הסמוכה ליחידה 5. התובעים רכשו את יחידה 3 הנמצאת בקומת המרתף. על פי תשריט "עמידר", לא נרשם שטח החצר הסמוך ליחידתו כשטח משותף ובפועל מאז שנת 1978 הייתה החצר בשימושו הבלעדי, בהסכמת יתר בעלי היחידות בבניין ועל פי הסדר בפועל בינו ובין בעלי יחידה מס' 3 שקדמו לתובעים 1 ו-2. לדבריו, כל אחד מהצדדים נהג בהסכמה מנהג בעלים- הוא בחצר, הבעלים של יחידה מס' 12 שאחד מהם הוא מבעלי יחידה מס' 3, ברכוש המשותף הסמוך ליחידות אלה, משך כל השנים בהן הם מחזיקים בנכס. לדבריו, שותפם של התובעים ביחידה מס' 3, מר בן ציון שפירא, נתן את הסכמתו לשימוש ולחזקה הבלעדית של הנתבע 4 בחצר, בנוסח חוזי השכירות שנערכו בינו ובין בן ציון שפירא בתקופה שבין השנים 1990-2002 (תצהיר, סעיף 4ג). הנתבע 4 העיד שאת גג האזבסט הקיים בחצר וכן את השער שבחצר, בנה לפני חמישים שנה כאשר המכולות של הנגרייה שהפעיל במקום היו שם וגם חלונות יחידה 3 נסגרו לפני ארבעים שנה. 11. סקרתי בהרחבה את עדויות הצדדים. לאחר עיון בראיות שהוגשו ובחינת העדויות אלה מול אלה ושקילת טיעוני ב"כ הצדדים במאזני בית המשפט, שוכנעתי כי כל אלה מובילים למסקנה האחת שבידי התובעים לא הייתה ולו ראיה אחת אשר תוכיח כי החצר הינה חצר משותפת לכל הדיירים בבניין. ברישומי "עמידר" לא נרשמה החצר ככזו ומעדויות הצדדים לא התקבל בידי הרושם כי השימוש בה היה במשך השנים שימוש משותף, כי אם נוכח צמידות החצר ליחידה 5 שהייתה בבעלות הנתבע 4 הייתה היא דווקא בשימושו הייחודי וככזו, גם גודרה על ידי הנתבע 4 לפני עשרות שנים ולא כפי הנטען על ידי התובעים בשנת 2004. משלא הוכח כי החצר הינה חצר משותפת, עליה השתלטו הנתבעים, הרי שאין בסיס לתביעה המושתת על השתלטות הנתבעים על חצר משותפת ונראה כי בכך היה די כדי לדחות את התביעה. אולם, למעלה מן הצורך, התרשמתי מעל לכל ספק שתובעים גם לא הוכיחו כי נגרם להם נזק כספי כטענתם. למסקנה זו הובילה תחילה העובדה שהדירה נמכרה בסכום של 1,340,000 ₪ כפי שמופיע בהסכם המכר מיום 29.11.10 אשר הוגש לבית המשפט ביום 27.2.11, בעוד שעל פי חוות דעת השמאי מטעם התובעים, שווי הדירה הינו 885,500 ₪. מכאן שהתובעים מכרו את דירתם ברווח ניכר וודאי שלא נגרם לדירה נזק כזה שגרם לירידת ערכה. חלוף השנתיים מיום עריכת חוות הדעת ועד מכירת הדירה לא מצדיק את הפער בין שווי הדירה כפי שהוערך בחוות הדעת לבין שוויה בעת מכירתה, גם לא תוך התחשבות בשינויים ובתמורות בשוק הנדל"ן. כך, גם הפניית התובעים לדירה אחרת שנמכרה בבניין בסכום גבוה יותר, אינה מוכיחה על ירידת ערך הדירה, שכן הדירה הנדונה כאן הינה דירת מרתף בחציה בשונה מהדירה שנמכרה בקומה גבוהה יותר. בחינת העבודות הנטענות בכתב התביעה כפי שבאו לידי ביטוי בעדויות השונות מעלה, כי אלה לא בוצעו על ידי הנתבעים שלפניי, אלא עוד קודם לכן, ומעידה כי השימוש בחצר לא היה שימוש משותף של כלל הדיירים בבניין, כי אם נוכח הקרבה והצמידות של החצר ליחידה 5 עשו בעלי יחידה זו שימוש ייחודי בה. מעבר לטענה בעלמא של ירידת ערך, לא הביאו התובעים ראיות לנזקים שנגרמו להם בעת שהיו בעלי הדירה או לאחר מכן, ובסופו של דבר התרשמתי כי לא הוכח בפניי שנגרם לתובעים נזק כלשהו מהשימוש שעשו הנתבעים בחצר. בנוסף אציין, כי התובעים נמנעו מלהביא את אנשי "עמידר" העוסקים במלאכה אשר אמורים בבוא העת לרשום את הבית בפנקס הבתים המשותפים. כל זאת, על מנת לשפוך אור בסוגיה הנדונה, באשר לייעוד השטח שבמחלוקת. סיכומו של דבר 12. נוכח כל האמור לעיל, משהתרשמתי כי החצר אינה רכוש משותף של כלל בעלי הזכויות בבית, ומשלא עלה בידי התובעים להוכיח נזק כספי שנגרם להם בשל מעשי הנתבעים, אני מקבל את טענות הנתבעים ודוחה את התביעה. אשר להוצאות משפט- בית המשפט סבור, כי ראוי היה שהתובעים ימסרו גם בתיק זה הודעה על מכירת הזכויות על מנת לייתר מתן פסק דין זה, כפי שנעשה בתיק האחר. בנסיבות אלה, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪. בניהבתים משותפיםחצר משותפתחצר